סין אימנו, קונפוציוס אבינו 130
מאמר של ניקולס כריסטוף בוחן כיצד החמיצו הסינים דומיננטיות עולמית, רגע לפני שהאירופים זכו בה. מדוע, מה היה קורה אחרת, ומה הקשר לציונות?
(מאמר ראשון מתוך שלושה בעקבות מוסף האלף של ה"ניו־יורק טיימס" ו"הארץ".)


ביומה האחרון של המאה ה-‏20 (תסלח לי אסכולת עידו רזון...) פרסם "הארץ" מוסף, שעיקרו מוסף האלף של הניו־יורק טיימס, עם כמה תוספות מקומיות. המוסף הזה הוא פגז אינטלקטואלי, מרתק ומסעיר. ברצוני לסקור כאן שלושה מאמרים מתוכו.

לרגע היה לי נדמה שאת המאמר של ניקולס כריסטוף, 'איך לא גילו את אמריקה', אפשר להכתיר "הסיפור העיתונאי הגדול של האלף". זה כמובן לא מדויק, כי זה בכל זאת יותר עניין להיסטוריונים מלעיתונאים.

בין 1405 ל-‏1433 פיקד האדמירל הסיני ז'אנג הה על שבע משלחות ענק. אם משווים את סין של אותה תקופה לאירופה, ההשוואה מעמידה את אירופה באור עלוב. סין מקדימה את מדינות אירופה מבחינה טכנולוגית בכמה מאות שנים, מאוכלסת, מאורגנת ועשירה הרבה יותר. פער זה התבטא היטב בצי של ז'אנג הה.

מדובר בפרויקט שלא־יאמן: 28,000 מלחים על 300 ספינות, באורך של עד 121 מטרים, מצוידות ועמוסות בכל טוב. רק במלחמת העולם השנייה הוקם במערב צי גדול יותר. הם הגיעו להודו (גם היא, אגב, באותה תקופה מתקדמת יותר מאירופה), ומשם לאפריקה. שום דבר לא יכול היה לעצור אותם מלהגיע לאמריקה, ועם שליטה על עושרו של כמעט כל העולם, היו יכולים אולי גם להשתלט על אירופה (אילו היו מגלים עניין מיוחד באזור קר, די עני ודי נחשל זה).

ובכל זאת, הם נעצרו. המסעות הפסיקו, ומושבות לא הוקמו. עד סוף אותה מאה הגיעו דווקא האירופים, בכמה ספינות רעועות, לאמריקה, ייסדו מושבות שם ובאפריקה, ואחר־כך גם באסיה, עד שהשתלטו כלכלית גם על סין במאה ה-‏19.

מאמרו של כריסטוף מאריך מאוד בתחקיר עיתונאי שהוא ערך, בנסיון להתחקות אחר כמה כפרים נידחים על אי לחופי קניה, שתושביהם אולי צאצאים של צוותה של אניה סינית טרופה. הוא אכן מצא אותם, ומוסיף בזהירות הסתייגויות שגורעות מהבטחון שאכן מוצאם הוא סיני. בסך הכל הוא מצליח לשכנע, אלא שכל העניין הזה הוא קצת חסר חשיבות, בקושי הערת שוליים לסיפור ההיסטורי הגדול.

את הדרמה של הסיפור הזה - מדוע ויתרה סין - המאמר אולי ממסמס קצת (כנראה כי מדובר בסיפור שההיסטוריונים יודעים להסבירו די בבטחון, ויש מעט מקום לתחקיר - אם כי הוא הצליח קצת לחקור גם בזה). בכל זאת, הוא מביא את עיקרי הדברים, כולל ניתוח עומק של הגורמים בתרבות ובשיטה הפוליטית של סין, במיוחד בהשוואה לאירופה, שגרמו לתהליך ההסיטורי הזה.

ובכן, נראה כי המסעות הופסקו בהחלטה פנימית של סין, בעקבות שינויים במוקדי הכוח בשלטון. במשך רוב ההיסטוריה לא היתה סין מעוניינת בכיבושים, מלחמות ומושבות. החשיבה הקונפוציאנית, ששלטה בסין אלפי שנים קודם לכן ועוד חמש־מאות שנה אחר כך, לא ראתה בעין יפה אנשים צעירים היוצאים למסעות ונוטשים את הוריהם, ובכלל רדיפה אחר כסף ותהילה.

"תור הזהב" הימי הזה של סין היה תקופת שלטונו של הקיסר יונג לה, שעלה בהפיכה אלימה. ז'אנג הה עצמו היה תורכי במוצאו, הובא לסין בילדותו כעבד, סורס, והיה לידידו הקרוב של יונג לה. לאחר מותו של הקיסר, השתלטו על סין שוב המלומדים (הביורוקרטיה, הייתי אומר, אבל הצליל של המילה הזו היום הוא מטעה). אלו פירקו את הצי ואף אסרו על בניית אניות גדולות. יתרה מזו, הם דאגו למחוק ככל האפשר כל זכר למסעות המפוארים ולז'אנג הה עצמו.

ובכן, כל האפיזודה הזו היתה בעצמה הערת שוליים, מרשימה אמנם, בהיסטוריה - אבל אין ספק שהיא מציתה את הדמיון, במחשבה מה היה קורה אילו סין והתרבות הסינית היו ממלאים את התפקיד שממלאת היום התרבות האירופית. לכך, למשל, רומזת כותרת רשימה זו. כמובן שזה מטעה - ייתכן שסין־משתלטת־על־העולם לא יכולה היתה להיות קונפוציאנית, והעולם תחת שלטונה היה בעל אופי תחרותי וכוחני כפי שהוא היום - אולי רק עם שפה קשה יותר מהאנגלית בתור שפה דומיננטית בעולם.



עניין אחד במאמרו של כריסטוף מטריד אותי במיוחד. במספר מקומות במאמר, כאשר הוא מתייחס לוויתור הסיני, הוא נוקט במונחים של החמצה, של טעות קשה, כמעט בלתי נתפסת.

האמנם? במידה מסויימת הוא צודק באמרו "סין בחרה לעצמה נתיב שיוביל לעוני, תבוסה ושקיעה". נכון שארבע־מאות שנה אחר־כך נכנעה סין לכוחנות בריטית ("מלחמת האופיום") וחזתה בעמים אירופיים מתעשרים על חשבונה. אבל האם ניתן היה לצפות זאת במאה ה- 15?

יתרה מזו: הצלחתה של אירופה, כפי שמנתח כריסטוף, נבעה מרדיפת עושר, כוחנות ותחרותיות בין עמיה השונים. במבט כולל, אכן נחלה אירופה הישגים בלתי פוסקים, אבל תוך כדי כך לא הפסיקה לשסע ולאמלל את עצמה במלחמות בלתי פוסקות בין אותם עמים. סין, לעומת זאת, זכתה בעוד כמה מאות של יציבות ורווחה יחסית.

אבל יותר מכל, מטרידה ההתעלמות של כריסטוף מהשלילה שבקולוניאליזם האירופי. והרי אין כבר צורך להזכיר שבכל מקום בו התיישבו האירופים, במיוחד באמריקה, הם הביאו איתם מוות וסבל אין קץ. נכון שמדובר כאן בשאלה אחרת - מה כדאי היה (בדיעבד) לסין לעשות, לעומת מה ראוי היה לה (בדיעבד) לעשות מבחינה מוסרית. נכון גם שכנראה לא השיקול המוסרי והרחמים כלפי עמי העולם הם שהביאו את הסינים להימנע מלכבוש אותם. ובכל זאת, ראוי אולי לייחד מחשבה קטנה של תודה למנהיגים שיכלו לכבוש את העולם, והחליטו להניח לו לנפשו.

מעניין שלפני חמישים שנה זנחה סין את הקונפוציוניזם לטובת עיבוד של רעיון אירופי, הקומוניזם. במקביל היא החלה לפתח "מנטליות" של מעצמה אירופית מהזן הישן, כולל כיבוש שטחים, שעבוד עמים ודיכוי רצחני שלהם. כלומר, את "ההחמצה" ההיסטורית היא הצליחה "לתקן", וזה רק מגביר את הגעגוע לסין של פעם.

אציין רק לסיום, שהיו עוד עמים בהיסטוריה שוויתרו על מדיניות חוץ ובחרו "להסתכל פנימה": כך יפאן, במשך רוב ההיסטוריה; וכך גם ארה"ב של "דוקטרינת מונרו". אה כן, ויש גם עם אחד קטן, שבמשך אלף־שבע־מאות שנה ויתר, באופן קיצוני, על פוליטיקה מדינית. והנה גם עם זה החליט בשלב כלשהו במאה ה-‏20, כמו יפאן וכמו סין, שעליו להיות מדינה, ולעמוד מול מדינות ועמים אחרים; ייתכן שלא היתה לנו ברירה אחרת (לא בטוח, אבל לא זה המקום לדיון כזה) - אבל כמו סין ויפאן זה גרם לנו להיות כוחניים, וכמו באסיה, כמה עמים אחרים נכוו מכך קשה. לעמים אלו זה לא היה טוב. האם זה היה טוב לנו?

קישורים
הארץ
ניו־יורק טיימס
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  האלף של המערב • דובי קננגיסר • 3 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • דוד הדר
  ללא כותרת • האייל האלמוני
  הסינים עוד ישטלטו על העולם • בובי • 6 תגובות בפתיל
  פעם היה טוב • אפופידס • 5 תגובות בפתיל
  לגלות את אמריקה • ערן בילינסקי • 4 תגובות בפתיל
  הזלזול הזה בתרבות המערב הוא מטופש • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים