עמי הבחירה 3350
שלמה אבינרי סוקר את גישתו של אנתוני סמית לתופעת הלאומיות
במאמר בגיליון "ספרים" של "הארץ", סוקר שלמה אבינרי את עמדתו של ההיסטוריון הבריטי אנתוני ד' סמית באשר לשורשי הלאומיות, בעקבות תרגום ספרו של סמית "עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית" לעברית.

בניגוד לתפיסות הרואות בלאומיות תופעה אנושית חדשה, תוצר של תהליכים ומצבים מאוחרים (היסטורית) כגון עליית החילון, התרחבות מעמד הביניים, התגברות התיעוש והבשלת רעיונות עידן הנאורות באירופה, מדגיש סמית דווקא את מרכזיותם של רעיונות דתיים ואתניים עתיקים בלאומיות המודרנית. הוא מדגים זאת דרך הלאומיות שעלתה מחדש במדינות הבלקן בשנות ה-‏90 של המאה ה-‏20, לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי והמיתוסים האוניברסליים שליוו אותו, מה שהביא שם לעשור של מלחמות. לאומיות הצדדים הלוחמים בבלקן נסמכה על מרכיבים דתיים חזקים: אצל הסרבים היתה זו הנצרות האורתודוקסית, אצל הקרואטים הנצרות הקתולית ואצל הבוסנים האיסלאם. סמית דוחה את הטענות כאילו המרכיב הדתי היה שם רק מניפולציה של מנהיגים לאומניים.

סמית מזכיר את חשיבותה של הקתוליות גם לגיבוש הלאומיות הפולנית, את העובדה שגם ממשלות יוון הסוציאליסטיות הולכות להשבע אצל הפטריארך האורתודוקסי, את התפיסה הרפובליקנית הצרפתית הרואה במלך האדוק לואי התשיעי, שהוא גם המלך המקודש היחיד בצרפת - את מייסד האומה ודוגמאות רבות נוספות. הוא טוען כי בניגוד לחלק מן התפיסות הליברליות והמרקסיסטיות, הלאומיות אינה תוצר של אינטרסים העושים בה שימוש, או ביטוי לעניינים מעמדיים או כלכליים, אלא מטרה לעצמה. כלומר היא קודם כל ביטוי לתחושות אותנטיות, המעוגנות בתודעות היסטוריות אנושיות עמוקות וותיקות. מי שמחפש את יסודותיה של הלאומיות בגורמים אחרים, טוען סמית, לעולם לא יבין את כוחה ועוצמתה.

אגב עניין זה, בסוף המאמר מזכיר אבינרי את מחקרה של חוקרת הלאומיות חדוה בן ישראל, המצביע על כך שרוב חוקרי הלאומיות הרואים בציונות תנועה המונעת על ידי גורמים כלכליים וחברתיים, הם יהודים או ממוצא יהודי. הם רואים את הזהות והלאומיות היהודית כעניינים חסרי ערך, חולפים, או כתוצרים של אינטרסים.

כדי להבין את מקור התמדתה של הלאומיות המודרנית גם בעידן הנתפס לעיתים כפוסטמודרני, פונה סמית בספרו "עמים נבחרים" לסקירת תופעת "העם הנבחר" ולתחושת השליחות המלווה אותה. הוא מנתח במפורט ארבע אומות הרואות בעצמן נבחרות: האמהרים של ימי הביניים, האפריקנרים, הארמנים, והציונים. האמהרים ראו בעצמם (ובמידת מה עד היום) את צאצאיהם של מלכת שבא ושלמה המלך, השומרים על ארון הברית ועל הגחלת הנוצרית, אל מול פגאנים ומוסלמים. משום כך הם תפשו את ממלכתם כהמשכה הטבעי של ממלכת ישראל. הארמנים, שהיו האומה הנוצרית הראשונה, ראו בעצמם שומרי החומות של הנצרות מול האימפריה הפרסית ומול הפגאנים, ועד היום מהווים הם זרם נוצרי נבדל. גם האפריקנרים, שמרדו באימפריאליזם הבריטי, עברו לתחושתם את "יציאת מצרים", מה שלדעתם מגדיר אותם כעם הנבחר. באשר לציונות, סמית מדגיש את היסודות הדתיים של הסוציאליזם הציוני, וטוען שאין הם אינסטרומנטליים בלבד, אלא משקפים זיקה אמיתית ועמוקה של הסוציאליזם הציוני ליהדות. הוא גם עוסק במתח הציוני המתמיד בין השאיפה להיות עם ככל העמים לבין מורשת רעיון הבחירה.

בשלל דוגמאות מאירופה, אמריקה ואסיה, ממשיך סמית בסקירת פולחנים, רעיונות בחירה ותחושות של שליחות לאומית ואוניברסלית בקרב לאומים נוספים. הוא מצביע על כך שתודעת הבחירה אינה בהכרח מובילה לרעיון של עליונות לאומית או לתפיסות גזעניות, כפי שניתן היה אולי לצפות, אלא לעיתים דווקא לתחושה של שליחות וגאולה אוניברסליות, רעיון שביטאו רבים, ביינהם גם ההוגה הלאומי האיטלקי ג'וזפה מאציני והסוציאליסט הציוני משה הס.
קישורים
מאמרו של אבינרי - הארץ
Chosen Peoples - אמזון (כולל אפשרות לעיין בספר)
חדוה בן ישראל - ויקיפדיה
גם יהודית, גם דמוקרטית - מאמרו של טל כהן
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

האומה הציונית? 573902
סיכום מעניין, תודה. בינתיים רק הערה קטנה: "האומה הציונית"- מונח מוטל בספק כשלעצמו, וגם סותר (לכאורה לפחות) את התיאוריה הכללית של הספר. מוזר מאוד.
האומה הציונית? 573905
אכן, אין דבר כזה ''אומה ציונית''.
ציונית? 573942
אין דבר כזה ציוני ומזמן אני לא חושב עם המילה הזאת.

הציונות נועדה להקמת המדינה וביסוסה
אנחנו כבר לא שם, למרות ההמולה.

אפשר להשתמש במילה פטריוט במקום ציוני.
הסטודנט א-לה אבינרי 573907
מה שאותי מעניין זו הדרך שבה אבינרי מתאר את הסטודנט להיסטוריה/מדעי המדינה

לפי תאורו אפילו המעמיקים שביניהם מכירים רק תאוריה אחת "נכונה" של הלאומיות

.
זה טריק רטורי של התחנפות לקוראים

הוא יוצר במשתמע הבחנה בין הקורא שהוא רחב אופקים מספיק כדי להתעניין בדעות חדשות לבין הסטודנט שנשאר שבוי בתוך האורתודוכסיה המלומדת

.
אבל קשה לי להאמין שפרופסור אבינרי באמת חושב שהסטודנטים שלו הם כאלו
הסטודנט א-לה אבינרי 589157
או שהמרצה של הסטודנטים שלו הוא אורתודוקס מלומד.
חוקרי סתם 573943
לגבי חוקרי הלאומית (ציונות) היהודים שמצביעים על הגורמים הכלכליים והחברתיים כעיקריים ומבטלים את הלאומיות היהודית והיהדות...מה אוסיף ומה אומר.
-מזל שיש אמיצים שמוכנים לקרוא עבודות של חוקרים שאלו המסקנות שלהם.

אני משער שכל אדם עם קופסא תקינה היה נפטר משעמום כבר בעמוד הראשון.
חוקרי סתם 573944
גם אני חשבתי איזה שעמום זה לקרוא ויכוח עם תיאוריות שאת לא מכירה (ונשמעות מפגרות), זו שיטה גרועה להציג נושא, אבל יכול להיות שזה רק המאמר של אבינרי והספר לא מתווכח איתן.
חוקרי סתם 573952
יכול להיות, אבל זה נראה עוד פחות הגיוני מהקודם: "פונה סמית בספרו "עמים נבחרים" לסקירת תופעת "העם הנבחר" ולתחושת השליחות המלווה אותה"
...איך מקיימים דיון על תחושת העם הנבחר בעידן התעשייתי פוסט מודרני טרואמתי (מחקי את המיותר) מבלי לכלול בו את הבריטים?

התחושה של עם מובחר ועם נבחר היא די דומה בעיני, כרגע.
מישהו מרגיש משונה ?
חוקרי סתם 589158
או האמריקאים מפיצי הדמוקרטיה והקפיטליזם כערך בעולם קונצנזוס וושינגטון) ושומרי היציבות- איפה הם?
חוקרי סתם 573954
אממ... אלו התאוריות הנפוצות והמקובלות ביותר בתחום. יתר על כן, הגישה הקונסטרוקטיביסטית (זו שרואה בלאומיות תוצר של הבניה חברתית בתקופה המודרנית) נפוצה מאוד גם מחוץ לאקדמיה במערב. כך שאולי הוא מתווכח עם תאוריות שאת לא מכירה, אבל זה שאת לא מכירה אותן זה לא בדיוק אינדיקציה למשהו.
והייתי ממליץ לא לקרוא לתאוריות שאת לא מכירה, וששמעת עליהן רק מתוך ביקורת עליהן, ''מפגרות''.
חוקרי סתם 573958
ברור שאתה צודק, אבל לפחות תסכים איתי שזו שיטה גרועה להציג נושא.

(עוד לא נתקלתי בספר אחד על אסטרונומיה או אסטרופיזיקה שהפרק הראשון שלו לא מוקדש לאריסטו, זה לא בדיוק אותו דבר אבל גם שם הקורא אומר לעצמו אוף).
נאו-שמרנות בשטחיותה. 573959
"לפי גישתו של סמית, ביסודה של כל לאומיות מודרנית מצוי גרעין אתני היסטורי שיש לו ממדים של המשכיות יחד עם יכולת של השתנות, והוא משמש בסיס לזהות הלאומית המודרנית גם אם הוא פתוח לקבוצות אחרות ורואה עצמו כחלק מסדר אוניברסלי המאורגן לפי חטיבות לאומיות. במלים אחרות: הלאומיות אינה רק המצאה מודרנית ואינה רק מכשיר בידי אינטרסים כלכליים וחברתיים אחרים. לפי סמית, התפישות האינסטרומנטליות השונות בחקר הלאומיות לא רק שאינן נכונות היסטורית - הן גם אינן מצליחות להסביר את עוצמתה של הלאומיות ויש בהן מידה לא קטנה של רדוקציה, כאילו הלאומיות היא ביטוי למשהו אחר (כלכלי או מעמדי). לפי גישתו, הלאומיות היא ביטוי לעצמה ושואבת את עוצמתה מכך שהיא מעוגנת בתודעות היסטוריות עמוקות של בני אדם. כמובן שאין הוא סבור כי היא נובעת מיסודות ביולוגיים של גזע ודם, אלא מתודעות אנושיות קונקרטיות, שהן תמיד פרי התפתחות היסטורית ופתוחות לשינוי, ולכן הבנת התפתחויות כלכליות וחברתיות היא חיונית. אך מי שמחפש את יסודותיה של הלאומיות בגורמים אחרים לעולם לא יבין את כוחה ועוצמתה. בזאת טעו הן המרקסיזם הקלאסי והן הליברליזם האינדיבידואליסטי."
כל זה נכון כמובן אבל אין זה אומר שהלאומיות היא המשך ישיר ומתבקש של השבטיות האתנית. הלאומיות נוצרת הרבה פעמים כתוצאה ממקריות (כמו בתגובה 571934) ונתמכת ע"י ריכוזיות מדינית כמו אנגליה, צרפת וספרד של ימי הרנסאנס, והמדינות שקמו במאה ה19. הדת משמשת כגורם מניפולטיבי במקרים כאלה כמו גם עבר משותף מדומיין ופולחן גיבורים. עצם העובדה שדברים אלה נקלטים בקרב ההמונים אכן מראה שיש להם בסיס אתני היסטורי אבל הם תלויי הקשר היסטורי ולא היו יכולים להתפתח בתנאים אחרים. כך למשל, הקטע מריצ'ארד השני
This royal throne of kings, this sceptred isle,
This earth of majesty, this seat of Mars,
This other Eden, demi-paradise,
This fortress built by Nature for herself
Against infection and the hand of war,
This happy breed of men, this little world,
This precious stone set in the silver sea,
Which serves it in the office of a wall
Or as a moat defensive to a house,
Against the envy of less happier lands,—
This blessed plot, this earth, this realm, this England.
לא היה יכול להיכתב לפני תקופתה של אליזבת הראשונה על הגאווה הלאומית המאפינת אותה ואנכרוניסטי לחלוטין לתקופה שאותה הוא מתאר.
תפיסה שטחית כזו לגבי ההיסטוריה אנחנו רואים גם כאן לגבי תולדות העם היהודי והציונות. אזכרת הס ומאציני מצביעה על השטחיות הזו מכיוון שההגות הליברלית של המאה ה19 היא יוצאת מן הכלל ואינה מעידה על תפיסת נבחרות במהלך כל ההיסטוריה. ואם נגענו באיחוד איטליה, ראוי להזכיר שכשגריבלדי ביצע את כיבוש דרום איטליה, מנהיגי הצפון לא ראו זאת בעין יפה. הם חששו שאיטליה תהפוך למדינה בעלת צביון ים תיכוני במקום הצביון המרכז אירופי שהם שאפו אליו (כפי שאכן קרה). איחודה של כל איטליה לא היתה דבר "טבעי" כפי שהיתה גורסת כל תפיסה שטחית.
573969
לא קראתי את הספר ולא את המאמר של אבינרי. נדמה לי שסמית מפספס בויכוח שהוא מנהל בקשר למה חשוב יותר ומה קובע יותר. מה שנראה לי חשוב הוא הצרכים הנפשיים של אוכלוסיה במקום מסויים. צרכים באמונה משותפת, בתחושת ייחוד, במשהו שקושר את האנשים, אפילו אם חלק מכל הדברים הללו מוטמעים באופן מניפולטיבי- אופיום לעם כדברי מרקס. גם מרקס לא זלזל בתחושות הללו; הוא קיווה להתגבר עליהן על ידי יצירת תודעה מעמדית- וכמובן נכשל. (אפשר למצוא תחושת ייעוד אצל רוב העמים -אלא שהיא באה לביטוי בצורות שונות).
שאלת הדיוט 576381
בתור מבין קטן מאוד בתאוריות המדיניות הללו, הטוענות כי הלאומיות היא המצאה מודרנית אני לא מבין כיצד הן מסתדרות עם תפיסות לאומיות שאני רואים אפילו בספר מוקדם כמו התנ"ך. הדת של התנ"ך משתמשת בלאומיות גם בגזרים שהיא מציעה וגם במקלות בהם היא מנפנפת. למשל איום בגלות לאומית מול הבטחה למעמד בינלאומי גבוה. גם המילים עם ואומה מופיעות בתנ"ך. מה אני מפספס פה?
זו אינה שאלה קנטרנית. אשמח להבהרות.
שאלת הדיוט 576407
זאת באמת טענה שמנוסחת בצורה לא ברורה. המובן הפשוט של הטענה, נראה לי, הוא שהתפיסה שלכל עם יש זכות לאוטונומיה שלטונית במולדתו היא רעיון מודרני. לפני המודרניות אנחנו רואים קיסרויות שכוללות עמים רבים, קהילות קטנות בעלות אוטונומיה שלטונית או קהילות דתיות כאלה. רק בתקופה המודרנית מתגבש "המון" שמזהה את עצמו כ"עם" ודורש חפיפה בין שילטון, גבולות גיאוגרפיים ומוצא אתני. ללאומיות המודרנית יש גם מאפיינים פחות או יותר קבועים, כמו יחס רומנטי לאדמת המולדת, אגדות עם, מוזיקה לאומית וכדומה.
הטענה על טבעה המודרני של הלאומיות לא מכחישה את קיומה של אתניות קדם-לאומית. היא רק אומרת שזאת לא לאומיות.

המובן המעניין יותר של הטענה הוא זה של גלנר ואנדרסון, שטוענים (כל אחד בדרכו) לקשר הפוך: לא העם יוצר מדינה מודרנית, אלא התהליכים המודרניים יוצרים עם.

האם, כטענתך, בתנ"ך מופיעה כבר לאומיות דומה לזאת המודרנית? מאוד יכול להיות שכן. הוגי התיאוריות על הלאומיות לא עסקו בתנ"ך. בכל מקרה, בשלב הגלות היהודים איבדו את הלאומיות העתיקה והפכו לקהילה אתנית/דתית. הציונות, לעומת זאת, היא בהחלט מודרנית בשאיפתה לגבולות גיאוגרפיים שיחפפו את הגבולות האתניים ולשילטון עצמי, ובדרישה שלה ל"זכות ההגדרה העצמית" שהיא עניין מודרני לחלוטין.
שאלת הדיוט 576458
יש רש"י מפורסם מאוד על התורה, שמסביר את קיומו של ספר בראשית במילים הבאות: "משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". בדומה לזה ברמב"ן, אחת ממצוות העשה לשיטתו היא, לגבי ארץ ישראל, "שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". לאור המקורות האלה ורבים אחרים, אני מתקשה לקבל את הסברה שההגות היהודית *לא* דרשה חפיפה בין שלטון ומוצא אתני.

מה שאתה מתאר בתור ה'מאפיינים פחות או יותר קבועים' הם מאפיינים אירופאים של תקופה מסויימת. וכמובן, אם תגדיר לאומיות בהגדרה שתצמצם אותה ללאומיות אירופאית של המאה ה-‏19, תמצא שכל דבר אחר אינו לאומיות (כולל, אגב, לאומיות פלסטינית, ש'מוזיקה לאומית' ו'אגדות עם' משחקות בה תפקיד מאוד משני, למיטב ידיעתי). אבל האם נכון ללכת על הגדרה *כזו* מגבילה?
שאלת הדיוט 576496
הטענה המקובלת היא שבתקופה הקדם-מודרנית, ללא אמצעי תקשורת ואמצעי תעבורה מהירים, אנשים הרגישו זיקה לקהילה הקרובה להם ולא למושג מופשט כמו "לאום". רק כשמתפתח ה"המון" המודרני, הוא יכול לראות את עצמו כגוף שיש לו אינטרסים משלו, בתוכם הזכות להגדרה עצמית.

אני קורא קצת אחרת את המקורות שאתה מצטט. נראה לי שהם מבססים הבטחה אלוהית לבעלות על הארץ, שזה משהו שונה מזכות הגדרה עצמית.
יהודים, גם בתקופת הגלות, ללא ספק הגדירו את עצמם דרך היותם יהודים והרגישו זיקה לארץ ישראל. אבל הם לא היו "המון". עכשיו זאת רק שאלה של הגדרה: אתה יכול לומר שעד התנועה הציונית אנחנו לא רואים לאומיות אצל היהודים אלא קשר של אתניות ודת. אתה יכול לטעון שזה דגם שונה של לאומיות מהדגם הכללי.

זה נכון שהמאפיינים שתיארתי הם מאפיינים של הלאומיות האירופאית במאה ה-‏19. הם די מוצלחים, והם הועתקו בשינויים מסויימים למדינות לאומיות חדשות. הלאומיות הפלסטינית נראית לי אכן לאומיות חסרה ורופפת עם מעט מדי שמגשר בין חסידיה.
האם נכון ללכת על הגדרה כזו מגבילה? לא יודע. אני מניח שזה תלוי בשימושים של ההגדרה.
שאלת הדיוט 576501
ולכן החשיבות הרבה בהגדרה העצמית.
שאלת הדיוט 576515
זה לא ממש עוזר לפלשתינאים.
שאלת הדיוט 580610
קצת באיחור, אבל רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך:

אני טוען, שלנסות להגדיר לאומיות רק על סמך השאלה "האם היא בדיוק המודל שהתפתח במאה ה-‏19 באירופה או לא" זו גישה בעייתית; במקום להתאים את המציאות למודל, אולי עדיף ההיפך. וכשיש לך מרכיבים ברורים של זהות קולקטיבית משותפת המגדירה את עצמה כ'עם', ודורשת בעלות על ארץ מסויימת (גם אם המניעים לכך לא שאובים מפיכטה, הגל, ברוס וברוס), אזי לומר 'זו לא לאומיות' רק כי תוכל למצוא פרט-שניים שלא מתאימים למודל של המאה ה-‏19, זו בעיני טעות, שלוקחת את הצורה על חשבון התוכן בעניין זה.
(ויש שיאמרו, שהסיבה שהמאפיינים הועתקו בשינויים מסויימים למדינות לאומיות חדשות, היא בגלל שהם פרטו על מיתרים שהיו שם קודם).
שאלת הדיוט 580619
בדיוק העניין של ההגדרה העצמית, הרצון לשלטון עצמאי- לריבונות, בעניין הזה צריך לבדוק האם רוב היהודים רצו ריבונות מדינית; אינני בטוח.
שאלת הדיוט 580625
אתה יכול להיות בטוח שלא. עד ראשית הציונות היהודים מעולם לא חתרו להתישבות מדינית בארץ ישראל (להבדיל מעליות רבנים ועולים לרגל) וגם כשנוצרה התנועה הציונית היא היתה נחלת מעטים (שכולם למעט בודדים כהרצל ונורדאו היו ממזרח אירופה). ולגבי הנושא הכללי של לאומים, אכן אי אפשר לדבר על כך לפני התקופה המודרנית כי עד אז ההזדהות של האוכלוסיה היתה עם קהילתם, גילדתם, כנסייתם וכו'. היחידות המדיניות היו ממלכות, קיסרויות, נסיכויות ודוכסיות שכללו אוכלוסיות ממוצא שונה ולא שאפו להשתית עליהם את זהות המדינה. המצב השתנה רק עם אנגליה, צרפת וספרד של ימי הרנסנס וההתעוררות הלאומית האירופית שלאחר נפוליאון. (על הרקע הזה גם קמה הציונות.)
שאלת הדיוט 580687
אני לא טענתי שצריך להגדיר לאומיות על סמך השאלה "האם היא בדיוק המודל שהתפתח במאה ה-‏19 באירופה או לא".

בנוגע לשאלה האם עלינו "להתאים את המציאות למודל או להתאים את המודל למציאות", נדמה לי שזאת בדיוק הנקודה. הטענה כלפי הלאומיות אינה שהיא "לא ממשית", אלא שהיא קונסטרוקציה חברתית. ככזאת, יש יחסי גומלין בין התפיסה של הלאומיות לבין הממשות שלה בעולם החברתי. דהיינו, התפיסה של "מה זה לאומיות" יוצרת, באופן חלקי, את הלאומיות. מטעמים היסטוריים, או מטעמים של יחסי-כוח, התפיסה המקובלת של הלאומיות היא זאת שהתגבשה באירופה במאה ה-‏19. לכן, גם לאומים "חדשים" שרוצים זהות והכרה נוטים להתאים את עצמם לתפיסה הזאת.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים