![]() |
פארסיפל והגביע הקדוש | 544 | ![]() |
||||||||
![]() |
|
![]() |
|||||||||
![]() |
פארסיפל והגביע הקדוש | 544 | ![]() |
||||||||
![]() |
|
![]() |
|||||||||
![]() |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מה עם חופש האמנות והביטוי? לא יתכן שיצירותיו של ואגנר לא יוצגו בגלל יוצרם, גם עם יש קשר ביניהם וגם עם היצירות מכילות מסר נאצי. בתחום המוזיקה האלטרנטיבית מופיעים מוטיבים רבים המטיפים להתאבדות, רצח, אונס וכיו"ב, ולדעתי מי שיושפע ממסרים אלה, יש לו בעיה מעבר למוזיקה שהוא שומע. אותו הסיפור ביצירותיו של ואגנר. ובקשר לאנשים שיפגעו מהיצירות יש להשתמש בציטוט המוכר(או לא כל כך מוכר) מתחום המלחמה בכפייה הדתית בארץ: "לא רוצים אל תבואו. אף אחד לא מכריח אתכם". |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אבל לא מדובר באיסור על גוף פרטי להשמיע את וגנר. מדובר בגוף הממומן מכספי ציבור. מסיהם של האנשים הנפגעים מהיצירות מממנים אותן. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ומה אם אנשים שממנים את הגוף הזה (דרך מיסים) אבל כן מעוניינים לשמוע אותו. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
במקרה כזה צריך לעשות את שיקול הפגיעה במממנים שלא רוצים, לעומת שיקול התועלת לאלה שכן. לשמחתנו, הפעם השכל הישר דווקא הוביל למסקנה הנכונה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
נכונה למי? לי או לך? ומה אם החלק שכלל אינו מבין. צנזורה היא דבר רע מעיקרו. היום מצנזרים את ההוא שאני חושב שצריך להשמיע מחר יצנזרו את זה שאתה חושב שצריך להשמיע. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זה ממש לא נכון | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני כמעט ולא מכיר את וואגנר למעט קטעים המופיעים באוספים כמו רכיבת הואלקיריות, מרש החתונה מלוהנגרין וכדומה בעקבות כתבתך אני בהחלט מתכוון עכשיו לנסות להקשיב ליצירותיו השלמות של וואגנר ורציתי גם לציין שאחד המלחינים העכשויים החביבים עלי , ג'ון ויליאמס ( מלחמת הכוכבים, איטי, אינדיאנה גונס ועוד) הושפע רבות מוואגנר ובעיקר משיטת המוטיבים שלו |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ג'והן וויליאמס הוציא CD חדש ובו קונצ'רטי לצ'לו ותזמורת. וויליאמס מנצח והסולן הוא הצ'לן יו יו מא. מקטעים ששמעתי ברדיו זה לא המוזיקה שאתה מכיר מהסרטים או האולימפיאדות, עם הרבה תרועות חצוצרות ותמטיקה שקשורה מידית לעלילה. בראיון איתו הוא גילה מעט משטית העבודה שלו. הבמאי נותן לו הוראות מדויקות לכל קטע וקטע, כולל אורך הקטע בשבריר שניות. לזה וויליאמס צריך להתאים מוזיקה על כל השינויים העליות והמורדות העלילתיים שבקטע הקצרצר. הוא לא נוהג להכין כלום מראש אלא להיכנס לאולפן ולהתרשם מהסרט. בכתיבת הקונצ'רטי הוא לא היה מוגבל בזמן או בעלילה ולכן הוה היה יכול לכתוב באופן חופשי ואקספרסיבי. אגב, נדמה לי שהיום מלאו לו 70. תהנה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
לצערי , אני חושש שתתאכזב. בכל היצירות הואגנריות (לטעמי) תמצא מרבד של שיעמום שמופרע פעם אחת ע''י ניצוץ של גאוניות, שאותם כבר שמעת באוספים. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
האם תוכל לציין את אותו "ניצוץ של גאוניות" המופיע "פעם אחת" ? | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
"לדעתי, כל מי שאוהב אומנות בכלל ומוסיקה בפרט, מי שיצירת אדם חשובה לו, צריך לשדל את עצמו -במיוחד הישראלים- לנסות ולהקשיב למוסיקה הוואגנריאנית" מדוע דווקא הישראלים? האם יש ליצירותיו חשיבות רבה דווקא לישראלים? |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני מאמין שהכותב התכוון לכך שרק לישראלים יכולה להיות דעה קדומה נגד וואגנר ב-63 השנים האחרונות. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כדאי לציין כאן שעל עולמו הרוחני הדמיוני של היטלר הישפיעו במיוחד שני אנשים , אחד מהם היה ואגנר והשני היה סופר המערבונים וסיפורי הרפתקאות המתרחשות במזרח התיכון קארל מאי. היטלר היה מעריץ פנאטי של קארל מאי לא פחות ( ואולי אף יותר ) משל ואגנר , והוא היה סופר הספרות היפה היחיד שהוא המשיך לקרוא ולחזור ולקרוא לאחר שהפך לפיהרר.הסיפורים של מאי על האדם העליון הגרמני במערב הפרוע ובמזרח התיכון היקסימו אותו ממש.ידוע שהוא פגש את קארל מאי פעם אחת בצעירותו בכנס שבו הירצה מאי ולחץ עימו ידיים ויש מי שטוען שקארל מאי הוא האדם היחיד שלחץ ידיים גם עם ביסמארק וגם עם היטלר.כנו של תומאס מאן , קלאוס ( מחבר ''מפיסטו '' שהפך לסרט ידוע ) טען ששלטונו של היטלר בגרמניה הוא למעשה נצחון כל הרעיונות ה''מעוותים והילדותיים'' של קארל מאי וגיבוריו. ובכן בישראל הוטל חרם חמור על וואגנר, אבל קארל מאי לעומת זאת הוא הסופר הגרמני המתורגם ביותר של כל הזמנים , יותר מגתה , יותר מתומאס מאן, יותר אפילו מאריך קסטנר. וזאת למרות שהערצתו של הפיהרר לקארל מאי היתה ידועה היטב. אבל ספריו היו פופולאריים מאוד בישראל גם משום שנראו כמפתחים ערכים רצויים של גבריות ואומץ לב. כמובן קארל מאי לא היה האנטישמי הקיצוני שוואגנר היה, והוא בכלל היה פציפיסט.אבל לא אדם כמו היטלר ישים לב לקטנות מעין אלה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
"אבל קארל מאי לעומת זאת הוא הסופר הגרמני המתורגם ביותר של כל הזמנים , יותר מגתה , יותר מתומאס מאן, יותר אפילו מאריך קסטנר" גם יותר מסטפן צוויג? אני חושב שקראתי באיזה שהוא מקום שצוויג היה הסופר המתורגם ביותר במאה ה-20. אולי ג. שמעון שמלאכתו תרגום יכול להשכיל אותנו. לטעמי בגתה יש משהו מן האנכרוניסטיות וכן יותר מידי לוקליות תרבותית. תומאס מאן קשה מאוד לקריאה אבל שווה את זה. לא זכור לי שקראתי משהו של אריך קסטנר אבל הוא מזוהה אצלי עם ספרות בלשים ולא הייתי מסווגו כסופר קלאסי וחשוב. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ספרות בלשים? לא זכור לי שקסטנר התעמק במיוחד בספרות בלשים ("אמיל והבלשים" זה *לא* ספר בלשים), אבל הוא כן אחד מסופרי הילדים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מצטער שאני לא מגיב על ההערה הנ"ל אבל אני מהחלט מגיב על ההערה שלפניה . א להגיד שכל מי שקורא קארל מאי ואעריץ שוואגנר הוא היטלר זו פגיעה עמוקה בי ובכול אוהבי קארל מאי וואגנר האחרים! ב אני לא מבין על מה יש לתוהה קטעים מקארל מאי לא הקריאו במכנות הריכוז והמוות ולא היו הסמל של הנאציים אבל ואגנר כן ( לצערי ) אז זה הקטע אם למה לא להחרים ת קארל מאי (בלי קשר לעובדה שהוא שולט והוא וואגנר שולטים העולם) |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מאמר מעניין מאד. הממדים המיתיים של היצירה של וואגנר כפי שהם משתקפים מהמאמר ממחישים היטב את התפיסה של ניטשה את האמן כנביא שמוכרת לי מקריאה (לא רבה מדי) בכתביו. אין פלא שהמשורר/פילוסוף התפעל מהאופרה הזו. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
השבח למחבר על מאמר מעניין. באמת מעניין שדווקא ואגנר, שאינו האנטישמי היחידי מקרב היוצרים בתרבות המערבית, מוחרם במדינת היהודים, אולי היה צורך לפרט יותר מדוע הוא הוחרם בישראל לעומת יוצרים אחרים (ר.שטראוס למשל). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ההרכב התיזמורתי ביצירתו של ווגנר הוא גדול ומסובך ולא קל לביצוע, כך שעולה על הדעת שדווקא הוא הקומפוזיטור היחיד שיצירתו לא נוגנה במחנות ריכוז, לעומת מוזיקה קלילה, כמו ה''אלמנה העליזה'', רוסיני ועוד, שנועדו לשרת את מנגנון הונאת הקרבנות. למרבית האירוניה, שופן נבחר תחת ווגנר להיות מנוגן בפסטיבל ישראל, דווקא שופן שהיה פולני אנטישמי במיוחד, לא סבל יהודים, ועוד התעקש לפרוט על הפסנתר בעצמו, בעוד ווגנר העסיק בביירויט מוזיקאים יהודים. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הרצל כתב את אלטנוילנד כשהוא מפזם קטעים מיצירתו של ווגנר, ופרט לטעם טוב ונפש גדולה, לא היתה זו בושה או קלון גדולים במיוחד להתרפק על המוזיקה של מי שנחשב לגדול המוזיקאים במאה ה-19, ויותר מכך, ליוצרה של אמנות טוטלית המשלבת דרמה, מוזיקה, תנועה וכוריוגרפיה במערכים קרובים לשלמות.(ואפילו לא עניין פאתטי).זאת תוך חדשנות מדהימה במבנים המוזיקליים. כל השומע את פארסיפל למשל, ניתקל במוזיקה קוסמית עתידנית מדהימה ששמשה מקור השראה לרבים ממלחיני מוזיקת הרקע לסרטי מדע דמיוני. ככל הידוע לי, אויביו של העם היהודי בתקופת הרייך השלישי לא אסרו את השמעת המוזיקה ששימשה את גדול המנהיגים היהודים בתקופה המודרנית. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מבחינה תימטית דמויות קובעות ביצירתו של ווגנר הינם מלח הולנדי (המסמל את גאולתו של היוצר רדוף יצורי בלע הממררים את חייו -ההולנדי המעופף), נסיכה אירית אוהבת (טריסטאן), גרמני מכובד מאד בנירנברג שהינו פלגיאריסט ומנוול, שקלונו נחשף בידי האומן האמיתי (המייסטרזינגר), עירוני מכובד ובעל בעמיו בעל חוש ציידות כלבי המתעלל באישתו וסיפור בריחתה הטראגי עם אוהב אמת אציל נפש (עמד להיות מוצג בפסטיבל ישראל), כחלק ממסכת ה''טבעת'' המציגה במערומיה את מעלליה של הכוחניות הצרה והקרה, ופארסיפאל שהינו סיפור דומה לזה של יוסף ואחיו (השוטה הטהור המגיע לדרגת הבנה וחוכמה עילאיים עקב נתיב קשה, ומציל את הקהילה). בניגוד לוויטגנשטיין המוקדם בטרקטטוס הלוגו-פילוסופי שקבע שהיצירה שלפניך היא סולם שיש לזרוק אותו לאחר שעלית עד לשלב הדברים שאי אפשר עוד לדבר עליהם וצריך לשתוק עליהם, הרי שיצירתו של ווגנר הינה מסוג הדברים שאין מלכתחילה לדבר עליהם, אלא פשוט לטעום מהם, ובהחלט השתיקה כאן (או דברים לא אינהרנטיים) היא לא ראויה, שכן מדובר בדילמות יסוד של המצב האנושי. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
וואו, כמה זמן לא שמעתי את הביטוי *הזה*!!! | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מעניין שזה היה התרגום הראשוני, הספונטני למונח, וגם בשעת דיבור שוטף אני מערב תכופות בינו לבין הביטוי התיקני.איני בטוח שזה רק בגלל הרגל מושרש של קשיש כמוני, או פשוט בגלל שהראשון קל יותר להגייה (אמור מספר פעמים במהירות כל אחד מהביטויים--). מה הביא להמרת הראשון בשני? אכן, השני מהדהד יותר בעל משקל, רציני יותר, כיאות לז'אנר חשוב. אבל הסמנטיקה, הסמנטיקה (המשמעות) בניגוד לפונטיקה המרשימה. והרי בדיוני נגזר משורש בדייה, בדוי, ואילו דימיוני -משורש דימיון, הפלגה במרחבי הדמיון כלפי מרחבי מציאויות אפשריים (שאינם מהווים סתירה הכרחית לידע קיים), הצבעה על ממשויות אפשריות העשויות להגזר מהידוע לנו בפיזיקה, אסטרופיזיקה או ביולוגיה וכד'. הביטוי הראשון, הספונטני אכן מייצג הפעלה יוצרת ומרחיבה של כושר הדמיון, והשני -אבוי, צמצום הוויתנו כיד הבלוף או הבדייה, שהינם בעלי מראית בלתי אמינה ושרירותית, קטעים מציקים וטורדניים בחוסר סבירותם ואמינותם ברצף ההגיוני בפיקצייה וכד'. בקיצור, אולי הסוג הגרוע של מדע דמיוני. החלט מה עדיף. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הידד לרון בן-יעקב על זריקת הקולטורה לאייל. הוסף לעצמך סימון בחגורה – החלטתי לרכוש לי את פארסיפל. אך אויה! כיצד אבחר לי ביצוע? התייסרתי קשות באש מצרפם של שולטי, בארנבוים, קנאפרצבוש, ופורטוואנגלר. את ההקלטות עליהן המלצת לא מצאתי. בסופו של דבר בחרתי בהקלטה של בארנבוים, אך רשמתי לי את פרטי ההקלטות של שולטי ושל קנאפרצבוש לעתיד. מהשוונג הוספתי גם את הלוהנגרין של בארנבוים עם האופרה של ברלין. באותה הזדמנות רכשתי לי תקליטור ובו מבחר הקלטות של מלכיור ושל פלאגסטאד שרים ואגנר, וכן את מחזור הטבעת המלא בניצוחו של פורטוואנגלר עם האופרה של לה סקאלה, שנמכר באמאזון במחיר מגוחך של חמישים וששה דולרים (14 תקליטורים), ואוכל עתה להשוות אותו מול הביצוע המפורסם של שולטי. אשמח לשמוע את דעתך ואת דעת הקוראים בנושא. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
תודה אסף. קניתי את הביצוע של לויין ודומינגו משום שהפעם הראשונה ששמעתי את פארסיפל היתה עם שני הענקים הללו. יש לי גם את קנאפרצבוש. הרבה לא אוהבים את הקצבים האיטיים של לויין אבל עבורי הוא ממש נפלא, מה עוד שג'יימס מוריס שר בהקלטה הזו את אמפורטאס ולשמוע את הזמר הגדול הזה זו חוייה אדירה. שנה שעברה הוא שר את ווטאן ועבורי הוא היווה את תמצית החוויה מהרינג. יש לי את המערכה הראשונה של הוולקירות עם מלכיור ולוטה ליהמאן - אפילו מבעד לחריקות ההקלטת המונו גדולת הקול והשירה שלו מדהימה- במיוחד כשהם פוצחים בווינטר-שטורם. ההקלטה של שולטי של הרינג נחשבת לגדולה מכולם (הוא היה הראשון שהקליט את כל האופרה בסטריאו), ואיכות הביצוע היא יחודית לא רק בהשוואה להקלטות אחרות של האופרה אלא כקנה מידה להקלטות בכלל (אגב, טוסקה עם קלאס, דה סטפאנו, גובי ודה סבאטה נחשבת להקלטה הטובה ביותר בכלל, למרות שהיא מונו) גם ההקלטה ההיסטורית של הוולקירות עם ליינסדורף מלכיור, וארני והמטרופוליטן אופרה נמצאת גבוה ברשימת העדפותי. לפני זמן קראתי ביקורת מאד אוהדת על הקלטה חדשה ואנונימית של ריינגולד מפסטיבל טירול (הוצ' ארטה נובה) ובהזדמנות אקנה אותה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הלונדון סאנדיי טיימס. מ 15/7 בחר כתקליט השבוע את ההקלטה של דמדומי האלים בניצוחו של רג'ינאלד גודאל. זוהי הקלטה פומבית משנת, 1977 מבוצעת באנגלית, והמבקר מסכם אותה במילה אחת - מרטיטה . |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
תודה על ההפניה. איני מכיר את גודאל כלל, אבל אנסה למוצאו בחנות מקומית ולהאזין לביצוע. בינתיים הגיע אלי הפארסיפל של בארנבוים שהזכרתי לעיל, ובדיוק הערב סיימתי להאזין לו בריכוז הראוי. זה הפארסיפל הראשון שאני שומע, ועל כן איני יכול להשוותו לביצועים אחרים, אך כשלעצמו הוא חלק ומרשים. זיגפריד ירוזלם מגלם פארסיפל מוצלח, וגם קונדרי של ואלטראוד מאייר שרה נהדר. התפקיד של קונדרי הוא אחד המענינים ביותר שקראתי באופרה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
נכנעתי. חנויות מקומיות בקושי יודעות מי זה ואגנר, ובוודאי שאינן מציעות אפילו מבחר ביצועים מינימלי. כל כך הרבה זמן לא פקדתי חנות מוסיקה מקומית שכבר שכחתי כמה גרוע ההיצע הקלאסי בחנויות הללו. ובכן, דמדומי האלים בביצוע גודאל עושים את דרכם אלי עתה, יחד עם עוד מחזור שלם של הרינג, בניצוחו של קארל בום על תזמורת ומקהלת פסטיבל ביירויט. בינתיים האזנתי לואלקירה של פורטוונגלר (עם פלאגסטאד כברונהילדה), וזה נהדר. אאזין שוב לביצוע של שולטי (שהכרתי עד עתה) כדי לחרוץ דין סופי, אבל אני בהחלט אוהב את הגרסה של פורטוונגלר. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני רק יכול להציע את קנאתי הירוקה. עקב שינויים פרוזאים מסוימים ,אני חושש שקניית תקליטים, טוב קופסאות של אופרות, יצטרכו לחכות. מעניין יהיה לשמוע את ההתרשמות שלך מהביצוע של גודאל באנגלית. Winter Storm עוד נשמע סביר בתרגום, אבל איך ישמע הטקסט האליטרטיבי של מימה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
לא רק שאשמח לדווח לך, בפרטיות או מעל דפי האייל (מישהו פרט לשנינו בכלל מתענין בכל הואגנריאניות הזו? השמיעו קול!), אלא שאתה מוזמן לשאול כל פריט מאוסף הואגנר המתהווה שלי. כתוב לי דואל אם אתה מעונין. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
תודה על הצעת ההשאלה, אבל אני חולה במחלה ש-שטובריאן(?) הגדיר "אם ספר הוא מספיק טוב לקרוא אותו אז וודאי שהוא מספיק טוב לקנותו" | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אחח, כן, אנחנו סובלים מאותו מיחוש... חברה טובה שלי קראה לזה The Hamster Syndrome, במשחק מלים על התרגום העברי. בכל זאת, אם תרצה לברר אם כדאי לך לרכוש אחד מהביצועים שברשותי, אתה מוזמן. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
שקיעת האלים באנגלית, בניצוח רג'ינלד גודול (הביצוע שהזכרת בתגובה מוקדמת יותר) הגיע אל ביתי הקט אמש, והוא מרשים ביותר (אם כי טרם סיימתי להאזין לו). התרגום עצמו הרואי ממש, ועל כך הגגתי באריכות ביומן הרשת שלי, המנוהל באנגלית: |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כשוואגנר רצה לכתוב קומדיה, או לפחות הדבר הקרוב ביותר לקומדיה שיצא תחת ידיו, הוא כתב עוד אופרה בת שש שעות. האופרה מספרת על עיר שמכובדיה אינם פוליטקאים, כהנים או אבירים אלא חברי גילדת המשוררים. וחברי הגילדה הזו אינם אמנים מיוסרים ומתייסרים או חובשי כסית הוגי עולם וגם לא בעלי קתדראות באקדמיה. חברי הגילדה הם סנדלרים, לבלרים וכל מיני אנשי יום יום. אורי צבי גרינברגים המוציאים לחמם כפקידים בעירית רמת-גן. ביניהם אחד סיקטוס בקמסר שעל פי מבקריו הנוקשים של ואגנר היה (רחמנא לצלן) עוד שרטוט נלעג של היהודי. אבל, למרבה ההפתעה, היהודי הזה ניכן בכישרון אמנותי לא מבוטל ומועמד רציני לתואר רב-משורר. למרבה המזל, האופרה הזו מתרחשת כולה תחת תאורה עזה בהירה ולא במעמקי הריין או באיזו מערה עמוקה או מעבה יער, כך שממש אפשר לראות מה קורה. לראות את החגיגה הארס-פואטית שבה האמנות היא המגן העיקרי שלנו כנגד הרוע שבעולם, כנגד שלטון טירני ומתעמר. יחד עם זאת, האמנות היא הכוח המאחד, עם האהבה, את האנושות, את העם, את הקהיליה. והכותרת - זה שם השיר שהביא לוולטר את זר הנצחון בתחרות השירה ,חלום שחרית מאושר. בקיצור, אמש ראיתי בהנאה גדולה את Die Meistersinger von N�rnberg |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
לא מזמן נזדמנתי לקליפורניה, ימים ספורים בלבד לאחר שהאופרה של לוס אנג'לס *פסקה* מלהציג את המייסטרזינגר. אני אוכל את עצמי על זה עד עכשיו. ואני מזכיר מלפפון (בצבע) למקרא מזלך הטוב. בינתיים, התנחמתי בקריאת The Perfect Wagnerite של ג'ורג' ברנרד שואו, ואף השלמתי את אוסף הואגנר שלי (טוב, נו, לא כולל די פן, רינצי, הליבספרבוט, ושירי וזנדונק), כשקיבלתי את המייסטרזינגר (קובליק בביירוית) ואת טאנהויזר (שולטי עם הפיל' של וינה, באולפן). ולסגירת המעגל, בדיוק לפני שנתקלתי בהודעה הזו שלך (תודות לענין ה"דיונים מתמשכים"), התחלתי להאזין לפרסיפל (בארנבוים והפיל' של ברלין). אחח, תענוג. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אם מצאת ניחומים בשואו (נכון שהוא כותב נהדר?) מן הסתם תהנה גם לקרוא את Aspects Of Wagner של Magee הפילוסוף, שנדמה לי שספר שיחות שלו עם פילוסופים תורגם לעברית לא מזמן. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
שואו יודע לכתוב, ללא ספק. כתיבתו לא היתה עוברת את טעם הקורא המודרני, מן הסתם – הוא בוטח מדי. הוא כותב מתוך היכרות מעמיקה עם החומר, גם מהצד הרעיוני-תוכני וגם מהצד המוסיקלי, והוא לא מצטנע כלל, אלא מודה בפירוש שמטרת ספרו היא להחכים את הקורא החסר חלק מהידע וההקשר הדרוש להבנת הרינג של ואגנר. היום לא כל-כך מוכנים לשמוע אמירה כזו בלא מעט חנופה או הצטנעות. אבל הניתוח שלו שריר ומוצלח, לטעמי, והוא בהחלט העניק לי תובנות מרנינות ביותר על הרינג ועל ואגנר עצמו. בקרוב אתחיל לקרוא את הספר של ג'.ק. הולמן על הרינג, ואשווה כמובן מול שואו. את מגי החלטתי לדחות בינתיים, עד אחרי שאקרא את הולמן, ואת הספר של ניומן על כל האופרות של ואגנר. אגב, מה דעתך על ההולנדי? נ.ב. מענין שהזכרת תרגום: בעודי קורא את הספר של שואו, מצאתי עצמי שוב ושוב מתרגם משפטים שלמים לעברית, ולא משום שאיני מבין את המקור, אלא בפירוש לשם בחינת הנוסח הרצוי להם *לכשאתרגם* את הספר. ממש תפסתי את עצמי מתכנן את בחירת המונחים ומתלבט לגבי סדרי מלים במשפט העברי. בהתחשב באמור לעיל, ובכמות הטקסטים העדכניים על ואגנר, וכמובן החרם האידיוטי עליו בישראל, לא נראה לי שיש טעם או תוחלת לתרגום כזה, אז בינתיים גנזתי את הרעיון. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ממש לפני כמה ימים ראיתי פעם נוספת את המייסטרזינגר מנירנברג. כבר מצלילי הפתיחה ברור שהאופרה הזו לא תהייה דומה לזכות המטא-היסטורית והרוחנית של פארסיפל או לקדרות הפסיכו-פילוסופית של וולקירה. שני אלו נפתחות ב"התגלות והארה" של כלי הקשת. אולם, המייסטרזינגר נפתחת במארש מלכותי שמנוגן בכלי הנשיפה ממתכת, ושאליהן מצטרפים החלילים בשירה מיתרוננת. אבל, אסור לטעות ולחשוב שהבהירות והטון המרומם של האופרה מוביל כביכול למהתלה קומית חביבה (אם כך אפשר לקרוא ליצירה שנמשכת כ-6 שעות). לא ולא, וואגנר רקם גם באופרה הזו שכבות על גבו שכבות של הגות פילוסופית ואמנותית עמוקה. אני חושב שיצירות גדולות שנשארות חקוקות בזכרוננו ושיש להן השפעה על התפתחות האמנות והתרבות, מתיחדות בשכבות המרובות של משמעויות שאפשר לגלות בהן. מתחת לשיכבה המיידית של סיפור על אומנות ואהבת אמת למול אמנות שמשמשת קרדום לחפור בה, מסתתרת שכבה נוספת (ובהחלט לא אחרונה). מייסטרזינגר מתארת כיצד "שיר נולד" בהופעה חיה. אנחנו חווים בזמן אמת (בימתי כמובן) בתהליך היצירה האמנותי. על הבמה, לנגד עינינו ואזנינו, האביר וולטר כותב שיר ומלחין לו מנגינה. בהדרכתו של הסנדלר זאקס, מייסטרזינגר בעצמו, וולטר לומד כיצד לחצוב מתוך החלום שלו שירה ולחן, שמספרים את האוטוביוגרפיה שלו, את המטמורפוזיס שהוא עבר, מאביר שמשתמש בחרב, למשורר שמשתמש במלים. אני לא מכיר אופרה אחרת שכותבת את עצמה תוך כדי הביצוע על הבמה. (אגב, מעניין שכמו אצל הנס כריסטיאן אנדרסן, גם וואגנר משתמש בסנדלר בתור האומן המושלם). למשל, בקטע שאולי יזעזע את אלי אשד (לפי תגובה 143819) וולטר שופך אש וגופרית על החוקים והכללים לכתיבת שירה של גילדת המייסטרזינגרס, ושבגלל שהוא לא הכיר וידע איך לכתוב על פיהם הוא נפסל במבחן הקבלה: הא, המומחים האלה! הטבע הדביק, המאוס של כללי החריזה! לצאת לחופש! שם מקומי. כמו רוחות רעות הם באים עלי ללעוג לי. וולטר חסר הנסיון אך בעל כוח הרעננות והחידוש, מרגיש שחוקי ההכתיבה והחרישה של הגילדה כופים עליו להיכנס לכותונת כפיה פורמליסטית ומדכאים את כוחות היצירה שלו. האנס, המשורר החכם, מבין לליבו ומראה לו כיצד יש להשתמש בחוקים כיד לשחרר את כוחות היצירה. הדיאלקטיקה המרתקת היא שמצד אחד דרושים חוקים וכללים אך אסור שאלה יחנקו את כוחות החידוש. כדי ליצור משהו חדש ומשוחרר צריך בסיס של כללים שממנו "משתחררים". וכך מראה לנו וואגנר כיצד נבנית אומנות, כיצד נוצרת אומנות וכיצד יצירת אמנות מקבלת את משמעותה. וואגנר גם מראה לנו מי בכלל נותן ליצירה משמעות, כי הרי לשורת שיר אין משמעות מתוך עצמה אלא רק השומעים נותנים לה משמעות. לדוגמא, בקמסר מנסה להשתמש בשיר של וולטר אבל מכיוון שהוא לא יודע מהו המקור ממנו וולטר שאב את חומרי השיר, הרי עבור בקמסר מילות השיר נהפכו פשוט לרצף הברות ומילים חסרי קשר ומשמעות, וכך בבושת פנים הוא נאלץ להימלט מליגלוגם של בני העיר. מדוע מאיר שלו? אני חושב שבהסתייגויות מסוימות, הספר האחרון שלו 'פונטנלה', הוא גם יצירה שמראה לנו כיצד מתהווים סממני תרבות מתוך חומרי המציאות, הדמיון וההיסטוריה. אמנם, בניגוד לוואגנר, פונטנלה היתה רק יוצאת נישכרת אם הספר היה קצר יותר, אבל הצורה בה שלו מוביל אותנו למעמקי הנפש המתהווה, מזכירה לי מאד את המייסטרזינגר. כמו הרומנים הקודמים של שלו, גם פונטנלה מספרת סיפור פרוזאי של אותו זמן מיתולוגי ישראלי-רוסי-עמק יזרעאל. אם קוראים את הספר רק ברובד הזה, הרי שלטעמי מהר מאד אפשר להשתעמם ממנו, משום שיש פה פחות או יותר חזרה על אותם מוטיבים של 'רומן רוסי, או 'עשיו'. אבל בניגוד לרומנים הקודמים, נראה ששלו העמיק עכשיו ונתן לנו הארות עמוקות יותר. אני לא יודע אם הוא אכן התכוון לזה או שפשוט זה מה שאני קורא בספר, אבל זה לא כל כך משנה. אני גם לא חושב שמידת ההשפעה של 'פונטנלה' שווה בחשיבותה להשפעה של 'מייסטרזינגר', אבל גם זה לא כ"כ משנה. פונטנלה מראה לנו ברובד אחד כיצד נוצר זיכרון, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. כיצד נבנה הזיכרון הישראלי מתוך חומרי המציאות אמיתיים ובדיוניים. הזיכרון משחק תפקיד חשוב בחיי משפחת יופה. למעשה, הזכרון הוא הדבק שמאחד ומניע אותם. בנוסף לזכרון ישנם החוקים והריטואלים שמזהים את בני משפחת יופה, הצורה בה הם חותכים לחם, ביטויים יחודיים למשפחה וכו'. החוקים יוצרים מסורת, בונים שבט, בוראים עבר כמעט יש מאין ומקימים לעצמם (ולישראלים בכלל) מיתוס רב עוצמה. וואגנר ושלו מראים לנו את המטבח בו נוצרת האמנות, הזכרון, המיתוס. אבל, אנחנו לא צופים סבילים שהולכים הביתה בתום ההופעה. עצמם הצפיה באופרה, ועצם הקריאה בספר בוראת בתוכנו את האמנות, כי הרי לאמנות אין קיום בלי האדם, היצור והצופה, הסופר והקורא. אמנות היא מדיום התקשורת הנפשית שמאחדת את בני האדם. אולי זה נכון יותר לגבי המייסטרזינגר מאשר פונטנלה, אבל לטעמי בהחלט יש פה תהליך אקטיבי ודינמי. תוך כדי הקריאה בפונטנלה אנחנו מהנהנים לעצמנו למקרא התאורים והסיפורים של בני המשפחה 'אח, כמה שזה נכון, זה כל כך אמיתי' ובלי משים נבנה בתוכנו זכרון מיתי חדש-ישן שאולי יתקבע בנפשנו. כך שאחרי זמן מה זהו סיפורי סבתא משעשעים הופכים להיות מיתוס מעצב והרה גורל. בדיוק כמו ששיר על חלום אהבה הופך להבנה על מהותה העמוקה של האמנות, ואשר אולי מוביל ליצירה של אמנות נוספת. ____________________ בלינק הזה אפשר לקרוא את סיפור האופרה, להקשיב לכמה קטעים ולראות תמונות בתמונה הזו, ראש גילדת המייסטרזינגרס, הסנדלר האנס זאקס (הבס הנהדר ג'יימס מוריס) מתעלל ומשפיל את בקמסר, שמנסה לשיר סרנדה לאווה: בתמונה הזו, האביר וולטר שר את השיר שניצח בתחרות וזיכה אותו בידה של אווה: |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הרעיון של "איך שיר/זכרון נולד" ברבדים של סיפור, זכרון, הבנייה ושכתוב הוא ראוי ובעל ערך, נכון - אבל ב"פונטנלה" אפשר היה לראות את הטכניקה שמאחורי הרעיון, וזה מה שלא אהבתי. הרגשתי ששלו מאכיל אותי בכפית: "את תרגישי שאני שוכח דברים ומנסח אותם מחדש ומבנה אותם, ויהי מה!". הרגשתי שהשימוש בנוסחה נותן לצורה בכורה על התוכן, ושמאיר שלו לא נותן לי מספיק קרדיט לעמוד על הנימים העדינים שבתהליך בכוחות עצמי. אבל את ההשוואה לוואגנר אהבתי. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
יפה כתבת. תודה. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
התגובה של אסף החזירה אותי לקרוא שוב את דבריך, ואני תוהה איך לא שמתי לב לכך לפני כן: האופרה, כפי שאתה מתאר אותה, די מזכירה את הספר "מאסטר ומרגריטה" של בולגקוב (שנכתב מאוחר יותר, כמובן). הפתיחה הקומית-כמעט, האמן שלומד גם מתוך חלום איך להמשיך את יצירתו, ההתעמתות עם גילדת היוצרים, וכמובן, בניית היצירה תוך-כדי התקדמותה (ספר שכותב את עצמו תוך כדי קריאה, אם תרצה). | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אותי זה מעניין! כלומר, בערך... הפרטים לא באמת מעניינים אותי, אבל נחמד להפליא לקרוא דיונים שוליים ו"אחרים" באתר. כל עוד התגובות קצרות, המתדיינים הם בעלי עברית נאה, ודף התגובות נשאר קומפקטי. טוב, אני לא יודע אם באמת עודדתי אתכם... (אגב, הכותרת מכוונת להיות בחולם, אבל גם שורוק עובד, איכשהו). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני משתמש בתגובה שלך רק כדי להוסיף משהו על אופרה והחיים, תוך הסתכנות בפריצת גבול הקומפקטיות... במקרה יצא לי לשמוע את הפרופסור הרסגור בתוכנית ההסטורית שלו. הוא השמתש באופרה חובשצ'ינה של מוסורסקי כדי לדון בתופעת הקנאות המשולבת באורתודוכסיה דתית וטרוריזם. הוא דיבר על הזרם הדתי-אורתודוכסי שאיים להשתלט על רוסיה של המאה ה17 מתוך שאיפה לשמור על "פיגור מרצון" או "פיגור של נוחיות". כת "המאמינים העתיקים" (סטארי וריישצ'י) התנגדו למגמות ההתמערבות שהובילה אוצרת המלוכה סופיה ואחיה הקטין פיוטר, ולצטרך זה השתמשה במעשי טרור, רצח ולחץ דתי לא מתון על הצמיתים העניים והנבערים. אחד ממנהיגי הכת, הגנרל חובנסקי הוא גיבור האופרה. הרסגור טוען שאולי אחת הבעיות היא שבארצות ערב אין בית אופרה שהמוני העם יכולים לבוא וללמוד פרק היסטורי חשוב דרך האומנות. מוסר ההשכל ההסטורי שלו הוא שהטרור נועד לכשלון לכישלון. נבערות, קפיאה על השמרים, נוחיות של חוסר שינוי ופיגור נושאים בחובם את זרע הכשלון. (פרטים טכניים על התוכנית באימייל). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
>> (פרטים טכניים על התוכנית באימייל). לא שאני צריך, אבל חשבת אולי לכתוב בהודעה גם את כתובת הדואר האלקטרוני שלך? כך אנשים יוכלו לכתוב אליך ולברר מהו האימייל שלך. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הבתובת נמצאת בראש המאמר. אני לא שם אותה בתגובות כדי לא לקבל ספאמים. אשר לתוכנית, היא שמורה בקובץ. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
איך המשתמשים בכתובת אי מייל של האייל מושכים דואר? | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הטעות בתיאוריה היא שהאופרה מעולם לא היתה נחלתם של המוני העם אלא של האליטות, ואם להאמין לבלזאק, גם הם לא הקשיבו לה במיוחד. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אולי לא צריך ''המונים'', אלא תהליך ''פרקולציה'', טפטוף רעיונות מהפרט אל הכלל. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני לא כל-כך מבין את הבסיס לטענה. הקנאות המודרנית, שיצרה את מעשי הטרור המחרידים ביותר, מתקיימת גם ללא דת. היא במידה רבה תוצר של תנועת ההשכלה 1, ולא של "נבערות, קפיאה על השמרים, נוחיות של חוסר שינוי ופיגור". לכן, בודאי שאי-אפשר ללמוד ש"התמערבות" או "התקדמות ותנועה" היא מתכון לחברה טובה יותר. אז איזה פרק היסטורי חשוב נלמד מצפייה באופרה? חוץ מזה, האם המציאות אכן מראה שהטרור נועד לכישלון? נדמה לי שהיום בעקבה קבלנו הדגמה שאין זה כך. 1 מרכסיזם הוא תוצר ישיר של ערכי תנועת ההשכלה. בנוגע לפשיזם ונאציזם יש מחלוקות. בכל מקרה, הן נוצרו בהתייחסות לערכים אלו (או מתוכם או כריאקציה להם). אני יודע שפרופ' הרסגור חולק על ההנחה שטוטליטריות היא המצאה מודרנית, אבל נדמה לי שהוא לא יחלוק על כך שתורות אלה עושות שימוש באמצעים מודרניים, ולא מאופיינות ב"נוחיות של חוסר שינוי ופיגור". |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
באיזה מובן המרקסיזם הוא תוצר של תנועת ההשכלה? | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אם מחלה אינה עונש מהאל אלא תוצאה של הזנחה הגיינית,גם עוני אינו גזירה משמים. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
טוב, חוץ ממה שאומר ידידנו הארסי, המרכסיזם יונק מערכי ההשכלה ומהרוח שלה בכל מני מאפיינים: רציונליזם, הומניזם, אינטרנציונליזם, שאיפה לצדק חברתי, תפיסת האדם כטוב מטבעו ולכן מסוגל להגיע להרמוניה חברתית וכולי. החלק המעניין ביותר בעיניי הוא התפיסה של הדמוקרטיה הרדיקלית מיסודו של רוסו. כל המשטרים הטוטליטריים משתמשים ברעיונות האלה (אם-כי, הרסגור לא בהכרח מסכים לניתוח הזה). בקצרה: הדמוקרטיה הרדיקלית רואה ב"רצון הכללי" את הביטוי האמיתי של אזרחיה. רצון זה אינו נוצר מקיבוץ מספרי של רצונות האזרחים, אלא בהגדרתו הוא אותו רצון שמכוון לטובת הכלל, ולכן הוא תמיד טוב. בקביעה זאת הגישה הרדיקלית יוצרת את הפתח לטוטליטריזם: הזיהוי של רצונו של האדם לאו דווקא עם הרצון של אדם ממשי, כפי שהוא מבטא אותו, אלא עם איכותו ומושאו של הרצון, או "אידאה" נורמטיבית שהאדם אף עשוי שלא להיות מודע לה. ההבדל היסודי בין הדמוקרטיה הרדיקלית לבין הטוטליטריזם הוא שבשלטון טוטליטרי השלטון טוען שהוא יודע מה היא אותה "אידאה" של הרצון הכללי (האידיאולוגיה של השלטון עצמו), ובשמה הוא פועל - למשל, הניתוח המרכסיסטי. לבד מההסתמכות על אידאה של טוב, ישנו מאפיין חשוב נוסף שהוא תוצאה של "הרצון הכללי" והוא הזיהוי של המדינה עם החברה. זיהוי זה גורם לצורך במהפכה חברתית בשביל להשליט את אותה אידאה, ולא רק במהפכה פוליטית: גם הדמוקרטיה הרדיקלית וגם הטוטליטריזם הם מהפכנים בטבעם (או, במקרה הפחות קיצוני, רדיקלים-שמרנים). הדמוקרטיה הרדיקלית הפועלת בשמו של הרצון-הכללי והטוטליטריזם שפועל בשמה של האידיאולוגיה "הנכונה", וטוען שהיא מבטאת את הרצון-הכללי (כי אם כולם היו מבינים שהיא נכונה, זה אכן היה הרצון שלהם), יוצרים קווי דמיון נוספים בין שתיהן: הסתכלות על העם/מדינה כשלמות אחת, שיוצרים רצון משותף. הטענה של השלטון שהוא מבטא את העם, ואינו חלק נפרד ממנו. המוניזם בשיטת השלטון ובמחשבה החברתית כי השלטון מייצג את הרצון האמיתי, ומכאן גם חוסר הצורך בהגבלת השלטון. השלטון, כמייצג העם והרצון הנעלה, אינו יכול להיות עריץ, ומכאן גם שאין צורך בזכויות-פרט במובנן הליברלי. מתוך המוניזם, מתבררת מאליה ההתנגדות לעיקרון הייצוג: אין אינטרסים סותרים ברצון הכללי. דמוקרטיה רדיקלית משתמשת בפרלמנט כדי "לברר" מה הוא אותו רצון, בעוד ששלטון טוטליטרי טוען שהוא מחזיק כבר באמת זאת. אצל שתי השיטות, הטענה היא שרק במסגרת השלטון הזה אפשר להשיג את החירות האמיתית. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
האם יש מקום אחר בסייברמשהו שדיון על וואגנר נהפך לדיון על טרוריזם ומרכסיזם? כן, בחייו ויצירתו של וואגנר. וואגנר עצמו השתתף בנסיון המהפכה הסוציאליסטית הכושל של 1849. בשנים שקדמו לה הוא התרועע עם האנרכיסט הרוסי מיכאיל באקונין, שהכיר באופן אישי את מרכס ואנגלס. במאמר נוקב ומלא להט, שסביר שנכתב על ידו, בשם "המהפיכה" הוא כתב: "אני [הרבולוציה] ארסק כל אי-צדק ששולט על האדם. אני אהרוס את השתלטות אחד על השני, של המתים על חיים, של החומרי על הרוחני, אני אנתץ את סמכות החזקים, של חוק וקניין. אדונו של האדם יהיה רצונו שלו, תשוקותיו שלו, כוחו שלו, קנינו שלו, כי רק האדם החופשי הוא קדוש ושום דבר אינו נעלה ממנו. נשים קץ לעוולה שנותנת לאחד שלטון על מליונים..." בארי מילינגטון כותב שה"אגואיזם האנרכיסטי" הזה, שחוגג את חופש האינדיבידואליזם, מזכיר מאד את באקונין. וואגנר השתתף בנסיון החובבני למרוד, כשבין השאר הוא ערך תצפיות על הצבא והשתתף ביצור של רימוני יד. כשכוחות הצבא הפרוסי דיכאו אות המהפכה באכזריות ומהירות, וואגנר נאלץ לברוח בעור שיניו, ובילה בגלות עד 1861. נקודה מענינת נוספת היא הניתוח המרכסיסטי המרתק של ג'. ברנרד שואו למחזור האופרות "טבעת הניבלונגים" (בספר The perfect Wagnerite). אשר להרסגור: האופרה חובשצ'ינה מתארת את הארועים ההיסטוריים שהתרחשו ברוסיה של המאה ה17. לכן הוא אומר שאפשר ללמוד מהאמנות פרק חשוב בהיסטוריה ואולי להפיק מזה איזה מוסר השכל. בסיפור הספציפי הזה, הטרוריסטים היו קנאי דת אורתודוכסיים, שניסו לעצור את הנסיון להוביל את רוסיה לעבר מערב אירופה (הולנד, אנגליה וצרפת). הכת הזו ניסתה להשתלט על הממלכה אבל כשלוה הוביל את אנשיה למעשה התאבדות המוני. הרסגור לא אמר שכל מעשי טרור נובעים מדת, אלא שכל תנועה טרוריסטית בהיסטוריה נועדה בסופו של דבר לכשלון, כשבדרך היא הובילה למרחץ דמים עקר. הפיגור עליו הוא דיבר הוא הפיגור שהאורתודוכסיה הדתית (אנחנו מדברים על רוסיה של אז) "בחרה בו מרצון". הוא טוען שהשמרנות ההאורתודוכסית בוחרת להשאר בפיגור מתוך "נוחיות". הקידמה דושת מאמץ, השינוי הוא טלטלה ויותר נוח להשאר בתחום המוכר. אם באים מכיוון דתי, אז אפשר גם להטיף להמוני העם שזהו רצון האל. דוגמא אחרת לבחירה מרצון בפיגור הוא האימפריה העותומנית שבחרה לוותר על הדפוס, שעונים, משקפיים וכל שאר אמצעי הקידמה שהתפתחו באירופה (ואולי יש לכך קשר גם לויתור על הפוליטיקה והפילוסופיה), ולכן היא "נחנקה מפיגור ושוחד". |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני לא כל כך מבין את הטענה שהאורתודוכסיה בחרה בפיגור מתוך "נוחיות". "נוחיות" יכולה להסביר, עד כמה שאני רואה, רק פסיביות. פעולה אקטיבית לשמירת פיגור נראית לי פחות "נוחה" (עד כמה שאני מבין את המושג) מצפיה פסיבית בגלי ההיסטוריה הבאים לסחוף אותך. אולי לא נוחיות, אלא אינטרסים כלכליים-פוליטיים-מוסדיים? | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
יכול להיות שמדובר כאן על יחסיות ההשקעה. אם צריך להשקיע פחות אנרגיה בשמירה על הקיים - נניח אסור להשתמש בכפתורים, כמו האמיש שזוכרים על ידי זה את הרדיפות של אבות אבותיהם על ידי החיילים השוויצריים. כמו כן, שמירה על הקיים יכולה להניב תוצאות הרבה יותר טובות למי ששולט על ''הקיים''. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני עדיין לא מבין. 1. גם תנועות שהאמינו בפיגור (אולי המונח הנכון הוא "שמרנות"?) וגם תנועות מודרניות שהאמינו בקדמה ותנועה התמוטטו - אז אולי הפיגור אינו הגורם לכשלון, וצריך למצוא משתנה אחר שיסביר את הכשלונות. 2. איך מודדים כשלון בהיסטוריה? |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
1. מדובר בתוכנית בת 50 דקות ברדיו, ואני מניח שאם אנחנו רוצים להתעמק בנושא אז אנחנו צריכים למצוא כמה ספרים רלוונטיים. בכל אופן, אותו פיגור שהרסגור התייחס אליו ושתרם או הביא להתמוטטות התנועה "המפגרת", לא אומר שהוא הגורם היחידי להתמוטטות חברות. בדוגמא שהבאתי בשמו על המשטר העתומני, הוא כרך "פיגור מרצון" עם "שחיתות" שהביאו להתמוטטות האמפריה. סביר להניח שהיו גורמים נוספים. אגב, הרסגור קישר "פיגור" עם "שמרנות" ו"אורתודוכסיה" שמשמעותה "הדעה הנכונה", וזה לא יחודי רק לדתות. 2. הכשלון עליו הצביע הרסגור הוא חיסולן של התנועות הללו, כמו ההתאבדות ההמונית של חברי כת "המאמינים העתיקים" ברוסיה של המאה ה17. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הרסגור שאהוב עלי מאוד. טועה פעמיים באופן מאוד מאוד ישראלי. ראשית בית האופרה בקהיר קיים כבר מן המאה ה-19 והוא מוסד מרכזי מאוד בתרבות המצרית (וזאת בניגוד למדינה מזה"תית אחרת הרואה עצמה כחברה מובילה בתרבות המערב, שבה האופרה אינה מצליחה להתבסס ומתקיימת אם בכלל באופן מאוד צנוע). האופרה המצרית מתעסקת גם במוסיקה ערבית וגם באופרות מערביות סטנדרטיות. כשההתמחות היא כמובן באאידה. שנית המיתוס על הפיגור הטרמינלי של העותומנים, הוא במידה רבה עלילה שנרקמה ע"י מעצמות אירופה ששאפו לקרוע נתחים מגווית האימפריה ההולכת ונחלשת. כל מי שביקר באיסטנבול יכול לראות את הגשרים, תחנות הרכבת וקו הרכבת התחתית שנבנו עוד לפני מלה"ע ה-I (כלומר לפני אטאטורק). האימפריה העותומנית עשתה מאמצים לא מבוטלים של מודרניזציה. אלא שכמו במקומות רבים אחרים המאמץ לא היה רצוף והיה תלוי באישיותם של השולטנים השונים ושל שריהם. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני ממש לא מסכימה זה לא מדויוק (אולי בגלל שאני אוהדת ואגנר בראשית דרכי) אבל בחנויות מקומיות היה את הבימוע של הרברט פון קאריאן לטירסטן ואיזולדה פרסיבל וכל הרינג | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
לא מבין מדוע אתם מדברים על רכישה.המבחר של יצירות ואגנר בארץ הוא מועט מחירים גבוהים. אפשר פשוט להוריד את היצירות בהורדת קבצים פשוט צריך את שמות היצירות באנגלית ואגב אפשר להוריד אותם כסרטים ולא רק כיצירות שמע | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כל הכבוד לך וכל הכבוד לאמזון! אולי יש לך עדיין את הלינק? נשמע כמו רכישה מכובדת מאוד. האזנה עריבה (וממושכת...) |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
עוד על דעות קדומות ושאר ירקות בהתנצחות הזו שהתנהלה מעל דפי פא"צ. ראיון אידאולוגי מסווה מוסיקלי תגובה ראשונה שמסתירה טפחיים תגובה שנייה המגלה טפח |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בערוץ MEZZO המלא, בשעה 15:40, תשודר האופרה 'פארסיפל' בניצוח א. ס. ושברנוך, ועם פול הלמיג בתפקיד הראשי, כפי שבוצעה בברלין 1992. לא מזמן הם שידרו ביצוע אחר של דניאל ברנבוים, וביום רביעי, אמנם בחמש דקות לשש בבוקר, ישדרו ביצוע שלו לטריסטן ואיזולדה. בהחלט כל-הכבוד לערוץ וגם לכותב המאמר שהוסיף מעט למעט הכתוב בעברית על ריכארד ואגנר, פועל חשוב. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כמחוסר כבלים, אני לא יודע מהו "ערוץ mezzo המלא", אבל אני כן יודע שזה מצחיק, לאור העובדה ש-mezzo באיטלקית פירושו 'חצי'. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
(סיכום מאמר שלא פורסם) ישנם קווי דמיון בין "טבעת הניבלונגים", הטטרלוגיה האופראית של וואגנר, ובין "שר הטבעות" הטטרלוגיה של טולקין, וזה בלי לקחת בחשבון הקבלות חיצוניות נוספות, כמו העובדה ששתי היצירות מתפרסות על פני שלושה חלקים בתוספת יצירה רביעית נוספת המשמשת כהקדמה, ועוד. במרכז נמצאת טבעת שנצרפה מזהב שנחצב ממעמקי האדמה. הטבעת מעניקה לבעליה כוח שלטון על העולם שבא במחיר ויתור על ערכי אנוש כמו אהבה או חמלה. כוח המשיכה ההרסני של הטבעת מביא לרצח אחים (וואגנר) וחברים טובים (טולקין), משחיתה את בעליה נפשית וגופנית (אלבריך, גולום). הטבעת נופלת בידיו של יצור תאוותן שמסתתר במעמקי האדמה והופך למפלצת (גולום) או לדרקון (פאפנר). העולם יכול להינצל רק בידיו של גיבור תמים לבב (זיגפריד, פרודו), ולהשמיד את הטבעת בהתכה במקום ממנו נילקח הזהב. מי שינסה ינסה לתפוס את הטבעת ברגע האחרון יושמד יחד איתה (האגן, גולום). ישנם אלמנטים דומים נוספים כמו חרב שבורה בעלת כוחות מאגיים, בעל הטבעת יכול להפוך לרואה ואינו נראה, רב-מג יודע כל בעל מטה מיוחד (ווטאן, גאנדאלף) ועוד. האם היתה השפעה של "טבעת הניבלונגים" על "שר הטבעות"? טולקין הכחיש את זה בתוקף וכתב למו"ל השבדי שלו: "שתי [הטבעות] עגולות ובזה מסתיים כל הדמיון ביניהן". בהשוואה, הוא לא הכחיש את ההשוואה למקבת "נראה לי שאת חלקם של עצי האנטים בסיפור אני חב לאכזבה שלי מהצורה המרושלת בה שייקספיר תיאר אותם בתמונה של יער בירנאם הכביר". טולקין גם ניסה לתת רושם שהוא לא כל כך הכיר את וואגנר, אלא שינן עדויות אחרות. סי.אס. לואיס ("נראניה") היה חבר טוב של טולקין ויחד הם נהגו ללכת לאופרות של וואגנר ולקרוא את הליברית במקור הגרמני. לואיס היה חובב מושבע של וואגנר ואפילו רצה לכתוב גירסה חדשה למחזור "טבעת הניבלונגים". הבת של טולקין סיפרה שני החברים עוררו מהומא כשהם באו לצפות ב"טבעת" שלא בלבוש הולם. בתקופה ההיא וואגנר היה חלק מלימודי החובה של אנשי תרבות (טולקין היה פרופסור לפילולוגיה) וההשפעה שלו על יצירות בני התקופה היתה עצומה (בודלייר, מוהם, ט.ס. אליוט - שציטט אותו ב"ארץ הישימון", ג'.ב. שואו – שכתב עליו ספר רב השפעה, המלחינים פוצ'יני, ריכארד שטראוס, ואפילו הרצל שלנו שהקשיב לוואגנר כדי להירגע מכתיבת אלטנוילנד, ושמעתי שהוא רצה שהפרליוד ל"טאנהויזר" יהיה המנון המדינה). וואגנר התחיל לכתוב את "הטבעת" ב1840 והתבסס על אפוסים איסלנדיים (אדה, וולסאנג, איריק ועוד) שמספרות רק על טבעת זהב שגורמת לבן לרצוח את אביו (פואמת "אדה"). כל שאר הפרטים העקריים על כוחה העצום והמשחית של הטבעת, על השליטה בעולם וכו' הם המצאות של וואגנר. טולקין שקרא את האפוסים האיסלנדים בשפת המקור, התחיל לכתוב את ספריו בסביבות 1936. בהקדמה הוא כתב: "מובן שסופר לא יכול להתעלם מההתנסויות שלו, אולם זרע הסיפור מנצל את מצע החוויות באופן מורכב ביותר...". אני לא רוצה לרמוז אפילו שמדובר בפלגיאט, אלא שאולי של"אמנות הטוטאלית" של וואגנר היתה השפעה על טולקין. לטעמי יצירתו של וואגנר מורכבת ועמוקה הרבה יותר, וקשה לי לחשוב שיש הרבה שחוזרים לקרוא את טולקין פעמים רבות ולחשוף ביצירה עמקויות שונות בכל קריאה. היצירה הוואגנריאנית דורשת התעמקות חוזרת ונשנית, עומק הרעיונות המובעים בה, הדקות ועושר המבט הפסיכולוגי שלה, תפיסת האמנות הכוללת ("גזמטקונצוורק") והסינתזה המוסיקלית-פואטית, מעניקים ליצירתו מעמד והשפעה יחודית (אני חושב שזה דומה לעיסוק הבלתי נידלה בתלמוד, במידרש וכיוב'). הניבלונג אלבריך מקלל את: מקוללת תהיה זו הטבעת! הזהב לי נתן כוח ללא שיעור מי יתן ועתה הכישוף יביא מוות לעונדה ... אדון הטבעת יהיה לה לעבד פריקה מזהירה מפני החורבן הסופי: כל הקיים בא על קיצו! קודר היום אשר זרח על אלוה מצווה אני, החזר את הטבעת! וסדרת "שר הטבעות" נפתחת בגזירה ואזהרה קודרת: תשע לבני תמותה דינם למוות אחת לשר קודר על כס האופל בארץ מורדור בה שוכן הצל |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מעניין מאוד. יש טעם לדעתך לקרוא את "טבעת הניבלונגים" בלי להקשיב לאופרה? אתה מכיר תרגום ישיר מהטקסט של וואגנר לעברית? בינתיים נתקלתי רק במשהו חובבני למדי שתורגם מתרגום לאנגלית. אם אין, גם המלצה לתרגום טוב לאנגלית תהיה נחמדה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני לא מכיר תרגום של הליברית לעברית, ולאנגלית יש כמובן כמה תרגומים. הנה אחד מהם בכל CD שמכבד את עצמו תמצא תרגום אנגלי ואו צרפתי. אני חושב שצריך לקרוא את הליברית לפחות אחרי שצפית (לא רק שמעת) באופרה. וואגנר פיתח את "האמנות הטוטאלית" והוא חיבר את הטקסט, הלחין ותיזמר, תיכנן את הבימה האבזרים התאורה, כתב הוראות בימוי, לגולת הכותרת הוא תיכנן ובנה את הפסטיפלהאוס בבאיירות. זהו היכל שתוכנן במיוחד להשמעת מחזור הטבעת - למשל, התזמורת נמצאת מתחת לבמה כך שלא ניתן לראות אותה ובגלל שיש מעליה מין כיסוי הצליל יוצא מעומעם. אותי מעניינת גם ההקבלה בין התורה לליברית (ולמוסיקה) של וואגנר. לכל הברה, צלילים של עיצורים, מלים וכמובן לטונים מוסיקליים יש חשיבות כך שהמומחים אומרים שקריאה או שירה של אופרה וואגנריאנית שלא בגרמנית פוגמת בחוויה. אני הקשבתי למוסיקה תוך קריאה מקבילה של הליברית באנגלית ובגרמנית. הראשון כדי להבין והשני כדי להתחבר למהות. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
תודה רבה על המידע המרתק. מדוע זה לא פורסם כמאמר? ותיקונונצ'יק: "ביירוית". | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אגב, למה דווקא טבעת? בסיפורים אחרים יש גיזות זהב, ויש כובעי קסמים ויש אבני חן שכולם רוצים להשיג. מה יש בצורה העגולה דווקא שמיוחסים לה כוחות כאלה? |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מכיוון שאני לא יודע אז אני אכתוב תשובה ארוכה. ראשית, במחזור הטבעת של וואגנר יש כובע קסמים, או למעשה כיפה קסומה "הטארנהלם", המאפשרת למי שחובש אותה להפוך לרואה ואינו נראה, אולי בדומה לכוח של הטבעת אצל טולקין. שנית, בתור אמצעי בעל כוחות קוסמיים, אין כמו הטבעת הענודה על אצבע. היא ניידת, קל לשאת אותה ולשמור עליה מפני אובדן או גנבים. הצורה העגולה שימשה כסמל של שלמות קוסמית, מיסטית וכאלה. פשוט צריך להיזכר ב"ספירות" העגולות שקיימות בכל הדתות והאמונות, בתמונת העולם הקוסמית "העגולה" של מעגלים קונצנטריים בעלי כוחות שונים על פי מיקומם, כשה"אנרגיה" של כל שיכבה מעגלית נשארת פחות או יותר במקומה. (קרוב אלינו, מה היתה עושה הקבלה ללו הספירות?). דבר נוסף שאני יכול להזכיר זה "העיגול שכלוא במרובע". הסימבול המיני/מגדרי (דתי, מיסטי, קבליסטי) הזה מסמל בין השאר את הרעיון שאישה נשואה פתוחה פנימה, לכיוון בעלה ומשפחתה, בעוד היא "חסומה" או "מיסתורית" במרחב הציבורי. הפנים של המעגל היא מסתורין, רז שחכמי האמונה מחשיבים כאילו טמונה בו איזו אמת - אם אנחנו מניחים שיש תחום לא ידוע, אז מתחייב שטמונה שם איזו אמת. (אני לא בטוח שוואגנר חשב על זה). דבר אחרון על המקור של וואגנר (ופה אני מעתיק בקיצורים קצת מהמאמר הנ"ל). כפי שכתבתי, רובה המוחלט של יצירתו של וואגנר מתבוסס על האפוסים האיסלנדים העתיקים. הגרעין לטבעת נלקח מהפואמה "אדה". אוטר יצא לדוג ושינה את דמותו ללוטרה (כלב מים). האל לוקי חשק בפרוותו והרג אותו. אביו של אוטר תפס את לוקי ותבע כופר - זהב שיכסה את כל גופת בנו הנרצח. את זהב הכופר גנב לוקי מאנדווארי הגמד, אבל נשארה נקודה אחת קטנה שאותה כיסה לוקי בטבעת זהב כשופה אותה חטף בכוח מאנדווארי. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
תודה. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
יש לי שאלה 1 איפה אפשר להשיג את התולוגיה הטבטונית\גרמאנת\נורדית? 2 יש תירומים לעיברית של טבעת הניבלונגים? |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
1. יש די הרבה אתרים ברשת שמוקדשים למיתולוגיות. חיפוש זריז העלה למשל את האתר הזה שמוקדש למיתולוגיה נורדית 2. נידמה לי שכבר שאלו אותי את זה. למיטב ידיעתי לא, אבל לא התאמצתי יותר מדי לחפש תרגום בעברית. כדי אולי לנסות חיפוש בספריה כמו "אלף", אם יש לך גישה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הניבלונגים- הניבלונגים וסיפורים אחרים- תירגם מגרמנית ועיבד שלמה טנאי, הוצאת עם עובד, היצירה עובדה לנוסח פרוזה, אף שבמקור זהו שיר של 2400 בתים, כמו כן מובאים הסיפורים "היינריך האומלל" ו"מלוזינה היפה" | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בעבודתו על 'הטבעת', ואגנר הסתמך על ה-Nibelungenlied (שיר הניבלונגים) הגרמאני אשר מחברו לא נודע. 'שיר הניבלונגים' נכתב במקור ב-Mittelhochdutsch-גרמנית של ימי הביניים, ואולם הוא תורגם ל-Neuhochdeutsch -הניב הגרמני של העת החדשה. ואגנר רק התבסס על המיתוס וכמובן שישנם הבדלים בין 'שיר הניבלונגים' לטבעת שלו. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
The Ringbearer's Diary של הסופר דני פיטר קז'ארולף מחבר בין "טבעת הניבלונגים" ואת "שר הטבעות". שתי היצירות בחונות את התפישה העצמית של בני האדם. אם נחבר אותן, נניח אותן אחת מעל השניה כמו מפות אוצר שקופות ונאיר אותן מאחור, שתיהן יתנו לנו את המפתח. נגלה שהסיפורים, במיוחד אלו של טבעת הניבלונגים, ניהיים לפתע ברורים, כאילו שמחזור האופרות מתעד וחושף פשע עתיק נגד האנושות. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בימים אלה מציינים 100 שנה לתחילתו של מרחץ הדמים במערכה על הסום. ביום הראשון איבדו הבריטים 60,000 חיילים, כמעט 20,000 מהם הרוגים. חמישה חודשי לחימה עקרה וחסרת פשר הסתיימו עם 1,500,000 נפגעים. טולקין, ששרת בתפקיד קצין קשר, התחיל לכתוב את טרילוגית הטבעת בחפירות הסום. שם, הוא אמר לימים, "המלחמה הביאה את חיבתו למיתולוגיה לכלל חיים מלאים". "ההוביטים הקטנים", הוא הסביר, "ייצגו את הגבורה המדהימה והבלתי צפויה של החייל האנגלי". כשהטרילוגיה פורסמה אחרי מלחה"ע-2 טולקין הפריך פרשנות לסיפור, "ברור שסיפור שלי איננו אלגוריה על כוח נשק אטומי, אלא על כוח (במטרה לשלוט)". | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
תגובות מעורבות להפקה חדשנית של פארסיפל בברלין. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מזכיר לי שפעם ראיתי הפקה של קוואליירה רוסטיקנה (שכחתי ת'שם בעברית) שהעבירה את העלילה לדאון טאון ניו יורק של שנות השלושים. הזמרים יוצאים מתוך המנהרה של הרכבת התחתית כשברקע גיצים של חשמל ושיקשוק הגלגלים. הקטע הכי מוזר היתה האריה המפורסמת בה הזמר שר על החמור שלו, ובהפקה הזו הוא החזיק אופניים. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מה קרוה השנה בביירוית? הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?co... | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
לפני כנה שנים טסתי עם חברים לסיאטל לראות את האופרה, עם ג'יין איגלן האגדית ובן הפנר. הבימוי של פרנצ'סקה זאמבלו היה מהמם, בעיקר של המערכה השניה. במערכה הזו טריסטאן ואיזולד, והקהל עוברים את חוויית הקואיטוס אינטרפטוס העזה ביותר שמוסיקה יכולה להעביר, וכמובן בזכות הגזמפקונצוורק - ראה את התמונות מהמערכה השניה סצנה 2. זאמבלו הכניסה שינוי קטן מאד באופרה. איזולדה שרה את הליבסטוד - אהבה כמוות, האריה שמסיימת את האופרה, כשהיא אוחזת את טריסטן המת בזרועותיה. האריה הזו היא התגובה הקליימטית (יש מלה כזו?) להפרעה של המערכה השניה, בה האוהבים מתאחדים מעבר למוות באהבה עזה. בסיום האקורד האחרון, כשהמסך כבר יורד, טריסטאן (המת) מושיט לאט את ידו לעבר איזולדה. כל הקהל החסיר פעימה (חוץ מהטהרנים הגדולים, מהתלונות ששמעתי אח"כ בלובי), ואני ממש נכנסתי להלם. אחרי שנה ההפקה הזו עברה לשיקאגו וניו יורק וגם הועברה בשידור ישיר ברדיו. מישהו שפגשתי באינטרנט שלח לי במתנה 3XCD צרובים עם הקלטה מהשידור. עכשיו אני הולך לשמוע את זה, כדי להתגבר על הצער שהלינק שלך גרם לי. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אחרי שהקשבתי לדיסקים נזכרתי שעשיתי טעות, ואני חייב להוסיף תיקון למען הדורות הבאים. ההפקה המחשמלת של זאמבלו עברה רק לשיקאגו ולא לניו יורק. הבימוי בניו יורק הוא של דיטר דורן, שהתקבל לא רע אל ידי הקהל, אבל אני לא כל כך אהבתי אותו. הזמרים הופיעו פתאום יש מאין דרך דלתות נסתרות, והבמה היתה זרועה במיניאטורות של סוסים, חיילים ושאר חפצים, אני כדי להעצים את דמותם של טריסטאן ואיזולדה. השירה של איגלן והפנר היו כמובן שלא מהעולם הזה. (קראתי שלפני שנים זאמבלו ביימה בניו יורק את לוצ'יה די למרמור והקהל הגיב בקריאות בוז. אופרה של וואגנר שכן התקבלה בקריאות בוז היתה לוהנגרין שרוברט ווילסון ביים בניו יורק, בכיבובם של דבורה ווֹייט ובן הפנר. בנוסף לתפאורה המוזרה שכללה קורות זויתיות שמוארות בצבעים שונים, כנראה כדי להתאים לרגשות המוסיקליים, הוראות הבמאי לזמרים והזמרות גבלו בגיחוך. ווֹייט והפנר הם אנשים גדולים אבל בתנועות האיטיות שלהם על הבמה הם נראו כמו "אוניות ענק ששטות לאט בים," התאור הזה נחרת בזכרוני. הסיגנון של ווילסון הפך את הזמרים והזמרות לדמויות ענק הקופאות על מקומן, עם תנועות ידיים איטיות להחריד, שהפך דרמטיות לגיחוך. התמונות היחידות שמצאתי דורשות הרשמה, ואפשר לראות אותן רק דרך גוגל. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בית האופרה של מאנוס, ברזיל, מעלה את טבעת הניבלונגים בפעם הראשונה ביערות הגשם. התמונות במצגת שמוצרפת למאמר (לא להפסיד תמונה מרהיבה של בית האופרה על רקע נהר האמזון) מראות שההפקה מודרנית אם כי צנועה ביחס - אלבריך נראה כמו איזה רתך שעולה מהמרתף ובת הריין המיוחדת יושבת על ספירלה מפלסטיק שכנראה אמורה ליצג את גלי האמזון, אופס סליחה, הריין. לכתבה בני"ט: למצגת: |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הדיווה השבדית נפטרה בגיל 87. נילסן נחשבה לאחת מפרשניות והמבצעות הוואגנריאניות הגדולות בכל הזמנים. כשנשאלה "מה צריך כדי לשיר וואגנר," ענתה "זוג נעלים נוחות." השירה היתה לה טבע, והיא היתה צריכה רק כמה עזרים פשוטים כדי לשרוד שעות על במת האופרה. כתבת הרדיו הציבורי האמריקאי, שכוללת גם קטע בו נילסן בת ה-77 מצדיעה למנצח האופרה של ניו יורק ג'יימס לויין, בדרך היחידה אותה היא מכירה: קריאת הקרב של ברונהילדה "הו יו טו הו." כמה תמונות של נילסן: |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
להספדו של ברנרד הולנד, מבקר המוסיקה של הניו יורק טיימס, מצורפים שני קבצי מפ3 של נילסן: הקלטת אולפן של הויוטוהו, וקטע מתוך שיר האהבה המצמרר שמסיים את האופרה טריסטאן ואיזולדה, אהבמוות. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זה נוח זה? http://sopranos.freeservers.com/cgi-bin/i/birgit12.j... | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הנעליים, הנעליים! | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
טוב, זה נראה כמו כיתת אמן, לא שש שעות על הבמה. (אבל אני נשמע כמו היורם של הכיתה). | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
יורם לא יודע לשיר? | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בהזדמנות בלתי חגיגית זאת רציתי לבקש את תגובתך בסוגיית האורך של יצירות ואגנר. מטבעי אני נוטה לדראמטיות ורגשות ''גדולים מן החיים'', אבל אני מוצא את ואגנר ארוך מדי ומייגע. האופרות ידועות מטבען ביחס השלילי בין רגעי שיא ואריות מרגשות לבין קטעי מעבר משמימים. נדמה לי שגם חובב ואגנר אמיתי מתקשה לצלוח את היצירות הבלתי נגמרות שלו. שש שעות זה נאום של פידל קאסטרו ולא הכנה לדהרת הואלקיריות. אאז''נ טריסטן ואיזולדה היא עוד דוגמה. נכון שואגנר משנה והופך את הנושא ולא סתם חוזר על עצמו. אבל בכל זאת, האורך, האורך. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זו לא אופרה של מוצרט שאין בה רגע מוזיקלי משעמם. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ובכן, ההיפך הוא בדיוק הנכון. אני מניח שמה שאתה קורה לו "רגעי שיא," אלה הם הקטעים המוכרים ברבים כמו דהירת הוולקירות או מארש החתונה מלוהנגרין. קח לדוגמא את דהירת הוולקירות - זה קטע באורך של כ3 דקות מתוך אופרה שנמשכת נטו כ4.5 שעות. האם סביר בעיניך ש99% מהאופרה הזו היא מאמת "קטעי מעבר משמימיים"? לא ולא. דהירת הוולקירות היא היא קטע המעבר, בין קטעים ארוכים של עמקות מוסיקלית, פואטית ופסיכולוגית עמוקה. הקטעים האורכים האלה הם הם שעושים את האופרה לחוויה העמוקה. למשל התמונה השלישית מהמערכה הראשונה של האופרה הזו, הוולקירות, היא דו שיח מרשים בין ווטאן האב לביתו האהובה והעצמאית ברונהילדה. זה שיח מתמשך שלא ולא מקוטע כפי שרגילים לשמוע באופרה סרייה, אריה-רצ'יטטיב-אריה, אלא רצף שירי לא פוסק. בסופה של האופרה אתה לא שואל את עצמך למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, אלא איך וואגנר הצליח לדחוס כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. הטעות האופטית שהרבה עושים זה לראות במוסיקה של וואגנר כדרמטית וגדולה מהחיים. לא היא. רוב הזמן של האופרה הוא אנסמבל קטן של זמרים המנסים להעביר, באמצעות הפילוסופיה והטכניקה המוסיקלית הוואגנריאנית, את החיים. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אכן, מוסיקלית אין רגע משעמם. אני זקוקה אבל בכל זאת להסבר הגיוני מדוע בעת צפייה בDie Meistersinger נעצמו עיני למספר דקות בכל אחת משלוש המערכות. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני לא יודעת אם הייתי אומרת שהמוסיקה של ואגנר היא דרמטית במיוחד, אבל היא ''גדולה מהחיים'' לפחות במובן אחד - שהזמרה מנסה להגיע לקולות הגבוהים ביותר שאפשר, משהו בעל יומרה שמיימית, שמבחינתי מזכיר מאוד את התשוקות הניטשיאניות אל ה''מעבר מזה'', או ה''על-אדם''. אני מכירה בגאונות של שניהם, אבל הם גם די מבעיתים אותי. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני לא יודע על סמך מה כתבת את זה. האם קראת את מה שכתבתי במאמר על ההלדנטנור? אני גם הייתי נזהר מכל מיני השוואות על תשוקות וכאלה, אולי בגלל שאני לא בקי מספיק. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הסתמכתי בעיקר על טריסטאן ואיזולדה, עם צלילים שנותנים תחושה ''שמיימית'' מאוד, לדעתי. וזה הסכיר לי את ''כה אמר זראתוסטרא'' עם השאיפה הניטשיאנית לאדם העליון. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אפשר תמיד לעשות כל מיני קישורים אבל לדעתי כשרצים מהר מדי לאסוציאציות מתוחכמות, מסתכנים בהפסד משמעות יותר מיידית ועשירה. כמו הפן המאד אנושי של טריסטיאן ואיזולדה כסיפור של אהבה, תשוקה - סיום המערכה השניה הוא קואיטוס אינטרפטוס מהמעלה המזעזעת והמרטיטה ביותר, אם יש דבר כזה. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בחיבורו ''הולדת הטרגדיה מרוח המוסיקה'' מתייחס ניטשה לרטט והזעזוע של טריסטן ואיזולדה. היצירה הזו, היא מבחינתו דוגמא והוכחה לנשמה הגרמנית המפעפעת. האומה הגרמנית בהקשר זה היא נושאת הלפיד אותו קיבלה מידה של תרבות יוון העתיקה. והיצירה הנעלה צלחה למרות השפעות מזיקות מבחוץ (סוקרטס, הצרפתים, ואני חושבת שגם האיטלקים, כי אופרה לשיטתו היא סרח עודף). כמו שאמרת, אפשר תמיד לעשות כל מיני קישורים... | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
'הולדת הטרגדיה' הוא ביטוי לניטשה המוקדם, שם הסיביוזה בין גרמניות ליווניות מתוארת היטב. הסימביוזה הזו אופינית גם למרטין היידגר (בעל ההיסטוריה הנאצית) שאף קישר בין השפה הגרמנית לשפה היוונית מבחינה תרבותית ומבחינת המבנה האטימולוגי, ומעניין שקישור כזה תמיד מלווה תמיד בזיהוי ''השפעות מזיקות'' מהסוג שתארת. ספריו המאוחרים של ניטשה נושאים רעיונות שונים. אמנם ניתן למצוא את האדם הברברי החוזר שווה נפש לביתו לאחר מסע רצח ואונס, אבל כל ההתענגות הסאדו-מזוכיסטית שלו באה לדעתי לקדם את הטיעון של החיים כאמנות. ניטשה המאוחר הוא אנטי-דתי (כפי שציין שוקי שמאל) ולא פאן-גרמני. עם זאת ישנו אוצר מלים משותף לפילוסופיה של ניטשה ולתמלילים של האופרות של ואגנר. בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השניה יצאו מילונים מיוחדים שהתחום הלקסוגרפי שלהם הוא אוצר המלים הנאצי. במילונים הללו ניתן למצוא מלים כמו 'סיאוב', 'טומאה' ו'ניוון'. הדוגמא של המייסטרזינגר היא דוגמא טובה ל''רוח הגרמנית'' עליה ביקש ואגנר כביכול להגן ביצירתו כמו גם בחייו מפני ההשפעות הזרות שהגרועה שבהן היא היהדות. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
משום מה חשבתי שזה אולי אנלוגי ליחס השלילי שספר התנ''ך זכה לו בזכות המטיפים הדתיים שמדברים בהתנשאות ונבזות על החילונים. דורות קודמים של תלמידים קראו בתנ''ך ואולי לא אהבו אותו, מקסימום היו אדישים אליו (ואני מכליל מאד). היום שינה נימה חזקה של בוז לכל מה שנוטף ממנו ריח דתי, במידה רבה בגלל היחס השלילי של דתיים קולניים כלפי חילוניים. מה שאני רוצה לומר זה שהיחס איננו לתוכן ספר התנ''ך או סידור התפילה פר-סה, שהרי זה לא השתנה. היחס לטקסטים הוא אולי יותר השתקפות של התגובה לנאצות שיוצאות מדוברים דתיים. מודחקת העובדה שהתנ''ך השפיע עמוקות על עיצוב התרבות בכלל ועל התרבות הישראלית בפרט (בדומה להשפעתו העמוקה של וואגנר), כולל ההתרפקות הנוסטלגית על ''הימים ההם''בהם היה יחס של כבוד הדדי (פחות או יותר). לעומת זאת, מוחצן ומועצם השיוך של היצירה האמנותית הזו להתנהגות השלילית של מי שמיימר לנכס אותה לעצמו, וכך היא עצמה נשפטת מזוית הראיה הצרה הזו. ברור שלא צריך למתוח את ההשוואה יותר מדי, ואולי זה רק אני שרואה קווים דומים. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
התנ"ך הוא רב מחברים ונכתב על פני תקופה ארוכה יותר מאורך חייו של ואגנר. לכן הוא גם יצירה מורכבת יותר ורבת פנים יותר מכלל יצירתו של הנ"ל. המתח ביחסים בין דתיים לחילוניים יהודים החל כבר בתקופת ההשכלה, וכלל כבר אז קללות ונאצות משני צידי המתרס. כל זה, שנים רבות לאחר שהתנ"ך היה קיים כיצירה. אפשר אבל להגיד את הדבר הבא: יש סמלים שנוכסו על ידי הנאו נאצים בגרמניה, גם לאחר 1945, ולכן כיום אסור מבחינה חוקית להציג אותם או ללבוש אותם בגרמניה. חלקם של הסמלים הם אותיות קלטיות עתיקות, שבמקור אין להם דבר וחצי דבר עם האידאולוגיה הנאצית. אדוני השופט, הסמלים יותר חפים מאשר היצירות של ואגנר, מהם לפחות אני ואתה נהנים. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני חושש שהניסוח שלי מנע ממך לרדת לסוף דעתי. כל מה שכתבת ידוע אבל לא כל כך קשור למה שכתבתי. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ואולי אני בתשובה שלי התייחסתי יותר מדי אל המטפורה. אם ירדתי לסוף דעתך, אתה מתכוון שהסלידה מהמוסיקה של וואגנר קשורה לקונוטציות השליליות שקשורות אליו, הזרם שאליו השתייך, המעמד שלו בתקופת השלטון הנאצי, וכן הלאה. כלומר פחות להוויתה של המוסיקה בעצמה. מעבר לכך, הסולדים מוואגנר מושפעים באופן שאינו מודע להם מתרומתו לעולם המוסיקה והתפתחותו. ואם לא ירדתי לסוף דעתך, אקבל הסברים בברכה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ניטשה המאוחר תיעב את ואגנר. ספריו 'דימדומי האלילים' (על משקל 'דימדומי האלים' של ואגנר), ו'פרשת ואגנר' מבקרים קשות את המוסיקה והדרמה של ואגנר. אמת שבצעירותו ניטשה העריץ את ואגנר הערצה עיוורת, ואף היה שותף להערצתו את שופנהאואר ולאנטישמיות שלו. באחד מאיגרותיו למורו ורבו, מבכה ניטשה את מצבה של הפילוסופיה בזמנו ותולה את הקולר להדרדרות ביהדות. בעוד הפילוסופיה של ניטשה המאוחר והבשל (גם זה של זרתוסטרא והעל אדם) נקיה לחלוטין מאנטישמיות, הרי שהחומרים והמוסיקה של ואגנר שימשו השראה לתנועות הגזעניות של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הערצתו של ואגנר לפילוסוף האנטישמי ארתור שופנהאואר שימשה אותו בכתיבת המוסיקה לטריסטן ואיזולדה, שנכתבה לאהובתו מתילדה וזנדונק בשעה שהיה נשוי לקוזימה ליסט. ואגנר כותב באוטוביוגרפיה שלו: 'חיי' (Mein Leben) שהמוסיקה בפתיחה לטריסטן מייצגת מוסיקלית את 'הרצון העיוור' הנוהה ללא תכלית לקראת איונו. כידוע העולם לדידו של שופנהאואר הוא אשליה והמטאפיסיקה שלו מתמצת ברצון העיוור. הכרך השני של ספרו 'העולם כרצון וכדימוי' רווי בשנאת ישראל שלא הצלחתי למצוא באף ספר פילוסופי אחר (אפילו גרמני). עוד כותב ואגנר כי טריסטן של המערכה השלישית שנכתבה מאוחר יותר הוא פרסיפל, הן מבחינה מוסיקלית והן בהתאם לדרמה. ניטשה התגבר על הערצתו לשופנהאואר ובשלב מסויים ניתק את הקשר עמו. העיתונות הגזענית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הושפעה רבות מחומרים שישמשו את ואגנר. טהור הדם המיסטי שבפרסיפל וכן דמותו של הניבלונג אלבריך בטבעת חוזרים כמוטיב מוביל בעיתונות הפסאודו-מדעית של הימים ההם. וכך תיאר המגזין אוסטרה (על-שם אלת האביב הגרמאנית) מאבקים בין גיבורים יפי-תואר לננסים מושחתים ונתעבים. גם הספרות האנטישמית בגרמניה ובאוסטריה שיברה קולמוסים על סאוב הדם הנורדי בידי היהודים להם יוחסו אותם מידות איומות ומראה מכוער כשל הניבלונגים הדרים במעבה האדמה. ואילו הגרמנים תוארו כבני אלים על משקל זיגפריד. הדם הגרמאני הוא הדם בגביע הקדוש ואילו ישו הנוצרי תואר כארי, בניגוד מוחלט כביכול לסביבה היהודית "המנוונת". (אפשר למצוא שגיונות שכאלה בספריו של הפילוסוף ההזוי סטיוארט צ'מברלין שהעריץ את ואגנר ותיעב את ניטשה). "מי שרוצה להבין את גרמניה הנאצית חייב להכיר את ריכארד ואגנר" כותב אדולף היטלר במיין קאמפף. בין אם זו האמונה הפנאטית ברצון הברזל שלו עצמו, ובין אם זה הובלת גרמניה כולה במעין התאבדות ממלכתית המדמה את התאבדותה של ברינהלדה אל הלהבות סביב ואלהאלה הקורסת בסוף 'הטבעת', היטלר העריץ את ואגנר וביקש לחקות את דרכו האמנותית.. מושג ה'על אדם', בדומה למושגים אחרים של ניטשה שובשו בידי הנאצים למטרותיהם (פרופ' לייבוביץ' המנוח כותב שבשום פנים אין להבין את הפילוסופיה של ניטשה כנאצית ובכך הוא צדק. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כן, הכל מוכר וידוע, ואני מניח שמישהו יזכיר עוד מעט את שופן או בטהובן, ומהצד השני יגידו שאלתרמן היה מא''י השלמה ויענו לו בציטוט מעיתונות הימים ההם ויחזירו בזה שהעיתונות השמאלנית מדווחת רק על יהודים שזורקים אבנים ומתעלמים ממאות אלפי האבנים שהערבים זרקו יחד עם אדוארד סעיד, ומייד ישיבו לו שהיהדות היא מזמן אברהם אבינו, ובתגובה יבוא עירעור על האותנטיות של משה רבינו, ואז מאין דהוא יזדקף ויכתוב שוואגנר התעקש שלוי ינצח על פרסיפל, ואז ישיבו לו מנה אחת אפים כי לאמא של לוי היה קמצוץ גנטי מאיזו אם קדמונית חמישית ולכן הוא לא משבט כהני צדק או ווהן-פריצי או משהו, ואז יבוא אורי זוהר וינפנף בידים ויגיד אנעל ביתכום רבאם ובא לעולם גועל כי ידוע שבמחנות הריכוז סטאלין רקד צ'רקסיה כפולה ומשלושת לצלילי התזמורת האדומה שחיללה את מארש עולי הרגל מריינצי של... אופס, וואגנר וואגנר וואגנר בקרשצ'נדו עולה ומתגבר ומכסה על קולם הענוג של בתולות הריין שכל מה שהן רצו זה להחזיר את הזהב של פרודו למעמקי הירקון. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
שום דבר לא יסתור את העובדה שרבים מאיתנו נהנים מהמוסיקה של מר ווגנר, ושלמר ניטשה היו אי אלו רעיונות טובים. אז אולי לא צריך להתגונן כל כך. מותר לדון בצדדים ה''צורמים'' ביצירותיהם של השניים. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אז אם להיות בוטה, איזה צד צורם ביצירה מבטא דיון בשאלה אם צ'מברליין העריץ או תיעב את וואגנר? | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
צ'מברליין, כמו וגנר, נסמך על אלמנטים בתוך היצירה, כמו גם ההבנה העצמית התרבותית שבתוכה היא נוצרה ובוצעה. אני באמת מבינה שדיון בפרטים שכאלו צורם לך. וידוי אישי: אני הייתי צריכה לעבור תהליך לימודי מסויים, על מנת להבין את הקשר בין האסתטיקה בסרטיה של לני ריפנשטל, ואלמנטים מהותיים בפאשיזם הנאצי. אני עדיין מסוגלת להנות מהסרטים שלה. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
לא, בכלל לא צורם לי דיון כזה. השאלה שלי היא באיזה שלב יפסק הדיון הזה? אני זוכר לפני כמה שנים מכתב חריף למערכת הני"ט שהעלה בדיוק את הנקודה הזו - כל כתבה על וואגנר איכשהו ניסחפה לנאציזם ולחרם הישראלי על המוסיקה שלו. וואגנר מת לפחות 50 שנה לפני שהיטלר ניבחר לקאנצלר. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כל עוד מישהו צריך אותו, אז הוא לא ייפסק. ואם הוא לא צורם לך, אז בכלל אין לנו בעיה. :-) והנה אתה מביא טיעון לאותו דיון. והתשובה שלי: חוץ ממה שנאמר במפורט בתגובה של א. ד.. וואגנר עצמו הבין את היצירה שלו כמשהו גרמני ייחודי. משהו שבמהותו הוא נעלה על תרבויות נחותות אחרות. משהו שצריך לבוא במקום מנדלסון ברטולדי. המיתוסים שהוא השתמש בהם והמוסיקה שחוברה להם נוצרו מתוך המחשבה הזו. כן, זו לאומנות של המאה ה19. אבל מעבר למה שהתרחש לאחר מכן בגרמניה, ההזרה של הפן המרכזי הזה בייצירתו היא דבר מובן. כאשר מבצעים את Die Meistersinger von Nürnberg בכל זאת צריכים להתמודד עם שורה כמו: "אתה מייצג את הרוח הגרמנית העליונה האמיתית". |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ניזכרתי שפעם כתבתי על המייסטרזינגר בתגובה 144688 | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
דומני שביצירה הזו וואגנר השתמש בקטעי מוסיקה קדומים יותר, ממחבר מפורסם שהיה שייך לגילדת המוסיקאים. זה לפחות מה ששמעתי. גם כאן אנו עוסקים במיתוס שאינו קשור לאמת היסטורית. אנו עוסקים באביר שרוצה לשאת בת מעמד נמוך ממנו, ולהתקבל לגילדה של אביה. האם זה מקרי בעיניך שהאהוב המנצח הוא בן המעמד העליון? האיש שחסר כל נסיון מוסיקלי קולט ומבצע תוך זמן קצר יצירה שעולה על מה שבעל הניסיון אינו מגיע לקצותיה, ומוכתר כאמור בסוף כ"רוח הגרמנית העליונה האמיתית". האם וואגנר לא רצה להגיד משהו על יוצרי המוסיקה בני זמנו? את מי לדעתך יכול באקמסר (שם סכיני מצלצל) לייצג? ושלא יהיו טעויות, הפרשנות שלך ליצירה מאוד חביבה בעיני. אבל זה לא סותר פרשנויות "חברתיות" יותר (מהסוג שאינו שמור רק לוואגנר). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
נכון שזו אנטישמיות של המאה ה-19, אבל זוהי בדיוק נקודת הזמן בו חל המעבר מאנטישמיות דתית-חברתית (אני לא אוהב אותם כי הם שונים ושילכו למקום אחר, לואגר), לאנטישמיות גזענית (היהודים הם מחלה חברתית מידבקת לשכניהם וחייבים להפטר מהם מיד). (אצל ניטשה יש את המעבר הזה, אבל הוא "זיהה" את המחלה במוסר היהודי-נוצרי ולא ביהודים עצמם). העובדה שואגנר חי לפני הנאציזם אינה סותרת את המניות שיש לו בנאציזם (לא מניות יסוד אבל מניות כבוד של אחד המייסדים). המיתולוגיה הגרמאנית (ארית) היא שעשתה את הקליק היטלר-ואגנר והיא שעמדה בלב האידיאולוגיה הנאצית. (אפשר להעלות השערה פרועה שהאנטישמיות הפסיכופטית של היטלר ניזונה גם מן העובדה שהיו מלומדים יהודים רבים בין אלו שחלקו על האמיתות ההיסטורית של המיתוסים הגרמאניים). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
"[לואגנר יש] מניות כבוד של אחד המייסדים," את זה, אני חושש, תצטרך להראות בצורה קצת יותר ברורה מאשר התמכרות מענגת לאוסף אסוציאציות חופשיות (אלא אם אתה מתאם כוונות עם המנטפק הקטן :). | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אבל הראיות שלי הן מה שתארת כ"אוסף אסוציאציות חופשיות". ואגנר היה אחד מאלו שעשו את הרומנטיקה של המיתולגיה הגרמאנית (ארית) לכל כך מרכזית בשיח הציבורי הגרמאני. והרומנטיקה הזו היתה אחד מעמודי היסוד של האידיאולוגיה הפולקיסטית הגרמנית (ודוק, כל המפלגות והתנועות הפוליטיות הפולקיסטיות היו נגועות באנטישמיות רשמית). גרוע מכך, ואגנר גם היה שותף לאפיון הגזעי של הרומנטיקה הזו בכך שטען שהיהודים אינם יכולים להתחבר לרוח הפולק הגרמני משום שאינם בני הגזע (וזאת כניגוד לעמדת הליברלים הגרמנים והגרמנים בני דת משה שראו עצמם קשורים לרוח הזאת באופן תרבותי). אני משער ששנאת היהודים של ואגנר נבעה יותר מרצון ההתבלטות והאקסצנטריות שלו מאשר מאנטישמיות של ממש, אבל טענתי היא שאי אפשר לתאר את ההתחברות של היטלר למורשת ואגנר כמקרית. מהי דעתך? אתה סבור שההתחברות הזאת היתה מקרית (נניח כמו חיבתו של היטלר למיוזיקלס אמריקאים)? ונכון, לכל זה אין קשר למוזיקה עצמה. נ.ב. המשפט על סוסים במתאוס פאסיון נועד דוקא למעט בחשיבות שיש ליחס להערתי הקודמת על בעלי החיים באופרות של ביירוית ולהודות בכך שאני מבין קטן מאוד באופרות וכלל לא התכוון לזלזול או ביטול. ביחס למרכזיות של יצירת ואגנר במוזיקה הקלאסית המודרנית אני מקבל את עדותם של מביני דבר (כולל אתה). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
עליך להביא בחשבון שלאנשים רבים (כולל אותי) צורם דוקא הרצון לסיים את הדיון הזה. כעובדה החרם על מוזיקאים גרמנים שחיו ופעלו תחת השלטון הנאצי לא הצליח לתפוס. דוקא ואגנר נתפס כסמל של הנאציזם ומסיבות טובות מאד. אישית, אני שמח שהמוזיקה שלו לא מדברת אלי יותר מדי. זה עניין של טעם וגם עניין של רמת הבנה במוזיקה (דרך אגב בעניין הסוסים ובהמות הבית יתכן שבלבלתי בין המתיאוס פאסיון לואגנר, אם כי בפסטיבלי ואגנר שנערכו לאחר מותו וכללו מחזורי אופרות שנמשכו ימים שלמים, אני חושב שנעשה שימוש ב"תפאורות" חיות). אני שמח משום שואגנר נתפס אצלי כמסמל שניים מן היסודות המרכזיים של הנאציזם: המהפכה הלאומית-גזעית עם תפאורת המיתולוגיה גרמאנית-טבטונית שלה והאנטישמיות החסלנית הרואה ביהודים סוג של מגיפה. ההתלהבות של היטלר מואגנר (הרבה יותר מאשר ניטשה או שופנהאואר) אינה מקרית. כנראה שואגנר, בניגוד לשתי השמות האחרים, מאפשר לתפוס אותו ברמה פשטנית ופרימיטיבית שהתאימה לאדם כמו היטלר שחיפש הצדקות לאיבות הפרימורדיאליות שלו. להתרשמותי אתה תופס את המוזיקה של ואגנר כאוצרת בתוכה מורכבות שהיא הרבה מעבר לסיפורי המסגרת האגדתיים (וזה בודאי נכון, גם ביחס לאופרות בכלל), אבל אינך יכול להתעלם מכך שבסופו של דבר להרבה מאוד אנשים ואגנר הוא ואגנר של היטלר ולא של ברנבוים. לדעתי, המצב הנוכחי בו מותר למכור ולהשמיע את ואגנר באופן חופשי, אך מוסדות מייצגים של המדינה אינם מנגנים אותו (מה שברגע זה כולל לדעתי רק את התזמורת הפילהרמונית וקול ישראל), הוא ראוי בהחלט. בסופו של דבר גם זה יעלם (מי זוכר היום את הרוח היעקובינית של נישואי פיגארו?). מה שיותר מפריע לי הוא שאנשים כמו בארנבויים אינם מסוגלים להזדהות עם כאבם של אנשים (גם אם הם מעטים) עד כדי נכונות לשלם מחיר מסויים עבור הזדהות זו. הדבר מעיד על עומק אהבת המוזיקה שלהם, שלא תמיד מאוזנת ע"י מספיק אהבת אדם. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
שוב פעם אתה כותב דברים בנימה של בוז לא מוצדק. מחזור הטבעת נכתב מראש להשמעה רצופה במשך 4 ימים, זה כל הרעיון התמתי שלו. הפסטיבלים החלו עוד בימיו של ואגנר, בגלל שהוא תיכנן אותם, כולל בנין האופרה המיוחד, הקמת אגודות ואגנר ברחבי העולם (לאיסוף כספים) וכיוב'. אני לא רואה היכן רציתי לסיים את הדיון הזה. עצם קיומו אינו מפריע, לא לי ולא לאף אחד אחר (אני מקווה). אני תוהה רק מדוע זה הדבר היחידי או הבלעדי עליו מדברים (במיוחד אנשים שאף פעם לא שמעו את המוסיקה שלו, לא במיוחד אתה). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
LOL. בתחרות "הטאג ליין הפוטנציאלי הארוך ביותר באייל", זכית גם במקום הראשון וגם במקום השני.
|
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זאת את שכל הזמן שואלת שאלות במקום לחפש בגוגל :-) הנה מצאתי מילון קטן של אתר דתיים חביב, תוכלי לראות שם (וגם להתרשם מהקיצור שלהם צב"ג במקום צב"ר). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
דווקא ההגדרה שלהם לטאג-ליין לוקה בחסר. ראובן <העונה לנודניקים סופו לנדנד למעונים> |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
התחלתי לחפש באנגלית, ולא מצאתי אף הגדרה ממצה, אז חשבתי שעדיף כבר לא-ממצה בעברית. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ניסית כאן? ראובן <מה הטרגדיה? יש ווקיפדיה!> |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
סוף סוף העניין ברור: זה פשוט השם החדש למוטו. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני לא מכיר אף מחבר אופרות שמשתמש בכל כך הרבה אלים, אלים למחצה וגיבורים מיתיים ועל-אנושיים. לא ממש מתכון טוב לתאר את החיים. נדמה לי גם שהאנסמבלים הקטנים שאתה מתאר הם תוצרים של עידן הצנע הפוסט מלחמתי. בחייו של ואגנר נדמה לי שכל יצירותיו הוצגו בהרכבים גראנדיוזיים שלא היו בשום אופרה אחרת עד אז (עם סוסים ובלעדיהם). | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
האם יש לך סימוכין לזה? איזה ליברית קורא להרכבים גרנדיוזיים כאלה? נחזור לאופרה הוולקירות - המערכה הראשונה מתחילה עם זיגמונד וזיגלינדה. אח"כ מצטרף הונדינג, בשלב מסוים מצטרף ווטאן ועוזב, אח"כ נשארים זיגמונד וזיגלינדה. שעתיים. כל מתנהל בביתם של זיגמונד והונדיג, מין חצי מערב מתחת עץ ענקי (או וריאציה על הנושא, תלוי בהפקה). במערכה השניה שרים ווטאן, ברונהילדה, פריקה, זיגמונד וזיגלינדה, והופעה קצרה של הונדיג. המערכה השלישית נפתחת עם שמונת הוולקירות בצרוף ברונילדה על פיסגת הר ואחרי כמה דקות שירה, השמיניה עוזבת והאנסמבל הקטן ממשיך לשיר, עד הסיום המרטיט והארוך של הדו-שיח/מאבק רגשי-לוגי בין ווטאן וביתו ברונהילדה, שמסיימת את אופרה ישנה על סלע מוקפת מחסום אש. המקום היחידי להרכב גרנדיוזי הוא אולי ההופה הקצרה של הוולקירות, ונדמה לי שבכמה הפקות העלו סוס או אבזר בימתי שניראה כמו סוס. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
גדלתי על פרסיפאל של ריכארד ואגנר. הביצוע שאני ממליץ עליו הוא של בארנבוים, עם זיגפריד ירוזאלם בתפקיד פרסיפאל וולטראוד מאייר בתפקיד קונדרי. ירוזאלם הוא ללא ספק יורשו של וולפגאנג וינדגאסן כ-Heldentenor הואגנריאני, וולטראוד מאייר של היום עדיפה לדעתי על נילסון. את הסופראנוס האיטלקים אני משאיר לאופרות של פוצ'יני. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
על פארסיפל אצל אגם אנגלרד-סער: http://www.notes.co.il/agam/16574.asp | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ברנבוים בן ה 64 לא רוצה להיות נחמד, הוא רוצה לעשות מוסיקה (וכסף). בניצוח ספונטני בסגנון פורטוואנגלר, ברנבוים בנה לעצמו איזו הגמוניה באירופה ובמזרה"ת, ו-וואגנר הפך לכרטיס הביקור שלו. האיש שש אלי קרב: "וואגנר בישראל הפך לנושא פוליטי ומהווה סימפטום למחלה עמוקה של החברה הישראלית, מחלה שנובעת גם מכיבוש בן 40 שנה. אני לא מאמין שאין לזה השפעה. הכיבוש הוא תיעוב מוסרי," ואל תתנו לו להתחיל לדבר על הכיבוש האמריקאי של עירק. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
פיליפ גלאס חיבר את המוסיקה לסרט של וודי אלן. משהו במוטיב הפתיחה של הסרט נשמע לי מוכר, וכששמעתי את המוטיב הזה פעם נוספת בשיא הדרמטי-טראגי של הסרט חשבתי שזיהיתי אותו. זה הזכיר לי מאד את הפתיחה לאופרה הוולקירה. השימוש בצ'לו וכלי המיתר רוטטים בסדרה של סולמות יורדים מושפע מאד לדעתי מהדרמתיות שוואגנר הלחין, וזה מאד מתאים גם לסרט, כשהמוסיקה מבשרת ירידה לתהום טראגית. אגב, המוסיקה של גלאס מאד עשירה ולא מינימליסטית. הסרט? ככה, בסדר. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אופס, שכחתי את הלינק. אפשר להתרשם מכמה שניות, קטעים 1 ו-3. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בשנת 2004 הבמאי כריסטוף לואי פיטר את זמרת הסופרן האמריקאית דבורה ווייט בגלל שלטענתו היא היתה שמנה מדי מכדי ללבוש שמלת ערב שחורה שנדרשה לביצוע האופרה "אריאדנה בנקסוס" בבית האופרה המלכותי בלונדון. ווייט אכן היתה גדולה ולפעמים זה יכול להפריע על הבמה, לשניות מועטות, כי היא דיווה גדולה. היא התמחתה באופרות של וואגנר ושטראוס ולטעמי היא שרה נפלא. לקח כמה חודשים עד שהסיפור התפרסם ואז, כותב הני"ט, השמלה השחורה הפכה לסמל לסדרי העדיפות המעוותים של במאי אופרה, ועורר תגובות זועמות ברחבי העולם. בינתיים ווייט עברה ניתוח קיבה שאותו חייב היה לממן בית האופרה שגם ניסה אח"כ לתקן את העוול. עכשיו ווייט סוף סוף תלבש את השמלה השחורה הקטנה ותככב בהפקה חדשה של "אריאדנה בנקסוס." לכבוד הארוע היא הסכימה לככב גם בסרטון המשעשע הזה: |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
איזה חמודה! | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מקסים :-) | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מנפלאות הקידמה: יש ריבואות כירורגים אך חייטים מעטים, כך שיותר קל להצר קיבה מאשר להרחיב שמלה. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
החייטים פשוט התייאשו, אחרי שכולם התפעלו מהילד הצועק יותר מאשר מהבגדים המדהימים שהם תפרו. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בסרטון ברור שהשמלה עדיין קטנה עליה בשתי מידות, אבל נעים להעלים מזה עין. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מדענים קנדיים מדדו את ההשפעה השלילית של שמיעת מוזיקה מהירה ובווליום גבוה תוך נהיגה. ווליום חזק יכול להוריד את זמני התגובה ב20%, והסיכוי לחצות רמזור אדום מוכפל כשמקשיבים למוזיקה קצבית. מוזיקה שיש להמנע בשעת נהיגה כוללת את "דהרת הוולקירות" של וואגנר, Firestarter של פרודיג'י ו"דיאס אירה" מהרקוויאם של וורדי. מוזיקה מומלצת כוללת את גארי ג'ולס ונורה ג'ונס. לנחמה, מבוא מוצלח וקצר למוזיקה של וואגנר (נראה לי שהיתה דרושה עבודה קשה כדי לעבד את המוזיקה שתתאים לסרטון הזה): |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
לזה קוראים קלאסיקה. למיטב ידיעתי זהו אחד מתוך שני פרקים בלבד שנגמרים רע עבור באגס באני. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זה עוד כלום. לצליל של המכונית יש השפעה על העוררות המינית- |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
רק מאה ושלושים :-) | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
עקב דעותיו האנטישמיות, לא יציינו בצרפת את היובל למותו. "זה לא הגיוני שסלין ישמש דוגמה לעיטור של כבוד. כאשר הטקסט נתעב, גם הכותב נתעב", אמר רישאר פרסקייה, נשיא ארגון הגג של המוסדות היהודיים בצרפת. בשנים 1937-1941 פרסם סלין שורה של עלונים נתעבים, בהם כתב דברים כמו "אנחנו נגמור את היהודים או שנתפגר בגלל היהודים" אבל אני מאד ממליץ על סיפרו "מסע אל קצה הלילה" שנכתב ב 1932. ספר אנושי ומרתק, שבדומה למוסיקה של וואגנר, הצטערתי כשהוא הסתיים כבר אחרי כ- 570 עמודים. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בלוגר הולנדי חובב ואגנר כינס מספר פתיחות שכתב וואגנר. ביניהן הפתיחה לאופרה הראשונה שלו "הפייות" וכן שתי פתיחות נדירות, "פולניה" שנכתבה לכבוד ההתקוממות הפולנית נגד הרוסים, ו"פאוסט" שהייתה אמור להיות חלק מסימפוניה שלמה עפ"י המחזה של גיתה. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
תוכנית רדיו ביקשה מהמאזינים לתאר את 4 האופרות מחזור הטבעת ב-17 הברות הייקו. הנה כמה מהנסיונות (אני מקווה שתירגמתי וחישבתי נכון). שר הטבעות/גמד מכוער חמדן/אבל איך הוא שר The Lord Of The Rings / is a greedy ugly dwarf / but he sure can sing זהב הקסם/שנאה שאיפה לכוח/נגמר בדמעmagic gold breeds hate/ they all want to rule the world/this will end in tears שיעמום גדול?/אם השמנה תשיר/זה פתרון טובif bored by the Ring/Solution is - allow/the fat woman sing פתיחה ב-מי/בתולות שרות ב-לה/אז יש לי פיפיPrelude in E flat/maidens singing in A flat/than I had to pee וורדי סביר ל-/אפוקליפסה ארית/יש רק את וואגנרSome prefer Verdi/for Aryan apocalypse/you can't beat Wagner
|
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זה ממש קשה לכתוב שיר שיש בו רק שבע עשרה הבר |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אולי כאשר כותבים בשפת המקור זה פשוט יותר |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
למקור אין שפה אלא אם הוא שייך לחסידה - הא! |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
סתם מעניין לדעת איך בכלל הגעת לכאן? | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בפינה השמאלית למטה מופיעים מאמרים אקראיים מההיסטוריה של האייל. או שאולי חיפשתי מקום ראוי להייקו מתחכם. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מה כל כך קשה? מתמרנים הברות עד שמסתדר. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הברות הן רק קליפה - הקיום אינו ניתן לתמרון. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אבל הקיום כלל אינו דורש תמרון כי הוא אשליה |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אז גם בשבע עשרה הברות אפשר לכתוב הרבה שטויות. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הכף אינה שם, גם מכבי תל אביב. הולך לישון כבר |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
דעתו של יואב רינון על "הטמטום, השמאלץ והבנאליות של ואגנר". לא ברור מדוע מספר יחסית מעט על חוויתו האישית מהצפיה באופרה עצמה, כשברוב המאמר הוא כותב מה אחרים חשבו על וואגנר. ואכן, כמה קוראים העירו על כך אם בטעם אם בסרקזם. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
נעם בן זאב מספר על הבריון שבשך חצי שעה "חולל מופע אימים שכלל צעקות, צרחות, קללות ואיומים, היאחזות בחפצים" והפריע לכנס בירושלים לציון שנת ואגנר. יש תחושה, הוא כותב "שפולמוס ואגנר בישראל [הפך] מטא־פולמוסי: כבר דנים בוויכוח אודות החרם, ולא בחרם עצמו". המגוחך הוא שבכנס, בו השתתפו מן הסתם אנשים שבאו בכוונה לדון ולשמוע ואגנר, הזמרות לא שרו מהמוסיקה המוחרמת של וואגנר אלא רק יצירות הקשורות אליו ולזמנו, או שהושפעו ממהמוסיקה של וואגנר (כך לפי הגירסה האנגלית של המאמר). בעצם, זה כבר לא מגוחך, זה נלעג ומקומם. |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
על "פרסיפל" בניצוחו של דניאל ברנבוים בתיאטרון שילר הצנוע, שבו "אנחנו קרובים מאוד לזמרים ועוד יותר אפילו לתזמורת שב"תהום המיסטית" שיצר ואגנר". | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
שידור חי מיפן של דימדומי האלים. בגלל וירוס הקורונה האופרה מבוצעת ללא קהל. עכשיו באמצע המערכה האחרונה. | ![]() |
![]() |
| חזרה לעמוד הראשי | ![]() |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |