משיר ועד שלום 2178
כיצד השפיעו שיריו של עוזי חיטמן על תפישת השלום של הכותב ועל עמדתו הפוליטית.

מאמר זה מתאר מסע רגשי; מסע המנסה להתחקות אחר התדמית המדומיינת של השלום ברוחם של בני דורי, ילידי ראשית שנות השבעים. אני מנסה לבדוק ולהסביר כיצד נתפס השלום בעיני כילד, כמתבגר בשנות אינתיפאדה, וכצעיר בזמן שלטון רבין – וגם את התגובה לרצח.

המסע מתחיל עם עוזי חיטמן, אשר לפחות ביטא בשיריו באופן מדוייק, אם לא המציא ממש, את אותה תדמית חלומית־משיחית של שלום, עמה הלכתי אני ובני דורי במשך שנים. המסע מסתיים עם רציחתה של אותה תדמית חולמנית. אין כאן מסקנה פוליטית, ואין עובדות מוצקות; המסע הוא יותר בגדר הרהור, וניסיון להבין טוב יותר את עצמי, את עצמנו.

"אני נולדתי לשלום שרק יגיע
אני נולדתי לשלום שרק יבוא
אני נולדתי לשלום שרק יופיע
אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו"

איזו תפיסה של שלום מוצגת בשיר? הבה נחליף את המילה "שלום" במילה "משיח". בעליל נראה שבשיר מובעת תפיסת עולם משיחית ופאטאליסטית. יש בו תפילה וכמיהה ואמונה ובעיקר יש בו ציפיה פאסיבית.

השלום מוצג כמצב בדומה לימות המשיח כפי שהם מתוארים בתנ"ך, "גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". מצב שאנחנו רוצים להיות "בו". אנחנו רוצים, משתוקקים ודורשים ש"יופיע". כך גם בשיר אחר של חיטמן:

"וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום
ויצאתי לחפש מעט שלום
ולא היה מלאך ולא היה שלום
הוא מזמן הלך ואני עם החלום"

קיימת כביכול נבואה, הבטחה של שלום, של ימי שקט אוטופיים. ההבטחה מצטיירת בבהירות כבחלום, אבל נותרת בבחינת נעלם, גורל צפון לעתיד שיתגלה ויופיע בעקבות חסד אלוהי. המבשר הוא מלאך שנשלח משמיים אל דור העתיד התמים של הילדים, על־מנת לבדוק האם הדור כשר להורדת מתת השלום ממעל.

ומדוע אני מנתח ומתעמק במה שתאמרו – אך שיר ילדים תמים הוא? כיוון שאני ובני דורי גדלנו לא רק על השירים האלה אלא גם על תפיסת העולם הטמונה בהם. השלום היה התקופה ההיא, העתידית, הבלתי מושגת מחד גיסא והברורה כל־כך במתארה מאידך גיסא. תקופה שבה ייתכנו דברים פנטסטיים שלא מתקבל על הדעת שיקרו בימי חיינו, כמו ביקור ב"סלע האדום" כתיירים ממש. באותה מידה תקופה זו עומדת אחר כתלנו בבחינת "הו, עד שתגדל כבר בטח לא יהיה יותר צורך בצבא", משפט ששמעתי אינספור פעמים בילדותי כעובדה שהובעה מתוך כמיהה אך נתפסה כממשות אצלי ואצל בני־דורי.

ואז קרה דבר. הוא בא. פירמידות בעיניים ושלום במקטרתו.

אופוריה ואקסטזה אחזה אותנו כילדים וקלטנו את גודל האירוע. אבל מה שהמבוגרים לא טרחו לספר לנו הוא שבנאומו בכנסת הוא גם אמר "קדימה, רק תתנו את השטחים". אה, כן. שטחים, ערבים, כיבוש – אלה לא היו חלק מילדות שנות השבעים. טיול בעיר העתיקה, ברמאללה ובחברון – כן, אבל בלי כל קשר וזיקה לדבר ההוא, הרחוק, שנקרא "שלום". אין קשר בין הדברים, כפי שבשירים של חיטמן לא מוזכר אויב. לא מדובר על כך שאותו שלום לא ינחת עלינו כשמיכה רכה ממעל, אלא הוא יהיה – מה עגום – תוצאה של אינספור דיונים בחדרים אפופי עשן, חוזים מדוקדקים בשפה משפטית יבשה והתמודדות עם הגרועים שבאויבנו.

וכך נחתה עלינו האינתיפאדה, ואנחנו, אויה, בצבא, באותן שכם וחברון ורמאללה. למה ומדוע? לא הבנו. איה ההבטחה שבשירים, ולמה אנחנו לובשים מדים? אט־אט החלו חודרות אלינו תובנות שהיו מנת חלקם של סהרורים מוזרים, אנשים שכאשר אנחנו אכלנו פופקורן בפסטיבל הילדים והאזנו לעוזי חיטמן, נפגשו, אשפי"סטים שכמותם, עם אנשים כמו סירטאווי. אנשים לא קיימים, שאמרו וכתבו דברים בוגדניים, מסוכנים. ולפתע – הייתכן שהם צודקים?

וקול משיחי אומר – ודאי! הנה ההוכחה, הנה חבלי המשיח. והשלום, אותה הבטחת השלום עליה גדלנו, חייבים אנו להגשימה, הלא כן? ואם כן, אז בכל מחיר. ואם צריך למסור כמה שטחים, נמסור. הרי "הבטחתם שלום", ואנו, דור הבנים, ניתן כל שצריך לתת כי את החלום יש להגשים והבטחות צריך לקיים.

מי צריך לקיים? עדיין, אף שבגרנו, מישהו "שם", "למעלה", צריך לקיים. הרי הבטיחו. אנחנו רוקעים ברגליים כילדים ו"דורשים שלום".

ואז באו ימי רבין. ובאה ההתפכחות הכואבת. בערבית אנחנו שומעים את צמד המילים "עמליית אל־סלאם" שתרגומו המילולי הוא "תהליך השלום" אבל הוא מזכיר במצלול "עמל השלום". השלום לא ינחת לפתע ביום בהיר אחד כחמור לבן הקשור ליד בית התפוצות. השלום הוא עמל, הוא עבודת גישור קשה ומפרכת על פני תהום. תהום של התעלמות ארוכת שנים מעצם העמל הזה. עמל שלא התחנכנו עליו, שאינו דומה כלל לאידיאל השלום כימות משיח, כחלום ספק־מושג ספק־אוטופי. איש לא סיפר לנו בילדותנו ששלום אינו רק נסיעת תיירות לפטרה אלא גם הבלגה על פגיעות קשות מנשוא.

והאיש הזה, רבין, ניסה לעשות את הדברים תוך שהוא מדלג על דור הורינו ופונה ישירות אלינו. מתוך הבנה של החסר החינוכי שלנו, של הילדותיות שלנו, הוא פנה אלינו והסביר לנו בפשטות את שיש לעשות. הוא הצליח לנפץ את ההבטחה הכוזבת של עוזי חיטמן תוך מילוי החסר בתוכן חדש, תוכן מלהיב וציוני. עשיה כאן ועכשיו, לא המתנה לחסד אלוהי אלא פעולה. מפגשים עם האויב, פרוייקטים משותפים, חזון של הקמה ובניה. מאבק והקרבה למען האידיאל החליף שנים של המתנה ל"גדולים" ש"יעשו שולם". הוא ידע להחליף את הציפייה בתקווה ואת החלום בעמל, עמל ששכרו יבוא יחד עם הזיעה והדמעות. הוא ידע כיצד לקחת דור ילדותי וחולמני ולמצות מתוכו את הפוטנציאל המעשי והיוצר. אך הפרוייקט לא השתלם.

ממשיכי דרכו לא ידעו כיצד להניע את התהליך שגווע, ודור החלום הפך לדור הדמעות, דור השברון והייאוש.
קישורים
לזכרו של עוזי חיטמן
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

268927
ממשיכי דרכו לא ידעו ? בתקופתו של רבין עצמו היו מספיק הרוגים, נרצחים ופיגועים. אז אמרו שהסיבה היא שהחמאס מתנגד לתהליך השלום. מעניין, לפי אותו הגיון, מה הסיבה שהוא עושה פיגועים עכשיו, כשאין תהליך שלום.
ואז בא רבין 268932
נו, אז מה קרה כשבא רבין? על איזה התפכחות אתה מדבר? ההיפך, שקענו עוד יותר בחלומות הכוזבים. וכשהתפוצצו האוטובוסים לא היה מי שישיר את שיר הפיכחון, שמענו על קרבנות השלום, כאילו שמחיר השלום הוא הרוגים, וכך דרכו של עולם.
עוזי חיטמן גם כתב על אלה "שלוקחים מונופול על החכמה ויודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי..." וכל אחד, ימין או שמאל חשב שעליו הוא מדבר. חבל שהמאמר מחטיא את יצירתו של חיטמן.
268950
''וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום
ויצאתי לחפש מעט שלום
ולא היה מלאך ולא היה שלום
הוא מזמן הלך ואני עם החלום''

השיר מתואר במאמר כאילו הוא מציג את השלום כאידיאל ולא כתוכנית פעולה.
אני מוצא בו דברים אחרים. השלום נמצא ב''חלום'' לא כי מקומו שם, להיפך, הילד מחפש להגשים את החלום, ''ויצאתי לחפש מעט שלום''. אולם המציאות העגומה מתנכרת לו.''ולא היה מלאך ולא היה שלום. הוא מזמן הלך ואני עם החלום''.
כאן יש מרירות ופסימיות שאינן אופייניות לשיר ילדים.
העיבוד המחודש של הדג נחש 268961
שעשו עם עוזי חיטמן ז"ל, כנראה כדי להתאים את הכוונה האמיתית של השיר לימינו:
לחפש שלום או לחפש אויב 269033
הילד הול לחפש ''מעט שלום'' מעט מהתחושה המחממת של האוטופיה. הוא לא הלהך לחפש את האויב כדי לעשות איתו שלום אלא את הישות הערטילאית הנקראת ''שלום''. לא היה מלאך ולא היה שלום - שניהם שייכים לעולם המיסטי ולא לריאליה.
מבלי משים, עלה הכותב על הבעיה העיקרית 269037
היחס ל''שלום'' במדינת ישראל, ובמיוחד באגף השמאלי, מזמן חרג מגדר ההתייחסות העניינית והרציונלית - כהסכם חתום בין מדינות, כלכלי בעיקרו, המסדיר את יחסיהן וקשריהן - והפך לכמיהה משיחית ל''שלום'' כמושג ערטילאי בנוסח אחרית הימים ''וגר זאב עם כבש'', מבלי להתיחס כלל לתועלות ולנזקים שבהסכם כזה.
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269273
המלחמה היא פסגת ההשגים של החברה האנושית.
אדמה ודם הם יסודות עקריים, בתפיסת החיים של הימין הישראלי.
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269275
אין ספק שדבריך משכנעים מאוד.
עליך נאמר 'עוקר הרים וטוחנם'.
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269276
אני מאוד שמח על המחמעה.
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269384
התפיסה כאילו העולם מחולק רק לשחור ולבן, ''שלום מול ממלחמה'' היא תפיסה אינפנטילית משהו.
ראה לדוגמה את המצב בין קפריסין הטורקית ליוונית (או בתמונה הגדולה יותר, בין יוון לטורקיה). אין שלום, יש עוינות בלתי מוסתרת, אבל הגבול שקט.
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269386
נכון, גם החלוקה ל''מכחישי שואה'' ו''לא מכחישי שואה'' שעשית בדיון אחר היא אינפנטילית משהו.
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269487
נו, וזה לא מצדיק חלוקה אחרת במקום מסוים?
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269522
תסביר?!
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269619
מה שהתכוונתי הוא שגבול שקט המקטין את עוצמת החיכוך מצדיק החזרת שטחים.
מבלי משים, עלה עוד כותב על הבעיה העיקרית 269646
א. בקפריסין (ודרך אגב, גם במדינות האם - יוון וטורקיה) בוצעו חילופי אוכלוסין מסיביים (למעשה טרנספר הדדי בהסכם) שהפחיתו את החיכוך בין האוכלוסיות השונות.
ב. גם יוון וגם טורקיה הן דמוקרטיות (ברמה כזו או אחרת). בדמוקרטיה יש לשלטון אינטרס ברור למנוע מלחמה, או לפחות לצמצמה למינימום ההכרחי, לעומת דיקטטורה שבה יש לשלטון אינטרס ברור לשמור ואף להסלים מצב של מלחמה. לפי הידוע לי, מעולם לא פרצה מלחמה בין שתי מדינות דמוקרטיות. באף מדינה ערבית אין דמוקרטיה (וכפי שכבר כתבתי, עיראק היום מהווה מקרה מבחן שישנה את תמונת המצב).
ג. בקפריסין אף שטח לא "הוחזר". נהפוך הוא - הסכסוך הטריטוריאלי עדיין קיים, רק שהוא על אש קטנה ואינו מלווה באלימות. אצלנו לעומת זאת הסכסוך אינו טריטוריאלי אלא קיומי (זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית בלב המזרח התיכון הערבי מוסלמי). המלחמה הנוכחית פרצה על "זכות השיבה" ולא על העברה של שטח כזה או אחר מסטטוס "שטח B" ל"שטח A".
האשלייה 269163
ההתייחסות הנאיבית/אשלייתית הזו הוכנסה בנו גם אלה ילידי שנות ה-‏60. גדלנו על זה וההתפכחות היתה קשה
משיחיות פרגמטית 269343
יש כאן בעיה קטנה עם הקישור לשירים של עוזי חיטמן ששניהם נעשו אחרי התחלת תהליך השלום עם מצריים ושניהם, במידה רבה מושפעים מהאירוע. (ראו את אתר "מומה" בעניין הפרטים הכרונולוגיים).

גם הניתוח הכללי סובל מבעיה קשה. נכון אומנם שרבים מבני דורינו (ולדעתי גם הדורות הקודמים) תפסו את השלום כ"ימות המשיח", איזו תקופה טובה שתבוא בעתיד הלא ברור, אבל גם ברור שהיה קצת קשה, למי שעיניים בראשו, לתפוס אחרת את העניין. אויבינו לא היו מעוניינים בעשיית שלום והדרישות שלהם מאיתנו לא היו "המשכה של הפוליטיקה" אלא רצון טהור וכנה בהשמדתנו בהקדם האפשרי.

התפיסה האוסלואית ה"פרגמטית" תולדותיה קשורות הרבה יותר לשיר אחר. "שיר השלום". בשיר השלום מוצגת עמדה שהיא כביכול מעשית, אל תלחשו תפילה, עשו משהו‏1. זו אמירה יפה ומעוררת מחשבה, האם באמת עשינו כל מה שניתן כדי להשיג את השלום? מן הסתם לא.

לכאורה מדובר בגישה פרגמטית: לא נשאיר אבן לא הפוכה במסענו אל השלום. למרבה הצער, היסוד המשיחי לא נעדר גם מן הגישה הזאת. במידה מסויימת הוא אפילו חזק יותר. יש הבדל מהותי בין שאיפה (גם אם מעורפלת) לשלום, ובין עשיה שנועדה, בדרך של אשליה עצמית, ליצור "פרטנר לשלום" ממי שמעוניין בכנות בהשמדתנו לאלתר תוך כדי הרוויית אדמת המולדת בכמות גדולה ככל האפשר של דם.

ביסוד הגישה האוסלואית מונחת הנחה שהמציאות איננה נתון בתוכו אנו צריכים לפעול בצורה מעשית אלא שהמציאות ניתנת לעיצוב על ידי תיאורה, והיא תלויה אך ורק במעשינו. אם רק נגיד שערפאת הוא "פרטנר" הוא יהיה פרטנר. אם רק נגיד שיאסין הוא "מתון" אזי הוא מייד יהפך למתון. אם רק נבליג על הטבח הבארברי התורן יבין היריב שהאלימות איננה משתלמת.

היסוד הדתי, משיחי, בתפיסה הזאת ניתן לאיתור באופן ברור בשורת הסיום של המאמר:
"ממשיכי דרכו לא ידעו כיצד להניע את התהליך שגווע, ודור החלום הפך לדור הדמעות, דור השברון והייאוש"
לדידו של כותב המאמר, לא היה כל פגם ברעיון ובהנחת היסוד של אוסלו, הבעיה הייתה רק באותו דור "אשר לא ידע את יוסף". מלבד החובבנות החפיפניקית של צורת האפולוגטיקה יש כאן גם איזו תפיסה של רבין כמייסד הדת או המשיח. כמה חבל שלא האזנו לבשורתו...

1 אם כי העשיה עצמה היא רק שירה.
משיחיות פרגמטית 269540
כל הציונות היא משיחיות פרגמטית. רק שהיא היתה מבוססת על משהו נכון מבחינה מציאותית, ולכן על אף ההזויות שלה בשלבים הראשונים, היא הצליחה. השלום הזה, לעומת זאת, המציאות פשוט אינה משתפת פעולה איתו. היכולת להבחין בין משהו שאמנם לא קיים כעת, אבל יש לו יסוד אמיתי במציאות ויוכל להתקיים, לבין משהו שנובע ממשאלות לב מנותקות, מאפיינת אנשים עם חזון. אנשים שתחושת המציאות והקליטה האינטואיטיבית שלה, חזקים מאוד, מסוגלים לחוש לאיזה מהלך יש יסוד במציאות, על אף שהוא תיאורטי, ולאיזה לא.

מהלך ההשלמה עם שכנינו הוא כרגע מהלך שאין לו אחיזה במציאות, בוודאי לא בדרך בה מנהיגי ישראל של העשורים האחרונים רואים אותו. לכן התהליכים המיועדים להשיגו יתנפצו שוב ושוב אל סלעי המציאות, וישאירו הרבה תמימים, כמו כותב המאמר, מאוכזבים ותוהים מה התקלקל. ולעיתים עם נחישות כפולה להשיג שוב את מטרת העיוועים במחיר גבוה יותר.
אם אשתמש בגישה צינית, אומר שהמנהיגים הפוליטיים המשופשפים שלנו יודעים שהמציאות לא תשתף פעולה עם החלום הזה, מעצם נסיונם בחיים והיכרותם את המציאות. אבל הם בכל זאת משתפים פעולה, ואפילו יוצרים את מערכת הרמיה האדירה הזאת, כדי להשיג מטרות אחרות לגמרי. לא אכפת להם כלל מהתמימים הרבים שלוקחים את להט השלום המשיחי שלהם לגמרי ברצינות. התמימים הללו הם החמורים הנושאים אותם למטרות הקטנות שלהם.
משיחיות פרגמטית 269684
נו, אז גם משיחי שקר צריכים חמור. אחרי שהתרגלנו לשמש בתפקיד במשך יותר מחצי יובל עבור הרב קוק וממשיכי דרכו, עוד רכב אחד שמכה באחורינו כבר לא משנה הרבה.
270834
ומה עם שירת יואל ריפל?
בלילה בלי כוכב
בלילה קר של סתו?
אה צריך קודם למות
אוי חבל חבל
אפשרות אחרת 270986
כאשר דנים בתפישת השלום או המלחמה של יוצר כזה או אחר לוקחים בחשבון רק את מה שיצא לאור.לא את כליותיו ולבו.
בשורות הבאות אינני בא לומר או לקבוע דברים ביחס למוסיקאי,היוצר,והמבצע הנכבד עוזי חיטמן עליו השלום.
אלא להעלות אפשרות אחרת,והיא:אולי לא הייתה כל השפעה של יצירותיו על תפישת השלום שלו.אולי הוא כתב יצירות ברוח השעה כדי למכור,או כדי לשבת על הגדר כיוצר נייטרלי.
שלום הוא חלום,מלחמה היא מציאות,חלום השלום של יצירות למיניהן,הוא פועל יוצא של מציאות המלחמה.
אנשים טובים!יוצר שיכתוב או יציג בישראל יצירות התומכות במלחמה,ימות מרעב.
חוץ מזה ינוח על משכבו בשלום עוזי חיטמן.
אפשרות אחרת 271243
מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים לא חסרים שירים "מלחמתיים". לדוגמה: "שלחי לי תחתונים וגופיה". ליתר דיוק: הוא הפך להיות אפילו יותר מלחמתי כדי "להמכר".
אפשרות אחרת 272116
חבר יקר.השיר תחתונים וגופיות לא היה שיר מלחמתי.אלא שיר מכיר (לשון למכור) ברוח השעה.המחבר (ואינני יודע מיהו?)כתב אותו לצורך הפקת רווחים ולא כהשקפת עולם אישית אידאית אותה ביקש להעביר כמסר ערכי בשירו.שונים ממנו היו למשל חיים גורי,ומשה שמיר.
אפשרות אחרת 272126
תלמה אליגון רוז, שהביעה חרטה לאחר מכן; אבל השיר באמת אינו מלחמתי, אלא יותר צה"לי.
אפשרות אחרת 273914
שם השיר הוא ''אין לך מה לדאוג''.
אפשרות אחרת 273941
האם ידוע לך במקרה גם מי המשורר שכתב את השיר שמילות פזמונו החוזר מתחילות ב''כן כן, לא אז לא, החיים הם סרט'' (מצאתי את עצמי מצטט זאת לאחרונה).
אפשרות אחרת 273958
במקרה יש לי את התקליט הזה שנקרא: עוזי פוקס.
את השיר הזה כתבה תלמה אליגון וקובי אשרת הלחין, הצמד הזה גם אחראי לעוד שירים בתקליט וביניהם "אין לך מה לדאוג" ו"ילדונת".
אפשרות אחרת 274005
דז'ה וו סוחף...

בשנת '74 הופעתי עם "אין לך מה לדאוג" בערב (אחה"צ) כשרונות בחטיבת-ביניים בלונג-איילנד, ניו-יורק, מול 400 תלמידים שאינם דוברי עברית. המנחה הציגה את השיר "THE ISRAELI FOLK SONG, SEND ME UNDERWEAR...

ואיך נשכח את "דודי שב הביתה, שב לרגע של חופשה, דודי שב הביתה, לילדים ולאשה" ?
אפשרות אחרת 274211
תודה.
אפשרות אחרת 464461
האם יש לך את העטיפה של התקליט של עוזי פוקס
נולדתי לשלום... 288111
מישהו יודע איך אומרים את מילות השיר בערבית :
זה ממש אבל ממש חשוב לי...

"אני נולדתי לשלום שרק יגיע
אני נולדתי לשלום שרק יבוא
אני נולדתי לשלום שרק יופיע
אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו"

תודה רבה... רבה...

אני מקווה שתוכלו לעזור לי...

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים