קצבי הקצבאות 1139
מדי שנה הם מופיעים על עמודי העיתונים שלנו, מנופפים בגרזנים מעל לקצבאות המובטחות לשכבות החלשות, מאיימים בגזרות ובפיהם אותן מילים: "אין ברירה, חייבים לקצץ". מאיפה הגיעו האנשים האלה, מי נתן להם את הזכות לחרוץ גורלות, ולמה הם עושים עבודה של מישהו אחר?

בשנים האחרונות חוזר על עצמו אותו תסריט מוכר. בחודשי הקיץ הממשלה דנה בתוכנית הכלכלית לשנת התקציב הבאה, לאחר מכן עוברת התוכנית לקריאה ראשונה בכנסת, משם לוועדת הכלכלה של הכנסת, ומשם לקריאה שניה ושלישית עם מאות הסתייגויות. כמובן שהתקציב לא עובר עד השלושים ואחד בדצמבר, אז בחצות הליל, ימצא האופוזיציונר התורן שיתראיין לתקשורת ויאמר שהנה נכנסה שנה חדשה ללא תקציב. איכשהו, בסוף מרץ, התקציב יאושר, כי עדיין לא נפלה כאן ממשלה בגלל אי העברת התקציב.

התסריט, אם כן, חוזר על עצמו, וכך גם גיבוש תוכן התקציב. את התקציב מנסחים כלכלני האוצר ומגישים אותו לממשלה לאישור הסופי. חלק מהשרים יתנגדו, כמובן, אבל אל דאגה. כלכלני האוצר יקחו אותם הצידה, אחד אחד, יתפשרו על סעיף פה וסעיף שם, ויסגרו עניין. אם המצב יהיה מאוד קשה, ראש הממשלה ישא נאום חוצב להבות ואם גם זה לא יספיק, הוא יכריז על ההצבעה בממשלה כעל הצבעת אמון אישי בו.

בשבוע ההצבעה על הצעת התקציב לשנה הבאה, יופיעו בתקשורת ידיעות חדשותיות המבשרות על בואן של הגזרות, מאמרים בעד ונגד, וכמובן גם לא יפקד מקומן של כתבות הצבע עם המקרר הריק. גם תגובתו של הציבור לתוכנית הכלכלית החדשה לא תהיה שונה. הציבור יתנגד. הציבור יתנגד ברובו, כיוון שהוא שבע הבטחות, לא מאמין לפוליטיקאים וסתם לא אוהב שינויים.

אז אם הכל צפוי, מה בכל זאת נעלם? הנעלם הוא, כמובן, סעיפי הגזרות הכלכליות. מהיכן יקצצו הפעם? כי לקצץ, כידוע, תמיד צריך. במיוחד אם אתה כלכלן באגף התקציבים באוצר ואתה חם על תשלומי ההעברה. מה זה חם, רותח.

סיפורה של מדינת ישראל כמדינת רווחה התחיל כסיפור מבטיח, שבנה את עצמו בהדרגה, נע בין אילוצים אידיאולוגים וכלכליים. כבר בשנתה הראשונה, חוקקה הכנסת את חוק חינוך חובה חינם. בנובמבר 1953 אושרה הצעת חוק ביטוח לאומי ובו שלושה ענפים: ביטוח זיקנה ושארים, בטוח אמהות וביטוח תאונות עבודה. קצבאות הילדים נכנסו מאוחר יותר ובהדרגה, החל מ- 1959 (כשאירועי ואדי סאליב מהווים קטליזטור) ועד 1975. ביטוח אבטלה הונהג מ- 1973, וביטוח בריאות ממלכתי נכנס לתוקף רק ב- 1995.

ההתחלה, כאמור, בישרה טובות, אלא שאיפשהו בדרך, הסיפור נע למחוזות לא רצויים. הפוליטיקאים התאהבו בסעיפי הרווחה, ועשו בהם, לעיתים, שימוש פופוליסטי ומעוות. כלכלני האוצר, מצידם, גילו אט אט שהכלכלה זה עסק רציני מידי מכדי להשאיר אותם בידי פוליטיקאים נעדרי ראיה ממלכתית רחבה. וכך, בשנים האחרונות אנו עדים למאבקי כוח בין חברי הכנסת ופקידי האוצר. קשה להאשים את פקידי האוצר כשמנגד עומדים פוליטיקאי שבט, פוליטיקאי מגזר, ועכשיו הזן החדש - פוליטיקאי רייטינג.

הצעות החוק הפרטיות שהובאו להצבעה בכנסת בשנים האחרונות היו עולות מיליארדי שקלים אילו התקבלו כולן. רק ביולי השנה עברו בקריאה ראשונה 43 הצעות חוק פרטיות שאם היו נכנסות כולן לתוקף, היו עולות למשק יותר מ- 15 מיליארד ש"ח בשנה. ברגע האחרון התעשתה הכנסת והגבילה את עצמה בחקיקה (אפיון ידוע, אגב, של החברה הישראלית. רק כאשר רואים ממש את התהום, חושבים על לסגת אחורה).

מבין הצעות החוק הפרטיות אפשר למנות את חוקי הנגב שעלותם נאמדת בכשני מיליארד ש"ח לשנה, חוק לעיגון זכויות החקלאים בקרקע, חוק יום א' כיום שבתון ועוד. ניקח לדוגמא את המקרה של חוק הלפרט: עלותו של חוק הלפרט, הלא הוא חוק משפחות ברוכות ילדים, נאמדת בכחצי מיליארד ש"ח בשנה. ח"כ הלפרט לא היה הראשון להתעסק עם קצבאות הילדים. קדם לו השר אבו חצירה שב- 1983 העלה את סכומי הקצבאות לילד הרביעי. שנה לאחר מכן רצה להעלותן שוב, אלא שחשש להתנגדות האוצר וסיעות אחרות, והעלה רעיון מבריק: העלאת קצבת הילד השלישי רק למשפחות בעלות ארבעה ילדים ויותר. במילים אחרות - העלאה נוספת בסכומי הקצבאות לילד הרביעי. (כמובן שהאינטרס שאותו יצג אבו חצירה לא היה אינטרס של משפחה אשכנזית ממוצעת מאיזור המרכז, אלא את אינטרס המגזר ממנו הגיעו בוחריו). זהו ההסבר מדוע קצבת הילד הרביעי גדולה פי שניים מקצבת הילד השלישי. ההגיון, כמובן, אומר אחרת - שהרי ככל שיש יותר ילדים במשפחה, ההוצאה לילד הנוסף רק הולכת וקטנה (העברת בגדים וחפצים, עזרה מהאחים הגדולים וכו').

אין פלא אפוא, שכלכלני האוצר מאוד לא אוהבים את קצבאות הילדים בגודלן הנוכחי. מאז ועד עתה, כמעט מדי שנה, מדי שר אוצר ומדי ראש ממשלה, מנסים כלכלני האוצר לצמצם אותן כמה שיותר, אם בדרך של מיסוי הקצבה ואם בדרך של קיצוצה.

הבעיה עם כלכלני האוצר היא לא בשמירה שלהם על קופת המדינה. אין לאיש חשש - דומני - כי כלכלני האוצר מנסים לחלק את הכסף יותר ממה שיש או פחות ממה שניתן. הבעיה נעוצה בסדרי העדיפויות של כלכלנים אשר בסופו של דבר אינם אלא פקידים ממשלתיים, ולא נבחרי ציבור. כלכלנים באופן כללי הם אנשים שמקצועם הוא הבנה ויישום של כלכלה פוזיטיביסטית, ולא כלכלה ערכית־נורמטיבית. הכלים הכלכליים עוזרים לכלכלנים לדעת מהם האמצעים הטובים ביותר להשגת יעדים נתונים, אך את היעדים צריכה לבחור הממשלה. בהינתן בעיית המחסור - אותה בעיה שבעקבותיה קם מדע הכלכלה, כלומר, אי אפשר שלכולם יהיה הכל כל הזמן - חברי הממשלה והכנסת הם אלה האמורים להכריע מהי התוצאה הרצויה ומה בא על חשבון מה. להגדיל את התקציב לחינוך על חשבון הבריאות, קצבאות הילדים על חשבון הבטחת הכנסה, התנחלויות מבודדות על חשבון הוספת תרופה נגד סרטן לסל הבריאות וכו'.

במצב הנוכחי, מגישים כלכלני האוצר לממשלה תפריט מוכן מראש, אותו נדרשים חברי הממשלה לעכל, ירצו או לא ירצו. במקום שהממשלה תתווה יעדים, תכין רשימה מסודרת של סדרי עדיפויות ותגיש לאוצר בסיס לעבוד איתו, עסוקים חברי הממשלה בשמירה על האינטרסים הצרים של הבוחרים שלהם או בהתחנפות כללית לציבור, אותו אוסף מטומטם של אזרחים, ומעדיפים לתת לכלכלני האוצר להיות האיש הרע בסיפור. כלכלני האוצר, מצידם, מבינים שאין ברירה, ומגישים הצעה מוכנה לממשלה. ההצעה מכילה גזרות כלכליות אשר מתבססות הן על הערכה מלומדת מה יעבור ומה לא יעבור בממשלה, והן על בית המדרש החברתי־רעיוני שלהם. כל זאת, כאמור, כאשר איש לא בחר בהם.

ומה עם אלה שכן נבחרים אחת לארבע שנים? אלה מעדיפים אינטרסים צרים או הצלחה קצרת מועד - כזו שתביא לנתונים חיובים מהר עד כמה שניתן, לכל היותר עד הבחירות הקרובות. כך, למשל, הפתרון המועדף לאחר פרסום מדד העוני הוא לא זה אשר יעזור לעניים המרודים ביותר, מה שיקטין את פער העוני, אלא זה המטפל בעניים הקרובים ביותר לקו העוני. פתרון כזה יעלה את אלה הקרובים לקו העוני אל קצת מעליו, והנה כך אפשר לקצור תהילה בעלות מינימלית.

מצב זה לא יכול להמשך עוד. המשק הישראלי נמצא בנקודת הכרעה, בצומת דרכים בה הוא צריך לקבוע לאן מועדות פניו. הנה כמה נתונים כדי לסבר את האוזן:
חלקה של ההוצאה החברתית בתקציב המדינה עלה משלושים אחוז בשנת 1985 ועד ל- 56 אחוזים בשנת 2001 (ללא פרעון חוב). מספר מקבלי גמלה להבטחת הכנסה עלה מ- 60 אלף ב- 1992 ליותר מ- 140 אלף ב- 2002. המשפחות העניות בישראל מהוות 18 אחוז מכלל המשפחות, כאשר האפקטיביות של מערכת המיסוי והקצבאות הולכת ופוחתת.
שליש מהאזרחים במדינה מפרנס את עצמו ואת שני השליש האחרים. שיעור ההשתתפות בכח העבודה, כלומר איזה חלק מכלל האזרחים בגיל העבודה נמנה על כח העבודה, מועסק או מובטל, מגיע ל- 54 אחוז בלבד. זהו אחוז נמוך מאוד בהשוואה לעולם המערבי. אם נפחית מכך את אחוז המובטלים, נמצא שהרבה פחות ממחצית מכלל האזרחים בגיל העבודה תורמים לתוצר הלאומי. הפסד התוצר מההסדר של החברה הישראלית עם החרדים, "תורתם אומנותם", מגיע ל- 14 מיליארד שקל בשנה.

במצב של מיתון מתמשך ושל בעיות מבניות בכלכלה ובחברה הישראלית, הפוליטיקה המקומית חייבת להוציא מעצמה את המיטב. עליה למצוא את אותם אנשים שיגלו מנהיגות, ראיה ממלכתית־רחבה ושמירה על איזון בין מדיניות של רווחה ויעילות כלכלית. אותם אנשים צריכים לבוא מתוך הפוליטיקה ולא מתוך אגף התקציבים באוצר. על נבחרי הציבור, ולא על פקידים בשירות הציבורי, מוטלת החובה להכריע ערכית בנוגע לסדרי עדיפויות.

בעבר נעשה ניסיון לייצר אלטרנטיבה לאוצר. בזמן כהונת ממשלת ברק, הגיש השר פרופ' בן־עמי הצעה משלו לתקציב המדינה. הניסיון לא צלח, אבל זהו בהחלט הכיוון הנכון. הצעות תקציב כמו זו של בן־עמי וכמו זו של מרצ (זה תמיד קל כשאתה באופוזיציה) יכולות וצריכות להעלות את העניין הכלכלי־החברתי על סדר היום הציבורי. רק הצעות תקציב שקולות, אחראיות וכוללות הבאות מצד חברי הממשלה צריכות לעצב את החיים שלנו כאן. הצעות אחראיות, ולא כאלה הבאות מצד פקידים שלא נבחרו או פוליטיקאים פופוליסטים.
קישורים
משרד האוצר
הכנסת
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

89139
אני דווקא מאוד מרוצה מכך שתיאורטית, מקבלי ההחלטות בענייני תקציב הם כלכלנים, מקבלי ההחלטות בענייני חינוך הם אנשי חינוך, ובענייני בטחון הם אנשי בטחון. אחד הדברים המפריעים לי ביותר הוא כשאנשים חסרי הכשרה בתחום מסויים מגיעים למעמד המאפשר קבלת החלטות (כמו איש רפואה המקבל החלטות בענייני תעבורה, או איש דת המהווה לשון מאזניים בענייני רווחה).
כאשר אתה מצביע לכנסת, אתה בעצם סומך ידיך על הנציגים כי ישכרו למשרדים השונים את האנשים המתאימים. אין זה סוד שלמנכ''ל של משרד ממשלתי יש יותר כח מלשר הממונה עליו, ובהנחה שאותו מנכ''ל הוא אכן איש כשיר לתפקידו ולא מינוי פוליטי עיוור, הרי שכך צריך להיות.
89210
הבעיה בהחלטות של כלכלנים ניתנת להדגמה טובה על ידי הפתרון למצב המים.

לכלכלנים יש עקומות (ניסיוניות?) של הקשר בין תמחור לצריכה - מה קורה לכמות הקניה כשמעלים או מורידים את המחיר. לכן הם החליטו שהעלאת מחיר המים לחקלאות יפתור את בעיית המים.
לחילופין, הם הסתכלו על המאזן של ישראל, ושקלו את היקף היצוא ועל פי מאזנים שונים שכדאי לייבא מים מתורכיה.
או שהם החליטו להקים מתקני התפלה, על פי תורת המימון.

מה שהם לא החליטו (זה לא משנה את הטענה שלי), החלטות מסוג זה צריכות להתבצע על ידי פוליטיקאים (או לפחות על פי שיקולים לא כלכליים דווקא). תפקיד הכלכלנים צריך להיות רק יישום מיטבי של החלטות, או המלצה על דרך פעולה מיטבית מבחינה כלכלית.

דבר דומה אפשר להגיד על החלטות אחרות, שקשורות בתקציב המדינה, ואלו שהציג כותב המאמר הרבה יותר "פוליטיות", כך שמקום הכלכלנים בהן צריך להיות קטן עוד יותר.
89212
המטכ''ל לא מחליט אם לתקוף את עזה לאחר פיגוע. הדרג המדיני מקיים (או אמור לקיים) סידרת התייעצויות עם הגורמים הרלוונטים ולהחליט. את הביצוע משאירים לצבא.
שרת החינוך (והממשלה כולה) היא זו שצריכה להתוות יעדים ולהגדיר כמויות של שעות לימוד לדוגמא. דווקא במשרד החינוך המינוי הוא אמנם מיקצועי, אך הוא לרוב גם פוליטי. אורלב היה מינוי של שר חובש כיפה. כך גם שריד לא מינה מתנחלת לתפקיד.
באותו אופן, לא ראוי, לדעתי, שהכלכלכנים יהיו אלה שיכריעו בסוגיות ערכיות. הם צריכים להכין חלופות ולהשאיר את ההכרעה לפוליטיקאים.
מההיכרות המתקבלת על הדעת שלי 89464
עם מנגנוני קבלת ההחלטות בקרב כוחות הביטחון בישראל, קשה מאד להגיד שההחלטות המתקבלות מונעות ממניעים מקצועיים מעבר לרמה הטקטית. אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה הם ברוב המקרים פוליטיקאים לכל דבר וביחידות מסויימות גם סא"לים, רבי סרנים וסרנים רואים בפוליטיקה הפנים יחידתית והחוץ יחידתית פרמטר חשוב (אם לא החשוב ביותר) בעת קבלת החלטות מבצעיות.

באשר לכלכלנים, מספיק לשמוע את מר גרינספאן משקר בריש גלי לטובת חבריו בממשל כדי להבין שהיותו כלכלן אינה משנה כהוא זה. הייתי גם ממליץ לך לקרוא את הספר When Genius Failed, בו מתואר כיצד שני חתני פרס נובל לכלכלה כמעט מוטטו את הכלכלה העולמית בשנת 98'

למרות שיש בסיס לטענה כי ההסתברות לקבלת החלטה נבונה על ידי איש מקצוע גבוהה יותר מזו שתתקבל על ידי מי שאינו מבין דבר, הרי שברמה האסטרטגית לא מדובר על הבדל הסתברויות דרמטי, אלא על פער קטן לטובת המומחים שאינו מצדיק את העובדה שהציבור אינו בוחר בהם.
מההיכרות המתקבלת על הדעת שלי 90145
הנה עוד משהו על שיבוש מערכות. הדרג המחליט מול הדרג המבצע. בן כספית על צבא שיש לו מדינה.
(צריך להרשם)
89178
How much is "kizzbat yeladim" any way? is it worth my while?
89213
הנה קישור מתאים
תוסיף לקבצת ילדים הבטחת הכנסה או מימון מישיבה ולא בטוח שתקפוץ על עבודה שתציע לך שכר מינימום.
89454
החטא הקדמון בנושא זה רובץ לפתחה של ועדת בן-שחר לרפורמה במס הכנסה (אמצע שנות השבעים אם אינני טועה). אז נוצרו קצבאות הילדים במתכונתם הנוכחית, בעוד שלפני כן מה שהיה זהו זכוי ממס הכנסה בעבור ילדים, מה שלא היה רלוונטי למקבלי הבטחת הכנסה או מימון ישיבה.
מקצבי נדבות 89256
"קצבת הילד הרביעי גדולה פי שניים מקצבת הילד השלישי. ההגיון, כמובן, אומר אחרת - שהרי ככל שיש יותר ילדים במשפחה, ההוצאה לילד הנוסף רק הולכת וקטנה (העברת בגדים וחפצים, עזרה מהאחים הגדולים וכו')."

הטענה הזו נידונה לאחרונה באייל, במסגרת איזה דיון ארוך מכדי לקשר אליו. ומה שעלה שם שהניסוח הזה פשטני מדי. הוא מניח ש*כל* ההוצאות על ילד אמורות לבוא מתוך הקצבה, וזה כמובן בעייתי.

מודל אחר הוא כזה: אפשר להניח שההורים יוכלו להקצות חלק מהכנסתם לצרכי הילדים. נניח שהם יכולים להקצות אלף שקל; היכולת הזו לא גדלה עם כל ילד נוסף (אם כבר, אז ההיפך, כי הזמן הפנוי קטן). אז לילד אחד יש אלף שקל + קצבה; אם יש שני ילדים, יש לכל אחד חמש מאות שקל + קצבה; וכולי. או, באופן שקול, כל ילד נוסף דורש מההורים להוציא יותר כסף כדי לכסות את הפער בין הקצבה לבין הצרכים האמיתיים של הילד.

רוצה לומר, הקצבה גדלה עם כל ילד לא כדי שיהיה יותר כדאי להביא לעולם ילדים נוספים, אלא כדי להקטין את האי-כדאיות שבהבאת ילדים נוספים לעולם.

כמובן, זה נכון רק אם אכן מניחים שהצרכים של ילד גדולים יותר מהקצבה המקסימלית לילד. וכמובן, "הצרכים של ילד" אינם גודל אוביקטיבי, אלא תלויי תרבות והרגלים. מה שעוד עלה בדיון ההוא, ברגעים הבודדים שהוא העמיק טיפה, הוא שקורים בפועל מצבים שהמשפחה עניה מספיק, ובכל זאת מביאה לעולם מספיק ילדים, כדי שכן יהיה להם כדאי להביא עוד ילדים. וזו הקטסטרופה.
מקצבי נדבות 89337
אתה בהחלט צודק. ההכנסה של כל משפחה מתחלקת על פני יותר נפשות בכל פעם שמגיע עולל חדש למשפחה. מההיבט הזה, המדינה צריכה להגדיל את הקצבה עבור כל ילד נוסף כך שזה יהווה פיצוי על הכסף שהוא גוזל מאחיו הגדולים.
אלא שאני מציע דרך הסתכלות שונה. הקיצבה מסייעת למשפחה בכך שהיא מממנת *חלק* מהוצאות המשפחה עבור כל ילד. ההוצאות עבור כל ילד אינן גדלות עם כל ילד נוסף. הילד הנוסף אינו דורש יותר משאבים מהילד שבא לפניו. ובכך דבריי אכן עומדים במבחן המציאות: "ההוצאה לילד הנוסף רק הולכת וקטנה".
המשפחה צריכה לכלכל את צעדיה כך שלא תביא ילדים מעבר ליכולותיה הכלכליות.
שים לב לנתון הבא - קיבצת הילד הראשון עומדת כיום על 146 ש"ח. קיצבת הילד השני עומדת על 292 ש"ח. פי שניים בדיוק. לא שקל יותר. הקיצבה מתחילה לעלות עבור כל ילד נוסף רק החל מהילד השלישי - הילד השלישי גורר העלה נוספת של 289 ש"ח בקצבת הילדים. זאת אומרת הילד השלישי שקול לשניים שלפניו. הילד הרביעי גורר העלאה בסכום הדומה לכל שלושת הילדים שלפניו. זאת אומרת, אין מחשבה קוהרנטית מאחורי קיצבאות הילדים. רק חטוף כפי יכולתך.
מקצבי נדבות 89351
ודאי שיש מחשבה קוהרנטית. זאת סדרת פיבונצ'י.
מקצבי נדבות 89394
כמעט. ע''פ שרעבי, הילד הרביעי מקבל כסכום כל השלושה שלפניו, ולא כסכום השני והשלישי בלבד.
מקצבי נדבות 89402
מה קורה אם אחד מארבעת הילדים מת פתאום? ההורים מקבלים פחות "כסכום כל השלושה"?
כמעט 89468
למעשה זו סדרת הפרשים חשבונית.
למעשה הגיוני ש 89476
המדינה תרצה לעודד את הילודה דווקא בקרב השכבות החזקות, לכן קצבת הילדים צריכה להיות פונקציה עולה של הכנסת ההורים. בנוסף, בוודאי שרצוי שלא יהיו במשפחה יותר מ 5 ילדים וגם לא פחות משניים (בהנחה שלא תהיה יותר עלייה), לכן הקיצבה צריכה להיות משהו כמו:

אחוז מסויים מהכנסת ההורים כפול מספר הילדים בין 1 ל 2
אחוז גבוה יותר מהכנסת ההורים כפול מספר הילדים בין 3 ל 5 ילדים.
אפס עבור ילדים מעבר ל 5.
למעשה סופר הגיוני ש 89487
רעיון מצוין: לתת קצבאות ילדים גבוהות יותר ככל שהכנסת ההורים גבוהה יותר.
הרי הילד העשיר מפונק יותר, והוא צריך משחקים למחשב, ומדבקות פאואר ריינג'רס ונעלי נייקי, והג'ינס הקרוע שלו צריך להיות מפריז. הג'ינס של הילד מנתיבות כבר קרוע כי שלושת האחים שלו לבשו אותו לפניו, אז הוא לא ממש זקוק לקצבת ילדים.

אם המדינה רוצה לעודד ילודה בשכבות החזקות, הדרך היחידה שפתוחה בפניה היא הורדה (אחידה) של הקצבאות.
מקצבי נדבות 89543
הפסקה השניה שלך היא לא "דרך הסתכלות שונה" מוצלחת לפסקה הראשונה. היא לוקחת בחשבון פחות נתונים, לכן היא פחות נכונה.

זה שהמשפחה צריכה לכלכל את צעדיה כך שלא תביא ילדים מעבר ליכולתיה הכלכליות זה נכון, אבל זה נכון באותה מידה ללא תלות במדיניות קצבאות הילדים: אם המדיניות ידועה וקבועה, המשפחות יכולות לקחת אותה בחשבון ולכלכל את צעדיהן בהתאם.

זה שהקצבה השולית לילד מתחילה לעלות רק מהילד השלישי, לא מוכיח שכל השיטה היא אבסורדית. לכל היותר זה עיוות מקומי - ועיוותים כאלו קיימים בהמון המון תשלומים, שיש בהם מדרגות וקפיצות.

ראה, גם אני לא מחבב את השיטה. זו בבירור ובגלוי שיטה שמעודדת ילודה (גם אם היא רק מקטינה את אי-כדאיות הילודה, אז היא מעודדת ילודה), ואני חושב שזו מטרה פסולה ואף קטקסטרופלית. טענתי רק שאינך יכול לפסול אותה כאבסורדית כל כך בקלות, רק על סמך העליה בקצבה השולית.
מקצבי נדבות 89982
זו בברור דרך הסתכלות שונה ולא ''פחות נכונה''. אני לא אתן הנחה במס הכנסה למי שקונה שלוש טלויזיות רק בגלל שעם קניית הטלויזיה הראשונה (ולבטח אחרי השניה) ההכנסה הפנויה שלו קטנה.
ההחלטה האם אני עוזר לכל ילד ומקצה עבורו סכום נפרד או האם אני מתחשב בכמות הילדים הקיימים היא לאו דווקא (אם כי גם) החלטה כלכלית.

הבאתי את הדוגמא לקבצאות הילדים לא כדי להראות עד כמה המצב אבסורדי, אלא כדוגמא להוצאה ממשלתית המטופלת על ידי אגף התקציבים באוצר ועל ידי ח''כים נעדרי ראיה רחבה (הלפרט לדוגמא).
מקצבי נדבות 90069
הטיעון "ההוצאות לילד קטeנות עם כל ילד נוסף, ולכן אבסורד להגדיל את הקצבה לילד עם כל ילד נוסף" הוא פשוט טיעון שגוי (למרות שהרישא שלו נכונה, אני מניח). מתחבאת בו ההנחה שהקצבה לילד נועדה למלא אחוז נתון וקבוע מההוצאות לילד (או, כמקרה פרטי, את כל ההוצאות לילד). ככל הידוע לי, אף אחד מעולם לא טען דבר כזה, ואיני רואה בכך משהו מובן מאליו. אם אתה חושב שזו צריכה להיות המטרה של הקצבאות, עליך לנמק מדוע; בוודאי שאינך יכול לומר על המדיניות הנוכחית שהיא אבסורד.

אני מנחש שניסוח סביר יותר לכוונת המחוקק בקצבאות הילדים היא, באופן כללי (ומעורפל), להקל על משפחות לממן הוצאות על הילדים. מכיוון שלמטרה זו בהחלט רלוונטי השיקול של ההכנסה הפנויה של ההורים המתחלקת על יותר ילדים, אז טיעון שלוקח זאת בחשבון הוא כן נכון יותר מטיעון שלא לוקח זאת בחשבון. טוב, לא יודע אם *נכון* יותר, אבל משהו יותר.

לא חשוב, נדמה לי ששנינו מסכימים שכך או כך, מדיניות הקצבה השולית העולה היא ממש, ממש לא טובה.
מקצבי נדבות 90088
הרעיון של קצבה שולית עולה הוא פשוט בתכלית: ההוצאות האמיתיות על ילד גבוהות גם מהקצבה לילד עשירי - אלא שהורים לילד אחד יכולים לממן את ההפרש ממשכורתם הממוצעת בקלות יחסית; הורים לשניים צריכים קצת יותר עזרה, אבל עדיין מרבית הנטל נופל עליהם. להורים לתשעה לא נותרה, מן הסתם, הוצאה פנויה, ולכן המדינה נוטלת על עצמה כמעט את כל הוצאות הגידול של הילד העשירי.

הנחת היסוד כאן היא שהמדינה צריכה לנתק בין מספר הילדים למצב הכלכלי של הוריהם. אפשר להתווכח עם ההנחה הזו, אבל היא לפחות מסבירה את העובדות.
מקצבי נדבות 90146
כן, זה מה שכתבתי בתגובה שפתחה את הפתיל. ואסף אפילו הסכים מייד (ורק הוסיף ''אבל'', שעליו היה הויכוח).
מתמטיקה וכלכלה. 90503
יש בעיה מתמטית הטיעון 'ההכנסה הפנויה' כמו שהובא כאן. כדי להמחיש אשתמש בנתונים שהובאו לעיל, בלי לטעון שהם נכונים.
נניח, כפי שנטען, שההכנסה הפנויה של ההורים לגידול ילדים היא 1000 ש"ח. נניח שקצבת הילד הראשון היא 200 ש"ח. במקרה כזה, להורים יש יכולת להוציא על הילד 1200 ש"ח.
נניח שיש שני ילדים: כאמור, להורים יש 500 ש"ח לכל ילד. כדי שכל ילד יקבל תמיכה באותה רמה שמבטיחה הקצבה לילד הראשון, צריך להשלים לו ל- 1200 ש"ח. כלומר, משפחה עם שני ילדים צריכה לקבל 700 ש"ח לכל ילד ובסה"כ 1400 ש"ח.
נניח שיש שלושה: להורים יש 333 ש"ח לכל ילד. כדי להשלים, כל ילד צריל לקבל 866 ש"ח, ובסה"כ 2600 ש"ח.
בצורה דומה משפחה עם 4 ילדים צריכה לקבל 3800 ש"ח, עם 5 ילדים 5000 ש"ח וכן הלאה. איך זה מתרגם לקצבאות?
באופן מפתיע, אם השיטה הייתה כזו, היינו מקבלים את הקצבאות הבאות:
לילד ראשון - 200 ש"ח
לילד שני - 1200 ש"ח
לילד שלישי - 1200 ש"ח
לילד רביעי - 1200 ש"ח, וכן הלאה...
כלומר: ההיגיון שהוצג אינו מחייב עליה בתוספת השולית של הקצבאות אלא קפיצה גדולה מהילד הראשון לשני ואז קצבאות קבועות.
מתמטיקה וכלכלה. 90520
נניח, כפי שאתה מציע, שההוצאה לכל ילד היא קבועה (נאמר 1200 ש"ח).

אם באמת כמות ההכנסה הפנויה למשפחה היא 1000 ש"ח, אז החשבון שלך נכון. אבל נניח שההכנסה הפנויה היא 3000 ש"ח: אז הילד הראשון לא אמור לקבל כלום; גם השני לא; השלישי צריך לקבל 600 ש"ח, ומהרביעי ומעלה - 1200 ש"ח. זה יותר קרוב למציאות (למרות שהמספרים מוגזמים).

אפשר להמציא מודל מסובך יותר (שמתחשב בעובדה שלא לכל המשפחות אותה הכנסה פנויה), אבל מכיוון שלא אלו השיקולים שבאמת מסבירים את הקצבאות, זה נהיה קצת משעמם.
מתמטיקה וכלכלה. 112024
הרעיון שהוצג היה שיש לתת קצבאות כך שכל ילד יקבל סכום מסוים, מינימלי וקבוע, בין אם הוא הראשון או האחד עשר.
ההנחה שלך התבססה על כך שההכנסה הפנויה של המשפחה לצורך גידול ילדים גדולה פי 2.5 מסכום מינימלי זה. זה נראה לי בלתי סביר בעליל, בפרט שלוקחים בחשבון שהנתמכים העיקרים ע"י הקצבאות הם אלו שהכנסתם נמוכה.
מתמטיקה וכלכלה. 112085
קצבאות ילדים הן אוניברסליות. אין זה נכון להגיד ש''הנתמכים העיקרים ע''י הקצבאות הם אלו שהכנסתם נמוכה''.
הסבר אלטרנטיבי 323478
רוב המשפחות בישראל יירצו ממילא להביא 3 ילדים (2.4 בממוצע?), כך שאין צורך לעודד אותם להביא את הילדים האלו ע"י כסף רב, אבל החל מהילד הרביעי ומעלה רוב האנשים כבר פחות ששים להשריץ עוד ועוד עד אינסוף, לכן צריך לעודד אותם ע"י מענקים כספיים (הולכים וגדלים) למען ייפרו ויירבו וימלאו את הארץ...
מקצבי נדבות 89841
בנוסף יש לקחת בחשבון את העובדה שההוצאות העיקריות על ילד לא מתקזזות עם ההוצאות על אחיו (חיתולים, אוכל, ב"ס, חוגים וכד').

הערה נוספת שיש לי היא לגבי המחשבה שאנשים מביאים לעולם ילדים משיקולים כספיים. אולי אני תמים אך אני מאמין שאם קיימים כאלו אנשים, הם מהווים אחוז קטן ביותר.
אני עדיין מאמין כי רוב האנשים המביאים ילדים רבים לעולם עושים זאת מתוך אמונה באל או מתוך אמונה שילדים הם שמחה.

דרך-אגב, האם ידוע למישהו מהו הסכום המוקצה לקצבאות ילדים בשנה ומה הוא מהווה מתוך כלל התקציב ?
מקצבי נדבות 89849
אנשים לא מביאים ילדים לעולם רק משיקולים כלכליים. רובם אפילו לא עושים את השיקול הזה במודע. אבל בפועל, השיקול הזה נכנס למערכת השיקולים במידה זו או אחרת.

מחשבות כמו: האם אני יכול "להרשות לעצמי" עוד ילד, או "איפה נשים את הילד שיוולד" הן מחשבות לגיטימיות שעוברות בראשם של אנשים המתכננים ילד נוסף. מערבות את המרכיב הכלכלי בצורה ברורה.

אבל זה קיים גם בעקיפין.
נמצא במחקרים למשל (אין בידי את המקור כרגע, אבל אם יתגלה צורך אוכל לחפשו) שקיימת גליות מסוימת במספר הילדים על פי דורות, כשאחד ההסברים האפשריים הוא:
ילדים של דור מרובה ילדים זוכרים את המצוקה הכלכלית ומעדיפים לחסוך אותה מילדיהם. ילדים לדור מועט ילדים יחיו ברווחה כלכלית גדולה ילדים, ויוכלו להרשות לעצמם להביא יותר ילדים לעולם.

ויותר מזה, נראה כי מספר הילדים מושפע בצורה חזרה מלחצים חברתיים, ואלה קשורים קשר הדוק במצב כלכלי (כאחד הגורמים, לא כגורם יחיד).

כאשר מסתכלים על הדור הקודם ועוד יותר על זה שלפניו בקרב רוב האוכלוסייה החרדית, ריבוי ילדים במידה שהוא שכיח היום לא היה תופעה נפוצה. (משפחות בנות חמישה ילדים נחשבו למשפחות גדולות). היכולות הכלכלית לפרנס יותר ילדים הובילה לאופנה של ריבוי ילדים.
מקצבי נדבות 89858
אתחיל מהסוף. אמנם אני חילוני אך סבא שלי גדל במשפחה חרדית בפולין. היו לו 10 אחים ואחיות וכן להוריו. אני מכיר מספר משפחות עם מספר ילדים דומה גם במשפחות ספרדיות. התופעה היתה נפוצה מאוד (לאו דווקא במשפחות חרדיות). לדעתי הסיבה שהיום ישנם פחות ופחות משפחות כאלו באוכלוסייה החילונית היא שינוי סולם הערכים וסדר העדיפויות. החילונים מעדיפים לגור בשכונה טובה יותר, לנסוע ברכב חדיש יותר, לקנות DVD, לטוס לחו"ל וכד'.
בניגוד אליהם החרדים מעדיפים לחיות חיים צנועים יותר (בד"כ) ולהביא יותר ילדים לעולם.

בניגוד לכל מיניי מנכלי"ם, פוליטיקאים, קבלנים, ועוד מספר לא מבוטל של בעלי מקצועות וכח המרוויחים על חשבוני ועל חשבונך מיליונים, פה מדובר בכמה מאות שקלים בחודש. אמנם מדובר ביותר אנשים אך זה מתקזז בסופו של דבר.

אוסיף רק שאני בהחלט נגד תופעה של אנשים שמביאים לעולם יותר ילדים ממה שהם מסוגלים לפרנס. לצערינו ישנם אנשים כשלו ובתור מדינת רווחה (בערך) עלינו לדאוג לאותם ילדים ממש כשם שאנו דואגים לילדים שהוריהם מכים אותם או מזניחים אותם. אם בכלל, יש מקום לדאוג ,שקצבת הילדים תהיה ביחס הפוך לשכר ההורים.
מקצבי נדבות 89881
כמו שאמרתי קודם, מספר הילדים במשפחה נובע מגורמים שונים: כלכליים, חברתיים, דתיים, אפשרות טכנית לתכנון ילודה (כאשר אין אמצעי מניעה יעילים ונגישים, מספר הילדים גדל ברוב המקרים), שיעורי תמותה, ורבים אחרים.

הסיבות שדחפו לכיוון של משפחות מרובות ילדים בדורות קודמים נבעו בין היתר מהשילוב של שמירה על מצוות הדת (סטטיסטית מי שמקפיד על "עונתה" הוא בעל הסתברות גבוהה יותר לילודה), היעדר אמצעי מניעה, יחד עם ירידה מסוימת בשיעורי התמותה שהובילה לשרידות יחסים של הצאצאים.

ובאופן כללי בנוגע לקצבאות ילדים, אולי ניתן לחשוב על המרת הקצבאות במוצרים (ראיתי דברים דומים בארה"ב, פה הורים מקבלים תלושי אוכל למשל).
מקצבי נדבות 89976
בשנת 2001 עמד הסכום על 7.5 מיליארד ש"ח
מקצבי נדבות 90036
העובדה היא שסטטיסטית, הייתה עלייה משמעותית במספר הילדים הממוצע במשפחות חרדיות זמן קצר אחרי שיצרו את קצבאות הילדים במתכונתם הקודמת (לפני חוק משפחות מרובות ילדים), עלייה שהיא משמעותית גדולה יותר מאשר הירידה בתמותת ילדים באותה תקופה. השינוי הזה מעיד על כך ששיקולים כלכליים כן היו מעורבים בגודל המשפחה בקרב משפחות חרדיות רבות.
נכון בעיקרון אם כי קצת פשטני 90057
קצת פשטני לחשוב שמספר הילדים השתנה בהתאם לגורם משפיע בודד.
הקצבאות השפיעו ככל הנראה, אבל סביר להניח שגם מרכיבים חברתיים וכלכליים אחרים.
קצת פשטני, אבל לא מאד 90087
הנה דוגמא:

את מאד אוהבת את להקת האיילים הקורעים ובמיוחד את הדיסק האחרון שלהם "קורעים כורעים". האיילים מגיעים בשבוע הבא להופעה בסמוך למקום מגורייך. בהיותך מובטלת (חוץ מאשר לימודים בכולל הרפורמי), אין לך אילוצים שימנעו ממך ללכת להופעה. הכולל משלם לך מדי חודש דמי קיום של 1500 ש"ח.

מחיר הכרטיס 10 ש"ח. האם תלכי?
מחיר הכרטיס 100 ש"ח. האם תלכי?
מחיר הכרטיס 10000 ש"ח. האם תלכי?
קצת פשטני, אבל לא מאד 90089
ואפילו בדוגמא הזו יהיו עוד גורמים שישפיעו.

למשל: ב- 10000 אני לא אלך בכל מקרה.
ב- 10 ש"ח אני אלך כמעט בכל מקרה.

ב- 100 ש"ח:
אם כל החברים שלי הולכים אז כן.
אם אף אחד לא הולך - אז לא.

אם באותו זמן יש לי חתונה משפחתית אז לא.
אם אין לי בייבי סיטר לילדים אז לא.
קצת פשטני, אבל לא מאד 90099
קודם כל, אם תקראי את הודעתי, תראי שציינתי במפורש שאין גורמים שיפריעו לך ללכת להופעה ושאת מאד רוצה ללכת אליה (כמו למשל זוג שאין לו בעיות בריאות מיוחדות ורוצה מאד עוד ילד). השיקול המרכזי בהחלטה שלך הוא כלכלי והתשובה שנתת - ב 10 כמעט בטוח, ב 100 אולי וב 10000 בטוח שלא מראה כיצד הגישה הפשטנית היתה חוזה את התנהגותך במקרה זה בוודאות גבוהה.

אגב, גם במקרה של שיקולים כלכליים טהורים יש לעתים פרמטרים נוספים המשפיעים על תהליך קבלת ההחלטות - למשל אם קנית גלידה ב 4 שקלים והכדור נפל על הרצפה לפני שטעמת ממנו, יש סיכוי שתקני עוד גלידה באותו מחיר, אך הוא נמוך בהרבה מהסיכוי שהיית קונה גלידה ב 8 שקלים במקור. מעבר לכך, תחושת ה "דפקו אותי" שמתפתחת בך כתוצאה מקניית שני כדורים ב 4 שקלים גדולה פי 2-3 מזו שבקניית כדור אחד ב 8 שקלים.
ולפני שמישהו קופץ 90101
ושואל איך אפשר לכמת תחושה, אפשר לעשות זאת על ידי מדידת ההשפעה שלה על התנהגות עתידית. כך למשל, אם מציגים בפני 100 משקיעים השקעה בעלת תשואה נתונה, משקיעים שהפסידו לאחרונה כסף ידרשו רמות סיכון נמוכות בערך פי 2.2 מכאלו שלא הפסידו ומשקיעים שהרוויחו לאחונה כסף יסתפקו ברמות סיכון גבוהות פי 1.2 מאלה שלא הרוויחו (או הפסידו). כך ניתן לומר שהתגובה להפסד גדולה פי 2.6 בערך מהתגובה לרווח.

אותו דבר אפשר לעשות עם גלידה.
נכון בעיקרון אם כי קצת פשטני 90090
בכלל לא פשטני. נכון יהיה לומר שזה פשטני לקבוע כי מספר הילדים נקבע ע"י משתנה אחד. אבל, בהנתן שכל המשתנים הרלוונטיים האחרים לא השתנו, הרי ששינוי במשתנה אחד יכול גם יכול להשפיע באופן דרסטי על התוצאה הסופית.
או, בצורה מתמטית יותר:

אם Y=a+b+c*d,
ואם e>c
ואם Y'=a+b+e*d
אז (בהנחה ש-d גדול מאפס) Y יהיה קטן מ-Y'.
פשטני בעיקרון אם כי קצת נכון 90093
הפשטנות היא להניח שבעשרים שנה לא השתנו המשתנים הרלוונטיים האחרים. באותה מידה אפשר להוכיח שככל שכדור הארץ מתחמם עולה מספר הילדים במשפחה חרדית.
מאמר מצוין [ל"ת] 89526
מרכיבי התקציב 89556
בסך הכול התקציב מיצג בסופו של דבר את ארבעת הדגלים שמניפה החברה הישראלית בו זמנית:
א)ברירת המחדל של השקעות בבטחון הנובעות ממצבה הגאו-פוליטי.
ב)ניהול מדיניות קולוניאליסטית באזורי איו"ש - קולוניאליסטית במובן שמשאבים רבים מוקצים על מנת "ליהד" את השטח ולשמור על תנועת ההתישבות שם.
ג)קיום והחזקה של חברת לומדים חרדית.
ד)המשך קיום משק קפיטליסטי בעל רמת חיים מערבית.

מדיניות חברתית לא נמצאת היום באף סדר יום לאומי של אף קבוצה חברתית בישראל,כך שהיא מקוזזת בעיקר על מנת לעמוד ביעדים הכלכליים הנגזרים מתוך המדדים של כלכלת שוק יציבה.

בשוליים קבוצות הנפגעות מכלכלת השוק מופנות לאחד מן היעדים היהודיים.

כך שאין לדעתי על מה להתלונן בקשר לכלכלנים הם ממלאים את יעודם תוך יצוג האינטרסים של תומכי כלכלת השוק.
מרכיבי התקציב 90157
המצב שאתה מתאר הוא - באופן טבעי - כוללני מדי. כי הרי מהו אותו קיום משק קפיטליסטי? ממרצ וימינה כל המפלגות תומכות בקיום משק קפיטליסטי תוך קיום מדיניות רווחה מסויימת. ההבדל הוא המינונים השונים.
וגם אם הסכמנו על אותה מדיניות רווחה, יש הבדל, לדוגמא, בין קיצוץ או העלאה בהבטחת הכנסה לבין קיצוץ או העלאה בקצבאות הילדים. הבטחת הכנסה היא סלקטיבית בעוד קצבאות הילדים היא קצבה אניברסלית. זו רק דוגמא להשפעה של החלטה, לכאורה ניטרלית.
וכאן בדיוק נכנסים כלכלני האוצר. הם, לרוב, מחליטים היכן לקצץ ‏1 ובמה לפגוע.
הכלכלנים ממלאים את יעודם תוך יצוג האינטרסים של כלכלת שוק. השאלה היא איזו כלכלת שוק.

1 לקצץ. את ההטבות בדרך כלל נותנים הפוליטיקאים. זה והצטברות השומן מביאה את אגף התקציבים באוצר לעסוק בעיקר בקיצוצים וגזירות.
מרכיבי התקציב 90460
המדינה והכלכלנים המיצגים אותה אינה גורם חסר אינטרסים.
הבנק לתעשיה יזכה להגנת המדינה שתערוב לחובותיו על מנת לשמור על היציבות של המערכת הבנקאית ועל כספי המשקעים בו.
פועלי טקסטיל מדרום הארץ לא יזכו לאותו מערך תמיכה.
כלכלני האוצר מיצגים כיום עמדה מינמליסטית ביחסי חברה ומדינה,הגורסת שעל הממשלה לתת לכוחות השוק למלא פונקציות נרחבות ברוב תחומי החיים,תפקיד הממשלה הוא לאפשר את המינימום ההכרחי להוצרותם של כוחות שכאלה (השקעה בתשתיות).
מן הבחינה הזו הם מיצגים גישה חברתית ההולכת וצוברת תאוצה כבר כמה עשורים טובים.תומכים בהפרטה הולכת וגוברת תמצא משינוי ועד לימין ביטחוני סטנדרטי.
הבעיה המרכזית של המשק הישראלי 90692
במקום נדבה - דרשו עבודה. 91284
אנשים ישרים והגונים - דורשים לעבוד, ולא להתעלק על כספי משלם המסים ההגון. חובתה היחידה של ממשלה היא לספק לאנשים *עבודה*, בה ישלמו להם שכר הוגן, *לא* לשחד אותם בקצבאות שחיתות, על-מנת שירקבו בבתיהם, יעשנו, ישתכרו ויולידו עשרים ילדים על חשבון אלה, שעדיין עובדים למחייתם.
במקום נדבה - דרשו עבודה. 91338
ומה אמורים האנשים לעשות כשהממשלה לא מצליחה לספק לכולם עבודה? והממשלה?
במקום נדבה - דרשו עבודה. 91651
כשאתה אומר שחובת הממשלה היא לספק עבודה, אתה מתכוון לעבודות יזומות? או שאולי אתה חושב על מתן הטבות (קרי: שוחד) למעסיקים כדי שיפתחו עוד מפעלים (שלא יכולים ליצור תנאים תחרותיים בשוק) וכך ירחיבו את מעגל המועסקים?

בקיצור - איך ממשלה אמורה לספק לאנשים עבודה?
במקום נדבה - דרשו עבודה. 91841
הבט, בעיני - הרבה יותר חיובי יהיה לקחת את כל הכסף, הנלקח כיום לקצבאות השונות (הבטחת הכנסה, דמי אבטלה, קצבאות ילדים - היי, מה עם קמפיין כזה: אם אין כסף לא מולידים, קונדומים עכשיו או משהו? סתם, מחשבה...), ולהשתמש בו ליצירת מקומות תעסוקה באמצעים הבאים:
1. מתן תמריצים לבעלי-מפעלים. רוצה לקרוא לזה שוחד - קרא לזה שוחד. אף-אחד, כמעט - מלבד איזה ל"ו צדיקים - לא ישמר במיוחד מפעל כושל, במקום להעבירו לרומניה או לטורקיה או לירדן, אלא אם זה יהיה כדאי לו.
2. השבת מכסי המגן ממדינות שלישיות (קרי: לא ארה"ב או מערב אירופה) - היות וזהו אינטרס ישראלי עליון, להבטיח תעסוקה כמה שיותר מלאה בחברתה ובמשק שלה, מתפקידה של הממשלה למנוע תחרות בלתי הוגנת ממדינות, בהן משתכרים הפועלים רק דולר או שניים ליום - ולפעמים פחות.
3. עידוד קניית תוצרת ישראל - בתנאי שזוהי, באמת, תוצרת ארצנו! הנה, בדיוק שמעתי סיפור מעניין, לפני שבועיים בערך - אמי ואחי הלכו לקנות מגבות במתנה למישהו. מצאו משהו, שהיו בטוחים שהוא תוצרת ישראל - "ורדינון", נדמה לי? - ורק משבדקו היטב היטב ראו, מודפס בכתב זעיר, "Made in Turkey"...
יופי לתופרות הטורקיות... :-((

אל תבין אותי לא נכון - ברמת-האידיאל, אני בהחלט בעד ביטול כל מכסי-המגן, כל הגבולות, כל המסים והחוקים, כל הממשלות... נו - באחרית-הימים. בינתיים, אם כבר יש מסים ומננון ממשלתי וחוקים - אז שישתמשו בהם להרגיל אנשים *לעבוד* למחייתם, ולהרגיש שהם מקבלים תמורה נאותה לכך (באמצעות אכיפת חוק שכר-המינימום, לדוגמא), ו*לא* להתבטל ולהתעלק על קצבאות. פשוט, הרע במיעוטו...
eizé i havana 284395
ata kotev bamaamar she kechol sheyesh yoter yeladim yesh pa'hot hotzaot le yeled
barour: maavirim mishkafayim mi yeled le shéni
rofé shinayim metapel paam beyeled e'had ou paam ba shéni
le kolnoa holechim rak 'hatzi hamishpa'ha
ha yeled harvii holech ya'hef ki hayeled hashlishi kara et nealav
lama zé olé yoter zol ke sheyesh mishpa'ha brouchat yeladim?
יש הרבה הבנה 284408
יה טא איל דה קיבורד האברה אן פראנס?
eizé i havana 284450
לפעמים זה דווקא טוב 327204
שאיש מקצוע קובע ולא בעלי אינטרסים
לדוגמא נגיד בנק ישראל, פקיד אין ספק, קובע מדיניות פיסקאלית מסויימת דווקא בניגוד לאי שביעות רצון של משקיעים ותעשיינים למשל.. ובכך ניסה לייצר יציבות במשק לפחות בתחום אחד.
לפעמים זה דווקא טוב 327214
נגיד בנק ישראל הינו בעל מקצוע, אולם נגוע באינטרסים כמו כל בעלי התפקידים במעמדו, ואינטרסים אלה הם שקובעים את ''חוות דעתו המקצועית''.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים