איזו אירלנד תרצה היום, אדוני? 41
"להעיר את נד" ו"הגנרל" מציגים שתי מדינות שונות לחלוטין אחת מהשניה, אך עם זאת שתיהן, במקרה, הינן בדיוק אותה המדינה.
הכיצד? תיאורן של שתי גישות נפוצות ליצירת קולנוע, הפילוסופיות המנחות אותן, ולמה זה צריך לעניין אותנו הישראלים.

בימים אלו (וזה כבר כמה שבועות) מוקרנים בישראל שני סרטים איריים - "להעיר את נד" של קירק ג'ונס ו"הגנרל" של ג'ון בורמן.
שניהם יצאו באותה השנה (1998), שניהם עוסקים באותה הארץ, ועם זאת - מהתבוננות בכל אחד מהסרטים מתקבלת תמונה שונה לחלוטין של אירלנד בימינו.

"להעיר את נד" הנו סרט מקסים, העוסק בחבורת אנשים מקסימים, החיים בכפר קטן בארץ מקסימה. הפיתוי להוסיף את המילים "היה היה" בתחילת המשפט הקודם היה חזק - כל הסרט מרגיש כמו אגדה מודרנית, אבל מצליח להיות מחובר למציאות. דהינו, ניתן לדמיין את המצב המוצג בסרט (בקושי, אני מודה), ודי קל להזדהות עם הדמויות (ולקנא בהם על המקום בו הם בחרו לחיות).

הסרט מציג בפנינו כפר קטן, השוכן בין גבעות מוריקות באי גדול, קרוב לקצהו של מצוק מרשים המוביל אל ים גועש ואפור. צילומי הנוף המדהימים ממש מביאים את רסס הגלים והרוח הלחה אל תוך העולם (סרט שצריך לראות עם סוודר). בכפר הקטן גרה חבורת אנשים, המכירים זה את זו וזו את זי מלפנים ומאחור: הם חיים ביחד, בכפר המבודד, כבר שנים. יום אחד מגלה אחד מזקני הכפר שמישהו בכפר זכה בלוטו האירי, בסכום מדהים של כמה מילוני ליש"ט. לאחר חיפושים, מתגלה הזוכה בביתו מול הטלוויזיה, מת לחלוטין ועם חיוך אושר מרוח על פניו. לאט לאט מתרקמת תוכנית במוחו של הזקן, ובעזרת חברו הטוב ושאר אנשי הכפר הם פוצחים במסע שמטרתו הסופית להצניח את פרס המיליונים בחיקם הכפרי. יש אמנם מכשפה מרשעת המנסה לחבל במטרה הקיבוצית, אבל כמו בכל האגדות הסוף טוב.

הארץ המצטיירת בסרט הינה ירוקה, טובה ומטיבה, מצמיחה אנשים חסונים וחמים, האוהבים איש את רעהו ואת החיים. המבטא המתגלגל בגרונם אנושי ומקסים. אפילו הדמות (היחידה) המגיעה מהעיר הגדולה חייכנית ובעלת רצון טוב. מי שלא ייצא מהסרט ואנחת קנאה עמוקה בגרונו, וודאי ליבו לב אבן.


מהצד השני של המיתרס, "הגנרל" מגולל את סיפורו של מרטין קאהיל, פושע אירי מפורסם (הסרט מכריז בתחילתו שכולו מבוסס על אירועים שקרו במציאות) שחי עד לא מזמן. האיש היה פושע חסר אינטרסים, בארץ שסועת־אינטרסים וקרועת־אידיאולוגיות: הוא לא תמך במצדדים בעצמאות (ה-IRA), הוא לא תמך במצדדים בסיפוח מלא ומוחלט לאנגליה (ה-Loyalists, הנאמנים למלכה), הוא פשוט לא התעסק בכאלו דברים - הוא גנב, בשביל להביא לחם למשפחתו ובשביל לסייע לאנשים שאהב. הוא היה מפורסם ביותר, וזכה לכינוי 'רובין הוד המודרני', כיוון שגנב מהעשירים וחילק לעניים (או לפחות היה חכם מספיק להפיץ את השמועות שכך עשה), ו'הגנרל' - כיוון שתיכנן וניצח על כמה מבצעי פשע מבריקים. המעניין הוא שהמשטרה ידעה על פעילותו כל השנים, עצרה אותו מספר פעמים, ניהלה מעקב צמוד אחר ביתו ושותפיו, ואפילו הצליחה להביא אותו לבית המשפט פעם או פעמיים (שלא לדבר על כך שאת מרבית נעוריו בילה בכלא) - אבל שום דבר לא עזר להם. הוא הצליח להתחמק פעם אחר פעם, בתירוץ חוקי זה או אחר, וניהל קרב מוחות עם המשטרה ומערכת המשפט.

בסופו של דבר, קאהיל נרצח - ככה"נ על־ידי ה-IRA, כנקמה על חוסר רצונו לחלוק איתם את רווחיו - ורק אירגון לא־חוקי היה יכול לו. החוק נשאר חסר אונים עד הסוף.

ברנדאן גליסון הנהדר משחק את קאהיל בצורה אמינה ומיומנת - בלי שום הפגנות משחק קיצוניות, בלי שום עוויתות או מוזריות אופנתיות - פשוט, נכון, מופלא. הבחירה של הבמאי לצלם את הסרט בשחור־לבן מסייעת להתרכז בסיפור ולא במסגרת, והסיפור מגולל את הסתמיות שבחיי פשע בפרט, וכנראה בחיים בכלל. מחציתו השנייה של הסרט מוקדשת לסיפור נפילתו האיטית של קאהיל, לכירסום החל בכבודו העצמי וביכולות התימרון שלו - סיפורו של מוות ידוע מראש.

הסרט מצליח להיות חסר־פסגות ולהימנע מיצירת סצנות "קופה" (כמו קטעי אקשן, או דיאלוגים סוחטי־דמעות), אלא פשוט לשמור על רמה אחידה של איכות לכל אורכו. כשיצאתי ממנו, תפסתי את עצמי מדוכא עד עפר - "איזה דכאון", חשבתי, "להיות פושע באירלנד של ימינו". לקח לי כמה שניות להבין שלי, בעצם, אין שום סיבה להיות מדוכא - פושע אני לא, ובאירלנד לא ביקרתי מימי. האמינות והפשטות הקיצוניות של הסרט והמשחקים בו מחלחלת לתוכך במהלכו.

הארץ המצטיירת בסרט זה הינה שונה לחלוטין מזו של "להעיר את נד" - ארץ אפורה, מלאת בניינים מכוערים וילדים מוזנחים, עוני בכל פינה, פשע וסמים אוכלים כל חלקה טובה. אבל הכי גרוע - כולם בעלי אינטרסים. כולם תומכים במישהו או מתנגדים למישהו. לכולם יש דעה, ולכולם יש את כוח האש לתמוך בדעה או לחסל את מתנגדיה - ל-IRA, ל-Loyalists, לפושעים, למשטרה, לכולם. לא ניתן פשוט לנסות לחיות את חייך כמיטב יכולתך: עליך להיאבק, לתמוך, להתנגד - להאמין באמונה יוקדת בכל רגע נתון. אין שנייה של שקט.


איך יכול להיות ששני סרטים המציגים מדינה אחת מציגים אותה באור כל־כך שונה?

ניתן להסביר את ההבדל בתנאים וסביבה שונים:כפר על חוף ים באי מרוחק
(The Island of Man) באחד, עיר סואנת וצפופה (דאבלין) בשני; סתם אנשים באחד, פושעים בשני.

אבל זה לא מספיק. הסרט הראשון מציג אנשים מקסימים, שפשוט נהנים לחיות. בסרט השני האנשים אכולי ייאוש, עייפים, אלימים ושונאים - שלא מספיקים סתם לחיות אפילו לרגע. הרי הם בני אותו העם! ההיסטוריה שלהם משותפת, השפה שלהם משותפת, אפילו המבטא המתגלגל אותו הדבר.

ההבדל בין הסרטים טמון בהבדלי הגישה הקולנועית שלהם:

"להעיר את נד" הנו יצירת מופת באומנות הבידור טוב הטעם. הוא זורה אבק של פיות בעיניינו - הרעים מתים בדיוק בזמן הנכון, אבל בלי לצער אף אחד; הנופים מקסימים ומצולמים במיומנות מרשימה; הסיפור לא בדיוק אמין, אבל ללא ספק מחמם את הלב; הפסקול נוסק במקומות הנכונים; המבטא משקיע את הצופה בהיפנוזה חולמנית; המצלמות עפות, מסתובבות ועושות הכל כדי להנחות אותנו, הצופים, מתי עלינו להרגיש התעלות ומתי לפחד.

הסרט כולו מכוון למטרה אחת - להשכיח מאיתנו את הבלי העולם הזה לשעה וחצי של תענוג צרוף. סוג של כוס תה לנפש.

"הגנרל", לעומת זאת, מספר סיפור. הוא מספר אותו לאט, ביסודיות, בלי הנחות ובלי טריקים. המשחק לא מוגזם, השחקנים לא נראים מעניין במיוחד, הצילום לא מניפולטיבי ופס הקול תומך, לא מכוון. לבמאי יש אמת מסוימת שהוא רוצה להעביר אלינו, והוא מעביר אותה כמו שהיא, בלי לחסוך או להוסיף יותר מדי.


אז מה עדיף?

ובכן, ראשית, אין עדיפות - כל אחד מהסרטים משרת מטרה אחרת. כטוב בעיניכם.

אבל האמת היא, שבאוקינוס הסרטים מעוותיי־המציאות של ימינו, "הגנרל" הוא אי של שפיות ויציבות. הוא מראה שהקולנוע לא חייב לשמש רק מקלט מהעולם האכזר, אלא דווקא יכול לספק תבונה מסוימת על העולם הנ"ל ועל הדרך בה הוא פועל.

בנוסף, במציאות בה אירלנד היא מדינה שסועה, אלימה וזבת־דם, נראה לי קצת מוזר ולא־יאה להמשיך להציג את אירלנד כמדינה משובבת נפש ומלאה אנשים מקסימים.

פה, כמובן, צץ הקשר היהודי - שמתם לב שכמעט ואין סרטים ישראלים שמדברים על בעיות החברה בישראל, על הקרע בין דתיים לחילוניים (אני מתעלם בהפגנתיות מ"אהבה אסורה" האיום והנורא), על הסיכסוך הישראלי־פלסטיני וכד'? כמעט כל הסרטים שלנו עוסקים בסיפורים קטנים, על אנשים קטנים. לפעמים הם טובים, לפעמים רעים, אבל כולם איכשהו מתחמקים מהסוגיות המרכזיות - להוציא את "אוונטי פופולו" המופלא, שהינו יוצא מהכלל המעיד על הכלל.

יכול להיות שאנחנו עוד לא מבוגרים מספיק להסתכל לעצמנו בעיניים?


קישורים
הגנרל
ה-IRA
להעיר את נד
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

הקשר הישראלי, (לא היהודי, ידידי) 384
לא הייתי אומר שאנחנו לא מבוגרים, כמו שאנחנו דלי אמצעים.

סרט כמו הגנרל, המציג מציאות ללא פשרות, וכפי שאמרת אתה בעצמך - ללא שיאים מופגנים והתעלויות שיסחפו את הקהל, הוא מותרות מבחינת תרבות קולנועית.

אנשים, עמך (ובתוכו עבדך), מעדיפים ללכת לסרט בערב ולראות סיפור אנושי שמחמם את הלב ומוציא אותנו עם חיוך על הפנים והרגשה טובה.
ותהיה תמים לחשוב שהציבור באירלנד ובבריטניה ''מבוגר'' יותר והעדפותיו שונות. אנחנו בעידן האדם הקטן, להבדיל מראשית שנות השמונים והלאה - שהפיצוצים הגדולים של מלחמת הכוכבים היו שוברי הקופות.
היום שוברי הקופות הם הסיפורים הקטנים ומחממי הלב.
זה מה שכיף לראות, אנשים יוצאים מהבית כדי לבלות, צרות יש להם בעבודה ובעיתון.

קולנוען ישראלי צעיר, בעומדו לפני הבעיה הקופתית - יכין סרט עם ביקורת חברתית כפרוייקט גמר בביה''ס לקולנוע, אבל בתור סרט שיצא לאקרנים - הוא ילך על הנוסחא הטובה, הנעימה והבטוחה.

בישראל מייצרים כך וכך סרטים בשנה, באירלנד... הממ... אם לשפוט רק על פי מספר הסרטים שמגיע לכאן - הרבה יותר.

ולכן זה אפשרי.
ממש לא בוגרים 385
יכול להיות באמת...
גיאופוליטיקה 390
יש להבדיל בין הרפובליקה של אירלנד (מדינה עצמאית שבירתה העיר דבלין) לבין צפון אירלנד (חלק מבריטניה שמרכזו העיר בלפסט). ההפרדה גובשה בשנים 1921-1937, ובעלת בסיס היסטורי ודמוגרפי.

הרפובליקה של אירלנד, הכוללת את רוב שטחו של האי, היא מקום שקט למדי מבחינה פוליטית זה מספר עשרות שנים. זאת, בשל אחידות לאומית של התושבים. בצפון אירלנד, לעומת זאת, קיים עירוב לאומים (מיעוט של "ילידים" ורוב של "פולשים" בריטיים), ועל רקע זה מתקיים מאבק פוליטי מזויין (כמעט?) עד עצם היום הזה. באופן כללי, בנוסף לשקט פוליטי הרפובליקה נהנת גם משיגשוג כלכלי יחסי, ומאחוז האקדמאים הגבוה בעולם.

"הגנרל" מתרחש באירלנד הצפונית, בעוד ש-"להעיר את נד" מתרחש ברפובליקה, ובכך עילה נוספת לניגוד בינהם.

בנוסף לאמור לעיל, יש לציין כי אין בירה יותר טובה מאשר Guinness או Kilkenny .להשיג בפאב האירי הקרוב למקום מגוריכם.
You Bastards! 392
Oh my god!
They Kilkenny!

You Irish Bastards!
גיאופוליטיקה 394
דווקא לא נכון. ''הגנרל'' מתרחש, כאמור, בדאבלין.
כפי שאמרתי, את הבדלי הגישות לא ניתן להסביר רק במיקום גיאוגרפי.
אחוז האקדמאים הגבוה בעולם 46641
חשבתי שאחוז האקדמאים הגבוה בעולם מושג בישראל ולא באירלנד.
לינק?
זה באנגליה 393
The answer is that the isle of man is
a british - colany like - island on the
northern shore of England, it has nothing to do with Iarland,

(sorry for writing in english, i just don't have the hebraw letters on my keyboard)

זה באנגליה 395
גם זה לא נכון - הם זוכים בלוטו האירי, והעיר ממנה נשלח אליהם נציג הלוטו היא דאבלין.
ושוב - המקור אינו בהבדלים גיאוגרפים או גיאופוליטיים.
זה באנגליה 397
אתה מתחיל להיכנס פה לוויכוחים קטנוניים על פרטים בסרטים, וזה ממש לא במקום. כל תגוה קטנה כזאת שלך, של ''לא נכון, זה בדאבלין'', רק גורעת מהאימפקט (הלא גדול, אם יותר לי לציין), של הטור שלך. עדיף שתתעלם מההערות הקטנות האלה.
412
אינני כ"כ מבין מדוע נדרש ניתוח מעמיק להבדלים בגישה הקולנועית של הסרטים. לעובדה שהם מדברים על אותה הארץ אין שום חשיבות קולנועית: אין זה מצופה מהם להציג את אותו הרושם של אירלנד.

אינני מבין מדוע ציפית שהסרטים יציגו את אותה האירלנד? חלק ממהות הסרטים הם להציג חלקים מחייהם של אנשים ואחרים: אני בטוח שבאירלנד יש אנשים מאושרים. ולמעשה, שלא כמוך, אני חושב, שבמציאות, בה אירלנד היא מדינה מוטרדת ובה עדיין הרבה אנשים מאושרים, זה לא יאה ולא נאה להציג אותה כמדינה שסועה, אלימה וזבת-דם.
פילוסופיה כבר אמרנו? 420
אירלנד היא מדינה בצרות. הבעיה שלי היא לא עם הצגתה כמדינה מאושרת באופן מקומי, אלא עם מדיניות מתמשכת כזו. מבטא אירי מעלה מבט חולמני בעיני המאזין, וישר הוא מדמיין לו נופים ירוקים, אגמים בתוך הרים, ים גועש ובירה טובה. ומה עם פצצות? פשיעה? פנטאטיות דתית איומה?
הקסם הקולנועי בו משתמש הסרט "להעיר את נד" הוא אמצעי, אמצעי להעמקת התדמית הנעימה והמקסימה של אירלנד. אמצעי לעוות את המציאות. הסרט, כמו הרבה סרטים, מנסה לתמרן את הצופים במובנים רבים: בצילום, בפסקול, בתסריט, במשחק - כמעט בכל דרך אפשרית.
אני לא אוהב שמרמים אותי. אני לא אוהב שמסבים את מבטי מהמציאות (העגומה) לפינת חמד קטנה. מספיק עם תדמיות, קרטונים צבועים ומוסיקה עליזה. גם חשיש זה ממש נחמד, אבל לא דרך מאוד פרודוקטיבית להתמודד עם העולם.

יש יותר מידי סרטי קולנוע שנועדו לשעשע אותנו, ופחות מידי שמנסים ללמד אותנו משהו או להראות לנו את האמת.
כמה זמן אפשר לחלום? הגיע הזמן להתעורר.
פילוסופיה כבר אמרנו? 426
אני חושב שכאן אתה חוטא לדבר נכון שכתבת במאמר המקורי.
לומר ש''הגנרל'' עדיף על ''להעיר את נד'' מכיוון שמדובר בסרט יותר מציאותי זו בחירה אישית שלך - בחזקת על טעם ועל ריח...
כמו שאמרת במקור, לסרטים שונים יש מטרות שונות.
יתרה מכך, אני משוכנע ש''הגנרל'' אינו חף מסובייקטיוויות קולנועית מכיוון שאף סרט אינו חף ממנה (זאת למרות שלא צפיתי בו). ובתור סרט עלילתי, ולא תיעודי, בוודאי שהוא אינו מהווה יצוג ''נכון'' או ''אמיתי'' יותר של ''המציאות האירית'' אם יש דבר כזה בכלל.
אין פסול בהיעדרן של פצצות, מחתרות וכו' מ''להעיר את נד'' מכיוון שאין להן מקום בו - וזו בחירה של הבמאי מחד, ושל הצופה מאידך.
פילוסופיה כבר אמרנו? 427
אתה מציג את "להעיר את נד" כשקר למציאות, וזה באמת קשקוש. כל דבר שאמרת לגבי אירלנד, אתה יכול להגיד בקלות לגבי ישראל ועדיין: יש אנשים מאושרים בישראל - יש נופים ירוקים ושלווים באירלנד שלא מופרעים על ידי גופות מרוטשות, מצעדי הכומתות הכתומות ושאר מריעין בישין.

ה- "אמת" אותה מציג סרט היא מאד סובייקטיבית. מטרת הסרט "להעיר את נד" אינה להציג בפניך את אירלנד אלא להציג בפניך סיטואציה משעשעת, קסומה ומעט עצובה. משום מה, אתה מייד רואה בזה במעין מסע שמטרתו לחפות על ערוותה של אירלנד האמיתית.

האם סרטים רוסים שאינם עוסקים במהפיכה הסובייטית על כל צורותיה אינם ראויים בעיניך?
פילוסופיה אומללה 434
"יש יותר מדי סרטי קולנוע שנועדו לשעשע אותנו, ופחות מדי שמנסים ללמד אותנו משהו או להראות לנו את האמת" - אני מוצא גישה זו מחרידה לחלוטין. קולנוע הנו אמנות. אמנות אינה חייבת להתייחס לעולם האמיתי, או לחלקים של העולם האמיתי שאתה מוצא "נאותים". אמנות מתייחסת לעולמו הרגשי של החווה אותה, ובזאת כוחה. "כמה זמן אפשר לחלום?" - כל החיים, עד כמה שזה נוגע לי. זה בדיוק תפקידה של האמנות.
מושגים כמו "אמת" ו-"ללמד אותנו משהו" אינם קשורים כלל לקולנוע (עלילתי), ציור או מוסיקה. הם יכולים להיות תופעות לוואי נחמדות, אך בינם לבין איכות הסרט, הציור או השיר אין כל קשר. מושגים אלו מקבלים משמעות רק בקולנוע דוקומנטרי, שהנו לדעתי בעיקר אמצעי פורקן למזוכיסטים... אולם היות ואף אחד משני הסרטים בהם מדובר אינו שייך לזן זה, הרי שאין מקום לטענתך בדבר "רמאות."
פילוסופיה אומללה 447
ראשית, אני רוצה להסכים עם אורי - (כמעט) כל גישה לעשיית קולנוע (או אמנות בכלל) היא לגיטימית. אני מבטא פה את העדפותיי האישיות.
ולגביך ניר - מחריד? אומלל? מה רע במודעות חברתית? מה רע בלהגיד שאמנות צריכה גם ללמד (או/ו לחנך), ולא רע לשעשע או להיות פורקן ליצירתיות (וליצרים?) של האמן?
אני מקבל את הגישה שלך - לא _כל_ האמנות חייבת להיות "מגוייסת", אבל כלל וכלל לא את הנחרצות שלך, שאמנות ששמה לה למטרה לחנך היא, בהכרח, איומה ונוראה ושיקוץ של הטבע.

אני חושב שלכל בן-אנוש יש מחויבות כלשהי לחברה בה הוא חי. הוא צריך לנסות לתרום לחברה הזו לפחות חלק מזמנו ומכשרונו. ואני לא חושב שאמנים הנם יוצא-מהכלל במקרה הזה. הם מוכשרים ויצירתיים - שיגיסו חלק מהאנרגיה שלהם למטרות חיוביות.

האגואיזם המוחלט שבפילוסופיה שלך קצת מפליא אותי - מילא להגיד שאנשים צריכים לחשוב רק על עצמם ועל מה שטוב להם, אבל גם להצדיק את זה מוסרית?
פילוסופיה אומללה 457
אמנות יכולה גם ללמד או לחנך, אמנות לא חייבת. זהו הדבר המחריד בעיני. הרעיון שאמנות חייבת משהו למישהו. אם מישהו רוצה ללמד או לחנך באומנותו, הרי זו זכותו המלאה. עם זאת, אם מישהו רוצה ליצור אמנות לשם האמנות בלבד, הרי זו זכותו המלאה גם כן, ואל לו לצופהמאזיןחווה להתלונן. הדבר המחריד העיני הוא הרעיון כי אמנות חייבת. זה הכל. לא אמרתי שום דבר על היות אמנות מחנכת ''איומה ונוראה ושיקוץ של הטבע'' - הנחרצות שלי הנה אך ורק בנושא החופש של האמן לעשות ככל העולה על רוחו.
פילוסופיה אומללה 466
לכל אדם יש חופש לעשות ככל העולה על רוחו, כל עוד אין הוא פוגע באנשים אחרים. הרי זהו העיקר של כל תורת החוק והמוסר במדיניות מערביות.
השאלה היא לא מה אמן (או כל אדם) יכול לעשות, אלא מה הוא צריך לעשות. ולפי דעתי, אמנים צריכים לכלול שיקולים מוסריים, וחינוכיים במערכת השיקולים שהם מפעילים בזמן יצירה - או החלטה על יצירה. אני לא אומר שכל יצירה שלהם צריכה לשרת טובת האומה או האנושות. אני אומר שחלקן צריכות, או חלקים מחלקם צריכים.
שוב, הטענה שאמן יכול לעשות ככל העולה על רוחו והוא לא חייב כלום לאף אחד היא תקפה לחלוטין, אני פשוט מוצא אותה אגואיסטית ביותר.
הגנרל 431
רק רציתי לציין כי אמנם לא ראיתי את להעיר את נד, כך שההשוואה ביניהם נמנעת ממני, אבל הגנרל בהחלט נכנס בינתיים כאחד משני הסרטים הטובים ביותר שראיתי בחודשים האחרונים (השני היה לוק סטוק וגו'). פשוט סרט מצויין, עשוי היטב, משעשע, מעניין. אם אתם מחפשים סרט שכדאי ללכת אליו - הגנרל הוא התשובה המוצלחת ביותר בימינו.
יש שתי אירלנד, ואפילו יותר... 633
כנטייתם של רוב האנשים, ובמיוחד של פילוסופים ומבקרים למינהם, שמתי לב כי העוסקים בדיון הזה נוטים לחפש פתרון מאוד מסובך, וכמה שיותר מסובך - יותר טוב.
אם יותר לי, למרות שאני לא מומחית גדולה למילים גדולות כמו "גיאופוליטיקה" (למרות שאת המשמעות אני מבינה, נא לא להתנפל עלי), יש פתרון פשוט יותר: ישנן שתי אירלנד, ואפילו יותר.
בעיני בן הכפר, שחיי סמוך יותר למיי הים הסוערים מאשר לחיים הפוליטיים הסוערים לא פחות, אירלנד היא מקום ירוק, יפה ונעים. ולמרות הגישה האידאליסטית הגלויה ב"להעיר את נד", הנופים הנידונים אכן צולמו באירלנד, ואכן קיימים בה.
בעיני פושע שכולם רודפים אותו, מהמשטרה ועד לארגוני הטרור האיריים, שחי כל ימיו בסביבת העוני של דאבלין - אירלנד היא מקום קשה ואכזר.
שתי האירלנד אכן קיימות, ולא רק בגלל המרחק הגיאוגרפי, אלא בעיקר בגלל נקודת המבט.
אבל למה לעצור כאן?
בעיני בן אותו כפר שקט ושלו, אירלנד יכולה להראות משעממת. בעיני בן פרברי העוני של דאבלין שלא טרח "לגנוב מהעשירים ולחלק לעניים", המאורעות המסעירים הופכים את אירלנד למענינת מאין כמותה.
אירלנד של בן הכפר יכולה להיות מפחידה, אם יש לו, למשל, אב אירי טיפוסי, שתוי ואלים. אירלנד של בן העיר יכולה להיות בטוחה, אם האב האירי הטיפוסי שלו הוא - ממש במקרה - הבריון הסביבתי.
וכן הלאה, והלאה, והלאה.

ובואו נפשט את הרעיון אפילו יותר, בדוגמא קרובה: כמה ישראל אתם מכירים?
האם סרט על מאה שערים יראה כמו סרט על שיינקין?
האם סרט על באי בית הכנסת של רחוב מסויים יראה כמו סרט על תושביו החילוניים של אותו הרחוב?
האם סרט על אדם ציוני בצבא קבע יראה כמו סרט על אחיו של אותו אדם, אנטי-ציוני, פציפיסט השוקל ירידה מהארץ?
איזו ישראל תרצה היום, אדוני?

כל אחת מה"ישראל" הללו היא שונה. קיימת ישראל אחת - ובעיני המתגוררים בה, כמעט שישה מליון ישראל.
קיימת אירלנד אחת, ובעיני המתבוננים - מליוני אירלנד, שונות האחת מהשנייה.
אירלנד, כמו ישראל, היא ארץ שמורכבת מניגודים. אחד מהם, כמו שראינו בסרטים הנידונים, הוא מציאות פוליטית קשה ונופים שלווים. אבל המציאות הפוליטית לא סותרת את קיומם של אנשים שלווים, שלא ממש אכפת להם מי כרגע יושב על הכסא המרוחק ההוא.
הבחירה נמצאת בנקודת המבט.
איזו אירלנד תרצה היום, אדוני?
שאלה טובה.
האירלנד שאני מכירה 963
אנני מבינה מדוע ניסית להשוות בין שני סרטים כלכך שונים? מוע יש לך הדחף הפאסיבי להרוס את הרושם הטוב והאופטימיות שהשאיר הסרט"להעיר את נד"? הגנרל מגולל סיפור חיים עגום, אחד ממליון. על סמך חייו של אינך יכול לקבוע את טיב חייהם של כל תושבי אירלנד כולה! גם כאן, בישראל הקטנה, החיים לא קלים, הרבה רגעי פחד וחרדה, אך גם הרבה רגעים טובים של אושר ואהבה. הסרט "הגנרל" מציג את אירלנד כמוכת עוני וזרועת סמים, אך בעצם בכל מקום יש אחד שחיו אומללים. תמיד נוכל למצוא אחד כזה ולהפוך אותו לסמל של עיר או ארץ. אבל אני מעדיפה שלא.
האירלנד שאני מכירה 1002
השאלה כאן, אניה ונעמי, אינה האם קיימת רק אירלנד אחת, או האם יש גם אנשים מאושרים באירלנד ונופים ירוקים ויפים. ברור שיש.
אני מסכים עם תגובתה היפה של נעמי - לכל מקום יש מיליוני תפיסות ומשמעויות, כמספר האנשים החיים בו.
אך זו אינה הסוגיה.

לכל מקום בעולם יש תדמית אחת מרכזית, בעיני שאר העולם. וודאי שגם זו יכולה להשתנות, אך יש תפיסה כללית נפוצה. זו של ישראל, למשל, היא של מדינה אלימה, מוכת-מלחמות ומלוכלכת - וזה לא לחלוטין הוגן, נכון?.
זו של אירלנד, לעומת זאת, היא של מדינה ירוקה ומקסימה, שאנשיה אוהבי-אדם ושלווים. וגם זו, אני טוען, לא לגמרי הוגנת.

יש הבדל בין תפיסת-מציאות (השונה מאדם לאדם באופן טבעי) לעיוות מציאות (שהוא לרוב מכוון). את הראשון אני מבין ומכבד, בעוד שאת השני אני לא מעריך במיוחד.
זה הכל.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים