קדוש, שטן, או אדם? 49
ההבדלים בין הגושים הגדולים בחברה הישראלית מתבטאים גם בדמותו של רבין בעיניהם. הרהורים לרגל יום השנה הרביעי לרצח יצחק רבין.

רצח רבין, נהוג לומר, הכה בהלם את הישראלים. כולנו זוכרים את הלוויה, את ההמונים הסוערים הבאים לחלוק כבוד אחרון לנרצח, את נאומה המרגש של נועה בן־ארצי, נכדתו. פרץ הרגשות הכתיב אז את התגובות. גם היום התגובה המקובלת היא רגשית, לא רציונלית. אך בכל זאת, מאחר והרצח היה מעשה פוליטי, ראוי לבחון אותו, ואת השלכותיו, בעין שכלתנית.

האבל על יצחק רבין, מסתבר, קיבל צורות משונות. הוא לא הזכיר אבל על מותו של פוליטיקאי, אלא את פרץ הצער המקובל בעת מותו של אליל רוק, וזה מוזר. לרבין לא הייתה הכריזמה הנדרשת. גם נאומה של בן־ארצי מתברר, בקריאה שניה, כאוסף של אמירות די שמאלציות.

מתוך חשש "לאחדות העם", הודחק כל דבר בעל תוכן פוליטי. ימי הזכרון לרבין הם ימים בהם אנו מצווים על "אהבת ישראל". בימים שלאחר האבל עצמו, נאמרו דברים חריפים יותר: מאיר שלו אמר "נזכור מי רצח, נזכור מי נרצח, נזכור, ולא נשכח" - אבל מסתבר שהחשש הישראלי מפני מלחמת אזרחים היה חזק יותר. רוב הישראלים לא רוצים לזכור מי רצח. ימי ההסתה שקדמו לרצח, הודחקו; מי שמזכיר אותם נחשב לשמאלני מסית. תרמה לכך, יש להניח, גם בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה: הידיעה שבחרנו באדם שהסית כנגד קודמו המת, בבחינת "הרצחת וגם ירשת", מובילה לדיסוננס קוגניטיבי.

דיסוננס קוגניטיבי היה, בכלל, מנת חלקו של הימין. הוא לא יכול היה להודות שבהסתה שערך, הוא דרבן את הרוצח. על כן, הוא ניסה לטשטש את מערכת ההסתה. הוא טוען, בניגוד מופלא להגיון, שלא הייתה הסתה. הוא טוען שהרוצח פעל לבד (אף ששני אנשים נוספים הורשעו בסיוע לו, ואף שמספר לא קטן של אחרים נחקר בחשד לסיוע), וזאת כדי שיוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" - שאם לא כן, הוא ייאלץ לעשות חשבון נפש.

כשילוב בין החשש ממלחמת אזרחים וההתכחשות להסתה, נוצר הדימוי של רבין כסבא הטוב. "מורשת רבין" מוזכרת שוב ושוב על ידי נואמים, ומתקבלת התפיסה שהוא היה... משהו לא ברור כזה, מישהו שניסה לעשות משהו טוב (כבר לא ברור מה), ומת בצורה טראגית (מת, לא נרצח; מי שמזכיר את הרצח, חזקה עליו שהוא שמאלני המתנגד לאחדות העם). רבין הפך לדמות קונצנסוס.

שני מיתוסים לא בריאים נולדו כתוצאה מכך. הראשון, ובו מחזיקים השמאלנים, הוא מיתוס הקדוש: רבין נתפס כאדם שלא טעה מימיו, אדם חסר זעם, אדם שכל מעייניו היו נתונים לטובת העם, שהוא בעצם חסר כל היסטוריה הקודמת לבחירתו כראש ממשלה בשנית, בעל דרך ברורה ("מורשת רבין"), שנרצח בידי בן עוולה שהתנגד לתהליך השלום. מותו של רבין האפיל על חייו.

כמובן שלמיתוס הזה אין בסיס. רבין, כמו פרס, כמו כל פוליטיקאי ישראלי חשוב אחר, לא הבין את בעיית הפלסטינים. עד 1993, הוא היה נחוש בדעתו שאין לדבר עם אש"ף; שנה לפני כן, התנגד לביטול החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף. להסכם אוסלו הסכים בלית ברירה, ויש יסוד להניח שפרס לא אמר לו הכל. הוא היה מניצי העבודה, ובמשך 30 שנים בלם כל התקדמות לשלום; אפשר היה להגיע לשלום עם מצרים בתקופת ממשלתו הראשונה, אלא שהוא חשש להחזיר את סיני. מנחם בגין העיז וזכה; לרבין לא היה האומץ הנדרש.

ממשלתו הראשונה הייתה קטסטרופה. כשלון רדף כשלון, מעשה שחיתות רדף מעשה שחיתות, ואף ברבין עצמו דבק אבק שחיתות (ודומה שזה מנהגם של ראשי ממשלות אצלנו, לבחור להם נשים לא אינטיליגנטיות המסבכות אותם, ודי לחכימא).

איש אינו מזכיר את האינתיפאדה, ואת תפקידו של רבין בה. רבין התגאה, ב-‏1988, שהוא הרס יותר בתים וגירש יותר פלסטינאים מאנשי הליכוד. הוא נתן את ההוראה בעל פה "לשבור ידים ורגלים", ובכך היה אחראי לשורה של מעשי זוועה. יוסי שריד התבטא כלפיו אז בביטויים החריפים ביותר - אותם, יש להניח, הוא לא היה מעז להשמיע היום, ואולי אף היה תוקף את מי שהיה מהין לאומרם. גרוע מכך, רבין התכחש להוראה זו, ושורה של קצינים וחיילים, שביצעו פקודה בלתי חוקית, הלכו לכלא. בצבא נוצרה תחושה שאין אחריות של הדרג המדיני. זו הייתה בריחה מאחריות במובן הפשוט ביותר שלה. כל זה נמחק, נעלם, נמוג - לא היה מעולם.

בעת ממשלתו השניה, רבין התבטא שוב ושוב נגד שלטון החוק, במונחים שמזכירים את אלו של החרדים. את תמיכתו ברשות הפלסטינית הוא נימק בכך שהם פועלים "בלי בג"צ ובלי בצלם". זהו עוד דבר שהמנפנפים בסיינט רבין לא יטרחו להזכיר.

הוא השתלח ביריביו הפוליטיים. אין בכך גנאי; הללו עברו כל גבול בתשפוכת שהפיצו כנגדו. אבל הרואים בו קדוש, מוחקים את הפרק הזה. אין "שיסתובבו כמו פרופלורים", אין "אני אחראי לבטחונם של 98% מהישראלים". אין, ולדעת חסידיו גם לא היה.

המיתוס של רבין כקדוש בנוי על האמרה "אחרי מות קדושים אמור": על פי טענה זו, משמת כקרבן על מזבח השלום, כל מעשיו מחולים לו. אלא שבכך מפקיעים אותו מההיסטוריה, ומעבירים אותו לתחום ההאגיוגרפיה: כתיבת תולדות הקדושים. חוששני כי רבין הינו קדוש לא אמין במיוחד.

המיתןס השני אפל יותר. הוא המיתוס הנפוץ בחוגי הימין. הוא מורכב משני טיעונים, הסותרים זה את זה. מצד אחד, יש טענה שרבין לא נרצח: זו טענת הקונספירציה. אפשר לסכם אותה ב"הוא התאבד". תיאוריה (אם נכון להשתמש במילה זו, המביעה חשיבה ושיקול דעת) זו טוענת שרבין הורה לשב"כ לרצוח אותו, או לפחות לביים את רציחתו. המסקנה המתבקשת: ידינו לא שפכו את הדם הזה. יגאל עמיר זכאי. הימין לא אשם. רבין אשם בקונספירציה נגד הימין.

הטיעון השני אומר שהיה רצח, אבל הוא היה מוצדק. הוא בדרך כלל מתחיל ב"אני מתנגד לרצח, אבל..." וה"אבל" כולל טענות בנוסח "הוא התנכר למתנחלים", "הוא מכר את המדינה", "הוא בגד", "הוא אחראי למות מאות ישראלים", "הוא ירה על האלטלנה", ושאר טענות האמורות לרמוז שהדובר לא ממש מתנגד לרצח.

שני הטיעונים משתלבים יחדיו, ויוצרים דמות דמונית של רבין כשטן: אדם חסר כל מודעות יהודית, האיש שירה על "אלטלנה", מי ששיסה שוטרים במפגינים יהודים תמימים, מי שחבר עם ערפאת כדי להחריב את מדינת ישראל, מי שלבש מדי נאצי כשאף אחד לא ראה, השיכור. גם לדמות זו, מה לעשות, אין הרבה במשותף עם האמת. היא מעידה, לכל היותר, על השנאה היוקדת ועל הדמיון החולני של יוצריה.

שני המיתוסים מחטיאים את האמת. שניהם מציגים את רבין כאדם לא מורכב, כאדם שכולו טוב או כולו רע. אני מציע דמות מורכבת יותר, דמות של אדם שעולם המושגים שלו נשאב מהפלמ"ח, אדם שהתרגל לראות את הפלסטינים ואת הערבים בכלל דרך כוונת הרובה, ושבגיל מאוחר מאד, לאחר שהיה בין מובילי ישראל בדרך העוועים שסירבה להכיר בעם הפלסטיני, התפכח. התפכח, הבין שאת המלחמה שלחם כל חייו - ובה לא ברר באמצעים, כפי שלא בררו גם יריביו - הוא עתיד להוריש לילדיו. ועל כן הוא קם ושינה את המדיניות הישראלית לחלוטין. הוא כרת ברית עם "האיש עם השערות על הפנים", הוא הכיר בזכויותיהם של יריביו הפלסטינים, והבין עד כמה המתנחלים הם אויבי השלום - מכאן תיעובו כלפיהם. הוא נרצח, כי הוא עמד לפרוץ את החומה שתמיד הגנה על היהדות, חומת הגזענות הנשענת על "עם לבדד ישכון". רוצחו, בדבריו הראשונים, הביע חשש מפני נישואי תערובת, מפני מצב שבו יהודים יחיו עם ערבים. זה היה, תמיד, החשש הגדול של הלאומנים: טשטוש הזהויות, חוסר היכולת להבחין אוטומטית בין אויב לידיד. קורבנות קודמים של פחד זה הם גנדי ומרטין לותר קינג.

לא, רבין לא היה כליל השלמות, וגם לא שטן. הוא היה, לטוב ולרע, הישראלי הטיפוסי. רוצחו, שהגדיר עצמו כיהודי ולא כישראלי, התנקש במי שאיים על תפיסותיו הגזעניות. הרוצח טען שבכיכר "נשמעו נאומים בערבית, ולא יכולתי להבין אותם". עד כדי כך הגיעה הגזענות שלו, שנאומים בעברית בעד שלום נשמעו לו כערבית - ואולי יש מקום לחקור את הפסיכוזה הזו.

מה יש להסיק מחייו של רבין? לדעתי, שכל אדם יכול להשתנות.

מה יש להסיק ממותו? שהאויב הפנימי עדיין איתנו, ושהוא מסוכן לנו יותר מכל אויב חיצוני.
קישורים
האבל - אתר אחד מיני רבים
הקונספירציה - אתר אחד מיני רבים
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

שני יהודים ,שלוש דעות 509
הציבור הישראלי שכל כך אוהב להיות מפולג ומפוצל (ולהתלכד ולהתאחד ברגעי משבר) ימצא לעצמו אלף ואחת סיבות למחלוקות והרי ברור שגם דמותו של רבין היא נושא למחלוקת.
וכמו עם המצב הפוליטי גם כאן נוצרו שתי דעות שכמובן אף אחת מהן לא תהיה נכונה לחלוטין
וכמו עם קונפליקט הזברה (לבן עם פסים שחורים או שחור עם פסים לבנים) כל אחד יראה את האמת שלו בהתאם להשקפותיו ושאר גורמים .
האמת כרגיל נמצאת באמצע רבין לא היה טלית שכולה תכלת אבל בטח שבטח לא היה רע/פושע/אויב..... הוא היה בן אדם וכמו כולם הוא טעה טעויות אבל בתור מנהיג הוא קבע החלטות גורליות מתוך רצון טוב ו"אמונה בצדקת הדרך" וראוי לזכור לו את הכול
לזכור ולא לשכוח!
שני יהודים ,שלוש דעות 512
לא רלוונטי, אבל סטיבן ג'יי גולד נתן הוכחה די משכנעת באחד מספריו (''הידד לברונטוסאורוס'', אם זכרוני אינו מטעני), לכך שהזברה היא לבנה עם פסים שחורים. חשבתי שאולי תרצה לדעת... סליחה על ההפרעה.
מי יודע מדוע ולמה..... 514
אלפי סליחות על הסטת הנושא אבל באמת הייתי רוצה לדעת איך הוכיח אותו סטיבן ג'י גולד שהזברה לבנה עם פסים שחורים?!
באמת הייתי רוצה לקבל תשובה (אפילו ב E-MAIL אם אתה לא רוצה להמשיך את הסטיה מנושא המאמר)
מי יודע מדוע ולמה..... 36679
קראתי את "הידד לברונטוזאורוס" ואינני זוכר שום הוכחה כזו. יתר על כן - אינני זוכר כלל עיסוק בשאלה הזו. ליתר ביטחון - חיפשתי שוב הערב בספר על פי האינדקס - נאדה.

אבל לזברה יש בטן לבנה ולא מפוספסת, ככל הזכור לי. נדמה לי שהפסים השחורים הולכים ומתכנסים למעין חרוטים בחלקם התחתון, היכן שהפסים הלבנים מתמזגים אלה עם אלה. בסך הכל עניין של הגדרה, אך הצבע הלבן הוא יחיד בחלקי זברה מסויימים, ומכאן שהיא לבנה עם פסים שחורים.

מצד שני זה עניין של הגדרה. אנשים מדברים על הצל שלהם כעל ישות. אדם יכול להיצמד לאדם אחר ולהיות מתואר "כמו צל". אבל צל לא הולך לשום מקום. הוא אפילו לא קיים. זהו התיאור של שטח שעליו לא נופל האור. היעדר האור לא זז לשום מקום. הביטוי שלו, שכפי שאמרתי אינו באמת קיים, יכול לנוע. אנחנו *רואים* שהצל נע.

סליחה על האוף-טופיק. המאמר מונח כבר זמן מה כאבן שאין לה הופכין, ולא בצדק. אולי כעת יראה מישהו שיש תגובה חדשה וייכנס.
מי יודע מדוע ולמה..... 36698
Gould, S. J., 1983, What, If Anything, is a Zebra?, Hen's Teeth and Horse's Toes: Further Reflections in Natural History, New York: W.W. Norton & Co., pp.355-365.

דבר נפלא, האינטרנט הזה.
מי יודע מדוע ולמה..... 36699
אגב, אם אנחנו בנושא - יש שם בחוץ אנשים עם *הרבה יותר מידי* זמן מיותר.

השאלה האמיתית 6195
אבל, נועם, אתה צריך להבין
שהשאלה האמיתית היא לא "האם צריך לזכור?", אלא
מה צריך לזכור ואיך.
לדעתי, אנחנו יותר מדי עושים פופולריזציה
של רבין
ושוכחים שמה שחשוב זה שהרצח (!) הוא העיקר
בגלל שהוא "הוציא לאור" דחפים מסוימים של
החברה הישראלית.

אני מזמין אותך לצפות כל שנה בהצגה "רצח פוליטי", ב 4 בנובמבר, בקמארי.
חשוב לזכור שרבין, לפני שנהפך לאחד ממה שאנחנו קוראים "אדריכלי השלום", היה
אחד מראשי המיליטריזם הקיצוני.
ללא כותרת 511
אני רוצה להביע את תמיכתי בדבריו הנבונים והנכונים של יוסי גורביץ, ולהוסיף, כי לדעתי, הרצח (שוב פעם: המעשה, לא המבצע) הראה עד לאן הגיעה ההקצנה בדעות הפוליטיות בחברה הישראלית.
האמנם חטא הימין (נתניהו) בהסתה? 537
רצוני לבחון מוסכמה מושרשת מאז הרצח, לפחות בחוגי השמאל (ואני מחשיב עצמי חלק מהם, למען הסר ספק), המאשימה את הימין, הליכוד בפרט ונתניהו עוד-יותר-בפרט באחריות/אשמה ברצח, בגין התעמולה החריפה נגד רבין בתקופה שקדמה לרצח, שזכתה אחר כך לתווית שנלעסה עד זרא: "ההסתה". בכותרת תגובה זו נרמזות שתי שאלות: האמנם היתה זו הסתה, והאם היה זה חטא. לפחות על השאלה השניה תשובתי היא שלילית.

יש להזכיר (שוב) שהרוצח, וכל מי שהיה לו יד ורגל ברצח, לא נמנה על צאן מרעיתו של הליכוד, ואין זה סביר שלדבריו ותעמולתו של נתניהו היתה השפעה ממשית על יגאל עמיר. כאן תבוא בוודאי טענה מהסוג "ההסתה יצרה אווירה שבה נראה היה לגיטימי לרצוח...". ראשית, טענה כזו נראית לי מעורפלת מדי כדי לבסס עליה את ההאשמה החמורה המוטחת כאן. שנית, שוב לא נראה לי שלאווירה הציבורית הכללית היתה השפעה כלשהי על הרוצח. ככל שאני יכול לחדור לראשו, לא ממש שינה לו אם תמכו במעשהו באותו רגע חמישים אחוז מהעם, עשרה אחוז או עשרה אנשים.

התעמולה אז אכן היתה ארסית ביותר, וייתכן שהיא פסעה על גבול הלגיטימיות ואף חצתה אותו. עם זאת, מדובר בפוליטיקאים, שהמילים הם כלי עבודתם, כמו רבין בעצמו ("פרופלורים" וכו'). אם כל מה שביקש נתניהו להשיג בתעמולה היה החלשת הממשלה ואולי הפלתה, או עצירת תהליך אוסלו ע"י לחץ ציבורי, הרי שהמטרה לפחות (אם לא האמצעים) היתה לגיטימית - ומנקודת המבט של הימין, הרגע היה קריטי ביותר, וטבעי היה להשתמש באמצעים (תעמולה) חריפים.

האשמת הימין בחטא ההסתה נתפסת לדעתי בכשל מחשבתי אופייני לימינו: שיפוט מוסרי לאחר מעשה, לאור התוצאות. במשפט מקובל אמנם להחשב בתוצאות המעשה (רצח הוא חמור יותר מנסיון לרצח), אך כשבאים לשפוט מבחינה מוסרית מעשה כמו זה שבו אנו דנים, יש להתחשב רק במה שהיה ידוע באותו הזמן. כמה אנשים באמת יכולים לטעון שרצח רה"מ היה מקרה שהם לקחו בחשבון, כאפשרות ריאלית, לפני מעשה?

לסיכום, הטחת "הרצחת וגם ירשת" בנתניהו אינה במקומה: הוא לא רצח, לא הביא לרצח ולא סייע לרצח. ספק אם הוא גם ירש (ביחס לרצח): אם נזכר ביחסי הכוחות לפני הרצח, סביר מאוד שהוא היה נבחר גם מול רבין - זו כבר, כמובן, היסטוריה של אילו.
הימין תמיד מסית. נקודה 543
אני מסכים עם ירדן. הביטול האוטומטי של דבריהם של דוברי הימין כהסתה נהפך לתחביב נפוץ אצל העיתונאים השמאלניים. דוגמה בולטת לכך היתה השבוע בתוכנית (האיומה כשלעצמה) "שבע וחצי" בערוץ הראשון, ב-‏20 באוקטובר. אמנון דנקנר, נושא הדגל של התנועה השאלנית "אנחנו מלאכים ואתם מסיתים", ערך שני ראיונות, אחד עם מתנחלת והשני עם אהרון דומב. דנקנר היה חסר סבלנות והתפרץ בלי הרף לדבריהם של מרואייניו, כשמשפט המפתח היה "לא למדתם כלום מרצח רבין, אתם עוד פעם מסיתים". באיזשהו שלב הדיון הפך להטחת האשמות סוריאליסטית בסגנון: "אתה לא הפנמת!" "אמא שלך לא הפנימה!" "אני לא הפנמתי?! אתה לא הטמעת!" וכן הלאה.

הגיע הזמן שעיתונאים כמו דנקנר יקשיבו למה שאנשי הימין אומרים במקום להרשיעם מראש בהסתה.
הימין תמיד מסית. נקודה 545
ובכן, כן, אין מה לעשות.
תנועות ימין לאומיות (ולאומניות) הן כוחניות, בעלות נטייה לאלימות והסתה מטבען, כי זהו ימין.
ברגע שיש בסולם העדיפויות שלך משהו שמגיע לפני זכויות אדם - אז אלימות היא כלי לגיטימי (מבחינת דרך המחשבה) להשגת המטרה.
אלימות מילולית, פיזית, הסתה לאלימות.
ה"אין גבולות" הזה מוטמע בחשיבת התנועות הלאומיות.

משום כך אין להתפלא שלפחות במדינת ישראל הכדורים כל הזמן עפים מימין לשמאל.
או שזה צירוף מקרים מפתיע?
הימין תמיד מסית. נקודה 608
שיר חביבתי, עד כמה שכואב לי להגיד את זה, השמאל הוא זה שהתחיל במעגל הקסמים הזה שהסתיים ברצח הנתעב.
צעקות "בגין בוגד" נשמעו בכיכר מלכי ישראל כבר לפני עשרים שנה, כך שההכללה שלך לא נכונה ומתבססת על נתונים לא מספיקים.

ולנושא ההסטה עצמה - אין זו גזענות אנטי-ימנית שבאה לטעון כי הימין ובנימין "בעלה של שרה" נתניהו בראשו השתתתף ברובו (שימו לב, ברובו, לא כולו) בהסטה הנלהבת שהובילה לרצח רבין. חלקנו זוכרים את ההפגנה האלימה אשר לכדה את ח"כ בנימין בן אליעזר במכוניתו בדרכו לכנסת, ואשר לא היתה רחוקה (ולא מחוסר מוטיבציה בנושא) מלערוך את הלינץ' הפוליטי הראשון כבר אז. אחרי אותה הפגנה אגב, לאותם הטוענים כי איש לא יכל לצפות את הרצח, יצא בן אליעזר מול המליאה בנאום מרשים במיוחד אשר בו אמר במפורש כי ההסטה הזו עוד תוביל לרצח. בנוסף לארוע זה (משנת 93 כמדומני) גם זכורים לנו המראות של ביביהו האהוב שלנו כאשר הוא מניף את זרועותיו מעל המון נלהב ומנצח על שירת "הוא בוגד" לנוכח תמונת רבין במדי אס אס.

אז כן, הימין תמיד מסיט. אבל הוא לא לבד.
סליחה, טעות 625
שיר, כך הסתבר לי, הוא בעל כרומוזום Y. סליחה שיר, מקווה שלא נעלבת.
האמנם חטא הימין (נתניהו) בהסתה? 552
כן. נתניהו חטא בהסתה. הוא נתן לגיטימציה להסתה; הוא הופיע מול קהל ששאג "בדם ואש את רבין נגרש", וזו, מה לעשות, הסתה. הוא הופיע בהפגנה בה נישא ארון מתים ועל שמו של רבין, וזו, מה לעשות, הסתה. הוא הופיע בעצרת, בה נישאו תמונות של רבין במדי אס.אס. ובכפיה על ראשו. וזו, מה לעשות, הסתה.

אנשי ליכוד אחרים - בני בגין, דן מרידור, דוד לוי, אהוד אולמרט, מיקי איתן, ואחרים - סירבו להופיע בעצרות ימין אלו. אני מסכים איתך שהליכוד, כגוף, לא היה מעורב בהסתה - אבל חלק ממנהיגיו - נתניהו, שרון, לבנת, הנגבי - היו גם היו שותפים. הם דרדרו את האווירה. הם חשבו שהם יכולים לשלוט בה, והם טעו.

האם הרוצח הושפע על ידי ההסתה? יש להניח. בדבריו הראשונים - כשהובא להערכת מעצר, ובעת חקירתו - הוא אמר שהוא חשב שהוא יהפוך לגיבור לאומי. מישהו יצר את האווירה שלפיה, רוצח ראש ממשלה שנבחר באופן חוקי יכול להיות גיבור לאומי. היו מי שדיברו על דין רודף ועל דין מוסר. היו מי שטבעו את הביטוי "רבין ופרס תחילה." כל האנשים הללו שותפים, במידה מסוימת, לרצח; הם שיצרו את האווירה בה רצח כזה לא רק שלא נחשב לפשע, אלא למעשה פטריוטי.

בנימין נתניהו, לבנת, הנגבי ושרון אשמים בדיוק בגלל שהם היו מודעים לאווירה הזו, וטיפחו אותה. מטרתם הייתה דמוניזציה של יריבם; הם לא רצו שיירצח, שכן הדבר היה מזיק להם פוליטית. הם רק רצו "לחמם את הרחוב".

ועל כך הם היו צריכים לשלם את המחיר.
דעה נוספת 558
הוא כנראה שכח,
שבכל ההיסטוריה של מדינת ישראל עוד לא
היה שמאלן, שרצח ימני בגלל דעותיו הפוליטיות...
דעה נוספת 609
ובכל ההסטוריה היה רק ימני אחד כזה. אל נא לך לצאת בהכללות על סמך סטטיסטיקה של אחדים...
דעה נוספת 615
אינני נוקט שום עמדה פוליטית אבל למען נכונות הדברים יש לזכור מספר שמות שבכל זאת עולים לי בראש בהקשר של טרור ימני-קיצוני:
-יונה אברושמי
-דב שילנסקי
-ברוך גולדשטין
-עמי פרופר
-ואותו מר אסקין שקרא תפילת "פולסא דנורא" על נושא השיחה יצחק רבין
וכמה שהתאצמתי לא הצלחתי למצוא שמאל יותר קיצוני מאיבי נתן שכמה שלא ישתדל עוד לא רצח אף אחד....
דעה נוספת 626
יכול להיות שאתם צודקים. לא משנה עד כמה אני אנסה להיות אוביקטיבי בנושא, המסקנה המתבקשת היא שהימין אכן יותר אלים מהשמאל. אבל שוב - כמו שצינתי קודם, הסיבה שהרצח הפוליטי הראשון (ובתקווה, גם האחרון) היה מימין לשמאל הוא רק ענין של מקריות, מאחר שלא לפני זמן רב ההפגנות האלימות וצעקות "בגין בוגד" היו מנת חלקו של השמאל. אולי נקודת התורפה של הימין בנושא השליטה העצמית מקורה באידיאולוגיה אשר מטבעה אלימה יותר, ואולי לא. יש לזכור ולהבחין בכל מקרה בין דעות קיצוניות לבין חזירות סתם - ח"כ לשעבר בני בגין היה מבעלי הדעות הקיצוניות ביותר מבין הפוליטיקאים הימנים, אך הוא היה אדם שקול והגיוני, וידע היכן למתוח את הגבול. בנימין נתניהו לעומתו, המתון יותר מבחינה אידיאולוגית, לא סתם את פיו גם אחרי הרצח ("אהוד ברח" מצלצל מוכר?).
דעה נוספת 636
את ההברקה ''אהוד ברח'' פלט דווקא צחי הנגבי, שאינו נמנה עם האגף המתון.
דעה נוספת 651
"אהוד ברח" היה קמפיין שלם של הליכוד. בכל אותו קמפיין נמנעו הליכוד ובנימין נתניהו מלהזכיר את אסון צאלים. פרט לאחד - והוא צחי הנגבי. מאיזו שהיא סיבה, הוא הסכים להתלכלך במקום ביבי.

זה לא הפריע לליכוד להשתמש בביטוי "אהוד ברח" כביכול בהקשרים אחרים (אהוד בורח מהתחייבויות, אהוד בורח מהדתיים ועוד הקשרים צולעים אחרים) בקריצה תמידית לעבר אותם פצועים שלא פונו משדה הקרב.

לא אשכח את נאומו של ביבי לתומכיו לאחר שברק הודיע שלא ישתתף בעימות - "אהוד לא בא. אהוד ב... ב... ב..." (הקהל משולהב: "ברח!").

רגע אחר שלא ישכח, הוא הפרגון הנפלא של אריק שרון לעמיתו השמאלני לאחר שהתברר שזה ניצח בבחירות: "אני רוצה לברך את אהוד ברק על בריחתו". נפלט לו.

יוני
דעה נוספת 671
אבל מי שהתחיל את הכל היה צחי הנגבי - הוא היה זה שהמציא את מטבע הלשון הזה, ששימש את הליכוד לאחר מכן.
(למרות שהנגבי טען כי השתמש בו לפניו עיתונאי כלשהו ששמו פרח מזכרוני)
דעה נוספת 861
צר לי, אבל זכויות היוצרים על ''אהוד ברח'' שמורות ליוסי שריד, לאחר ההצבעה על חוק ההמרה, שבה נמנע ברק מלהגיע.
דעה נוספת 862
יונה אברושמי רצח את אמיל גרינצוויג, איש שלום עכשיו, בעת הפגנה בפברואר 83'. המסיתים היו אריאל שרון ו(ראו זה פלא) צחי הנגבי, אולי האדם המתועב ביותר בפוליטיקה הישראלית לדורותיה.

ישראל קסטנר, איש מפא"י, נרצח בשנת 56, (אם זכרוני אינו מטעני), על ידי אנשי ימין. עתונות הימין השתתפה בהסתה; חבר חירות, שמואל תמיר, האשים את קסטנר בבגידה; והשופט בנימין הכהן, לימים חבר כנסת מטעם חרות, קבע כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". נמצאו פטריוטים דגולים שתירגמו את הקריאה לשפת האקדח.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים