חלום כחול 314
שולמית אלוני וזבולון אורלב ניסו למנוע את עלייתו של ערוץ הפורנוגרפיה "בלו" בלווין. ניתן להניח שינסו שוב, בעתיד; אבל הם לא יצליחו לעצור את השאיפה האנושית לחופש.
קיימים לא מעט גורמים, בחברת הידע הישראלית שלנו, שהיו שמחים לעכב או אף לבלום לחלוטין את התפשטותו החופשית של הידע כולו בכל שכבות האוכלוסין. לכל אחד מהם סיבות משלו, ולחלקם קיימים אף יסודות אידיאולוגים מוצקים. עם זאת, לאחרונה אנו עדים להתאגדות פוליטית רב־אידיאולוגית למען מטרה שאינה עולה בקנה אחד עם מביעיה. הנימוקים - המאה התשע עשרה כולה: מוסר, דת, השכלה, דעת, הומניזם, פלורליזם, ריבונות, מודרניזציה מתוקנת, ולכל אלה נוסף גם פמיניזם. עמוסי תהילה וחשיבות עצמית, הציגו המתאגדים את נשקם המאיים מכל: "צנזורה". האויב הבדיוני שבחרו לעצמם הוא "בלו", ערוץ הלווין של "Yes", בו יוצגו סרטים ותכנים פורנוגרפיים.

למי שאינו בקי בתחום, כדאי וראוי להבהיר כי תוכניות ארוטיות מוצגות בערוצי הכבלים השונים כבר שנים רבות. אין, בעיני החוק, הגדרה ל-"פורנוגרפיה". זאב סגל מ-"הארץ" מצטט במאמר שלו שופט אמריקאי בכיר המספר במבוכה, לאחר שנשאל מהי פורנוגרפיה: "אני יודע מהי כשאני רואה אותה". מכך ניתן ללמוד על הקושי היחסי והמשפטי להגדיר פורנוגרפיה ולהבדילה מהארוטיקה.

בהתארגנות האחרונה חברו ח"כ זבולון אורלב ושרת החינוך לשעבר, כלת פרס ישראל, שולמית אלוני. השניים מגיעים, כידוע, משני קצות המפה הדמוגרפית בארץ, אך בחרו לעתור במשותף לבג"ץ כנגד הערוץ הפורנוגרפי. נקודות המוצא לעתירה של השניים מן הסתם שונות מעיקרן, אך לצורך הפלת האויב המשותף הם חברו יחדיו ללא היסוס. בית המשפט דחה את העתירה על בסיס טכני (לא ניתן לעתור כנגד ערוץ, יש לעתור כנגד סרט ספציפי ששודר או שעומד להיות משודר). לכן, יתכן בהחלט כי לא שמענו את סופו של הסיפור, והתביעה תשוב לבית־המשפט - הפעם בציון מפורט של הסרטים.

נראה כי ח"כ זבולון אורלב הוא זה שדאג למניעים האידיאולוגים־דתיים־מוסריים בבסיס ההתארגנות, והשאיר לאלוני את המצע המודרני יותר וכמובן - את הפמיניזם. ח"כ אורלב, כידוע, הוא אדם מסורתי שדתו מכוונת אותו בנבכי חייו הפוליטיים והאזרחיים המערביים, שספק נכפו עליו ספק הוא כופה עצמו עליהם. באופן צפוי עבור אדם דתי, מבצע אורלב את הציווי השמימי שהוא בחר לקחת על עצמו. אך אורלב אינו המייצג היחיד, או אף המובהק, של הדת בארצנו. המפד"ל היא אומנם מפלגה בעלת אוריינטציה דתית, אך אל נשכח את יהדות התורה ואת ש"ס. השאלה המתעוררת היא - מדוע שותקים החרדים? הרי אמונתם ודתם חזקה יותר מזו של אורלב, או לפחות כך הם יטענו. כיצד יתכן הדבר שהם לא יוטרדו מהערוץ הפורנוגרפי, ואילו אורלב, כאדם המסוגל לעמוד ביותר הטרדות חילוניות, אינו מסוגל?

התשובה, כמובן, טמונה בעובדה שהחרדים אינם נמנים עם צרכני הבידור החילונים והמסורתיים. על פי דתם, אפילו קולה של אשה הוא חטא (ערווה), ולכן כל המדיה החילונית פסולה עבורם. מבחינתם אין שוני אם חושפים אשה בבגד ים, בחזיה או ללא כל בגד. לזבולון אורלב הדבר משנה. הוא קיבל ללא כל הסתייגות (רשמית) את התוכניות הארוטיות, אך כאשר הוא שמע שיראו יותר - הוא נרעד ונחרד. מלא בכוונות נעלות, אמיצות ומדומיינות, יצא כדון־קישוט איש לה־מאנשה אל המאבק המוסרי שלו.

אצל שולמית אלוני המצב שונה. לה אין זה משנה אם יפגעו רגשותיו של ציבור שלם. השיקול מבחינתה הוא התודעה הנשית שלה. גם היא, כמו אורלב, לא הוטרדה עד היום מחשיפת האברים הנשיים בתצוגה הארוטית של ערוצי הכבלים. אך גם היא שמעה (כמו אורלב) שהולכים לחשוף יותר, וזה כבר מוגזם. הפעם הנשים תפגענה. הדבר המוזר בנושא הוא שאחד ההבדלים הבולטים בין סרט פורנוגרפי וסרט ארוטי הוא בחשיפת הגבר: בסרט ארוטי המצלמה מציגה את אשה בעירום חלקי או אף מלא, אך הגבר מוסתר תמיד מהמצלמה בטכניקות צילום שחושפות מקסימום כתף או במקרים נועזים ביותר צל של ישבן. בסרטים פורנוגרפיים, לעומת זאת, מוצג עירום נשי וגם גברי במידה שווה.

שולמית אלוני דואגת לנשים המנוצלות לצורך עשיית הסרטים, כמו גם להשפעה השלילית שעשוייה להיות לסרטים אלה על גברים, כשמדובר ביחסם לנשים.

גם רוגל אלפר מ-"הארץ" קורא "לצנזר בשם החופש", והוא מצטט את הפילוסוף דאגלס בירץ' הקובע נחרצות: הפורנו פוגע בנשים המעורבות התהליך הפקתו. לעומת זאת, ב-"ידיעות אחרונות" התפרסמה דווקא כתבה בה מרואיינת שחקנית פורנו ישראלית בשם "שירז" הכועסת על הממסד בישראל ועל ההכרה הבזויה בה ובשותפותיה למקצוע. יתכן והדוגמא של שירז אינה מייצגת נכונה את מצב התעשייה הפורנוגרפית, ויתכן אף שיש נשים שנפגעות בתהליך ההפקה, אך אין כל דרך לדאוג להן במצב הנוכחי.

כאשר יקבלו הסרטים הפורנוגרפיים מעמד של מוצר צריכה כשאר המוצרים הבידוריים, יוכלו באמת לדאוג לזכויות של כל המעורבים בתעשייה. אין סיכוי ממשי לעצור את התעשייה הזאת, שכן יש לה קהל צרכנים רחב.

נקודה נוספת, הדומה לטענתה של אלוני לגבי ההשפעה על גברים, הוצגה בידי גיל הראבן ב-"מעריב". הראבן טוענת כי חשיפת הנוער לפורנוגרפיה תגרום להתפתחות לקויה של ילדינו. היא לא מספרת במאמר באילו מחקרים היא מגבה את הדברים ואלו ניסויים ערכה עם ילדים לאורך כל ילדותם, אך בכל זאת נתייחס אל דעתה כאילו הייתה דעת בר־סמכא. גם במקרה זה, קשה לומר מהו הפיחות שיעשה לעומת המצב הקודם (בו הוצגו רק סרטים ארוטיים). מהו השינוי המשמעותי שיגרום להשחתת הנוער הטהור הצופה בסרטים ולא רואה את איברי המין של אלו המקיימים יחסי מין?

אין ספק כי יהיה שינוי כלשהו בתהליך ההתבגרות של הנוער בעתיד, אך שינוי זה יקרה גם ללא הלגיטימציה של הממסד. הילדים של היום משחקים יותר במחשב ופחות בחוץ, וזהו שינוי משמעותי; הילדים של היום נחשפים להרבה יותר מידע מהילדים שגדלו לפני שלושים, עשרים ואפילו עשר שנים; הילדים היום קוראים, אולי, פחות ספרים, אך הרבה יותר טקסטים אלקטרונים עוברים מול עיניהם; פעם, כניסת הטלוויזיה היוותה איום להתבגרות ראויה של הנוער, אך כיום האיום כבר לא נראה משמעותי. ב-"מעין כבשים", מחזהו המפורסם של לופה דה וגה, מבכה אחד הגיבורים (ליאונדלו) את המצאת הדפוס ואת הפצתם של יותר מדי ספרים גרועים. הוא לא ידע שאותה מכונת דפוס חדשה במאה ה-‏16 תביא בהמשך אנשי ספרות, מדע ופילוסופיה חשובים. דה וגה חשש, כנראה, שבשל ההפצה של הדפוס לכל מאן דהו, יתקשו הבריות לברור את הטוב מתוך הרע. אך ההיסטוריה שללה את חששותיו (אולי), ומאמציו (המילוליים) לצמצם את הפצת המידע כשלו, למזלנו. כך זכינו לגלות את גיתה, סרוונטס, דוסטוייבסקי וטולסטוי, למשל, שלולא הדפוס לא היינו מתוודעים אליהם.

אין ספק כי גם לאחר הלגיטימציה של הפורנוגרפיה ימשיכו הבריות לברור את ה-"טוב" מתוך ה-"רע", כל אחד לפי טעמו והשגתו. הילדים, שיחשפו ליותר סוגי מידע, יחוו ילדות מסוג שונה מזה של אלה שחיו בזמנים אחרים - אך ללא ספק גם הם יחוו גדילה שניתן יהיה לכנותה "ילדות".

טענה אחרת שמעלה הראבן היא עובדת היות צרכני הפורנו סרסורים, למעשה - בשעה שהם לוקחים את חסותם על התוכניות הם משלמים, ממש כמו לזונה. הדבר נכון, עקרונית - אין צורך לשלם ישירות לזונה על מנת שהיא תיקרא זונה ואתה - צרכן זנות או סרסור. אולם דה־פקטו - כולנו כבר סרסורים. אנו צורכים פרסומות הכוללות נשים בבגדים שהולכים וקטנים, ותומכים בכך בהקטנה נוספת; אנחנו קונים כל מוצר בליווי הסקס שמוכר אותו ותומכים, שוב, בהפצה נוספת של הסקס והניצול המיני. כולנו סרסורים, ולמעשה אין כל דרך בה נפסיק להיות כאלה. גם נשים קונות מוצרי צריכה נשיים בליווי של סקס נשי, וגם הן מתפקדות כסרסורים. אי אפשר להיות פחות סרסור, ולכן גם אין טעם בטענה זו.

מישל פוקו מדבר בספרו "תולדות המיניות" על השיח המורחב בנושא המיניות, שהופץ וגדל אך ורק בשל האיסורים עליו. "זה שלוש מאות שנה שהשיח על המין לא נעשה נדיר יותר אלא דווקא התרבה, ושגם אם נעשה במסגרתו שימוש באסורים, הרי שבאופן יסודי יותר הוא הבטיח את שתילתו ואת התגבשותו של פסיפס מיני שלם" (תרגום: גבריאל אש). ועוד מספר פוקו כי "לאחר מאות שנים של קיום באוויר פתוח של ביטוי משוחרר, מאחדת אותו עם התפתחות הקפיטליזם: הדיכוי הפך לחלק מן הסדר הבורגני."

את הבעיות החדשות של תקופתנו צריך לנסות לפתור בעזרת פתרונות חדשים. אין כל הגיון בנסיון לפתור את בעיות הזמן הזה בעזרת פתרונות של זמנים קדומים. נשק כמו "צנזורה" עבד מצוין אצל מוסוליני, היטלר או סטלין, והוא עדיין עובד לא רע במרבית מדינות העולם השלישי, אך האם אלו המודלים שעל פיהם עלינו לפעול? בוודאי שלא! אף אחד, ולו גם הריאקציונר הגדול ביותר, לא רוצה ולא ירצה להתחקות אחר המודלים האנכרוניסטיים הללו. פנינו מופנות כל העת מערבה ואל העתיד. אנו רוצים לדעת הכל ולקוות שילדינו יגדלו בתנאים דומים לאלו בהם גדלים ילדים במדינות המתקדמות ביותר. כל הגבלה של מידע היא אבן נגף בדרכנו ליעד זה. יש לנו ביקורת על מה שקורה, אך אנו חייבים לבקר ולא למנוע את הפצתו של מה שאנו חושבים כרגע כלא ראוי להפצה.

בעתיד, אין ספק כי המידע יהיה חופשי יותר, כפי שהיום הוא חופשי יותר מבעבר. לכן, המצנזרים והמבקרים הדקדנטיים למיניהם רק תוקעים מקלות בגלגלי כרכרת הזמן, שתתעכב מעט, אך לבטח תוסיף לנסוע. בימי הביניים, רק למיעוט זעיר באוכלוסיה היתה נגישות למידע, וכל רמיזה מינית לוותה בעונשי אינקוויזיציה. לכשנסתיימה התקופה הנוראה ההיא, החל הרנסנס, בו הופץ המידע בחופשיות רבה יותר. מאז זועק האדם ופועל על מנת לשחררו כליל מכבלי הממסד המונעים מהמידע לזרום בחופשיות לתוך תודעתו של כל דורש.

רוגל אלפר קובע כי ההבדל בין סרט פורנוגרפי לסרט אלים הוא בהיות הסרטים האלימים "מבוימים וברור מעל לכל ספק לכל אדם סביר כי האירועים המתרחשים בהם אינם אמיתיים". אולי, למרות שישנם עשרות אלפי אנשים שבוודאי חושבים אחרת. לכן הוא מוסיף (על האלימות בקולנוע) "אם השפלה היא היא רכיב מהותי בהנאה שהסרט מציע - הרי שגם זה סרט בעייתי". האם יש דרך לקבוע עבור הצופה את "רכיב ההנאה"? כמובן שלא. לכל אחד סף גירוי שונה והאנשים חיים במציאויות של פרשנות שונה זו מזו ולומדים לקבל את זה. הילדים של היום גדלים לצידם ולומדים לברור מתוך בליל המידע והאלימות את ה-"טוב" מה-"רע". כך רצוי לעשות גם במקרה הפורנוגרפיה.

"חייבים לדבר על המין כמו על דבר שלא מספיק לגנותו או לסבול אותו, צריך לנהל אותו, לשלב אותו בתוך מערכת של תועלת, לכוון אותו לשם השגת הטוב המרבי עברו הכלל, להפעיל אותו באופן אופטימלי. את המין לא מספיק לשפוט, יש להקים סביבו מנהלה" (מישל פוקו).

לאחרונה הפחיתה הצנזורה הישראלית את גיל הצפיה המותר לסרט "כמעט 18", מ-‏18 ל-‏16. הסרט עוסק בהתבגרות המינית של הומוסקסואל, חומר שלכאורה אינו נגיש לציבור. למי שהתעניין וחיפש באינטרנט או בספריות הוידאו, עם זאת, המידע היה נגיש כבר זמן רב. ממי, אם כן, מסתירה הצנזורה את המידע ה-"רגיש" הזה? מאלה שהתשלום קשה להם יותר?



אך אפילו בדה־לגיטימציה לפורנוגרפיה של היום אין מסתיים העניין. הפורנוגרפיה של "בלו" היא פורנוגרפיה מצונזרת, ויידרש עוד זמן רב עד שנוכל לצפות בטלוויזיה ולראות את מה שמשדרים באינטרנט כל הזמן: סרטי פורנו עם בעלי חיים, סרטי גייז וסרטי הארד קור.

הטכנולוגיה של היום מאפשרת לנו גלישה מהירה באינטרנט וגישה חופשית לכל אשנבי המידע הקיימים. ילדינו גדלים, וימשיכו לגדול כשהמידע כולו יגיע לאקרני הטלוויזיה. הוא יגיע, אך עלינו לדרוש שהוא יגיע מיד. אין כל הצדקה להגבלת מידע. ישנה דרישה, ולכן ישנה חשיבות עליונה לספק אותה. אין טעם לחכות ולעכב עוד את כרכרת הזמן. עלינו לזעוק את זעקת איש ימי הביניים על מנת שנזכה בימי חיינו להגיע לרנסס החדש.

ואולי כדאי לסיים בדבריה של שולמית אלוני. כן, אותה אחת שמעונינת להקפיא את הזמן על מקומו. דברים אלה שלה נאמרו אמנם בהקשר אחר, אך הם יתאימו בהחלט גם כאן - על אנשים כמו אלוני שמפחדים מההווה:

"אנחנו רוצים השכלה, דעת, הומניזם ואילו הם רוצים הסתגרות פנימה, שימור הדינים שהצטברו והם דבקים בהם, ניוון פנימי... וזה לא יכול להיות במדינה ריבונית". (מוסף הארץ 25.8.00 - על ש"ס)
קישורים
Yes - טלוויזיה בלווין
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  סקס והנוער • אלי אשד • 4 תגובות בפתיל
  על תרבות ופורנוגרפיה • יובל רבינוביץ • 8 תגובות בפתיל
  גבינה • עומר • 5 תגובות בפתיל
  שאלה מקדימה • רון
  הסקרנות הרגה את החתול • רועי • 15 תגובות בפתיל
  המציאות הכחולה • ש. ברקובר • 67 תגובות בפתיל
  מידע ואשליות • גיא וינר • 3 תגובות בפתיל
  התפרסם במגזין במה • אסף ירושלמי • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • שני
  Wall St Meets Pornography • רון
  החלום הכחול ישאר חלום? • ערן בילינסקי • 13 תגובות בפתיל
  איה ושירלי בחוץ • ערן בילינסקי • 11 תגובות בפתיל
  אני קראתי את הספר ו... • שירה
  חלום או סיוט? • ערן בילינסקי
  פורנו בשירות המורדים • יובל נוב

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים