פארסיפל והגביע הקדוש 544
ועכשיו, אחרי שכולנו הבענו את דעותינו הנחרצות בשאלה האם יש להשמיע את וואגנר בפסטיבל ישראל, הגיעה השעה להתוודע מעט ליצירתו של המלחין. רון בן-יעקב פותח לנו צוהר לנבכי הוואגנריאניות באמצעות האופרה ''פארסיפל''.

"פסטיבל במה קדוש בשלוש מערכות", כך קרא ריכרד וואגנר לאופרה האחרונה שלו, פארסיפל (Parsifal). נהוג להעלות אופרה זו בפסחא, חג תחייתו של ישוע מן המתים, בשל ממד הגאולה שבה והקשר שלה ל"יום שישי הטוב" החל לפני החג. עלילת האופרה מגיעה לשיאה ביום זה, הקרוי בגרמנית Charfreitag, "יום שישי של הייסורים". על־פי המסורת הנוצרית, זהו יום צליבתו של ישוע, יום המסמל הן את הישועה והן את ההתעוררות הרוחנית שנצרפה בייסורי בנו של האלוהים. מוטיב החמלה מהווה נדבך עיקרי במשמעותו של יום שישי הקדוש וגם באופרה, המתפתחת לאורך קו החמלה וההארה היורדת על פארסיפל.

פארסיפל הוא שוטה תמים, טהור, שנצרף בייסורים, הפך לבעל חוכמה ולבסוף הביא רפואה וישועה למסדר אבירים, שומרי הגביע הקדוש ממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה, וכך גם הביא גאולה קוסמית לעולם.

שורשי אפוס הגביע הקדוש לוטים בנבכי ההיסטוריה. וואגנר שאב את השראתו הראשונה לכתיבת האופרה משירת Parzival שכתב ולפראם פון אשנבאך במאה ה-‏12. וואגנר, שחיבר הן את הליברטו והן את המוסיקה, רקח את סיפורו של פארסיפל משורה של מוטיבים פגאניים, נוצריים ובודהיסטיים. כמו כן מושפעת היצירה מרעיונותיו של הפילוסוף שופנהאואר, ובהם תפיסתו את העולם כרצון וכאידיאה. האמנות מייצגת את הרצון והמוסיקה היא הצורה האמנותית העליונה משום שהיא אינה מוחשית (כמו ציור, למשל) והרצון מתבטא בה ישירות, ללא מתווכים.

וואגנר חיבר את פארסיפל במשך 37 שנה, שבמהלכן נאלץ לצאת לגלות ארוכה באיטליה ואוסטריה עקב השתתפותו במרד מאי 1848. במשך שנות נדודיו בגלות השלים את יצירתו המונומנטלית "טבעת הניבלונגים" ואופרות נוספות, פרסם ספרי ארס־פואטיקה וגם חיבורים אנטישמיים, אך שב פעם אחר פעם לכתיבת פארסיפל. נאמן לממדים המיתיים של האופרה, מתאר וואגנר ביומנו "Mein Leben" את הרגע שבו החליט לכתוב אותה כשעת חסד והתגלות: "בוקר אחד התעוררתי לתוך נהרות שמש, ניצנים לבלבו בגן הקטן, ציפורים צייצו, ויצאנו [הוא ואישתו מינה] למרפסת ליהנות מן השלווה. ניעור בי באחת זכר יום שישי הטוב. משמעותו המקודשת הכתה בי והתיישבתי ללא דיחוי לכתוב סקיצה לדרמה".

השוטה שהיה לגואל

עלילת האופרה מציגה מאבק בין מסדר אבירי הגביע הקדוש, שבראשם עומד אמפורטאס, לבין המכשף הרע קלינגסור. בעבר ניסה קלינגסור להתקבל כחבר במסדר, ובניסיון להתגבר על יצרו המיני סירס את עצמו, וסולק בשל כך מהמסדר. משהפך לאויב הוא מנסה למשוך את אמפורטאס אל הצד האפל בדרך הפיתוי. קונדרי, שקלינגסור שולט בה באמצעות קללה, משמשת כלי בידיו. קונדרי מסמלת עבור כמה מפרשני האופרה את היהודי הנודד: מפני שצחקה בפני ישוע הצלוב, הוטלה עליה קללת הנדודים הנצחיים - אך גם החובה לומר אמת תמיד. היא מצליחה לפתות את אמפורטאס במידת מה, וקלינגסור חוטף את החנית הקדושה ופוצע אותו אנושות. החנית היא חניתו של לונגינוס אשר פצע את המושיע ומכאן כוחה.

פארסיפל מופיע לראשונה שעה שהאבירים תופסים אותו ביער, אחרי שהרג בקשתו ברבור לבן בסמוך לטירת מונסאלווה בספרד. הם לוקחים אותו לטקס פולחן הגביע הקדוש, אך בהיותו תמים ושוטה הוא מתבונן בנעשה בלי להבין דבר: הוא אינו מסוגל לתפוס את משמעות הטקס. האופרה תגולל את התפתחותו הרוחנית בתהליך של התגלות, טהרה וגאולה שאותה יביא לעולם.

קלינגסור הזומם מזימות בטירת הרשע חש בפוטנציאל של פארסיפל, ושולח את קונדרי לפתותו. הוא מעורר בו את זכר אמו - ותודעתו של פארסיפל נשטפת בזיכרונות ילדות, שבאמצעותם הוא מתוודע לדבר חדש שלא היה מוכר לו: המיניות. כשקונדרי מנשקת אותו נופלת עליו הארה והבנה של מהות ומשמעות ייסוריו של אמפורטאס, ראש המסדר. ברגע זה מבין פארסיפל את שליחותו ומשיל מעליו את תמימותו של השוטה.

אף שהיא מנסה לפתות את פארסיפל אין קונדרי יכולה שלא לומר את האמת:

אני קוראת אותך שוטה תמים, "Fal parsi"
שוטה תמים שכמותך

... חרטה
תביא קץ לאשמה
הבנה
תמיר שטות בהגיון
למד להכיר את האהבה
שעטפה את (אביך)
שעה שלהט ייסורי הלב
הטביעוהו באש!

קלינגסור מנסה להכות את פארסיפל בחנית, אך זו קופאת באוויר. פארסיפל נוטל אותה, מתווה צלב לעומת טירת הרשע והיא קורסת. הגן הקסום הופך שממה, קונדרי צונחת לארץ וקלינגסור נופל מת. פארסיפל העומד לחזור למונסאלווה קורא כך:

בעזרת הסימן הזה אני מביס את קסמיך
כשהחנית תרפא את הפצע
... תהייה תהילת השקר לשמה
מקום אבל בכא והרס!

כעבור שנים מופיע פארסיפל שוב בפאתי היער, עוטה קסדה ושריון, החנית בידו, והוא יגע ממסעו. משא אשמתו גובר כשנודע לו שטיטורל, זקן האבירים, מת, ומסדר הגביע הקדוש נמצא על סף חידלון. יום שובו הוא "יום שישי הטוב", ופארסיפל, לא עוד השוטה התמים אומר לאביר גורנמאז:

זהו הנס של יום שישי הטוב, אדוני (אלוהי)
... אבוי זה יום הצער הנורא
עתה, אני מרגיש, כל זה אשר פורח,
נושם, חי ומתחדש
יימלא אבל ובכי

מסעו של פארסיפל אל הידיעה, אל החמלה והרחמים כמעט הושלם. עתה מזהה בו גורנמאז את נושא הבשורה. יחד עם קונדרי הוא מסיר את השריון מפארסיפל היגע, וקונדרי רוחצת את רגליו ומנגבת אותם בשערה. פארסיפל מודה לה על שירותה ומטבילה.



הפעמונים קוראים ללוויה של טיטורל באווירה של דיכאון וייאוש. פארסיפל נוגע בחנית הקדושה בפצעו של אמפורטאס, הלה מחלים, ופארסיפל משחרר אותו מחובותיו כשומר הגביע. החנית נוטפת דם. פארסיפל מגלה את הגביע הקדוש ומניפו אל על. כל האבירים נופלים ומשתחווים אפיים ארצה ושרים:

נס עליון גאולתנו
גואלנו הוא נפדה

הבמה מחשיכה, אור זורם מלמעלה ומאיר את הגביע, ויונה צחורה יורדת על פארסיפל, ראש המסדר החדש. קונדרי צונחת לארץ נטולת רוח חיים.

המוסיקה כמו תלויה באוויר מלאת מסתורין, מלאת תקווה, ממלאת חדרי לבבות בקול דממה דקה. האופרה, האולם והעולם עומדים ותלויים בחוטו של צליל אחד, תו אחד, ודומה כאילו הוא נמשך לנצח, כאילו בו תלויה האחווה האנושית כולה.

יצירת האמנות הטוטאלית - Gesamtkunstwerk

וואגנר פיתח בכתביו תיאוריה שעל פיה חייבת היצירה האופראית להיכתב ולהתקבל כמכלול של כל הצורות האמנותיות - מוסיקה, שירה, ריקוד, ציור, דרמה - עליהן להתאחד לכדי יצירה אחת, שלמה וגדולה - יצירת האמנות הטוטאלית.

בניגוד לאופרות שחוברו עד זמנו בצורה של מוסיקה תוכניתית - אריה, רצ'יטטיב, ריקוד והפסקות שבהן הקהל מוחא כפיים - זורמת האופרה של וואגנר ללא הפסקה, תוך שינויים מוסיקליים ודרמטיים פנימיים. המנצח פייר בולז העיר שהקצבים של פארסיפל משתנים בהתאם להתפתחות העלילה - בלתי יציבים בקטעים הדרמטיים ויציבים בקטעי ההגות.

כמו כן טען וואגנר, שכפי שבחיי היומיום לא נכנסים זה לדברי זה, כך גם בדרמה המוסיקלית אין להעלות דואטים או שלישיות, וכל זמר (או זמרת) צריך לשיר בתורו (או תורה). לשם כך פיתח את טכניקת המוטיב - כל היבט בדרמה מקבל אפיון מוסיקלי מזהה. כך לחנית הקדושה יש מוטיב, וגם למושגים מופשטים כמו אהבה, אמונה או תקווה יש מוטיב. אחד המוטיבים המפורסמים של האופרה הוא מוטיב הגביע הקדוש, Dresden Amen. הוא מופיע לכל אורכה של האופרה, החל מהפרלוד ועד הסיום. זהו קטע עתיק שוואגנר "גילה" בסימפוניה של מנדלסון. הכרומטיות העולה של המוטיב, חרישית ומתגברת לאט ובעדינות בלי להגיע לשיא, מרטיטה לבבות בהרגשת התעלות ומעבירה את תחושת הגאולה המשויכת לגביע ולתהליך ההתגלות.

כפועל יוצא מהתיאוריה שלו חיבר וואגנר בעצמו את התמליל, המוסיקה והתזמור, תכנן את הבמה והכוריאוגרפיה והיה מעורב בציורי הרקע והתאורה. גולת הכותרת של המעשה הוואגנריאני היה בניית בית אופרה מיוחד לביצוע יצירותיו, וייסוד פסטיבל שנתי בבאיירויט.

וואגנר התייחס לביצוע הראשון של פארסיפל כאל אירוע חנוכת בית המקדש, בדומה לטקסי חנוכת כנסיות. יש הרואים בפארסיפל יצירה דתית לעילא ויש הרואים בה יצירה על הדת. אחד המבקרים המפורסמים ביותר של האופרה, ועקב כך של המלחין, היה פרידריך ניטשה. הוא תקף את וואגנר, ידידו, נרתע מהאנטישמיות שלו ומהתקרבותו המסוכנת, לטעמו של ניטשה, לדת בכלל ולנצרות בפרט.

למרות זאת, אחרי שניטשה חזה באופרה פארסיפל כתב: "אם נדבר מנקודת מבט אסתטית בלבד, האם חיבר וואגנר מעודו יצירה טובה יותר? ההבחנה הפסיכולוגית עילאית, ההבחנה לגבי מה שיכול להיאמר, להיות מבוטא... כל שוני זעיר מועבר בצורה קולעת. הבהירות המוסיקלית... התעלות הרגשות הייחודית...". ולאחותו כתב ניטשה: "איני יכול לחשוב על האופרה בלי שאחוש טלטלה אלימה. כה מרומם הייתי, היא נגעה בעצם נשמתי. כאילו דיבר אלי מישהו, סוף סוף, אחרי שנים רבות כל כך..." מן הראוי לציין שהיחסים האישיים בין השניים היו סבוכים, ושנים אחדות אחרי כן, בהיותו על סף טירוף, כתב ניטשה מכתב אהבה לוהט לאישתו של וואגנר.

להשמעת הבכורה בבאיירויט בחר וואגנר במנצח הטוב ביותר של זמנו, הרמן לוי. יהדותו הציקה לוואגנר, בשלב מסוים ניסה למצוא לו מחליף ואחרי כן ניסה לשכנעו להתנצר. הרמן לוי סירב ולבסוף ניצח על השמעת הבכורה של פארסיפל ועל סדרות נוספות אחרי מותו של וואגנר.

טנור גיבור

הרשו לי להפליג מעט במורד סמטת הזיכרון. בשנות השישים והשבעים נאבקה האופרה הישראלית על קיומה עקב חוסר תקציב וקהל מידלדל. אני זוכר את הפעם הראשונה - והאחרונה למשך שנים רבות - שבה הלכתי לאופרה. המורה למוסיקה, אישה שברירית, החליטה לקחת את פרחחי הגימנסיה להקשיב לריגולטו בבניין האופרה המט ליפול ששכן אז על שפת ימה של תל־אביב. דקות ספורות לפני עליית המסך היא עוד התרוצצה נואשות בניסיון לשדל אותנו לנטוש את מכונות הפליפרים ושולחנות הביליארד שמלאו אז את הטיילת, ולהיכנס לאולם.

מנהלת האופרה דאז, זמרת הסופרן אדיס דה פיליפ, נהגה לגייס זמרים אלמונים מחו"ל, וכך הגיע לארץ ב-‏1962 טנור צעיר ממקסיקו בשם פלאסידו דומינגו. אחרי שנתיים החל דומינגו לשיר באופרה של ניו־יורק ונסק בשמי האופרה הבינלאומיים עד שהגיע למעמדו העליון היום. בנוסף לכשרונו כטנור לירי המתמחה באופרות איטלקיות, דומינגו הוא מבכירי הטנורים הוואגנריאניים בעולם. רק טנורים בודדים מסוגלים לשיר כיאות ולהביא אופרה של וואגנר לכדי סיום מוצלח. לפני שנים אחדות ראיתי את דומינגו בתפקיד פארסיפל במטרופוליטן אופרה של ניו־יורק. הזיכרון שלי מסיום המערכה הראשונה מעורפל ביותר ונתמך בזיכרונו של ידיד שהתלווה אלי. ניטשה, בדבריו המצוטטים לעיל, תיאר בדיוק את ההרגשה ההזויה, את החיוורון ואת הרעד שאחזו בי, עד כדי כך שהייתי צריך להישען על עמוד במשך דקות ארוכות. לפני כן, לא העליתי בדעתי מעולם שלמוסיקה יכולה להיות השפעה שכזו על מאזין.

הדרישות מטנור וואגנריאני שונות בתכלית מאלה של הטנור הלירי. הטנור הוואגנריאני קרוי "טנור גיבור", Heldentenor. השם מתאר את הקושי המיוחד שמציב וואגנר בפני הטנור. בנוסף ליכולת שירה בגרמנית עליו לשיר בדיקציה משובחת כדי לבטא היטב את הקשרים ההדוקים בין המוסיקה למשמעות המילים ולתנועות ולהברות הקיימים במשפט המוסיקלי הוואגנריאני. הטנור מבצע את התפקיד הדרמטי הראשי וגבורתו באה לידי ביטוי ביכולתו לשיר לבדו קטעים ארוכים, מערכה אחר מערכה, תוך שמירה על מעברים טונליים עדינים ושמירה על דינמיות קולית - חזק/חלש - עילאית. הכתיבה לטנור לירי מקלה עליו יחסית: בדרך כלל נדרש ממנו לשיר מעט ברגיסטרים הנמוכים, להכין את עצמו לזינוק ואחרי כן לעלות בבת אחת, אך לזמן קצר, למרומי האוקטבות. לעומת זאת, הפרטיטורה של "הטנור הגיבור" תובעת מהזמר להיצמד למנעד קולי צר במשך זמן רב, ומבחינה טכנית הדבר קשה שבעתיים - הדבר משול להליכה ממושכת על גבי קורה צרה.

ג'ורג' ברנרד שו אמר פעם שבכדי ליהנות מפארסיפל צריך להיות או פנאט או פילוסוף. בפסח לפני שנה, הלכתי שוב לחזות בפארסיפל, נכנסתי פעם נוספת למקדש, אחוז יראה וצפייה לקראת חווית ההתעלות המצפה לי לכבוד החג. הפעם כבר יכולתי להתרכז יותר בתוכנה של האופרה ולהתפעם מהטקסט הפיוטי. לדעתי, כל מי שאוהב אמנות בכלל ומוסיקה בפרט, מי שיצירת האדם חשובה לו, צריך לשדל את עצמו - במיוחד הישראלים - לנסות ולהקשיב לאופרה הוואגנריאנית.

פארסיפל והנאציזם, וואגנר וישראל

המפגש הציוני עם וואגנר החל עוד עם תיאודור הרצל, שחיבר את "מדינת היהודים" תוך כדי האזנה לאופרה "טנהויזר". סופר לי פעם שהיה בדעתו של הרצל להפוך את הפרלוד מ"טנהויזר" להמנון מדינת היהודים.

החרם על ביצוע יצירותיו של וואגנר בישראל החל בתגובה לאירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938. התזמורת הארצישראלית החליטה שלא לנגן את הפתיחה ל"מייסטרזינגר מנירנברג" (הקומדיה הוואגנריאנית היחידה), ומאז עורר כל ניסיון לנגן יצירה של וואגנר סערת רוחות שלעיתים לוותה באלימות. בתולדות החרם עוסק "טבעת המיתוסים", ספרה של נעמה שפי.

אדולף היטלר מספר ב"מיין קאמפף" על התלהבותו כששמע לראשונה בגיל 12 את האופרה "לוהנגרין" (בנו של פארסיפל המופיע באופרה קודמת), ואיך הפך לוואגנריסט מכור. התלהבותו היתה כה גדולה שהוא נשבע להחזיר לפסטיבל באיירויט את הבלעדיות על נגינת פארסיפל. בתמונה מפורסמת מונצח היטלר כפארסיפל המחזיק בדגל הנאצי במקום בחנית הקדושה. היטלר פירש את האופרה פירוש הפוך בכותבו שלא האצילות הטהורה והחמלה הם שעומדים במרכז היצירה, כי אם הדם הטהור ומאבקו בהשחתת הציוויליזציה, שדמה חולל בידי המכשף קלינגסור - דמות שיכולה להיתפס כיהודית.

למרות התלהבותו של היטלר מפארסיפל, החרים גבלס את האופרה ואסר על השמעתה - אולי משום המסרים המורכבים הניתנים לפירושים שונים (בניגוד לפשטנות שאפיינה את המשטר), אולי משום מוטיב החמלה שהאופרה רוויה בו (מאפיין זר לרוח הנאציזם), ואולי משום הנוצריות והדתיות המשתמעים מן היצירה.

מכל מקום, אין תימוכין לכך שתזמורות מחנות הריכוז נהגו להשמיע מוסיקה של וואגנר בדרך למשרפות. עם זאת, סימוכין לאנטישמיות של וואגנר יש למכביר, ובראשם ספרו "היהדות במוסיקה", שבו טען המלחין כי גאולתה היחידה של היהדות תהיה חיסולה. אם גאולה הכיצד חיסול? נראה שוואגנר קרא לא לחיסולם הפיזי של היהודים כי אם לחיסול היהדות, אך אינני רוצה לעסוק באפולוגטיקה וואגנריאנית.

כמי שנושא עמו את משא החניכה הישראלית קשה היה לי מאוד ללכת לשמוע את וואגנר בפעם הראשונה. למזלי הטוב, ידידי, הוואגנריסט המושלם (כשם ספרו של ג'. ב. שו) הדריך אותי בעדינות אל היכל היצירות שבו נפתחו לפני תהומות של יצירה מופלאה בעלת עומק בלתי נדלה, מלאת אנושיות ומורכבות.

ספרים מומלצים:

"Wagner" by Barry Millington
"The Wagner Operas" by Ernest Newman

הקלטות:

"Parsifal" - Placido Domingo, Jessye Norman, James Levine, Chorus and Orchestra of the Metropolitan Opera
"Parsifal" - Jess Thomas, Irene Dalis, Hans Knappertsbusch, Bayreuth Festival Chorus and Orchestra
קישורים
Wagner מאת Barry Millington
The Wagner Operas מאת Ernest Newman
Dresden Amen - קטע שמע, 126KB
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

טוב לדעת את כל זה, אבל... 24594
מה עם חופש האמנות והביטוי?
לא יתכן שיצירותיו של ואגנר לא יוצגו בגלל
יוצרם, גם עם יש קשר ביניהם וגם עם היצירות מכילות מסר נאצי.

בתחום המוזיקה האלטרנטיבית מופיעים מוטיבים רבים המטיפים להתאבדות, רצח, אונס וכיו"ב,
ולדעתי מי שיושפע ממסרים אלה, יש לו בעיה מעבר למוזיקה שהוא שומע.
אותו הסיפור ביצירותיו של ואגנר.

ובקשר לאנשים שיפגעו מהיצירות יש להשתמש בציטוט המוכר(או לא כל כך מוכר) מתחום המלחמה בכפייה הדתית בארץ: "לא רוצים אל תבואו. אף אחד לא מכריח אתכם".
טוב לדעת את כל זה, אבל... 24677
אבל לא מדובר באיסור על גוף פרטי להשמיע את וגנר. מדובר בגוף הממומן מכספי ציבור. מסיהם של האנשים הנפגעים מהיצירות מממנים אותן.
טוב לדעת את כל זה, אבל... 24682
ומה אם אנשים שממנים את הגוף הזה (דרך מיסים) אבל כן מעוניינים לשמוע אותו.
טוב לדעת את כל זה, אבל... 24751
במקרה כזה צריך לעשות את שיקול הפגיעה במממנים שלא רוצים, לעומת שיקול התועלת לאלה שכן.
לשמחתנו, הפעם השכל הישר דווקא הוביל למסקנה הנכונה.
טוב לדעת את כל זה, אבל... 24805
נכונה למי?

לי או לך?

ומה אם החלק שכלל אינו מבין.

צנזורה היא דבר רע מעיקרו. היום מצנזרים את ההוא שאני חושב שצריך להשמיע מחר יצנזרו את זה שאתה חושב שצריך להשמיע.
טוב לדעת את כל זה, אבל... 264649
זה ממש לא נכון
כתבה טובה 24599
אני כמעט ולא מכיר את וואגנר למעט קטעים
המופיעים באוספים כמו רכיבת הואלקיריות, מרש החתונה
מלוהנגרין וכדומה
בעקבות כתבתך אני בהחלט מתכוון עכשיו לנסות
להקשיב ליצירותיו השלמות של וואגנר

ורציתי גם לציין שאחד המלחינים העכשויים החביבים עלי ,
ג'ון ויליאמס ( מלחמת הכוכבים, איטי, אינדיאנה גונס ועוד)
הושפע רבות מוואגנר ובעיקר משיטת המוטיבים שלו
הצ'לו של וויליאמס 59112
ג'והן וויליאמס הוציא CD חדש ובו קונצ'רטי לצ'לו ותזמורת. וויליאמס מנצח והסולן הוא הצ'לן יו יו מא. מקטעים ששמעתי ברדיו זה לא המוזיקה שאתה מכיר מהסרטים או האולימפיאדות, עם הרבה תרועות חצוצרות ותמטיקה שקשורה מידית לעלילה.

בראיון איתו הוא גילה מעט משטית העבודה שלו. הבמאי נותן לו הוראות מדויקות לכל קטע וקטע, כולל אורך הקטע בשבריר שניות. לזה וויליאמס צריך להתאים מוזיקה על כל השינויים העליות והמורדות העלילתיים שבקטע הקצרצר. הוא לא נוהג להכין כלום מראש אלא להיכנס לאולפן ולהתרשם מהסרט.

בכתיבת הקונצ'רטי הוא לא היה מוגבל בזמן או בעלילה ולכן הוה היה יכול לכתוב באופן חופשי ואקספרסיבי.

אגב, נדמה לי שהיום מלאו לו 70.

תהנה.
כתבה טובה 264781
לצערי , אני חושש שתתאכזב. בכל היצירות הואגנריות (לטעמי) תמצא מרבד של שיעמום שמופרע פעם אחת ע''י ניצוץ של גאוניות, שאותם כבר שמעת באוספים.
כתבה טובה 264891
האם תוכל לציין את אותו "ניצוץ של גאוניות" המופיע "פעם אחת" ?
למה דווקא? 24604
"לדעתי, כל מי שאוהב אומנות בכלל ומוסיקה בפרט, מי שיצירת אדם חשובה לו, צריך לשדל את עצמו -במיוחד הישראלים- לנסות ולהקשיב למוסיקה הוואגנריאנית"
מדוע דווקא הישראלים?
האם יש ליצירותיו חשיבות רבה דווקא לישראלים?
למה דווקא? 24607
אני מאמין שהכותב התכוון לכך שרק לישראלים יכולה להיות דעה קדומה נגד וואגנר ב-‏63 השנים האחרונות.
ואגנר , היטלר, וקארל מאי 24618
כדאי לציין כאן שעל עולמו הרוחני הדמיוני של היטלר הישפיעו במיוחד שני אנשים , אחד מהם היה ואגנר והשני היה סופר המערבונים וסיפורי הרפתקאות המתרחשות במזרח התיכון קארל מאי.
היטלר היה מעריץ פנאטי של קארל מאי לא פחות ( ואולי אף יותר ) משל ואגנר , והוא היה סופר הספרות היפה היחיד שהוא המשיך לקרוא ולחזור ולקרוא לאחר שהפך לפיהרר.הסיפורים של מאי על האדם העליון הגרמני במערב הפרוע ובמזרח התיכון היקסימו אותו ממש.ידוע שהוא פגש את קארל מאי פעם אחת בצעירותו בכנס שבו הירצה מאי ולחץ עימו ידיים ויש מי שטוען שקארל מאי הוא האדם היחיד שלחץ ידיים גם עם ביסמארק וגם עם היטלר.כנו של תומאס מאן , קלאוס ( מחבר ''מפיסטו '' שהפך לסרט ידוע ) טען ששלטונו של היטלר בגרמניה הוא למעשה נצחון כל הרעיונות ה''מעוותים והילדותיים'' של קארל מאי וגיבוריו.
ובכן בישראל הוטל חרם חמור על וואגנר, אבל קארל מאי לעומת זאת הוא הסופר הגרמני המתורגם ביותר של כל הזמנים , יותר מגתה , יותר מתומאס מאן, יותר אפילו מאריך קסטנר.
וזאת למרות שהערצתו של הפיהרר לקארל מאי היתה ידועה היטב. אבל ספריו היו פופולאריים מאוד בישראל גם משום שנראו כמפתחים ערכים רצויים של גבריות ואומץ לב.
כמובן קארל מאי לא היה האנטישמי הקיצוני שוואגנר היה, והוא בכלל היה פציפיסט.אבל לא אדם כמו היטלר ישים לב לקטנות מעין אלה.
ואגנר , היטלר, וקארל מאי 51094
"אבל קארל מאי לעומת זאת הוא הסופר הגרמני המתורגם ביותר של כל הזמנים , יותר מגתה , יותר מתומאס מאן, יותר אפילו מאריך קסטנר" גם יותר מסטפן צוויג? אני חושב שקראתי באיזה שהוא מקום שצוויג היה הסופר המתורגם ביותר במאה ה-‏20. אולי ג. שמעון שמלאכתו תרגום יכול להשכיל אותנו.

לטעמי בגתה יש משהו מן האנכרוניסטיות וכן יותר מידי לוקליות תרבותית. תומאס מאן קשה מאוד לקריאה אבל שווה את זה. לא זכור לי שקראתי משהו של אריך קסטנר אבל הוא מזוהה אצלי עם ספרות בלשים ולא הייתי מסווגו כסופר קלאסי וחשוב.
ואגנר , היטלר, וקארל מאי 211718
ספרות בלשים? לא זכור לי שקסטנר התעמק במיוחד בספרות בלשים ("אמיל והבלשים" זה *לא* ספר בלשים), אבל הוא כן אחד מסופרי הילדים הטובים ביותר שקראתי אי פעם.
ואגנר , היטלר, וקארל מאי 215597
מצטער שאני לא מגיב על ההערה הנ"ל אבל אני מהחלט מגיב על ההערה שלפניה .
א להגיד שכל מי שקורא קארל מאי ואעריץ שוואגנר הוא היטלר זו פגיעה עמוקה בי ובכול אוהבי קארל מאי וואגנר האחרים!
ב אני לא מבין על מה יש לתוהה קטעים מקארל מאי לא הקריאו במכנות הריכוז והמוות ולא היו הסמל של הנאציים אבל ואגנר כן ( לצערי ) אז זה הקטע אם למה לא להחרים ת קארל מאי (בלי קשר לעובדה שהוא שולט והוא וואגנר שולטים העולם)
האמן כנביא 24684
מאמר מעניין מאד. הממדים המיתיים של היצירה של וואגנר כפי שהם משתקפים מהמאמר ממחישים היטב את התפיסה של ניטשה את האמן כנביא שמוכרת לי מקריאה (לא רבה מדי) בכתביו. אין פלא שהמשורר/פילוסוף התפעל מהאופרה הזו.
מאמר מרתק 24699
השבח למחבר על מאמר מעניין.
באמת מעניין שדווקא ואגנר, שאינו האנטישמי היחידי מקרב היוצרים בתרבות המערבית, מוחרם במדינת היהודים, אולי היה צורך לפרט יותר מדוע הוא הוחרם בישראל לעומת יוצרים אחרים (ר.שטראוס למשל).
מאמר מרתק 24844
ההרכב התיזמורתי ביצירתו של ווגנר הוא גדול ומסובך ולא קל לביצוע, כך שעולה על הדעת שדווקא הוא הקומפוזיטור היחיד שיצירתו לא
נוגנה במחנות ריכוז, לעומת מוזיקה קלילה, כמו ה''אלמנה העליזה'', רוסיני ועוד, שנועדו לשרת את מנגנון הונאת הקרבנות.
למרבית האירוניה, שופן נבחר תחת ווגנר להיות מנוגן בפסטיבל ישראל, דווקא שופן שהיה פולני אנטישמי במיוחד, לא סבל יהודים, ועוד התעקש לפרוט על הפסנתר בעצמו, בעוד ווגנר העסיק בביירויט מוזיקאים יהודים.
מאמר מרתק 24845
הרצל כתב את אלטנוילנד כשהוא מפזם קטעים מיצירתו של ווגנר, ופרט לטעם טוב ונפש גדולה, לא היתה זו בושה או קלון גדולים במיוחד להתרפק על המוזיקה של מי שנחשב לגדול המוזיקאים במאה ה-‏19, ויותר מכך, ליוצרה של אמנות טוטלית המשלבת דרמה, מוזיקה, תנועה וכוריוגרפיה במערכים קרובים לשלמות.(ואפילו לא עניין פאתטי).זאת תוך חדשנות מדהימה במבנים המוזיקליים. כל השומע את פארסיפל למשל, ניתקל במוזיקה קוסמית עתידנית מדהימה ששמשה מקור השראה לרבים ממלחיני מוזיקת הרקע לסרטי מדע דמיוני. ככל הידוע לי, אויביו של העם היהודי בתקופת הרייך השלישי לא אסרו את השמעת המוזיקה ששימשה את גדול המנהיגים היהודים בתקופה המודרנית.
מאמר מרתק 24850
מבחינה תימטית דמויות קובעות ביצירתו של ווגנר הינם מלח הולנדי (המסמל את גאולתו של היוצר רדוף יצורי בלע הממררים את חייו -ההולנדי המעופף), נסיכה אירית אוהבת (טריסטאן), גרמני מכובד מאד בנירנברג שהינו פלגיאריסט ומנוול, שקלונו נחשף בידי האומן האמיתי (המייסטרזינגר), עירוני מכובד ובעל בעמיו בעל חוש ציידות כלבי המתעלל באישתו וסיפור בריחתה הטראגי עם אוהב אמת אציל נפש
(עמד להיות מוצג בפסטיבל ישראל), כחלק ממסכת ה''טבעת'' המציגה במערומיה את מעלליה של הכוחניות הצרה והקרה, ופארסיפאל שהינו סיפור דומה לזה של יוסף ואחיו (השוטה הטהור המגיע לדרגת הבנה וחוכמה עילאיים עקב נתיב קשה, ומציל את הקהילה). בניגוד לוויטגנשטיין המוקדם בטרקטטוס הלוגו-פילוסופי שקבע שהיצירה שלפניך היא סולם שיש לזרוק אותו לאחר שעלית עד לשלב הדברים שאי אפשר עוד לדבר עליהם וצריך לשתוק עליהם, הרי שיצירתו של ווגנר הינה מסוג הדברים שאין מלכתחילה לדבר עליהם, אלא פשוט לטעום מהם, ובהחלט השתיקה כאן (או דברים לא אינהרנטיים) היא לא ראויה, שכן מדובר בדילמות יסוד של המצב האנושי.
מדע דמיוני?!?!? 24872
וואו, כמה זמן לא שמעתי את הביטוי *הזה*!!!
מדע דמיוני?!?!? 24874
מעניין שזה היה התרגום הראשוני, הספונטני למונח, וגם בשעת דיבור שוטף אני מערב תכופות בינו לבין הביטוי התיקני.איני בטוח שזה רק בגלל הרגל מושרש של קשיש כמוני, או פשוט בגלל שהראשון קל יותר להגייה (אמור מספר פעמים במהירות כל אחד מהביטויים--).
מה הביא להמרת הראשון בשני? אכן, השני מהדהד יותר בעל משקל, רציני יותר, כיאות לז'אנר חשוב. אבל הסמנטיקה, הסמנטיקה (המשמעות) בניגוד לפונטיקה המרשימה.
והרי בדיוני נגזר משורש בדייה, בדוי, ואילו דימיוני -משורש דימיון, הפלגה במרחבי הדמיון
כלפי מרחבי מציאויות אפשריים (שאינם מהווים סתירה הכרחית לידע קיים), הצבעה על ממשויות אפשריות העשויות להגזר מהידוע לנו בפיזיקה, אסטרופיזיקה או ביולוגיה וכד'. הביטוי הראשון, הספונטני אכן מייצג הפעלה יוצרת ומרחיבה של כושר הדמיון, והשני -אבוי, צמצום
הוויתנו כיד הבלוף או הבדייה, שהינם בעלי מראית בלתי אמינה ושרירותית, קטעים מציקים וטורדניים בחוסר סבירותם ואמינותם ברצף ההגיוני בפיקצייה וכד'. בקיצור, אולי הסוג הגרוע של מדע דמיוני. החלט מה עדיף.
חרדת ביצוע 25883
הידד לרון בן-יעקב על זריקת הקולטורה לאייל.

הוסף לעצמך סימון בחגורה – החלטתי לרכוש לי את פארסיפל. אך אויה! כיצד אבחר לי ביצוע? התייסרתי קשות באש מצרפם של שולטי, בארנבוים, קנאפרצבוש, ופורטוואנגלר. את ההקלטות עליהן המלצת לא מצאתי. בסופו של דבר בחרתי בהקלטה של בארנבוים, אך רשמתי לי את פרטי ההקלטות של שולטי ושל קנאפרצבוש לעתיד. מהשוונג הוספתי גם את הלוהנגרין של בארנבוים עם האופרה של ברלין.

באותה הזדמנות רכשתי לי תקליטור ובו מבחר הקלטות של מלכיור ושל פלאגסטאד שרים ואגנר, וכן את מחזור הטבעת המלא בניצוחו של פורטוואנגלר עם האופרה של לה סקאלה, שנמכר באמאזון במחיר מגוחך של חמישים וששה דולרים (14 תקליטורים), ואוכל עתה להשוות אותו מול הביצוע המפורסם של שולטי.

אשמח לשמוע את דעתך ואת דעת הקוראים בנושא.
חרדת ביצוע 25888
תודה אסף.

קניתי את הביצוע של לויין ודומינגו משום שהפעם הראשונה ששמעתי את פארסיפל היתה עם שני הענקים הללו. יש לי גם את קנאפרצבוש. הרבה לא אוהבים את הקצבים האיטיים של לויין אבל עבורי הוא ממש נפלא, מה עוד שג'יימס מוריס שר בהקלטה הזו את אמפורטאס ולשמוע את הזמר הגדול הזה זו חוייה אדירה. שנה שעברה הוא שר את ווטאן ועבורי הוא היווה את תמצית החוויה מהרינג.

יש לי את המערכה הראשונה של הוולקירות
עם מלכיור ולוטה ליהמאן - אפילו מבעד לחריקות ההקלטת המונו גדולת הקול והשירה שלו מדהימה- במיוחד כשהם פוצחים בווינטר-שטורם.

ההקלטה של שולטי של הרינג נחשבת לגדולה מכולם (הוא היה הראשון שהקליט את כל האופרה בסטריאו), ואיכות הביצוע היא יחודית לא רק בהשוואה להקלטות אחרות של האופרה אלא כקנה מידה להקלטות בכלל (אגב, טוסקה עם קלאס, דה סטפאנו, גובי ודה סבאטה נחשבת להקלטה הטובה ביותר בכלל, למרות שהיא מונו)

גם ההקלטה ההיסטורית של הוולקירות עם ליינסדורף מלכיור, וארני והמטרופוליטן אופרה נמצאת גבוה ברשימת העדפותי.

לפני זמן קראתי ביקורת מאד אוהדת על הקלטה חדשה ואנונימית של ריינגולד מפסטיבל טירול (הוצ' ארטה נובה) ובהזדמנות אקנה אותה.
חרדת ביצוע 28554
הלונדון סאנדיי טיימס. מ 15/7 בחר כתקליט השבוע את ההקלטה של דמדומי האלים בניצוחו של רג'ינאלד גודאל. זוהי הקלטה פומבית משנת, 1977 מבוצעת באנגלית, והמבקר מסכם אותה במילה אחת - מרטיטה .

חרדת ביצוע 29473
תודה על ההפניה. איני מכיר את גודאל כלל, אבל אנסה למוצאו בחנות מקומית ולהאזין לביצוע.

בינתיים הגיע אלי הפארסיפל של בארנבוים שהזכרתי לעיל, ובדיוק הערב סיימתי להאזין לו בריכוז הראוי. זה הפארסיפל הראשון שאני שומע, ועל כן איני יכול להשוותו לביצועים אחרים, אך כשלעצמו הוא חלק ומרשים. זיגפריד ירוזלם מגלם פארסיפל מוצלח, וגם קונדרי של ואלטראוד מאייר שרה נהדר.

התפקיד של קונדרי הוא אחד המענינים ביותר שקראתי באופרה.
חנות מקומית... 30356
נכנעתי.

חנויות מקומיות בקושי יודעות מי זה ואגנר, ובוודאי שאינן מציעות אפילו מבחר ביצועים מינימלי. כל כך הרבה זמן לא פקדתי חנות מוסיקה מקומית שכבר שכחתי כמה גרוע ההיצע הקלאסי בחנויות הללו.

ובכן, דמדומי האלים בביצוע גודאל עושים את דרכם אלי עתה, יחד עם עוד מחזור שלם של הרינג, בניצוחו של קארל בום על תזמורת ומקהלת פסטיבל ביירויט.

בינתיים האזנתי לואלקירה של פורטוונגלר (עם פלאגסטאד כברונהילדה), וזה נהדר. אאזין שוב לביצוע של שולטי (שהכרתי עד עתה) כדי לחרוץ דין סופי, אבל אני בהחלט אוהב את הגרסה של פורטוונגלר.
חנות מקומית... 30437
אני רק יכול להציע את קנאתי הירוקה. עקב שינויים פרוזאים מסוימים ,אני חושש שקניית תקליטים, טוב קופסאות של אופרות, יצטרכו לחכות.

מעניין יהיה לשמוע את ההתרשמות שלך מהביצוע של גודאל באנגלית.
Winter Storm עוד נשמע סביר בתרגום, אבל איך ישמע הטקסט האליטרטיבי של מימה.
חנות מקומית... 30453
לא רק שאשמח לדווח לך, בפרטיות או מעל דפי האייל (מישהו פרט לשנינו בכלל מתענין בכל הואגנריאניות הזו? השמיעו קול!), אלא שאתה מוזמן לשאול כל פריט מאוסף הואגנר המתהווה שלי. כתוב לי דואל אם אתה מעונין.
חנות מקומית... 30467
תודה על הצעת ההשאלה, אבל אני חולה במחלה ש-שטובריאן(?) הגדיר "אם ספר הוא מספיק טוב לקרוא אותו אז וודאי שהוא מספיק טוב לקנותו"
חנות מקומית... 30517
אחח, כן, אנחנו סובלים מאותו מיחוש... חברה טובה שלי קראה לזה The Hamster Syndrome, במשחק מלים על התרגום העברי. בכל זאת, אם תרצה לברר אם כדאי לך לרכוש אחד מהביצועים שברשותי, אתה מוזמן.
עוד על ואגנר 32756
שקיעת האלים באנגלית, בניצוח רג'ינלד גודול (הביצוע שהזכרת בתגובה מוקדמת יותר) הגיע אל ביתי הקט אמש, והוא מרשים ביותר (אם כי טרם סיימתי להאזין לו). התרגום עצמו הרואי ממש, ועל כך הגגתי באריכות ביומן הרשת שלי, המנוהל באנגלית:

Morgenlicht leuchtend 44638
כשוואגנר רצה לכתוב קומדיה, או לפחות הדבר הקרוב ביותר לקומדיה שיצא תחת ידיו, הוא כתב עוד אופרה בת שש שעות. האופרה מספרת על עיר שמכובדיה אינם פוליטקאים, כהנים או אבירים אלא חברי גילדת המשוררים. וחברי הגילדה הזו אינם אמנים מיוסרים ומתייסרים או חובשי כסית הוגי עולם וגם לא בעלי קתדראות באקדמיה. חברי הגילדה הם סנדלרים, לבלרים וכל מיני אנשי יום יום. אורי צבי גרינברגים המוציאים לחמם כפקידים בעירית רמת-גן.

ביניהם אחד סיקטוס בקמסר שעל פי מבקריו הנוקשים של ואגנר היה (רחמנא לצלן) עוד שרטוט נלעג של היהודי. אבל, למרבה ההפתעה, היהודי הזה ניכן בכישרון אמנותי לא מבוטל ומועמד רציני לתואר רב-משורר.

למרבה המזל, האופרה הזו מתרחשת כולה תחת תאורה עזה בהירה ולא במעמקי הריין או באיזו מערה עמוקה או מעבה יער, כך שממש אפשר לראות מה קורה. לראות את החגיגה הארס-פואטית שבה האמנות היא המגן העיקרי שלנו כנגד הרוע שבעולם, כנגד שלטון טירני ומתעמר. יחד עם זאת, האמנות היא הכוח המאחד, עם האהבה, את האנושות, את העם, את הקהיליה.

והכותרת - זה שם השיר שהביא לוולטר את זר הנצחון בתחרות השירה ,חלום שחרית מאושר.

בקיצור, אמש ראיתי בהנאה גדולה
את Die Meistersinger von N�rnberg
אני מוריק מקנאה 45016
לא מזמן נזדמנתי לקליפורניה, ימים ספורים בלבד לאחר שהאופרה של לוס אנג'לס *פסקה* מלהציג את המייסטרזינגר. אני אוכל את עצמי על זה עד עכשיו. ואני מזכיר מלפפון (בצבע) למקרא מזלך הטוב.

בינתיים, התנחמתי בקריאת The Perfect Wagnerite של ג'ורג' ברנרד שואו, ואף השלמתי את אוסף הואגנר שלי (טוב, נו, לא כולל די פן, רינצי, הליבספרבוט, ושירי וזנדונק), כשקיבלתי את המייסטרזינגר (קובליק בביירוית) ואת טאנהויזר (שולטי עם הפיל' של וינה, באולפן).

ולסגירת המעגל, בדיוק לפני שנתקלתי בהודעה הזו שלך (תודות לענין ה"דיונים מתמשכים"), התחלתי להאזין לפרסיפל (בארנבוים והפיל' של ברלין). אחח, תענוג.
גם אני מוריק מקנאה 45023
אם מצאת ניחומים בשואו (נכון שהוא כותב נהדר?) מן הסתם תהנה גם לקרוא את Aspects Of Wagner של Magee הפילוסוף, שנדמה לי שספר שיחות שלו עם פילוסופים תורגם לעברית לא מזמן.
גם אני מוריק מקנאה 45024
שואו יודע לכתוב, ללא ספק. כתיבתו לא היתה עוברת את טעם הקורא המודרני, מן הסתם – הוא בוטח מדי. הוא כותב מתוך היכרות מעמיקה עם החומר, גם מהצד הרעיוני-תוכני וגם מהצד המוסיקלי, והוא לא מצטנע כלל, אלא מודה בפירוש שמטרת ספרו היא להחכים את הקורא החסר חלק מהידע וההקשר הדרוש להבנת הרינג של ואגנר. היום לא כל-כך מוכנים לשמוע אמירה כזו בלא מעט חנופה או הצטנעות.

אבל הניתוח שלו שריר ומוצלח, לטעמי, והוא בהחלט העניק לי תובנות מרנינות ביותר על הרינג ועל ואגנר עצמו. בקרוב אתחיל לקרוא את הספר של ג'.ק. הולמן על הרינג, ואשווה כמובן מול שואו.

את מגי החלטתי לדחות בינתיים, עד אחרי שאקרא את הולמן, ואת הספר של ניומן על כל האופרות של ואגנר.

אגב, מה דעתך על ההולנדי?

נ.ב. מענין שהזכרת תרגום: בעודי קורא את הספר של שואו, מצאתי עצמי שוב ושוב מתרגם משפטים שלמים לעברית, ולא משום שאיני מבין את המקור, אלא בפירוש לשם בחינת הנוסח הרצוי להם *לכשאתרגם* את הספר. ממש תפסתי את עצמי מתכנן את בחירת המונחים ומתלבט לגבי סדרי מלים במשפט העברי. בהתחשב באמור לעיל, ובכמות הטקסטים העדכניים על ואגנר, וכמובן החרם האידיוטי עליו בישראל, לא נראה לי שיש טעם או תוחלת לתרגום כזה, אז בינתיים גנזתי את הרעיון.
וואגנר ומאיר שלו 144688
ממש לפני כמה ימים ראיתי פעם נוספת את המייסטרזינגר מנירנברג. כבר מצלילי הפתיחה ברור שהאופרה הזו לא תהייה דומה לזכות המטא-היסטורית והרוחנית של פארסיפל או לקדרות הפסיכו-פילוסופית של וולקירה. שני אלו נפתחות ב"התגלות והארה" של כלי הקשת. אולם, המייסטרזינגר נפתחת במארש מלכותי שמנוגן בכלי הנשיפה ממתכת, ושאליהן מצטרפים החלילים בשירה מיתרוננת.

אבל, אסור לטעות ולחשוב שהבהירות והטון המרומם של האופרה מוביל כביכול למהתלה קומית חביבה (אם כך אפשר לקרוא ליצירה שנמשכת כ-‏6 שעות). לא ולא, וואגנר רקם גם באופרה הזו שכבות על גבו שכבות של הגות פילוסופית ואמנותית עמוקה.

אני חושב שיצירות גדולות שנשארות חקוקות בזכרוננו ושיש להן השפעה על התפתחות האמנות והתרבות, מתיחדות בשכבות המרובות של משמעויות שאפשר לגלות בהן.

מתחת לשיכבה המיידית של סיפור על אומנות ואהבת אמת למול אמנות שמשמשת קרדום לחפור בה, מסתתרת שכבה נוספת (ובהחלט לא אחרונה). מייסטרזינגר מתארת כיצד "שיר נולד" בהופעה חיה. אנחנו חווים בזמן אמת (בימתי כמובן) בתהליך היצירה האמנותי. על הבמה, לנגד עינינו ואזנינו, האביר וולטר כותב שיר ומלחין לו מנגינה. בהדרכתו של הסנדלר זאקס, מייסטרזינגר בעצמו, וולטר לומד כיצד לחצוב מתוך החלום שלו שירה ולחן, שמספרים את האוטוביוגרפיה שלו, את המטמורפוזיס שהוא עבר, מאביר שמשתמש בחרב, למשורר שמשתמש במלים. אני לא מכיר אופרה אחרת שכותבת את עצמה תוך כדי הביצוע על הבמה. (אגב, מעניין שכמו אצל הנס כריסטיאן אנדרסן, גם וואגנר משתמש בסנדלר בתור האומן המושלם).

למשל, בקטע שאולי יזעזע את אלי אשד (לפי תגובה 143819) וולטר שופך אש וגופרית על החוקים והכללים לכתיבת שירה של גילדת המייסטרזינגרס, ושבגלל שהוא לא הכיר וידע איך לכתוב על פיהם הוא נפסל במבחן הקבלה:
הא, המומחים האלה!
הטבע הדביק, המאוס
של כללי החריזה!

לצאת לחופש!
שם מקומי.

כמו רוחות רעות
הם באים עלי
ללעוג לי.

וולטר חסר הנסיון אך בעל כוח הרעננות והחידוש, מרגיש שחוקי ההכתיבה והחרישה של הגילדה כופים עליו להיכנס לכותונת כפיה פורמליסטית ומדכאים את כוחות היצירה שלו. האנס, המשורר החכם, מבין לליבו ומראה לו כיצד יש להשתמש בחוקים כיד לשחרר את כוחות היצירה. הדיאלקטיקה המרתקת היא שמצד אחד דרושים חוקים וכללים אך אסור שאלה יחנקו את כוחות החידוש. כדי ליצור משהו חדש ומשוחרר צריך בסיס של כללים שממנו "משתחררים".

וכך מראה לנו וואגנר כיצד נבנית אומנות, כיצד נוצרת אומנות וכיצד יצירת אמנות מקבלת את משמעותה. וואגנר גם מראה לנו מי בכלל נותן ליצירה משמעות, כי הרי לשורת שיר אין משמעות מתוך עצמה אלא רק השומעים נותנים לה משמעות. לדוגמא, בקמסר מנסה להשתמש בשיר של וולטר אבל מכיוון שהוא לא יודע מהו המקור ממנו וולטר שאב את חומרי השיר, הרי עבור בקמסר מילות השיר נהפכו פשוט לרצף הברות ומילים חסרי קשר ומשמעות, וכך בבושת פנים הוא נאלץ להימלט מליגלוגם של בני העיר.

מדוע מאיר שלו?
אני חושב שבהסתייגויות מסוימות, הספר האחרון שלו 'פונטנלה', הוא גם יצירה שמראה לנו כיצד מתהווים סממני תרבות מתוך חומרי המציאות, הדמיון וההיסטוריה. אמנם, בניגוד לוואגנר, פונטנלה היתה רק יוצאת נישכרת אם הספר היה קצר יותר, אבל הצורה בה שלו מוביל אותנו למעמקי הנפש המתהווה, מזכירה לי מאד את המייסטרזינגר.

כמו הרומנים הקודמים של שלו, גם פונטנלה מספרת סיפור פרוזאי של אותו זמן מיתולוגי ישראלי-רוסי-עמק יזרעאל. אם קוראים את הספר רק ברובד הזה, הרי שלטעמי מהר מאד אפשר להשתעמם ממנו, משום שיש פה פחות או יותר חזרה על אותם מוטיבים של 'רומן רוסי, או 'עשיו'. אבל בניגוד לרומנים הקודמים, נראה ששלו העמיק עכשיו ונתן לנו הארות עמוקות יותר. אני לא יודע אם הוא אכן התכוון לזה או שפשוט זה מה שאני קורא בספר, אבל זה לא כל כך משנה. אני גם לא חושב שמידת ההשפעה של 'פונטנלה' שווה בחשיבותה להשפעה של 'מייסטרזינגר', אבל גם זה לא כ"כ משנה.

פונטנלה מראה לנו ברובד אחד כיצד נוצר זיכרון, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. כיצד נבנה הזיכרון הישראלי מתוך חומרי המציאות אמיתיים ובדיוניים. הזיכרון משחק תפקיד חשוב בחיי משפחת יופה. למעשה, הזכרון הוא הדבק שמאחד ומניע אותם. בנוסף לזכרון ישנם החוקים והריטואלים שמזהים את בני משפחת יופה, הצורה בה הם חותכים לחם, ביטויים יחודיים למשפחה וכו'. החוקים יוצרים מסורת, בונים שבט, בוראים עבר כמעט יש מאין ומקימים לעצמם (ולישראלים בכלל) מיתוס רב עוצמה.

וואגנר ושלו מראים לנו את המטבח בו נוצרת האמנות, הזכרון, המיתוס. אבל, אנחנו לא צופים סבילים שהולכים הביתה בתום ההופעה. עצמם הצפיה באופרה, ועצם הקריאה בספר בוראת בתוכנו את האמנות, כי הרי לאמנות אין קיום בלי האדם, היצור והצופה, הסופר והקורא. אמנות היא מדיום התקשורת הנפשית שמאחדת את בני האדם. אולי זה נכון יותר לגבי המייסטרזינגר מאשר פונטנלה, אבל לטעמי בהחלט יש פה תהליך אקטיבי ודינמי. תוך כדי הקריאה בפונטנלה אנחנו מהנהנים לעצמנו למקרא התאורים והסיפורים של בני המשפחה 'אח, כמה שזה נכון, זה כל כך אמיתי' ובלי משים נבנה בתוכנו זכרון מיתי חדש-ישן שאולי יתקבע בנפשנו. כך שאחרי זמן מה זהו סיפורי סבתא משעשעים הופכים להיות מיתוס מעצב והרה גורל. בדיוק כמו ששיר על חלום אהבה הופך להבנה על מהותה העמוקה של האמנות, ואשר אולי מוביל ליצירה של אמנות נוספת.

____________________
בלינק הזה אפשר לקרוא את סיפור האופרה, להקשיב לכמה קטעים ולראות תמונות
בתמונה הזו, ראש גילדת המייסטרזינגרס, הסנדלר האנס זאקס (הבס הנהדר ג'יימס מוריס) מתעלל ומשפיל את בקמסר, שמנסה לשיר סרנדה לאווה:
בתמונה הזו, האביר וולטר שר את השיר שניצח בתחרות וזיכה אותו בידה של אווה:
אבל אצל מאיר שלו, התפרים גסים מדי 145285
הרעיון של "איך שיר/זכרון נולד" ברבדים של סיפור, זכרון, הבנייה ושכתוב הוא ראוי ובעל ערך, נכון - אבל ב"פונטנלה" אפשר היה לראות את הטכניקה שמאחורי הרעיון, וזה מה שלא אהבתי. הרגשתי ששלו מאכיל אותי בכפית: "את תרגישי שאני שוכח דברים ומנסח אותם מחדש ומבנה אותם, ויהי מה!". הרגשתי שהשימוש בנוסחה נותן לצורה בכורה על התוכן, ושמאיר שלו לא נותן לי מספיק קרדיט לעמוד על הנימים העדינים שבתהליך בכוחות עצמי.

אבל את ההשוואה לוואגנר אהבתי.
160947
יפה כתבת. תודה.
וואגנר ומאיר שלו 169977
התגובה של אסף החזירה אותי לקרוא שוב את דבריך, ואני תוהה איך לא שמתי לב לכך לפני כן: האופרה, כפי שאתה מתאר אותה, די מזכירה את הספר "מאסטר ומרגריטה" של בולגקוב (שנכתב מאוחר יותר, כמובן). הפתיחה הקומית-כמעט, האמן שלומד גם מתוך חלום איך להמשיך את יצירתו, ההתעמתות עם גילדת היוצרים, וכמובן, בניית היצירה תוך-כדי התקדמותה (ספר שכותב את עצמו תוך כדי קריאה, אם תרצה).
קול! 30469
אותי זה מעניין!
כלומר, בערך... הפרטים לא באמת מעניינים אותי, אבל נחמד להפליא לקרוא דיונים שוליים ו"אחרים" באתר. כל עוד התגובות קצרות, המתדיינים הם בעלי עברית נאה, ודף התגובות נשאר קומפקטי.
טוב, אני לא יודע אם באמת עודדתי אתכם...
(אגב, הכותרת מכוונת להיות בחולם, אבל גם שורוק עובד, איכשהו).
קול! 150125
אני משתמש בתגובה שלך רק כדי להוסיף משהו על אופרה והחיים, תוך הסתכנות בפריצת גבול הקומפקטיות...

במקרה יצא לי לשמוע את הפרופסור הרסגור בתוכנית ההסטורית שלו. הוא השמתש באופרה חובשצ'ינה של מוסורסקי כדי לדון בתופעת הקנאות המשולבת באורתודוכסיה דתית וטרוריזם. הוא דיבר על הזרם הדתי-אורתודוכסי שאיים להשתלט על רוסיה של המאה ה17 מתוך שאיפה לשמור על "פיגור מרצון" או "פיגור של נוחיות". כת "המאמינים העתיקים" (סטארי וריישצ'י) התנגדו למגמות ההתמערבות שהובילה אוצרת המלוכה סופיה ואחיה הקטין פיוטר, ולצטרך זה השתמשה במעשי טרור, רצח ולחץ דתי לא מתון על הצמיתים העניים והנבערים. אחד ממנהיגי הכת, הגנרל חובנסקי הוא גיבור האופרה.

הרסגור טוען שאולי אחת הבעיות היא שבארצות ערב אין בית אופרה שהמוני העם יכולים לבוא וללמוד פרק היסטורי חשוב דרך האומנות. מוסר ההשכל ההסטורי שלו הוא שהטרור נועד לכשלון לכישלון. נבערות, קפיאה על השמרים, נוחיות של חוסר שינוי ופיגור נושאים בחובם את זרע הכשלון.

(פרטים טכניים על התוכנית באימייל).
קול! 150189
>> (פרטים טכניים על התוכנית באימייל).

לא שאני צריך, אבל חשבת אולי לכתוב בהודעה גם את כתובת הדואר האלקטרוני שלך? כך אנשים יוכלו לכתוב אליך ולברר מהו האימייל שלך.
קול! 150227
הבתובת נמצאת בראש המאמר. אני לא שם אותה בתגובות כדי לא לקבל ספאמים. אשר לתוכנית, היא שמורה בקובץ.
שאלת בור 150247
איך המשתמשים בכתובת אי מייל של האייל מושכים דואר?
קול! 150225
הטעות בתיאוריה היא שהאופרה מעולם לא היתה נחלתם של המוני העם אלא של האליטות, ואם להאמין לבלזאק, גם הם לא הקשיבו לה במיוחד.
קול! 150228
אולי לא צריך ''המונים'', אלא תהליך ''פרקולציה'', טפטוף רעיונות מהפרט אל הכלל.
קול! 150234
אני לא כל-כך מבין את הבסיס לטענה. הקנאות המודרנית, שיצרה את מעשי הטרור המחרידים ביותר, מתקיימת גם ללא דת. היא במידה רבה תוצר של תנועת ההשכלה ‏1, ולא של "נבערות, קפיאה על השמרים, נוחיות של חוסר שינוי ופיגור". לכן, בודאי שאי-אפשר ללמוד ש"התמערבות" או "התקדמות ותנועה" היא מתכון לחברה טובה יותר. אז איזה פרק היסטורי חשוב נלמד מצפייה באופרה?

חוץ מזה, האם המציאות אכן מראה שהטרור נועד לכישלון? נדמה לי שהיום בעקבה קבלנו הדגמה שאין זה כך.

‏1 מרכסיזם הוא תוצר ישיר של ערכי תנועת ההשכלה. בנוגע לפשיזם ונאציזם יש מחלוקות. בכל מקרה, הן נוצרו בהתייחסות לערכים אלו (או מתוכם או כריאקציה להם). אני יודע שפרופ' הרסגור חולק על ההנחה שטוטליטריות היא המצאה מודרנית, אבל נדמה לי שהוא לא יחלוק על כך שתורות אלה עושות שימוש באמצעים מודרניים, ולא מאופיינות ב"נוחיות של חוסר שינוי ופיגור".
קול! 150243
באיזה מובן המרקסיזם הוא תוצר של תנועת ההשכלה?
קול! 150244
אם מחלה אינה עונש מהאל אלא תוצאה של הזנחה הגיינית,גם עוני אינו גזירה משמים.
קול! 150246
טוב, חוץ ממה שאומר ידידנו הארסי, המרכסיזם יונק מערכי ההשכלה ומהרוח שלה בכל מני מאפיינים: רציונליזם, הומניזם, אינטרנציונליזם, שאיפה לצדק חברתי, תפיסת האדם כטוב מטבעו ולכן מסוגל להגיע להרמוניה חברתית וכולי.

החלק המעניין ביותר בעיניי הוא התפיסה של הדמוקרטיה הרדיקלית מיסודו של רוסו. כל המשטרים הטוטליטריים משתמשים ברעיונות האלה (אם-כי, הרסגור לא בהכרח מסכים לניתוח הזה). בקצרה:
הדמוקרטיה הרדיקלית רואה ב"רצון הכללי" את הביטוי האמיתי של אזרחיה. רצון זה אינו נוצר מקיבוץ מספרי של רצונות האזרחים, אלא בהגדרתו הוא אותו רצון שמכוון לטובת הכלל, ולכן הוא תמיד טוב.
בקביעה זאת הגישה הרדיקלית יוצרת את הפתח לטוטליטריזם: הזיהוי של רצונו של האדם לאו דווקא עם הרצון של אדם ממשי, כפי שהוא מבטא אותו, אלא עם איכותו ומושאו של הרצון, או "אידאה" נורמטיבית שהאדם אף עשוי שלא להיות מודע לה. ההבדל היסודי בין הדמוקרטיה הרדיקלית לבין הטוטליטריזם הוא שבשלטון טוטליטרי השלטון טוען שהוא יודע מה היא אותה "אידאה" של הרצון הכללי (האידיאולוגיה של השלטון עצמו), ובשמה הוא פועל - למשל, הניתוח המרכסיסטי.

לבד מההסתמכות על אידאה של טוב, ישנו מאפיין חשוב נוסף שהוא תוצאה של "הרצון הכללי" והוא הזיהוי של המדינה עם החברה. זיהוי זה גורם לצורך במהפכה חברתית בשביל להשליט את אותה אידאה, ולא רק במהפכה פוליטית: גם הדמוקרטיה הרדיקלית וגם הטוטליטריזם הם מהפכנים בטבעם (או, במקרה הפחות קיצוני, רדיקלים-שמרנים).

הדמוקרטיה הרדיקלית הפועלת בשמו של הרצון-הכללי והטוטליטריזם שפועל בשמה של האידיאולוגיה "הנכונה", וטוען שהיא מבטאת את הרצון-הכללי (כי אם כולם היו מבינים שהיא נכונה, זה אכן היה הרצון שלהם), יוצרים קווי דמיון נוספים בין שתיהן:
הסתכלות על העם/מדינה כשלמות אחת, שיוצרים רצון משותף. הטענה של השלטון שהוא מבטא את העם, ואינו חלק נפרד ממנו.
המוניזם בשיטת השלטון ובמחשבה החברתית כי השלטון מייצג את הרצון האמיתי, ומכאן גם חוסר הצורך בהגבלת השלטון. השלטון, כמייצג העם והרצון הנעלה, אינו יכול להיות עריץ, ומכאן גם שאין צורך בזכויות-פרט במובנן הליברלי.
מתוך המוניזם, מתבררת מאליה ההתנגדות לעיקרון הייצוג: אין אינטרסים סותרים ברצון הכללי. דמוקרטיה רדיקלית משתמשת בפרלמנט כדי "לברר" מה הוא אותו רצון, בעוד ששלטון טוטליטרי טוען שהוא מחזיק כבר באמת זאת.
אצל שתי השיטות, הטענה היא שרק במסגרת השלטון הזה אפשר להשיג את החירות האמיתית.
מתחמם 150489
האם יש מקום אחר בסייברמשהו שדיון על וואגנר נהפך לדיון על טרוריזם ומרכסיזם?

כן, בחייו ויצירתו של וואגנר.

וואגנר עצמו השתתף בנסיון המהפכה הסוציאליסטית הכושל של 1849. בשנים שקדמו לה הוא התרועע עם האנרכיסט הרוסי מיכאיל באקונין, שהכיר באופן אישי את מרכס ואנגלס. במאמר נוקב ומלא להט, שסביר שנכתב על ידו, בשם "המהפיכה" הוא כתב:

"אני [הרבולוציה] ארסק כל אי-צדק ששולט על האדם. אני אהרוס את השתלטות אחד על השני, של המתים על חיים, של החומרי על הרוחני, אני אנתץ את סמכות החזקים, של חוק וקניין. אדונו של האדם יהיה רצונו שלו, תשוקותיו שלו, כוחו שלו, קנינו שלו, כי רק האדם החופשי הוא קדוש ושום דבר אינו נעלה ממנו. נשים קץ לעוולה שנותנת לאחד שלטון על מליונים..."

בארי מילינגטון כותב שה"אגואיזם האנרכיסטי" הזה, שחוגג את חופש האינדיבידואליזם, מזכיר מאד את באקונין.

וואגנר השתתף בנסיון החובבני למרוד, כשבין השאר הוא ערך תצפיות על הצבא והשתתף ביצור של רימוני יד. כשכוחות הצבא הפרוסי דיכאו אות המהפכה באכזריות ומהירות, וואגנר נאלץ לברוח בעור שיניו, ובילה בגלות עד 1861.

נקודה מענינת נוספת היא הניתוח המרכסיסטי המרתק של ג'. ברנרד שואו למחזור האופרות "טבעת הניבלונגים" (בספר The perfect Wagnerite).

אשר להרסגור:

האופרה חובשצ'ינה מתארת את הארועים ההיסטוריים שהתרחשו ברוסיה של המאה ה17. לכן הוא אומר שאפשר ללמוד מהאמנות פרק חשוב בהיסטוריה ואולי להפיק מזה איזה מוסר השכל. בסיפור הספציפי הזה, הטרוריסטים היו קנאי דת אורתודוכסיים, שניסו לעצור את הנסיון להוביל את רוסיה לעבר מערב אירופה (הולנד, אנגליה וצרפת). הכת הזו ניסתה להשתלט על הממלכה אבל כשלוה הוביל את אנשיה למעשה התאבדות המוני.

הרסגור לא אמר שכל מעשי טרור נובעים מדת, אלא שכל תנועה טרוריסטית בהיסטוריה נועדה בסופו של דבר לכשלון, כשבדרך היא הובילה למרחץ דמים עקר.

הפיגור עליו הוא דיבר הוא הפיגור שהאורתודוכסיה הדתית (אנחנו מדברים על רוסיה של אז) "בחרה בו מרצון". הוא טוען שהשמרנות ההאורתודוכסית בוחרת להשאר בפיגור מתוך "נוחיות". הקידמה דושת מאמץ, השינוי הוא טלטלה ויותר נוח להשאר בתחום המוכר. אם באים מכיוון דתי, אז אפשר גם להטיף להמוני העם שזהו רצון האל.

דוגמא אחרת לבחירה מרצון בפיגור הוא האימפריה העותומנית שבחרה לוותר על הדפוס, שעונים, משקפיים וכל שאר אמצעי הקידמה שהתפתחו באירופה (ואולי יש לכך קשר גם לויתור על הפוליטיקה והפילוסופיה), ולכן היא "נחנקה מפיגור ושוחד".
מתחמם 150502
אני לא כל כך מבין את הטענה שהאורתודוכסיה בחרה בפיגור מתוך "נוחיות". "נוחיות" יכולה להסביר, עד כמה שאני רואה, רק פסיביות. פעולה אקטיבית לשמירת פיגור נראית לי פחות "נוחה" (עד כמה שאני מבין את המושג) מצפיה פסיבית בגלי ההיסטוריה הבאים לסחוף אותך. אולי לא נוחיות, אלא אינטרסים כלכליים-פוליטיים-מוסדיים?
מתחמם 150879
יכול להיות שמדובר כאן על יחסיות ההשקעה. אם צריך להשקיע פחות אנרגיה בשמירה על הקיים - נניח אסור להשתמש בכפתורים, כמו האמיש שזוכרים על ידי זה את הרדיפות של אבות אבותיהם על ידי החיילים השוויצריים. כמו כן, שמירה על הקיים יכולה להניב תוצאות הרבה יותר טובות למי ששולט על ''הקיים''.
מתחמם 150514
אני עדיין לא מבין.

1. גם תנועות שהאמינו בפיגור (אולי המונח הנכון הוא "שמרנות"?) וגם תנועות מודרניות שהאמינו בקדמה ותנועה התמוטטו - אז אולי הפיגור אינו הגורם לכשלון, וצריך למצוא משתנה אחר שיסביר את הכשלונות.

2. איך מודדים כשלון בהיסטוריה?
מתחמם 150878
1. מדובר בתוכנית בת 50 דקות ברדיו, ואני מניח שאם אנחנו רוצים להתעמק בנושא אז אנחנו צריכים למצוא כמה ספרים רלוונטיים. בכל אופן, אותו פיגור שהרסגור התייחס אליו ושתרם או הביא להתמוטטות התנועה "המפגרת", לא אומר שהוא הגורם היחידי להתמוטטות חברות. בדוגמא שהבאתי בשמו על המשטר העתומני, הוא כרך "פיגור מרצון" עם "שחיתות" שהביאו להתמוטטות האמפריה. סביר להניח שהיו גורמים נוספים.

אגב, הרסגור קישר "פיגור" עם "שמרנות" ו"אורתודוכסיה" שמשמעותה "הדעה הנכונה", וזה לא יחודי רק לדתות.

2. הכשלון עליו הצביע הרסגור הוא חיסולן של התנועות הללו, כמו ההתאבדות ההמונית של חברי כת "המאמינים העתיקים" ברוסיה של המאה ה17.
קול! 324213
הרסגור שאהוב עלי מאוד. טועה פעמיים באופן מאוד מאוד ישראלי.
ראשית בית האופרה בקהיר קיים כבר מן המאה ה-‏19 והוא מוסד מרכזי מאוד בתרבות המצרית (וזאת בניגוד למדינה מזה"תית אחרת הרואה עצמה כחברה מובילה בתרבות המערב, שבה האופרה אינה מצליחה להתבסס ומתקיימת אם בכלל באופן מאוד צנוע). האופרה המצרית מתעסקת גם במוסיקה ערבית וגם באופרות מערביות סטנדרטיות. כשההתמחות היא כמובן באאידה.
שנית המיתוס על הפיגור הטרמינלי של העותומנים, הוא במידה רבה עלילה שנרקמה ע"י מעצמות אירופה ששאפו לקרוע נתחים מגווית האימפריה ההולכת ונחלשת. כל מי שביקר באיסטנבול יכול לראות את הגשרים, תחנות הרכבת וקו הרכבת התחתית שנבנו עוד לפני מלה"ע ה-I (כלומר לפני אטאטורק). האימפריה העותומנית עשתה מאמצים לא מבוטלים של מודרניזציה. אלא שכמו במקומות רבים אחרים המאמץ לא היה רצוף והיה תלוי באישיותם של השולטנים השונים ושל שריהם.
חנות מקומית... 215594
אני ממש לא מסכימה זה לא מדויוק (אולי בגלל שאני אוהדת ואגנר בראשית דרכי) אבל בחנויות מקומיות היה את הבימוע של הרברט פון קאריאן לטירסטן ואיזולדה פרסיבל וכל הרינג
השגת יצירות ואגנר 318308
לא מבין מדוע אתם מדברים על רכישה.המבחר של יצירות ואגנר בארץ הוא מועט מחירים גבוהים. אפשר פשוט להוריד את היצירות בהורדת קבצים פשוט צריך את שמות היצירות באנגלית ואגב אפשר להוריד אותם כסרטים ולא רק כיצירות שמע
ואו! 386156
כל הכבוד לך וכל הכבוד לאמזון!
אולי יש לך עדיין את הלינק? נשמע כמו רכישה מכובדת מאוד.

האזנה עריבה (וממושכת...)
וואגנר וואגנר, תופי הטמטם רועמים 90809
עוד על דעות קדומות ושאר ירקות בהתנצחות הזו שהתנהלה מעל דפי פא"צ.

ראיון אידאולוגי מסווה מוסיקלי
תגובה ראשונה שמסתירה טפחיים
תגובה שנייה המגלה טפח
היום, ה- 4/5 144506
בערוץ MEZZO המלא, בשעה 15:40, תשודר האופרה 'פארסיפל' בניצוח א. ס. ושברנוך, ועם פול הלמיג בתפקיד הראשי, כפי שבוצעה בברלין 1992. לא מזמן הם שידרו ביצוע אחר של דניאל ברנבוים, וביום רביעי, אמנם בחמש דקות לשש בבוקר, ישדרו ביצוע שלו לטריסטן ואיזולדה.

בהחלט כל-הכבוד לערוץ וגם לכותב המאמר שהוסיף מעט למעט הכתוב בעברית על ריכארד ואגנר, פועל חשוב.
להסתכל על החצי המלא 144708
כמחוסר כבלים, אני לא יודע מהו "ערוץ mezzo המלא", אבל אני כן יודע שזה מצחיק, לאור העובדה ש-mezzo באיטלקית פירושו 'חצי'.
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 210301
(סיכום מאמר שלא פורסם)

ישנם קווי דמיון בין "טבעת הניבלונגים", הטטרלוגיה האופראית של וואגנר, ובין "שר הטבעות" הטטרלוגיה של טולקין, וזה בלי לקחת בחשבון הקבלות חיצוניות נוספות, כמו העובדה ששתי היצירות מתפרסות על פני שלושה חלקים בתוספת יצירה רביעית נוספת המשמשת כהקדמה, ועוד.

במרכז נמצאת טבעת שנצרפה מזהב שנחצב ממעמקי האדמה. הטבעת מעניקה לבעליה כוח שלטון על העולם שבא במחיר ויתור על ערכי אנוש כמו אהבה או חמלה. כוח המשיכה ההרסני של הטבעת מביא לרצח אחים (וואגנר) וחברים טובים (טולקין), משחיתה את בעליה נפשית וגופנית (אלבריך, גולום). הטבעת נופלת בידיו של יצור תאוותן שמסתתר במעמקי האדמה והופך למפלצת (גולום) או לדרקון (פאפנר). העולם יכול להינצל רק בידיו של גיבור תמים לבב (זיגפריד, פרודו), ולהשמיד את הטבעת בהתכה במקום ממנו נילקח הזהב. מי שינסה ינסה לתפוס את הטבעת ברגע האחרון יושמד יחד איתה (האגן, גולום). ישנם אלמנטים דומים נוספים כמו חרב שבורה בעלת כוחות מאגיים, בעל הטבעת יכול להפוך לרואה ואינו נראה, רב-מג יודע כל בעל מטה מיוחד (ווטאן, גאנדאלף) ועוד.

האם היתה השפעה של "טבעת הניבלונגים" על "שר הטבעות"?

טולקין הכחיש את זה בתוקף וכתב למו"ל השבדי שלו: "שתי [הטבעות] עגולות ובזה מסתיים כל הדמיון ביניהן". בהשוואה, הוא לא הכחיש את ההשוואה למקבת "נראה לי שאת חלקם של עצי האנטים בסיפור אני חב לאכזבה שלי מהצורה המרושלת בה שייקספיר תיאר אותם בתמונה של יער בירנאם הכביר". טולקין גם ניסה לתת רושם שהוא לא כל כך הכיר את וואגנר, אלא שינן עדויות אחרות. סי.אס. לואיס ("נראניה") היה חבר טוב של טולקין ויחד הם נהגו ללכת לאופרות של וואגנר ולקרוא את הליברית במקור הגרמני. לואיס היה חובב מושבע של וואגנר ואפילו רצה לכתוב גירסה חדשה למחזור "טבעת הניבלונגים". הבת של טולקין סיפרה שני החברים עוררו מהומא כשהם באו לצפות ב"טבעת" שלא בלבוש הולם. בתקופה ההיא וואגנר היה חלק מלימודי החובה של אנשי תרבות (טולקין היה פרופסור לפילולוגיה) וההשפעה שלו על יצירות בני התקופה היתה עצומה (בודלייר, מוהם, ט.ס. אליוט - שציטט אותו ב"ארץ הישימון", ג'.ב. שואו – שכתב עליו ספר רב השפעה, המלחינים פוצ'יני, ריכארד שטראוס, ואפילו הרצל שלנו שהקשיב לוואגנר כדי להירגע מכתיבת אלטנוילנד, ושמעתי שהוא רצה שהפרליוד ל"טאנהויזר" יהיה המנון המדינה).

וואגנר התחיל לכתוב את "הטבעת" ב1840 והתבסס על אפוסים איסלנדיים (אדה, וולסאנג, איריק ועוד) שמספרות רק על טבעת זהב שגורמת לבן לרצוח את אביו (פואמת "אדה"). כל שאר הפרטים העקריים על כוחה העצום והמשחית של הטבעת, על השליטה בעולם וכו' הם המצאות של וואגנר. טולקין שקרא את האפוסים האיסלנדים בשפת המקור, התחיל לכתוב את ספריו בסביבות 1936. בהקדמה הוא כתב: "מובן שסופר לא יכול להתעלם מההתנסויות שלו, אולם זרע הסיפור מנצל את מצע החוויות באופן מורכב ביותר...". אני לא רוצה לרמוז אפילו שמדובר בפלגיאט, אלא שאולי של"אמנות הטוטאלית" של וואגנר היתה השפעה על טולקין.

לטעמי יצירתו של וואגנר מורכבת ועמוקה הרבה יותר, וקשה לי לחשוב שיש הרבה שחוזרים לקרוא את טולקין פעמים רבות ולחשוף ביצירה עמקויות שונות בכל קריאה. היצירה הוואגנריאנית דורשת התעמקות חוזרת ונשנית, עומק הרעיונות המובעים בה, הדקות ועושר המבט הפסיכולוגי שלה, תפיסת האמנות הכוללת ("גזמטקונצוורק") והסינתזה המוסיקלית-פואטית, מעניקים ליצירתו מעמד והשפעה יחודית (אני חושב שזה דומה לעיסוק הבלתי נידלה בתלמוד, במידרש וכיוב').

הניבלונג אלבריך מקלל את:

מקוללת תהיה זו הטבעת!
הזהב לי נתן כוח ללא שיעור
מי יתן ועתה הכישוף יביא
מוות לעונדה
...
אדון הטבעת יהיה לה לעבד

פריקה מזהירה מפני החורבן הסופי:

כל הקיים בא על קיצו!
קודר היום
אשר זרח על אלוה
מצווה אני, החזר את הטבעת!

וסדרת "שר הטבעות" נפתחת בגזירה ואזהרה קודרת:

תשע לבני תמותה דינם למוות
אחת לשר קודר על כס האופל
בארץ מורדור בה שוכן הצל
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 210367
מעניין מאוד.

יש טעם לדעתך לקרוא את "טבעת הניבלונגים" בלי להקשיב לאופרה? אתה מכיר תרגום ישיר מהטקסט של וואגנר לעברית? בינתיים נתקלתי רק במשהו חובבני למדי שתורגם מתרגום לאנגלית. אם אין, גם המלצה לתרגום טוב לאנגלית תהיה נחמדה.
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 210370
אני לא מכיר תרגום של הליברית לעברית, ולאנגלית יש כמובן כמה תרגומים. הנה אחד מהם
בכל CD שמכבד את עצמו תמצא תרגום אנגלי ואו צרפתי.

אני חושב שצריך לקרוא את הליברית לפחות אחרי שצפית (לא רק שמעת) באופרה. וואגנר פיתח את "האמנות הטוטאלית" והוא חיבר את הטקסט, הלחין ותיזמר, תיכנן את הבימה האבזרים התאורה, כתב הוראות בימוי, לגולת הכותרת הוא תיכנן ובנה את הפסטיפלהאוס בבאיירות. זהו היכל שתוכנן במיוחד להשמעת מחזור הטבעת - למשל, התזמורת נמצאת מתחת לבמה כך שלא ניתן לראות אותה ובגלל שיש מעליה מין כיסוי הצליל יוצא מעומעם.

אותי מעניינת גם ההקבלה בין התורה לליברית (ולמוסיקה) של וואגנר. לכל הברה, צלילים של עיצורים, מלים וכמובן לטונים מוסיקליים יש חשיבות כך שהמומחים אומרים שקריאה או שירה של אופרה וואגנריאנית שלא בגרמנית פוגמת בחוויה. אני הקשבתי למוסיקה תוך קריאה מקבילה של הליברית באנגלית ובגרמנית. הראשון כדי להבין והשני כדי להתחבר למהות.
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 210420
תודה רבה על המידע המרתק. מדוע זה לא פורסם כמאמר? ותיקונונצ'יק: "ביירוית".
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 211600
אגב, למה דווקא טבעת?
בסיפורים אחרים יש גיזות זהב, ויש כובעי קסמים ויש אבני חן שכולם רוצים להשיג. מה יש בצורה העגולה דווקא שמיוחסים לה כוחות כאלה?
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 211872
מכיוון שאני לא יודע אז אני אכתוב תשובה ארוכה.

ראשית, במחזור הטבעת של וואגנר יש כובע קסמים, או למעשה כיפה קסומה "הטארנהלם", המאפשרת למי שחובש אותה להפוך לרואה ואינו נראה, אולי בדומה לכוח של הטבעת אצל טולקין.

שנית, בתור אמצעי בעל כוחות קוסמיים, אין כמו הטבעת הענודה על אצבע. היא ניידת, קל לשאת אותה ולשמור עליה מפני אובדן או גנבים.

הצורה העגולה שימשה כסמל של שלמות קוסמית, מיסטית וכאלה. פשוט צריך להיזכר ב"ספירות" העגולות שקיימות בכל הדתות והאמונות, בתמונת העולם הקוסמית "העגולה" של מעגלים קונצנטריים בעלי כוחות שונים על פי מיקומם, כשה"אנרגיה" של כל שיכבה מעגלית נשארת פחות או יותר במקומה. (קרוב אלינו, מה היתה עושה הקבלה ללו הספירות?).

דבר נוסף שאני יכול להזכיר זה "העיגול שכלוא במרובע". הסימבול המיני/מגדרי (דתי, מיסטי, קבליסטי) הזה מסמל בין השאר את הרעיון שאישה נשואה פתוחה פנימה, לכיוון בעלה ומשפחתה, בעוד היא "חסומה" או "מיסתורית" במרחב הציבורי. הפנים של המעגל היא מסתורין, רז שחכמי האמונה מחשיבים כאילו טמונה בו איזו אמת - אם אנחנו מניחים שיש תחום לא ידוע, אז מתחייב שטמונה שם איזו אמת. (אני לא בטוח שוואגנר חשב על זה).

דבר אחרון על המקור של וואגנר (ופה אני מעתיק בקיצורים קצת מהמאמר הנ"ל). כפי שכתבתי, רובה המוחלט של יצירתו של וואגנר מתבוסס על האפוסים האיסלנדים העתיקים. הגרעין לטבעת נלקח מהפואמה "אדה". אוטר יצא לדוג ושינה את דמותו ללוטרה (כלב מים). האל לוקי חשק בפרוותו והרג אותו. אביו של אוטר תפס את לוקי ותבע כופר - זהב שיכסה את כל גופת בנו הנרצח. את זהב הכופר גנב לוקי מאנדווארי הגמד, אבל נשארה נקודה אחת קטנה שאותה כיסה לוקי בטבעת זהב כשופה אותה חטף בכוח מאנדווארי.
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 211943
תודה.
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 215600
יש לי שאלה
1 איפה אפשר להשיג את התולוגיה הטבטונית\גרמאנת\נורדית?

2 יש תירומים לעיברית של טבעת הניבלונגים?
וואגנר וטולקין - שתי טבעות או טבעת אחת? 215626
1. יש די הרבה אתרים ברשת שמוקדשים למיתולוגיות. חיפוש זריז העלה למשל את האתר הזה שמוקדש למיתולוגיה נורדית
2. נידמה לי שכבר שאלו אותי את זה. למיטב ידיעתי לא, אבל לא התאמצתי יותר מדי לחפש תרגום בעברית. כדי אולי לנסות חיפוש בספריה כמו "אלף", אם יש לך גישה.
הניבלונגים-הספר 215672
הניבלונגים- הניבלונגים וסיפורים אחרים- תירגם מגרמנית ועיבד שלמה טנאי, הוצאת עם עובד, היצירה עובדה לנוסח פרוזה, אף שבמקור זהו שיר של 2400 בתים, כמו כן מובאים הסיפורים "היינריך האומלל" ו"מלוזינה היפה"
אפוסים גרמאנים ולא איסלנדים 361371
בעבודתו על 'הטבעת', ואגנר הסתמך על ה-Nibelungenlied (שיר הניבלונגים) הגרמאני אשר מחברו לא נודע.
'שיר הניבלונגים' נכתב במקור ב-Mittelhochdutsch-גרמנית של ימי הביניים, ואולם הוא תורגם ל-Neuhochdeutsch -הניב הגרמני של העת החדשה.
ואגנר רק התבסס על המיתוס וכמובן שישנם הבדלים בין 'שיר הניבלונגים' לטבעת שלו.
וואגנר וטולקין 645715
The Ringbearer's Diary של הסופר דני פיטר קז'ארולף מחבר בין "טבעת הניבלונגים" ואת "שר הטבעות".

שתי היצירות בחונות את התפישה העצמית של בני האדם. אם נחבר אותן, נניח אותן אחת מעל השניה כמו מפות אוצר שקופות ונאיר אותן מאחור, שתיהן יתנו לנו את המפתח. נגלה שהסיפורים, במיוחד אלו של טבעת הניבלונגים, ניהיים לפתע ברורים, כאילו שמחזור האופרות מתעד וחושף פשע עתיק נגד האנושות.

שר הטבעות נולד במלחה"ע-‏1 679333
בימים אלה מציינים 100 שנה לתחילתו של מרחץ הדמים במערכה על הסום. ביום הראשון איבדו הבריטים 60,000 חיילים, כמעט 20,000 מהם הרוגים. חמישה חודשי לחימה עקרה וחסרת פשר הסתיימו עם 1,500,000 נפגעים. טולקין, ששרת בתפקיד קצין קשר, התחיל לכתוב את טרילוגית הטבעת בחפירות הסום. שם, הוא אמר לימים, "המלחמה הביאה את חיבתו למיתולוגיה לכלל חיים מלאים". "ההוביטים הקטנים", הוא הסביר, "ייצגו את הגבורה המדהימה והבלתי צפויה של החייל האנגלי". כשהטרילוגיה פורסמה אחרי מלחה"ע-‏2 טולקין הפריך פרשנות לסיפור, "ברור שסיפור שלי איננו אלגוריה על כוח נשק אטומי, אלא על כוח (במטרה לשלוט)".
ככה וככה 288207
תגובות מעורבות להפקה חדשנית של פארסיפל בברלין. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it...
ככה וככה 288210
מזכיר לי שפעם ראיתי הפקה של קוואליירה רוסטיקנה (שכחתי ת'שם בעברית) שהעבירה את העלילה לדאון טאון ניו יורק של שנות השלושים. הזמרים יוצאים מתוך המנהרה של הרכבת התחתית כשברקע גיצים של חשמל ושיקשוק הגלגלים. הקטע הכי מוזר היתה האריה המפורסמת בה הזמר שר על החמור שלו, ובהפקה הזו הוא החזיק אופניים.
ככה וככה 324194
מה קרוה השנה בביירוית? הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?co...
טריסטאן ואיזולדה 324207
לפני כנה שנים טסתי עם חברים לסיאטל לראות את האופרה, עם ג'יין איגלן האגדית ובן הפנר. הבימוי של פרנצ'סקה זאמבלו היה מהמם, בעיקר של המערכה השניה. במערכה הזו טריסטאן ואיזולד, והקהל עוברים את חוויית הקואיטוס אינטרפטוס העזה ביותר שמוסיקה יכולה להעביר, וכמובן בזכות הגזמפקונצוורק - ראה את התמונות מהמערכה השניה סצנה 2. זאמבלו הכניסה שינוי קטן מאד באופרה. איזולדה שרה את הליבסטוד - אהבה כמוות, האריה שמסיימת את האופרה, כשהיא אוחזת את טריסטן המת בזרועותיה. האריה הזו היא התגובה הקליימטית (יש מלה כזו?) להפרעה של המערכה השניה, בה האוהבים מתאחדים מעבר למוות באהבה עזה. בסיום האקורד האחרון, כשהמסך כבר יורד, טריסטאן (המת) מושיט לאט את ידו לעבר איזולדה. כל הקהל החסיר פעימה (חוץ מהטהרנים הגדולים, מהתלונות ששמעתי אח"כ בלובי), ואני ממש נכנסתי להלם.

אחרי שנה ההפקה הזו עברה לשיקאגו וניו יורק וגם הועברה בשידור ישיר ברדיו. מישהו שפגשתי באינטרנט שלח לי במתנה 3XCD צרובים עם הקלטה מהשידור. עכשיו אני הולך לשמוע את זה, כדי להתגבר על הצער שהלינק שלך גרם לי.
טריסטאן ואיזולדה 324716
אחרי שהקשבתי לדיסקים נזכרתי שעשיתי טעות, ואני חייב להוסיף תיקון למען הדורות הבאים.

ההפקה המחשמלת של זאמבלו עברה רק לשיקאגו ולא לניו יורק. הבימוי בניו יורק הוא של דיטר דורן, שהתקבל לא רע אל ידי הקהל, אבל אני לא כל כך אהבתי אותו. הזמרים הופיעו פתאום יש מאין דרך דלתות נסתרות, והבמה היתה זרועה במיניאטורות של סוסים, חיילים ושאר חפצים, אני כדי להעצים את דמותם של טריסטאן ואיזולדה. השירה של איגלן והפנר היו כמובן שלא מהעולם הזה.
(קראתי שלפני שנים זאמבלו ביימה בניו יורק את לוצ'יה די למרמור והקהל הגיב בקריאות בוז.

אופרה של וואגנר שכן התקבלה בקריאות בוז היתה לוהנגרין שרוברט ווילסון ביים בניו יורק, בכיבובם של דבורה ווֹייט ובן הפנר. בנוסף לתפאורה המוזרה שכללה קורות זויתיות שמוארות בצבעים שונים, כנראה כדי להתאים לרגשות המוסיקליים, הוראות הבמאי לזמרים והזמרות גבלו בגיחוך. ווֹייט והפנר הם אנשים גדולים אבל בתנועות האיטיות שלהם על הבמה הם נראו כמו "אוניות ענק ששטות לאט בים," התאור הזה נחרת בזכרוני. הסיגנון של ווילסון הפך את הזמרים והזמרות לדמויות ענק הקופאות על מקומן, עם תנועות ידיים איטיות להחריד, שהפך דרמטיות לגיחוך.

התמונות היחידות שמצאתי דורשות הרשמה, ואפשר לראות אותן רק דרך גוגל.
מחזור הטבעת בנהר האמזון 299301
בית האופרה של מאנוס, ברזיל, מעלה את טבעת הניבלונגים בפעם הראשונה ביערות הגשם. התמונות במצגת שמוצרפת למאמר (לא להפסיד תמונה מרהיבה של בית האופרה על רקע נהר האמזון) מראות שההפקה מודרנית אם כי צנועה ביחס - אלבריך נראה כמו איזה רתך שעולה מהמרתף ובת הריין המיוחדת יושבת על ספירלה מפלסטיק שכנראה אמורה ליצג את גלי האמזון, אופס סליחה, הריין.

לכתבה בני"ט:
למצגת:
בירגיט נילסן ניפטרה 360560
הדיווה השבדית נפטרה בגיל 87. נילסן נחשבה לאחת מפרשניות והמבצעות הוואגנריאניות הגדולות בכל הזמנים. כשנשאלה "מה צריך כדי לשיר וואגנר," ענתה "זוג נעלים נוחות." השירה היתה לה טבע, והיא היתה צריכה רק כמה עזרים פשוטים כדי לשרוד שעות על במת האופרה.

כתבת הרדיו הציבורי האמריקאי, שכוללת גם קטע בו נילסן בת ה-‏77 מצדיעה למנצח האופרה של ניו יורק ג'יימס לויין, בדרך היחידה אותה היא מכירה: קריאת הקרב של ברונהילדה "הו יו טו הו."
כמה תמונות של נילסן:
לִיבֵּסְטוֹד 360698
להספדו של ברנרד הולנד, מבקר המוסיקה של הניו יורק טיימס, מצורפים שני קבצי מפ3 של נילסן: הקלטת אולפן של הויוטוהו, וקטע מתוך שיר האהבה המצמרר שמסיים את האופרה טריסטאן ואיזולדה, אהבמוות.
בירגיט נילסן ניפטרה 360744
זה נוח זה? http://sopranos.freeservers.com/cgi-bin/i/birgit12.j...
בירגיט נילסן ניפטרה 360755
לא הבנתי.
בירגיט נילסן ניפטרה 360756
הנעליים, הנעליים!
בירגיט נילסן ניפטרה 360759
טוב, זה נראה כמו כיתת אמן, לא שש שעות על הבמה. (אבל אני נשמע כמו היורם של הכיתה).
בירגיט נילסן ניפטרה 360823
יורם לא יודע לשיר?
בירגיט נילסן ניפטרה 361327
בהזדמנות בלתי חגיגית זאת רציתי לבקש את תגובתך בסוגיית האורך של יצירות ואגנר.
מטבעי אני נוטה לדראמטיות ורגשות ''גדולים מן החיים'', אבל אני מוצא את ואגנר ארוך מדי ומייגע. האופרות ידועות מטבען ביחס השלילי בין רגעי שיא ואריות מרגשות לבין קטעי מעבר משמימים. נדמה לי שגם חובב ואגנר אמיתי מתקשה לצלוח את היצירות הבלתי נגמרות שלו. שש שעות זה נאום של פידל קאסטרו ולא הכנה לדהרת הואלקיריות.
אאז''נ טריסטן ואיזולדה היא עוד דוגמה. נכון שואגנר משנה והופך את הנושא ולא סתם חוזר על עצמו. אבל בכל זאת, האורך, האורך.
בירגיט נילסן ניפטרה 361328
זו לא אופרה של מוצרט שאין בה רגע מוזיקלי משעמם.
בירגיט נילסן ניפטרה 361332
ובכן, ההיפך הוא בדיוק הנכון.
אני מניח שמה שאתה קורה לו "רגעי שיא," אלה הם הקטעים המוכרים ברבים כמו דהירת הוולקירות או מארש החתונה מלוהנגרין. קח לדוגמא את דהירת הוולקירות - זה קטע באורך של כ3 דקות מתוך אופרה שנמשכת נטו כ4.5 שעות. האם סביר בעיניך ש99% מהאופרה הזו היא מאמת "קטעי מעבר משמימיים"? לא ולא. דהירת הוולקירות היא היא קטע המעבר, בין קטעים ארוכים של עמקות מוסיקלית, פואטית ופסיכולוגית עמוקה. הקטעים האורכים האלה הם הם שעושים את האופרה לחוויה העמוקה. למשל התמונה השלישית מהמערכה הראשונה של האופרה הזו, הוולקירות, היא דו שיח מרשים בין ווטאן האב לביתו האהובה והעצמאית ברונהילדה. זה שיח מתמשך שלא ולא מקוטע כפי שרגילים לשמוע באופרה סרייה, אריה-רצ'יטטיב-אריה, אלא רצף שירי לא פוסק. בסופה של האופרה אתה לא שואל את עצמך למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, אלא איך וואגנר הצליח לדחוס כל כך הרבה בכל כך מעט זמן.

הטעות האופטית שהרבה עושים זה לראות במוסיקה של וואגנר כדרמטית וגדולה מהחיים. לא היא. רוב הזמן של האופרה הוא אנסמבל קטן של זמרים המנסים להעביר, באמצעות הפילוסופיה והטכניקה המוסיקלית הוואגנריאנית, את החיים.
שירת האומן 361346
אכן, מוסיקלית אין רגע משעמם. אני זקוקה אבל בכל זאת להסבר הגיוני מדוע בעת צפייה בDie Meistersinger נעצמו עיני למספר דקות בכל אחת משלוש המערכות.
בירגיט נילסן ניפטרה 361360
אני לא יודעת אם הייתי אומרת שהמוסיקה של ואגנר היא דרמטית במיוחד, אבל היא ''גדולה מהחיים'' לפחות במובן אחד - שהזמרה מנסה להגיע לקולות הגבוהים ביותר שאפשר, משהו בעל יומרה שמיימית, שמבחינתי מזכיר מאוד את התשוקות הניטשיאניות אל ה''מעבר מזה'', או ה''על-אדם''. אני מכירה בגאונות של שניהם, אבל הם גם די מבעיתים אותי.
בירגיט נילסן ניפטרה 361367
אני לא יודע על סמך מה כתבת את זה. האם קראת את מה שכתבתי במאמר על ההלדנטנור? אני גם הייתי נזהר מכל מיני השוואות על תשוקות וכאלה, אולי בגלל שאני לא בקי מספיק.
בירגיט נילסן ניפטרה 361376
הסתמכתי בעיקר על טריסטאן ואיזולדה, עם צלילים שנותנים תחושה ''שמיימית'' מאוד, לדעתי.
וזה הסכיר לי את ''כה אמר זראתוסטרא'' עם השאיפה הניטשיאנית לאדם העליון.
בירגיט נילסן ניפטרה 361384
אפשר תמיד לעשות כל מיני קישורים אבל לדעתי כשרצים מהר מדי לאסוציאציות מתוחכמות, מסתכנים בהפסד משמעות יותר מיידית ועשירה. כמו הפן המאד אנושי של טריסטיאן ואיזולדה כסיפור של אהבה, תשוקה - סיום המערכה השניה הוא קואיטוס אינטרפטוס מהמעלה המזעזעת והמרטיטה ביותר, אם יש דבר כזה.
בירגיט נילסן ניפטרה 361387
בחיבורו ''הולדת הטרגדיה מרוח המוסיקה'' מתייחס ניטשה לרטט והזעזוע של טריסטן ואיזולדה. היצירה הזו, היא מבחינתו דוגמא והוכחה לנשמה הגרמנית המפעפעת. האומה הגרמנית בהקשר זה היא נושאת הלפיד אותו קיבלה מידה של תרבות יוון העתיקה. והיצירה הנעלה צלחה למרות השפעות מזיקות מבחוץ (סוקרטס, הצרפתים, ואני חושבת שגם האיטלקים, כי אופרה לשיטתו היא סרח עודף). כמו שאמרת, אפשר תמיד לעשות כל מיני קישורים...
בירגיט נילסן ניפטרה 361993
'הולדת הטרגדיה' הוא ביטוי לניטשה המוקדם, שם הסיביוזה בין גרמניות ליווניות מתוארת היטב. הסימביוזה הזו אופינית גם למרטין היידגר (בעל ההיסטוריה הנאצית) שאף קישר בין השפה הגרמנית לשפה היוונית מבחינה תרבותית ומבחינת המבנה האטימולוגי, ומעניין שקישור כזה תמיד מלווה תמיד בזיהוי ''השפעות מזיקות'' מהסוג שתארת.
ספריו המאוחרים של ניטשה נושאים רעיונות שונים. אמנם ניתן למצוא את האדם הברברי החוזר שווה נפש לביתו לאחר מסע רצח ואונס, אבל כל ההתענגות הסאדו-מזוכיסטית שלו באה לדעתי לקדם את הטיעון של החיים כאמנות. ניטשה המאוחר הוא אנטי-דתי (כפי שציין שוקי שמאל) ולא פאן-גרמני. עם זאת ישנו אוצר מלים משותף לפילוסופיה של ניטשה ולתמלילים של האופרות של ואגנר.
בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השניה יצאו מילונים מיוחדים שהתחום הלקסוגרפי שלהם הוא אוצר המלים הנאצי. במילונים הללו ניתן למצוא מלים כמו 'סיאוב', 'טומאה' ו'ניוון'.
הדוגמא של המייסטרזינגר היא דוגמא טובה ל''רוח הגרמנית'' עליה ביקש ואגנר כביכול להגן ביצירתו כמו גם בחייו מפני ההשפעות הזרות שהגרועה שבהן היא היהדות.
בירגיט נילסן ניפטרה 362042
משום מה חשבתי שזה אולי אנלוגי ליחס השלילי שספר התנ''ך זכה לו בזכות המטיפים הדתיים שמדברים בהתנשאות ונבזות על החילונים. דורות קודמים של תלמידים קראו בתנ''ך ואולי לא אהבו אותו, מקסימום היו אדישים אליו (ואני מכליל מאד). היום שינה נימה חזקה של בוז לכל מה שנוטף ממנו ריח דתי, במידה רבה בגלל היחס השלילי של דתיים קולניים כלפי חילוניים. מה שאני רוצה לומר זה שהיחס איננו לתוכן ספר התנ''ך או סידור התפילה פר-סה, שהרי זה לא השתנה. היחס לטקסטים הוא אולי יותר השתקפות של התגובה לנאצות שיוצאות מדוברים דתיים. מודחקת העובדה שהתנ''ך השפיע עמוקות על עיצוב התרבות בכלל ועל התרבות הישראלית בפרט (בדומה להשפעתו העמוקה של וואגנר), כולל ההתרפקות הנוסטלגית על ''הימים ההם''בהם היה יחס של כבוד הדדי (פחות או יותר). לעומת זאת, מוחצן ומועצם השיוך של היצירה האמנותית הזו להתנהגות השלילית של מי שמיימר לנכס אותה לעצמו, וכך היא עצמה נשפטת מזוית הראיה הצרה הזו.

ברור שלא צריך למתוח את ההשוואה יותר מדי, ואולי זה רק אני שרואה קווים דומים.
בירגיט נילסן ניפטרה 362299
התנ"ך הוא רב מחברים ונכתב על פני תקופה ארוכה יותר מאורך חייו של ואגנר. לכן הוא גם יצירה מורכבת יותר ורבת פנים יותר מכלל יצירתו של הנ"ל.

המתח ביחסים בין דתיים לחילוניים יהודים החל כבר בתקופת ההשכלה, וכלל כבר אז קללות ונאצות משני צידי המתרס. כל זה, שנים רבות לאחר שהתנ"ך היה קיים כיצירה.

אפשר אבל להגיד את הדבר הבא: יש סמלים שנוכסו על ידי הנאו נאצים בגרמניה, גם לאחר 1945, ולכן כיום אסור מבחינה חוקית להציג אותם או ללבוש אותם בגרמניה. חלקם של הסמלים הם אותיות קלטיות עתיקות, שבמקור אין להם דבר וחצי דבר עם האידאולוגיה הנאצית.
אדוני השופט, הסמלים יותר חפים מאשר היצירות של ואגנר, מהם לפחות אני ואתה נהנים.
בירגיט נילסן ניפטרה 362326
אני חושש שהניסוח שלי מנע ממך לרדת לסוף דעתי. כל מה שכתבת ידוע אבל לא כל כך קשור למה שכתבתי.
בירגיט נילסן ניפטרה 362336
ואולי אני בתשובה שלי התייחסתי יותר מדי אל המטפורה.
אם ירדתי לסוף דעתך, אתה מתכוון שהסלידה מהמוסיקה של וואגנר קשורה לקונוטציות השליליות שקשורות אליו, הזרם שאליו השתייך, המעמד שלו בתקופת השלטון הנאצי, וכן הלאה. כלומר פחות להוויתה של המוסיקה בעצמה. מעבר לכך, הסולדים מוואגנר מושפעים באופן שאינו מודע להם מתרומתו לעולם המוסיקה והתפתחותו.

ואם לא ירדתי לסוף דעתך, אקבל הסברים בברכה.
בין ניטשה לואגנר 361386
ניטשה המאוחר תיעב את ואגנר. ספריו 'דימדומי האלילים' (על משקל 'דימדומי האלים' של ואגנר), ו'פרשת ואגנר' מבקרים קשות את המוסיקה והדרמה של ואגנר.
אמת שבצעירותו ניטשה העריץ את ואגנר הערצה עיוורת, ואף היה שותף להערצתו את שופנהאואר ולאנטישמיות שלו. באחד מאיגרותיו למורו ורבו, מבכה ניטשה את מצבה של הפילוסופיה בזמנו ותולה את הקולר להדרדרות ביהדות.
בעוד הפילוסופיה של ניטשה המאוחר והבשל (גם זה של זרתוסטרא והעל אדם) נקיה לחלוטין מאנטישמיות, הרי שהחומרים והמוסיקה של ואגנר שימשו השראה לתנועות הגזעניות של שלהי המאה ה-‏19 ותחילת המאה ה-‏20.
הערצתו של ואגנר לפילוסוף האנטישמי ארתור שופנהאואר שימשה אותו בכתיבת המוסיקה לטריסטן ואיזולדה, שנכתבה לאהובתו מתילדה וזנדונק בשעה שהיה נשוי לקוזימה ליסט. ואגנר כותב באוטוביוגרפיה שלו: 'חיי' (Mein Leben) שהמוסיקה בפתיחה לטריסטן מייצגת מוסיקלית את 'הרצון העיוור' הנוהה ללא תכלית לקראת איונו. כידוע העולם לדידו של שופנהאואר הוא אשליה והמטאפיסיקה שלו מתמצת ברצון העיוור. הכרך השני של ספרו 'העולם כרצון וכדימוי' רווי בשנאת ישראל שלא הצלחתי למצוא באף ספר פילוסופי אחר (אפילו גרמני). עוד כותב ואגנר כי טריסטן של המערכה השלישית שנכתבה מאוחר יותר הוא פרסיפל, הן מבחינה מוסיקלית והן בהתאם לדרמה.
ניטשה התגבר על הערצתו לשופנהאואר ובשלב מסויים ניתק את הקשר עמו.
העיתונות הגזענית של סוף המאה ה-‏19 ותחילת המאה ה-‏20 הושפעה רבות מחומרים שישמשו את ואגנר.
טהור הדם המיסטי שבפרסיפל וכן דמותו של הניבלונג אלבריך בטבעת חוזרים כמוטיב מוביל בעיתונות הפסאודו-מדעית של הימים ההם.
וכך תיאר המגזין אוסטרה (על-שם אלת האביב הגרמאנית) מאבקים בין גיבורים יפי-תואר לננסים מושחתים ונתעבים. גם הספרות האנטישמית בגרמניה ובאוסטריה שיברה קולמוסים על סאוב הדם הנורדי בידי היהודים להם יוחסו אותם מידות איומות ומראה מכוער כשל הניבלונגים הדרים במעבה האדמה. ואילו הגרמנים תוארו כבני אלים על משקל זיגפריד. הדם הגרמאני הוא הדם בגביע הקדוש ואילו ישו הנוצרי תואר כארי, בניגוד מוחלט כביכול לסביבה היהודית "המנוונת". (אפשר למצוא שגיונות שכאלה בספריו של הפילוסוף ההזוי סטיוארט צ'מברלין שהעריץ את ואגנר ותיעב את ניטשה).
"מי שרוצה להבין את גרמניה הנאצית חייב להכיר את ריכארד ואגנר" כותב אדולף היטלר במיין קאמפף. בין אם זו האמונה הפנאטית ברצון הברזל שלו עצמו, ובין אם זה הובלת גרמניה כולה במעין התאבדות ממלכתית המדמה את התאבדותה של ברינהלדה אל הלהבות סביב ואלהאלה הקורסת בסוף 'הטבעת', היטלר העריץ את ואגנר וביקש לחקות את דרכו האמנותית..
מושג ה'על אדם', בדומה למושגים אחרים של ניטשה שובשו בידי הנאצים למטרותיהם (פרופ' לייבוביץ' המנוח כותב שבשום פנים אין להבין את הפילוסופיה של ניטשה כנאצית ובכך הוא צדק.
בין ניטשה לואגנר 361388
כן, הכל מוכר וידוע, ואני מניח שמישהו יזכיר עוד מעט את שופן או בטהובן, ומהצד השני יגידו שאלתרמן היה מא''י השלמה ויענו לו בציטוט מעיתונות הימים ההם ויחזירו בזה שהעיתונות השמאלנית מדווחת רק על יהודים שזורקים אבנים ומתעלמים ממאות אלפי האבנים שהערבים זרקו יחד עם אדוארד סעיד, ומייד ישיבו לו שהיהדות היא מזמן אברהם אבינו, ובתגובה יבוא עירעור על האותנטיות של משה רבינו, ואז מאין דהוא יזדקף ויכתוב שוואגנר התעקש שלוי ינצח על פרסיפל, ואז ישיבו לו מנה אחת אפים כי לאמא של לוי היה קמצוץ גנטי מאיזו אם קדמונית חמישית ולכן הוא לא משבט כהני צדק או ווהן-פריצי או משהו, ואז יבוא אורי זוהר וינפנף בידים ויגיד אנעל ביתכום רבאם ובא לעולם גועל כי ידוע שבמחנות הריכוז סטאלין רקד צ'רקסיה כפולה ומשלושת לצלילי התזמורת האדומה שחיללה את מארש עולי הרגל מריינצי של... אופס, וואגנר וואגנר וואגנר בקרשצ'נדו עולה ומתגבר ומכסה על קולם הענוג של בתולות הריין שכל מה שהן רצו זה להחזיר את הזהב של פרודו למעמקי הירקון.
בין ניטשה לואגנר 361416
שום דבר לא יסתור את העובדה שרבים מאיתנו נהנים מהמוסיקה של מר ווגנר, ושלמר ניטשה היו אי אלו רעיונות טובים. אז אולי לא צריך להתגונן כל כך. מותר לדון בצדדים ה''צורמים'' ביצירותיהם של השניים.
בין ניטשה לואגנר 361491
אז אם להיות בוטה, איזה צד צורם ביצירה מבטא דיון בשאלה אם צ'מברליין העריץ או תיעב את וואגנר?
בין ניטשה לואגנר 361577
צ'מברליין, כמו וגנר, נסמך על אלמנטים בתוך היצירה, כמו גם ההבנה העצמית התרבותית שבתוכה היא נוצרה ובוצעה.

אני באמת מבינה שדיון בפרטים שכאלו צורם לך.

וידוי אישי: אני הייתי צריכה לעבור תהליך לימודי מסויים, על מנת להבין את הקשר בין האסתטיקה בסרטיה של לני ריפנשטל, ואלמנטים מהותיים בפאשיזם הנאצי. אני עדיין מסוגלת להנות מהסרטים שלה.
בין ניטשה לואגנר 361641
לא, בכלל לא צורם לי דיון כזה. השאלה שלי היא באיזה שלב יפסק הדיון הזה? אני זוכר לפני כמה שנים מכתב חריף למערכת הני"ט שהעלה בדיוק את הנקודה הזו - כל כתבה על וואגנר איכשהו ניסחפה לנאציזם ולחרם הישראלי על המוסיקה שלו.

וואגנר מת לפחות 50 שנה לפני שהיטלר ניבחר לקאנצלר.
בין ניטשה לואגנר 361667
כל עוד מישהו צריך אותו, אז הוא לא ייפסק. ואם הוא לא צורם לך, אז בכלל אין לנו בעיה. :-)

והנה אתה מביא טיעון לאותו דיון. והתשובה שלי: חוץ ממה שנאמר במפורט בתגובה של א. ד.. וואגנר עצמו הבין את היצירה שלו כמשהו גרמני ייחודי. משהו שבמהותו הוא נעלה על תרבויות נחותות אחרות. משהו שצריך לבוא במקום מנדלסון ברטולדי. המיתוסים שהוא השתמש בהם והמוסיקה שחוברה להם נוצרו מתוך המחשבה הזו.
כן, זו לאומנות של המאה ה19. אבל מעבר למה שהתרחש לאחר מכן בגרמניה, ההזרה של הפן המרכזי הזה בייצירתו היא דבר מובן.
כאשר מבצעים את Die Meistersinger von Nürnberg בכל זאת צריכים להתמודד עם שורה כמו: "אתה מייצג את הרוח הגרמנית העליונה האמיתית".
בין ניטשה לואגנר 361762
ניזכרתי שפעם כתבתי על המייסטרזינגר בתגובה 144688
בין ניטשה לואגנר 361818
דומני שביצירה הזו וואגנר השתמש בקטעי מוסיקה קדומים יותר, ממחבר מפורסם שהיה שייך לגילדת המוסיקאים. זה לפחות מה ששמעתי.

גם כאן אנו עוסקים במיתוס שאינו קשור לאמת היסטורית. אנו עוסקים באביר שרוצה לשאת בת מעמד נמוך ממנו, ולהתקבל לגילדה של אביה. האם זה מקרי בעיניך שהאהוב המנצח הוא בן המעמד העליון? האיש שחסר כל נסיון מוסיקלי קולט ומבצע תוך זמן קצר יצירה שעולה על מה שבעל הניסיון אינו מגיע לקצותיה, ומוכתר כאמור בסוף כ"רוח הגרמנית העליונה האמיתית".

האם וואגנר לא רצה להגיד משהו על יוצרי המוסיקה בני זמנו? את מי לדעתך יכול באקמסר (שם סכיני מצלצל) לייצג?

ושלא יהיו טעויות, הפרשנות שלך ליצירה מאוד חביבה בעיני. אבל זה לא סותר פרשנויות "חברתיות" יותר (מהסוג שאינו שמור רק לוואגנר).
בין ניטשה לואגנר 361773
נכון שזו אנטישמיות של המאה ה-‏19, אבל זוהי בדיוק נקודת הזמן בו חל המעבר מאנטישמיות דתית-חברתית (אני לא אוהב אותם כי הם שונים ושילכו למקום אחר, לואגר), לאנטישמיות גזענית (היהודים הם מחלה חברתית מידבקת לשכניהם וחייבים להפטר מהם מיד). (אצל ניטשה יש את המעבר הזה, אבל הוא "זיהה" את המחלה במוסר היהודי-נוצרי ולא ביהודים עצמם). העובדה שואגנר חי לפני הנאציזם אינה סותרת את המניות שיש לו בנאציזם (לא מניות יסוד אבל מניות כבוד של אחד המייסדים). המיתולוגיה הגרמאנית (ארית) היא שעשתה את הקליק היטלר-ואגנר והיא שעמדה בלב האידיאולוגיה הנאצית.
(אפשר להעלות השערה פרועה שהאנטישמיות הפסיכופטית של היטלר ניזונה גם מן העובדה שהיו מלומדים יהודים רבים בין אלו שחלקו על האמיתות ההיסטורית של המיתוסים הגרמאניים).
בין ניטשה לואגנר 361780
לא יכולתי לסכם טוב יותר.
בין ניטשה לואגנר 361797
"[לואגנר יש] מניות כבוד של אחד המייסדים," את זה, אני חושש, תצטרך להראות בצורה קצת יותר ברורה מאשר התמכרות מענגת לאוסף אסוציאציות חופשיות (אלא אם אתה מתאם כוונות עם המנטפק הקטן :).
בין ניטשה לואגנר 361806
אבל הראיות שלי הן מה שתארת כ"אוסף אסוציאציות חופשיות".
ואגנר היה אחד מאלו שעשו את הרומנטיקה של המיתולגיה הגרמאנית (ארית) לכל כך מרכזית בשיח הציבורי הגרמאני. והרומנטיקה הזו היתה אחד מעמודי היסוד של האידיאולוגיה הפולקיסטית הגרמנית (ודוק, כל המפלגות והתנועות הפוליטיות הפולקיסטיות היו נגועות באנטישמיות רשמית). גרוע מכך, ואגנר גם היה שותף לאפיון הגזעי של הרומנטיקה הזו בכך שטען שהיהודים אינם יכולים להתחבר לרוח הפולק הגרמני משום שאינם בני הגזע (וזאת כניגוד לעמדת הליברלים הגרמנים והגרמנים בני דת משה שראו עצמם קשורים לרוח הזאת באופן תרבותי).
אני משער ששנאת היהודים של ואגנר נבעה יותר מרצון ההתבלטות והאקסצנטריות שלו מאשר מאנטישמיות של ממש, אבל טענתי היא שאי אפשר לתאר את ההתחברות של היטלר למורשת ואגנר כמקרית. מהי דעתך? אתה סבור שההתחברות הזאת היתה מקרית (נניח כמו חיבתו של היטלר למיוזיקלס אמריקאים)?
ונכון, לכל זה אין קשר למוזיקה עצמה.
נ.ב. המשפט על סוסים במתאוס פאסיון נועד דוקא למעט בחשיבות שיש ליחס להערתי הקודמת על בעלי החיים באופרות של ביירוית ולהודות בכך שאני מבין קטן מאוד באופרות וכלל לא התכוון לזלזול או ביטול. ביחס למרכזיות של יצירת ואגנר במוזיקה הקלאסית המודרנית אני מקבל את עדותם של מביני דבר (כולל אתה).
בין ניטשה לואגנר 361703
עליך להביא בחשבון שלאנשים רבים (כולל אותי) צורם דוקא הרצון לסיים את הדיון הזה.
כעובדה החרם על מוזיקאים גרמנים שחיו ופעלו תחת השלטון הנאצי לא הצליח לתפוס. דוקא ואגנר נתפס כסמל של הנאציזם ומסיבות טובות מאד.
אישית, אני שמח שהמוזיקה שלו לא מדברת אלי יותר מדי. זה עניין של טעם וגם עניין של רמת הבנה במוזיקה (דרך אגב בעניין הסוסים ובהמות הבית יתכן שבלבלתי בין המתיאוס פאסיון לואגנר, אם כי בפסטיבלי ואגנר שנערכו לאחר מותו וכללו מחזורי אופרות שנמשכו ימים שלמים, אני חושב שנעשה שימוש ב"תפאורות" חיות).
אני שמח משום שואגנר נתפס אצלי כמסמל שניים מן היסודות המרכזיים של הנאציזם: המהפכה הלאומית-גזעית עם תפאורת המיתולוגיה גרמאנית-טבטונית שלה והאנטישמיות החסלנית הרואה ביהודים סוג של מגיפה. ההתלהבות של היטלר מואגנר (הרבה יותר מאשר ניטשה או שופנהאואר) אינה מקרית. כנראה שואגנר, בניגוד לשתי השמות האחרים, מאפשר לתפוס אותו ברמה פשטנית ופרימיטיבית שהתאימה לאדם כמו היטלר שחיפש הצדקות לאיבות הפרימורדיאליות שלו.
להתרשמותי אתה תופס את המוזיקה של ואגנר כאוצרת בתוכה מורכבות שהיא הרבה מעבר לסיפורי המסגרת האגדתיים (וזה בודאי נכון, גם ביחס לאופרות בכלל), אבל אינך יכול להתעלם מכך שבסופו של דבר להרבה מאוד אנשים ואגנר הוא ואגנר של היטלר ולא של ברנבוים.
לדעתי, המצב הנוכחי בו מותר למכור ולהשמיע את ואגנר באופן חופשי, אך מוסדות מייצגים של המדינה אינם מנגנים אותו (מה שברגע זה כולל לדעתי רק את התזמורת הפילהרמונית וקול ישראל), הוא ראוי בהחלט. בסופו של דבר גם זה יעלם (מי זוכר היום את הרוח היעקובינית של נישואי פיגארו?). מה שיותר מפריע לי הוא שאנשים כמו בארנבויים אינם מסוגלים להזדהות עם כאבם של אנשים (גם אם הם מעטים) עד כדי נכונות לשלם מחיר מסויים עבור הזדהות זו. הדבר מעיד על עומק אהבת המוזיקה שלהם, שלא תמיד מאוזנת ע"י מספיק אהבת אדם.
בין ישראלים לואגנר 361734
שוב פעם אתה כותב דברים בנימה של בוז לא מוצדק. מחזור הטבעת נכתב מראש להשמעה רצופה במשך 4 ימים, זה כל הרעיון התמתי שלו. הפסטיבלים החלו עוד בימיו של ואגנר, בגלל שהוא תיכנן אותם, כולל בנין האופרה המיוחד, הקמת אגודות ואגנר ברחבי העולם (לאיסוף כספים) וכיוב'.

אני לא רואה היכן רציתי לסיים את הדיון הזה. עצם קיומו אינו מפריע, לא לי ולא לאף אחד אחר (אני מקווה). אני תוהה רק מדוע זה הדבר היחידי או הבלעדי עליו מדברים (במיוחד אנשים שאף פעם לא שמעו את המוסיקה שלו, לא במיוחד אתה).
בין ניטשה לואגנר 361495
LOL.

בתחרות "הטאג ליין הפוטנציאלי הארוך ביותר באייל", זכית גם במקום הראשון וגם במקום השני.
בין ניטשה לואגנר 361565
ומהו הוא טאג ליין?
בין ניטשה לואגנר 361992
זאת את שכל הזמן שואלת שאלות במקום לחפש בגוגל :-)
הנה מצאתי מילון קטן של אתר דתיים חביב, תוכלי לראות שם (וגם להתרשם מהקיצור שלהם צב"ג במקום צב"ר).
בין ניטשה לואגנר 362112
דווקא ההגדרה שלהם לטאג-ליין לוקה בחסר.

ראובן <העונה לנודניקים סופו לנדנד למעונים>
בין ניטשה לואגנר 362307
התחלתי לחפש באנגלית, ולא מצאתי אף הגדרה ממצה, אז חשבתי שעדיף כבר לא-ממצה בעברית.
בין ניטשה לואגנר 362471
ניסית כאן?
ראובן <מה הטרגדיה? יש ווקיפדיה!>
בין ניטשה לואגנר 362495
סוף סוף העניין ברור: זה פשוט השם החדש למוטו.
בין ניטשה לואגנר 362893
באמת לא רע.
בירגיט נילסן ניפטרה 361364
אני לא מכיר אף מחבר אופרות שמשתמש בכל כך הרבה אלים, אלים למחצה וגיבורים מיתיים ועל-אנושיים. לא ממש מתכון טוב לתאר את החיים. נדמה לי גם שהאנסמבלים הקטנים שאתה מתאר הם תוצרים של עידן הצנע הפוסט מלחמתי. בחייו של ואגנר נדמה לי שכל יצירותיו הוצגו בהרכבים גראנדיוזיים שלא היו בשום אופרה אחרת עד אז (עם סוסים ובלעדיהם).
בירגיט נילסן ניפטרה 361373
האם יש לך סימוכין לזה? איזה ליברית קורא להרכבים גרנדיוזיים כאלה? נחזור לאופרה הוולקירות - המערכה הראשונה מתחילה עם זיגמונד וזיגלינדה. אח"כ מצטרף הונדינג, בשלב מסוים מצטרף ווטאן ועוזב, אח"כ נשארים זיגמונד וזיגלינדה. שעתיים. כל מתנהל בביתם של זיגמונד והונדיג, מין חצי מערב מתחת עץ ענקי (או וריאציה על הנושא, תלוי בהפקה). במערכה השניה שרים ווטאן, ברונהילדה, פריקה, זיגמונד וזיגלינדה, והופעה קצרה של הונדיג. המערכה השלישית נפתחת עם שמונת הוולקירות בצרוף ברונילדה על פיסגת הר ואחרי כמה דקות שירה, השמיניה עוזבת והאנסמבל הקטן ממשיך לשיר, עד הסיום המרטיט והארוך של הדו-שיח/מאבק רגשי-לוגי בין ווטאן וביתו ברונהילדה, שמסיימת את אופרה ישנה על סלע מוקפת מחסום אש.

המקום היחידי להרכב גרנדיוזי הוא אולי ההופה הקצרה של הוולקירות, ונדמה לי שבכמה הפקות העלו סוס או אבזר בימתי שניראה כמו סוס.
בעניין הביצוע 360839
גדלתי על פרסיפאל של ריכארד ואגנר.
הביצוע שאני ממליץ עליו הוא של בארנבוים, עם זיגפריד ירוזאלם בתפקיד פרסיפאל וולטראוד מאייר בתפקיד קונדרי.
ירוזאלם הוא ללא ספק יורשו של וולפגאנג וינדגאסן כ-Heldentenor הואגנריאני, וולטראוד מאייר של היום עדיפה לדעתי על נילסון.
את הסופראנוס האיטלקים אני משאיר לאופרות של פוצ'יני.
בעניין הביצוע 360840
צ''ל את הטנורים האיטלקים וכו'.
367847
על פארסיפל אצל אגם אנגלרד-סער: http://www.notes.co.il/agam/16574.asp
דניאל ברנבוים 434400
ברנבוים בן ה 64 לא רוצה להיות נחמד, הוא רוצה לעשות מוסיקה (וכסף). בניצוח ספונטני בסגנון פורטוואנגלר, ברנבוים בנה לעצמו איזו הגמוניה באירופה ובמזרה"ת, ו-וואגנר הפך לכרטיס הביקור שלו.

האיש שש אלי קרב: "וואגנר בישראל הפך לנושא פוליטי ומהווה סימפטום למחלה עמוקה של החברה הישראלית, מחלה שנובעת גם מכיבוש בן 40 שנה. אני לא מאמין שאין לזה השפעה. הכיבוש הוא תיעוב מוסרי," ואל תתנו לו להתחיל לדבר על הכיבוש האמריקאי של עירק.

חלומה של קסנדרה 480773
פיליפ גלאס חיבר את המוסיקה לסרט של וודי אלן. משהו במוטיב הפתיחה של הסרט נשמע לי מוכר, וכששמעתי את המוטיב הזה פעם נוספת בשיא הדרמטי-טראגי של הסרט חשבתי שזיהיתי אותו. זה הזכיר לי מאד את הפתיחה לאופרה הוולקירה. השימוש בצ'לו וכלי המיתר רוטטים בסדרה של סולמות יורדים מושפע מאד לדעתי מהדרמתיות שוואגנר הלחין, וזה מאד מתאים גם לסרט, כשהמוסיקה מבשרת ירידה לתהום טראגית. אגב, המוסיקה של גלאס מאד עשירה ולא מינימליסטית. הסרט? ככה, בסדר.
חלומה של קסנדרה 480775
אופס, שכחתי את הלינק. אפשר להתרשם מכמה שניות, קטעים 1 ו-‏3.
שובה של השמלה השחורה הקטנה 481411
בשנת 2004 הבמאי כריסטוף לואי פיטר את זמרת הסופרן האמריקאית דבורה ווייט בגלל שלטענתו היא היתה שמנה מדי מכדי ללבוש שמלת ערב שחורה שנדרשה לביצוע האופרה "אריאדנה בנקסוס" בבית האופרה המלכותי בלונדון. ווייט אכן היתה גדולה ולפעמים זה יכול להפריע על הבמה, לשניות מועטות, כי היא דיווה גדולה. היא התמחתה באופרות של וואגנר ושטראוס ולטעמי היא שרה נפלא. לקח כמה חודשים עד שהסיפור התפרסם ואז, כותב הני"ט, השמלה השחורה הפכה לסמל לסדרי העדיפות המעוותים של במאי אופרה, ועורר תגובות זועמות ברחבי העולם. בינתיים ווייט עברה ניתוח קיבה שאותו חייב היה לממן בית האופרה שגם ניסה אח"כ לתקן את העוול. עכשיו ווייט סוף סוף תלבש את השמלה השחורה הקטנה ותככב בהפקה חדשה של "אריאדנה בנקסוס." לכבוד הארוע היא הסכימה לככב גם בסרטון המשעשע הזה:

שובה של השמלה השחורה הקטנה 481415
איזה חמודה!
שובה של השמלה השחורה הקטנה 481420
מקסים :-)
שובה של השמלה השחורה הקטנה 481466
מנפלאות הקידמה: יש ריבואות כירורגים אך חייטים מעטים, כך שיותר קל להצר קיבה מאשר להרחיב שמלה.
שובה של השמלה השחורה הקטנה 481486
החייטים פשוט התייאשו, אחרי שכולם התפעלו מהילד הצועק יותר מאשר מהבגדים המדהימים שהם תפרו.
שובה של השמלה השחורה הקטנה 481514
בסרטון ברור שהשמלה עדיין קטנה עליה בשתי מידות, אבל נעים להעלים מזה עין.
מאה וחמישים קילומטר לשעה במכונית החדשה 489569
מדענים קנדיים מדדו את ההשפעה השלילית של שמיעת מוזיקה מהירה ובווליום גבוה תוך נהיגה. ווליום חזק יכול להוריד את זמני התגובה ב20%, והסיכוי לחצות רמזור אדום מוכפל כשמקשיבים למוזיקה קצבית. מוזיקה שיש להמנע בשעת נהיגה כוללת את "דהרת הוולקירות" של וואגנר, Firestarter של פרודיג'י ו"דיאס אירה" מהרקוויאם של וורדי. מוזיקה מומלצת כוללת את גארי ג'ולס ונורה ג'ונס.

לנחמה, מבוא מוצלח וקצר למוזיקה של וואגנר (נראה לי שהיתה דרושה עבודה קשה כדי לעבד את המוזיקה שתתאים לסרטון הזה):

מאה וחמישים קילומטר לשעה במכונית החדשה 489593
לזה קוראים קלאסיקה.
למיטב ידיעתי זהו אחד מתוך שני פרקים בלבד שנגמרים רע עבור באגס באני.
''בסוסיתא כרמל אדומה'' 489596
זה עוד כלום. לצליל של המכונית יש השפעה על העוררות המינית-
מאה וחמישים קילומטר לשעה במכונית החדשה 489601
רק מאה ושלושים :-)
סלין הוסר מרשימת גיבורי התרבות בצרפת 562694
עקב דעותיו האנטישמיות, לא יציינו בצרפת את היובל למותו. "זה לא הגיוני שסלין ישמש דוגמה לעיטור של כבוד. כאשר הטקסט נתעב, גם הכותב נתעב", אמר רישאר פרסקייה, נשיא ארגון הגג של המוסדות היהודיים בצרפת. בשנים 1937-1941 פרסם סלין שורה של עלונים נתעבים, בהם כתב דברים כמו "אנחנו נגמור את היהודים או שנתפגר בגלל היהודים"

אבל אני מאד ממליץ על סיפרו "מסע אל קצה הלילה" שנכתב ב 1932. ספר אנושי ומרתק, שבדומה למוסיקה של וואגנר, הצטערתי כשהוא הסתיים כבר אחרי כ- 570 עמודים.
כמה אוברטורות של וואגנר 590330
בלוגר הולנדי חובב ואגנר כינס מספר פתיחות שכתב וואגנר. ביניהן הפתיחה לאופרה הראשונה שלו "הפייות" וכן שתי פתיחות נדירות, "פולניה" שנכתבה לכבוד ההתקוממות הפולנית נגד הרוסים, ו"פאוסט" שהייתה אמור להיות חלק מסימפוניה שלמה עפ"י המחזה של גיתה.
הייקו הטבעת 593784
תוכנית רדיו ביקשה מהמאזינים לתאר את 4 האופרות מחזור הטבעת ב-‏17 הברות הייקו. הנה כמה מהנסיונות (אני מקווה שתירגמתי וחישבתי נכון).

שר הטבעות/גמד מכוער חמדן/אבל איך הוא שר
The Lord Of The Rings / is a greedy ugly dwarf / but he sure can sing

זהב הקסם/שנאה שאיפה לכוח/נגמר בדמע
magic gold breeds hate/ they all want to rule the world/this will end in tears

שיעמום גדול?/אם השמנה תשיר/זה פתרון טוב
if bored by the Ring/Solution is - allow/the fat woman sing

פתיחה ב-מי/בתולות שרות ב-לה/אז יש לי פיפי
Prelude in E flat/maidens singing in A flat/than I had to pee

וורדי סביר ל-/אפוקליפסה ארית/יש רק את וואגנר
Some prefer Verdi/for Aryan apocalypse/you can't beat Wagner

הייקו הטבעת 668356
זה ממש קשה
לכתוב שיר
שיש בו רק
שבע עשרה הבר
הייקו הטבעת 668357
אולי כאשר
כותבים בשפת המקור
זה פשוט יותר
הייקו הטבעת 668362
למקור אין שפה
אלא אם הוא
שייך לחסידה - הא!
הייקו הטבעת 668396
סתם מעניין לדעת איך בכלל הגעת לכאן?
הייקו הטבעת 668398
בפינה השמאלית למטה מופיעים מאמרים אקראיים מההיסטוריה של האייל.

או שאולי
חיפשתי מקום ראוי
להייקו מתחכם.
הייקו הטבעת 668406
מה כל כך קשה?
מתמרנים הברות
עד שמסתדר.
הייקו הטבעת 668407
הברות הן רק
קליפה -
הקיום אינו ניתן
לתמרון.
הייקו הטבעת 668410
אבל הקיום
כלל אינו דורש תמרון
כי הוא אשליה
הייקו הטבעת 668413
אז גם בשבע עשרה
הברות
אפשר לכתוב
הרבה שטויות.
האי דוזו אריגטו גוזיימשטה 668418
הכף אינה שם,
גם מכבי תל אביב.
הולך לישון כבר
פרסיפל באופרה 616617
דעתו של יואב רינון על "הטמטום, השמאלץ והבנאליות של ואגנר". לא ברור מדוע מספר יחסית מעט על חוויתו האישית מהצפיה באופרה עצמה, כשברוב המאמר הוא כותב מה אחרים חשבו על וואגנר. ואכן, כמה קוראים העירו על כך אם בטעם אם בסרקזם.
וואגנר נטול וואגנר 626071
נעם בן זאב מספר על הבריון שבשך חצי שעה "חולל מופע אימים שכלל צעקות, צרחות, קללות ואיומים, היאחזות בחפצים" והפריע לכנס בירושלים לציון שנת ואגנר. יש תחושה, הוא כותב "שפולמוס ואגנר בישראל [הפך] מטא־פולמוסי: כבר דנים בוויכוח אודות החרם, ולא בחרם עצמו".

המגוחך הוא שבכנס, בו השתתפו מן הסתם אנשים שבאו בכוונה לדון ולשמוע ואגנר, הזמרות לא שרו מהמוסיקה המוחרמת של וואגנר אלא רק יצירות הקשורות אליו ולזמנו, או שהושפעו ממהמוסיקה של וואגנר (כך לפי הגירסה האנגלית של המאמר). בעצם, זה כבר לא מגוחך, זה נלעג ומקומם.
הקסם הוואגנרי לא נס לחו 658025
על "פרסיפל" בניצוחו של דניאל ברנבוים בתיאטרון שילר הצנוע, שבו "אנחנו קרובים מאוד לזמרים ועוד יותר אפילו לתזמורת שב"תהום המיסטית" שיצר ואגנר".
Götterdämmerung וקורונה 714101
שידור חי מיפן של דימדומי האלים. בגלל וירוס הקורונה האופרה מבוצעת ללא קהל. עכשיו באמצע המערכה האחרונה.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים