פרשיית עפרה חזה כמקרה מבחן לזכות הציבור לדעת 164
מה השיקולים המובילים להחלטה בדילמה שבין זכות הציבור לדעת, לבין הזכות לפרטיות?

עובדות המקרה ידועות לציבור הרחב: עופרה חזה ז"ל הלכה לעולמה כתוצאה מסיבוך שנבע מהטיפול שקיבלה לנגיפי HIV. מעבר לפרטים השונים ומספר שאלות קונקרטיות, בולטת שאלה אחת יותר מכל, והיא מה הם גבולות "זכות הציבור לדעת"?

זכות הציבור לדעת היא תולדה של חופש הביטוי, שהוא החופש של האדם להשמיע את דעתו ולשמוע את זולתו, בלא שתהא מוטלת עליו החובה לעשות כן. לשם הגשמת חרות זו מעניק הדין לבעליה זכויות נוספות הנגזרות ממנה, כגון חופש העיתונות, ההתאגדות, הזכות להפגין וכו'.

לכולי עלמא, חופש הביטוי הוא בעל מעמד מיוחד של עקרון יסוד של השיטה המשפטית ושל זכות עילאית.

ד"ר אילנה דיין מתייחסת ליסודות העומדים מאחורי זכות זו והיא מחלקת אותם לשלוש קטגוריות.
1. הטיעון בדבר חקר האמת - החרות להחליף רעיונות, לחקור, לבקר ולתרום, היא תנאי הכרחי לקיומו של תהליך יעיל של חיפוש אחר ה"אמת". הנחת היסוד היא שיש אמת אובייקטיבית, ואנשים רציונלים יכולים לאתרה על־ידי חיפוש. בכך, ימנעו התנגשויות בין ערכים.
2. הטיעון בדבר האוטונומיה של הפרט - חופש הביטוי נועד להגן על הפרט. גישה זו רואה באוטונומיה האישית ערך בפני עצמו או כלי מרכזי להגשמה עצמית.
3. הטיעון בדבר הדמוקרטיה - זוהי התיאוריה הדומיננטית, הסוברת כי הגבלת חופש הביטוי תגרום לכך שקהל הבוחרים יהיה דל מידע ונטול כושר החלטה. החשיבות היא בכך שמה שצריך להאמר יאמר, ולא שכולם ידברו.

רבים סבורים שיש לשלב בין התיאוריות השונות. יש צורך בקיומו של שוק חופשי של רעיונות שיביא לשיפור החברה על־ידי גילוי האמת שהיא יחסית (גון ס' מיל).

חופש הביטוי, כמו זכויות יסוד אחרות, אינו מוחלט. כאשר הוא מתנגש בעקרון אחר, יש להתיר את הסבך על־ידי איזון. במקרה זה ההתנגשות היא בין חופש הביטוי והזכות לפרטיות של החולה ושל משפחתה. גם זכות זו היא זכות יסוד, והוכרה ככזאת על־ידי בית־המשפט העליון בפס"ד דיין.

זכותה של עופרה חזה לפרטיות מושפעת ללא ספק מהיותה דמות ציבורית. אך מכיוון שלא הייתה דמות פוליטית אלא זמרת, טיעון זו אינו בעל משקל מוחלט.

ניתן לומר, מחד גיסא, כי לא היה אינטרס ציבורי בחשיפת העובדות, שכן המידע לא תרם לציבור באופן כלשהו. המלחמה במחלה זו נמשכת זה יותר מעשור והמודעות לה גברה, כך שהפרסום לא היה תורם להגברת המודעות. ואפילו הייתה תרומה מסוימת, עדיין הנזק שבפגיעה בזכות לפרטיות עולה על התועלת. מכאן שהשיקול של אמצעי התקשורת היה רייטינג.

מאידך גיסא, ניתן לטעון כי התרומה של הפרסום התבטאה בהגברת המודעות, ובמיוחד לעניין אי־נקיטת אמצעי הזהירות על־ידי הצוות הרפואי עקב הסתרת המידע על־ידי בני המשפחה. בכך יש משום סיוע להתמודדות עם הבושה שחשים החולים ובני משפחותיהם.

יש לומר כי זוהי קביעה אישית שנובעת ממערכת ערכים אישית של כל אדם ואדם והיא איננה אובייקטיבית. יחד עם זאת, אין ספק שהיו שיקולים מסוג של: האם פירסום יגביר את הרייטיניג או שהפרסום יוביל לביקורת ציבורית קשה?

אחד מחשובי העיתונאים בעולם, ג'ון סווינטון מהניו־יורק טיימס, שהיה מכונה "הדיקן של מקצועו", התייחס לשיקולים מסוג זה. הוא אמר את הדברים ב-‏1953:

"אילו אפשרתי לדעתי הכנה להופיע בגליון אחד של עיתוני, לא יעברו 24 שעות, והמקצוע שלי יהיה כלא היה. עניינו של העיתונאי הוא להרוס את האמת; לשקר במצח נחושה; לעוות ולסלף; להתרפס לרגלי הממון, ולמכור את ארצו ואת מינו עבור לחמו. אתם יודעים זאת ואני יודע זאת, ואיזו איוולת יש בהשקת העיתונות החופשית? אנו הכלים והאריסים בידיהם של העשירים שמאחרי הקלעים. אנחנו הבובות על חוט, והם מרקידים אותנו. הכשרון שלנו, האפשרויות שבפנינו וחיינו - כולם הם רכושם של אנשים אחרים. אנו זונות אינטלקטואליות."

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

העיתונות והזכות 2868
נניח שעופרה ז"ל היתה מפרסמת את דבר מחלתה.
איך היא היתה עושה זאת? בראיון בתוכנית אירוח? אני כבר יכול לראות את הטורים המתלהמים על רפי (שם ג'נרי) ועל הראיון שהיה זוכה לפרומאים ולרייטינג חסר תקדים. האם איזו שהיא טובה היתה נבעת מכך? מסופקני.
נניח שעופרה חזה היתה מזמנת מסיבת עיתונאים בביתה/ על מיטת חולייה. אני יכול לראות בעיני רוחי את הטורים המתלהמים: מה היא חושבת לעצמה? שהיא קלינטון? היא יצאה מפרופורציות!
ואפשר להמשיך באותו אופן עם הראיון החושפני בגליון החג או הספר שנכתב ע"י סופר צללים (ושאולי עוד ייכתב).
בכל מקרה "הציבור היה יודע"
so what?
העיתונות זועמת לא מפני שלא ניתן צ'אנס להציג את ה"אמת" אלא כיוון שלא היה קרקס! כמה פולו-אפ'ס פיספסנו, כמה כתבות-צבע, איזה פספוס.
את הציבור לא צריך לעניין מצבו של איש ציבור שאינו נוגע לקיומו. אם שר חולה לא מתפקד ובגלל זה משרדו נפגע - יש סיבה וחובה לפרסם. אבל אם זמרת חולה?? זה פיקנטי, ותו לא. זכות הציבור לדעת היא עלה תאנה של עיתנאים שעושים את עבודתם וצריכים להצדיק אותה בטיעונים יפים.
העיתונות והזכות 2869
עזוב זכות הציבור לדעת - ה''בושה'' שהפגינה חזה בכך שהסתירה את מחלתה רק תורמת לדמוניזציה של המחלה, לבושה שיחושו אנשים אחרים בפני הכרה במצבם והודאה בכך בפני אחרים. כשאתה חולה בשפעת, אתה לא מסתיר את זה, כי זה נורמלי. לחלות בסרטן זה כבר לא בושה גדולה. איידס היא עדיין מחלה בלתי-נסבלת מבחינה חברתית (מעבר להיותה מחלה נוראה מבחינה פיזית). אדם ציבורי שהראה שאין מה להתבייש, עושה שרות אדיר לציבור. אילו עופרה חזה הייתה יוצאת עם הודעה (צנועה, לא צריך לעשות מזה סיפור גדול) על היותה חולת איידס, היא הייתה מורישה לציבור מעריציה הרבה יותר אחרי מותה מאשר חרושת השמועות המגעילה שנשארה כאן אחריה במקום זאת.
העיתונות והזכות 2876
בנוסף לכך מה עם זכות עובדי בית החולים לדעת על מנת שלא להדבק?
למה גם לאחר מותה אסור לפרסם?

ניתן לקבל היום אידס בצורות רבות גם ללא אשמת האדם שקיבל את המחלה.

אבל מה יקרה אם יתברר כי הרופא או האחות שטיפלו בה בהתחלה חלו? בגלל חוסר ידע!!!

איניני יודע בקשר לציבור אך בית החולים חייב לדעת.
העיתונות והזכות 2884
נכון - זו נקודה שונה לגמרי. קשה לי להבין כיצד אדם חולה מסתיר את מחלתו מהצוות המטפל?! הרי ידיעה כזו יכולה רק לשפר את הטיפול הניתן. צוות מטפל שאינו יודע במה הוא מטפל יכול לסכן את חיי החולה.

או ש גם הצות המטפל נגוע בדעות קדומות בלתי-.רצוינליות??? כמו שרמזה תגובתו ההיסטרית
העיתונות והזכות 2907
היא יכלה לתת שירות ציבורי - אבל היא העדיפה שלא לעשות זאת. היא התביישה במחלה, נורא לא נאור, אבל גם לאנשים לא נאורים יש זכויות, והיה צריך לשמור על זכותה לחסיון רפואי. היא לא אשת ציבור, היא לא נבחרה לשום תפקיד, והיא לא חייבת דין וחשבון על מצבה הרפואי לאף אחד. אם היא ראתה במחלה בושה, זה עניינה, ולאף עיתונאי אין זכות לחשוף את מה שהיא ראתה כקלונה.

לא היה שום אינטרס ציבורי בפרסום. הייתה רק כניעה ליצר המציצנות הציבורי. שבוע רע לעתונות הישראלית.
העיתונות והזכות 2921
עפרה אמנם לא הייתה אשת ציבור, אבל היא כן הייתה שייכת לציבור.
אינני מתכוון לבקר את הזמרת, אך מי שבוחר בקריירה בתחום השוו-ביזנס, בוודאי יודע (ואם לא אז הוא צריך לדעת) שפרטיותו לא תוכל לחזור להיות כבעבר. זה דבר ברור בארה"ב, וזה עדיין לא ברור בישראל, משום מה.
אדם שבחר במקצוע הזה מתפרנס מהציבור. ללא הציבור, אפשר לראות את אותו אדם כמובטל.
ואם הוא מובטל, אז באמת המציאות הקרירה שלנו משאירה אותו כאלמוני, בחייו ובמותו.
לא כך כשמדובר באיש "של" הציבור. איך יתכן שציבור שלם שעקב אחר זמר במשך כל הקריירה שלו, קנה את התקליטים שלו, התייצב להופעות שלו, ראה את הסרטים שלו, האזין לשיריו ברדיו וגם שר אותם בעצמו לעיתים קרובות, מודיעים לו שהזמר החביב עליו הלך לעולמו, ומסרבים גם להסביר לו מדוע? זה לא הגיוני, ולא משנה איך תסתכל על זה. אי אפשר להשאיר ציבור שלם בערפל, לא כשמדובר באדם שמרצונו החופשי החליט להיות האיש "של" הציבור (להבדיל מאיש ציבור).
אני יכול להבין את הסתרת הפרטים כשהזמרת עוד הייתה בחיים. מחלה יכולה לעבור.
אני רק לא מסוגל להבין מה הסיבה לחיסיון המידע לאחר פטירתה. לא מבין!
הצוות המטפל והזכות 2968
הצדק עימך - אך היה עליה לדווח על ההסטוריה של מחלתה לצוות הרפואי שטיפל בה, ואשר לא היה מודע מלכתחילה למחלתה.
עלי להזכירך שאף במדינת-מערב צעצוע כישראל מחוייבים הרופאים והצוות המטפל לסודיות רפואית מוחלטת.

בברכה

א. מאן
הצוות המטפל והזכות 2973
אין ויכוח. ודאי שאסור היה לה לסכן את הצוות הרפואי. אבל העובדה שהצוות הרפואי הועמד בסכנה, אין פירושה שמותה היה לו לפנות לעתונות עם פרטי המחלה. סודיות רפואית לא פגה לאחר המוות.
הצוות המטפל והזכות 2977
הנני מסכים לחלוטין - סודיות רפואית לא פגה גם לאחר המוות, עקרון הנשמר בקפדנות באירופה המערבית.

בברכה

א. מאן
העיתונות והזכות 2982
זכותה של עופרה חזה לתרום לדמוניזציה של המחלה. הרעיון, הנכון כנראה, שחשיפת מחלתה ביוזמתה היה יכול לתרום למודעות ולשיפור יחס הציבור אינו רלוונטי.
אל תכריח אותי לעשות שירות לציבור, אלא כעונש על פשע. על עבריינים נגזר לעיתים לבצע עבודות לתועלת הציבור. מהו חטאה של עופרה חזה?
העיתונות והזכות 160977
אני לא חושבת שמישהו יכול לטעון שהיתה מוטלת על עפרה חזה *חובה* לגלות לציבור שהיא חולה באיידס. קשה מאוד גם לשפוט, מנקודת מבט של אנשים בריאים, את שיקוליו של אדם חולה "למי לספר ולמי לא".

בשנים האחרונות לקו כמה נשים קרובות אליי במחלת הסרטן. חלק מהן מיהרו לספר לכולם, חלק שמרו לעצמן את המחלה, וחלק סיפרו רק לאנשים קרובים במיוחד. למה? כי לכל אחת מהן היו דרכים משלה להתמודד עם המחלה, ולכל אחת מהדרכים האלה התאימה "מדיניות" אחרת לגבי איך לנהוג בחברים ובקרובים.

במקרה הזה, ההתרשמות שלי היא שבבסיס אי הגילוי עמדה, לפחות כגורם נוסף, בושה גדולה. אז לבוא בטענות אולי אי אפשר, אבל אפשר ואפשר לומר שחבל שהזדמנות פז לחנך אנשים להיות פתוחים ורחבי אופקים יותר, הוחמצה, ובגדול.
העיתונות והזכות 174916
כל הכבוד לך על המילים האדירות
Who done it? 2937
תמוהה קצת הטענה נגד העיתונות, לפיה "לא שיקולי טובת הציבור / צנעת הפרט / חופש הביטוי / ... הנחו אותה, אלא מה יגדיל את הרייטינג".
השאלה היא האם הפרסום כשלעצמו היה לגיטימי, לא מה היה המניע. נניח ששוטר עוצר גנב. האם נטען אז "לא שיקולי טובת הציבור / זכות הקניין / שמירת הצדק הנחו אותו, אלא הרצון להתפרנס / לא להיות מפוטר"?

אם הטענה היא לא לגבי עצם הפרסום, אלא על מידת ההבלטה שלו: מה לעשות, כזוהי עיתונות חופשית שצריכה גם להרוויח במשק קפיטליסטי. מי שחושב שזה לא בסדר, מוזמן פשוט להחרים את העיתונים הרלוונטיים (לפי הסקר החדש באתר זה, ממילא רוב הקוראים עשו זאת מזמן). אם הטענה היא שכל השיטה הקפיטליסטית דפוקה למדי, אני הראשון להסכים, אבל זה כבר עניין לדיונים אחרים...

בין המהומה שלפני הפרסום (זהה את הבקטריה), למהומה שאחרי (היה לגיטימי?) איבדתי איפשהו את העניין השולי, מי יזם לבסוף את הפרסום. והרי זה המפתח לכל עניין הלגיטימיות. כדי שהתקשורת תוכל לפרסם את עניין האיידס כמבוסס, מישהו היה צריך לאשר זאת. אם היו אלו הרופאים ללא אישור המשפחה, הרי שזו עבירה פלילית. אם המשפחה אישרה זאת, מה הבעיה?

ואם המשפחה אישרה זאת, אבל לא בגלל "רצון חופשי" אלא כדי להתגבר על גל השמועות שרווח ממילא, ואם אנו סבורים שהעניין לא היה לגיטימי, הרי שמופנית כאן טענה נגד הציבור בכללו, על חטטנות יתר ורכלנות יתר. יכול להיות, אבל זו טענה קצת עקרה.
Who done it? 2983
נראה לי די ברור שהמידע הגיע מרופא שטיפל בה, ואכן עבר על החוק. אין בידי המאמר המקורי של רן רזניק ב'הארץ', אך זכורני שהמקור היה 'גורמים רפואיים בכירים' שטיפלו בה. אין ספק שהרופא העבריין צריך להיות מפוטר, אך מר רזניק ודאי יגביל את השירות שהוא אוהב לתת לציבור, ולא ידווח לו על רופא שפוגע בזכויות מטופליו כדי להישאר בקשרים טובים עם עיתונאים.
לאחר מחקר מעמיק מצאתי... 160971
כסטודנטית למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, ביצעתי עבודת מחקר בנושא זכות החולה לפרטיות, במהלך העבודה למדתי את "חוק זכויות החולה,התשנ"ו-‏1996", שם יש עיגון מלא להעדפת שמירת פרטיותו של החולה-האדם כנגזרת מ"חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו" שנחקק ב-‏92' וכן זכויות אדם בסיסיות הגוברות על זכות הציבור לדעת,אפילו כשהחולה מעורר עניין ציבורי רב.
לאחר מחקר מעמיק מצאתי... 160978
זהר, אני חושבת שאף אחד מאתנו לא ניסה לבחון את העניין הזה בראי המשפט. אף אחד לא באמת חשב שכל בחירה של עפרה חזה היא ''חוקית'' או ''בלתי חוקית''. בהחלטה האם לספר או לא לספר על מחלה כרוכים המון שיקולים, רפואיים, נפשיים, ציבוריים, חינוכיים, אישיים, משפחתיים, שאין בינם ובין החוק ולא כלום.
לאחר מחקר מעמיק מצאתי... 160981
אולי לא הבחירה של החולה עצמה, אבל בבחירות של הצוות המטפל, הרופא שהדליף את דבר המחלה, והעיתונאים שעסקו בה - בכולן אפשר לדון גם מנקודת המבט של החוק.
לאחר מחקר מעמיק מצאתי... 160994
היית צריכה לבצע מחקר מעמיק כדי לגלות את חוק זכויות החולה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?
לאחר מחקר מעמיק מצאתי... 160996
בלי לזלזל בגברת לה הגבת (רק במוסד בו היא לומדת), הרי שבמרכז הבינתחומי, מה שהיא עשתה נקרא מחקר מעמיק.

במרכז הבינתחומי לא באים לעשות תואר, באים לקנות אחד.
אדון בריזלאי היקר 302421
לאדון גלעד המזלזל
את ניחוח תסכולך והאדים הירוקים של הקנאה על אלו שכן לומדים בבינתחומי ניתן לראות עד לקצה הגלקסיה.
נשאלת רק השאלה מדוע אינך מתאמץ מעט יותר, ושועה משהו רציני בחייך,וכך היית יכול אולי להצטרף למוסד מצויין זה?
סטודנט גאה.
אדון בריזלאי היקר 302422
אדון בריזלאי היקר 302423
סטודנט כה גאה חושש להזדהות?
לא היתה חיבת לספר 175050
עפרה לא היתה חייבת לספר לרופאים על מחלתה כי עליהם להשמר מראש ולנהוג בכל חולה כאל נשא פוטנצייאלי. ואם היתה מספרת זה היה בטוח מתפרסם על ידם.
לא היתה חיבת לספר 175113
כמובן שהיא לא היתה חייבת לספר כלום, וניצול זכותה לא לספר באמת הביא לה הרבה תועלת.
John Swinton, 1953? no sure 557525
John Swinton (December 12, 1830- December 15, 1901) was a notable journalist, economist, and orator.

"There is no such thing, at this stage of the world’s history in America, as an independent press. You know it and I know it. There is not one of you who dare write your honest opinions, and if you did, you know beforehand that it would never appear in print. I am paid weekly for keeping my honest opinions out of the paper I am connected with. Others of you are paid similar salaries for similar things, and any of you who would be foolish as to write honest opinions would be out on the streets looking for another job. If I allowed my honest opinions to appear in one issue of my papers, before twenty-four hours my occupation would be gone. The business of the journalist is to destroy the truth, to lie outright, to pervert, to vilify, to fawn at the feet of Mammon, and to sell his country and his race for his daily bread. You know it and I know it, and what folly is this toasting an independent press? We are the jumping jacks, they pull the strings and we dance. Our talents, our possibilities and our lives are all the property of other men. We are intellectual prostitutes."
1880 557539

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים