 |
Let's Face the Music and Dance | 980 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
מאמרך יוצא מן הכלל. סארטר כינה את הג'ז ''גאוניות שקטה''. משהו מזה אפשר לאמר על מאמרך, המעביר אלינו הדי מציאות יוצרת ופרודוקטיבית, שהג'ז המבוזר והסינקופי תורם לה, על דרך הפרדוקס. | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. מעולם לא הצלחתי להתחבר לקראל. לטעמי, הקול שלה יותר צרוד וגס מאשר חם ומלטף. אם להקשיב לבוסה-נובה, ועוד של ג'ובים, בעיניי אין תחליף לאסטרוד ג'ילברטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על טעם וריח, אמרו, אין מה להתווכח, אבל האם יש משהו אחר ששווה ויכוח? אני מסכים שקשה להשוות תפוחים ותפוזים, ושמתי לב שמהמאמר מצטייר שכאילו הCD האחרון שלה הוא מוסיקה בוסה נובה. למעשה הייתי צריך לכתוב שהיא מבצעת בו סטנדרטים ג'אזיים בעיבודי בוסה נובה עדינים. שאלת טריוויה - הכותרת לקוחה מסטנדרט מפורסם ששם המחבר/ת די מפתיע. (בלי גיגולים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא חוכמה, יש לי את הדיסק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל שכתבתי "שם מפתיע" התכוונתי לשיר Both Sides Now של ג'וני מיטשל ושפרנק סינטרה הפך לקלסיקה סטנדרטית. מעניין לשמוע איך מיטשל שרה את השיר לפני כ30 שנה, לעומת הביצוע החדש שלה (בCD של ג'אז סטנדרט), שמוסיף לו עומק ובגרות, בליווי פנטסטי של תזמורת מיתרים ענקית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אין השיר במקורו של ג'ודי קולינס, בביצוע נפלא שלה מאמצע שנות ה-60? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שקולינס ביצעה את השיר שמיטשל כתבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. בתקליטה של ג'ודי קולינס Colors of the day משנת 72 אכן ניתן קרדיט היוצר ל-Joni Mitchell . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום חוגגת ג'וני מיטשל את יום הולדתה ה-59 בטונים מרירים. בראיון למגזין W היא תקפה את מדונה "הסירה את חשיבותו של הכשרון מהזירה. היא מוצר תעשייתי שנעשתה כוכב גדול בגלל שהצליחה להעביד אנשים מתאימים". גם דויד לטרמן חטף ממנה "הוא מתייחס למוסיקאים כאילו הם בית-השחי של תעשית הבידור. שם אותם בסוף התוכנית, לא מדבר איתם, אבל על כל שחקנית קלושה הוא מנהל שיחה". מיטשל אמרה שהיא מתכוונת לנטוש את עולם המוסיקה בגלל ש"המסחריות שלו דוחה אותי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי אז ושם ב-Blue Note בניו-יורק, ועוד חלק מהופעה שלה בארץ, בפסטיבל הג'אז באילת (כנראה ב-99, כי אז גם אני הופעתי שם, אבל אנ'לא בטוח). מה אומר ומה אגיד? "בסדר", כאילו. לא יותר. בהחלט לא מגרדת, לטעמי, את קרסוליה של מק'ריי האגדית. יתכן כי אלבומיה טובים יותר מהופעותיה, אך אלה האחרונות אכזבו אותי. אין לה לקראל נוכחות בימתית מרשימה, והדבר ניכר ביחוד כאשר היא עוזבת את הפסנתר. או אז היא נראית אבודה משהו, מטיחה לעתים את עקב נעלה בבמה לפי הקצב בעודה נועצת מבטי יאוש בשאר חברי ההרכב. זו, כמובן, התרשמותי האישית. עם זאת, אני שמח לציין כי מהמאמר עצמו נהנתי מאד. כן ירבו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, ראשית, ברכותי על המאמר המעניין והכתוב היטב. יש לי דיסק אחד של דיאנה קראל (Only Trust your Heart שקיבלתי במתנה), שמעתי שירים נוספים בביצועה ברדיו, ובדרך כלל היא נשמעת טוב. יש בה משהו עדכני אף שהיא אינה מטה את הסטנדרטים שהיא שרה לכיוונים בלתי צפויים. אולי עוזרים לה לעשות זאת נגנים מוכשרים שמצטרפים אליה (כריסטיאן מקברייד או סטנלי טורנטיין לדוגמה), ואולי העובדה שהיא מצליחה להימנע איכשהו מלגלוש למוסיקת לאונג' או למוסיקת מועדונים בעלת גוון קברטי ובכל זאת להכניס לשירים איזושהי נימה של פיתוי. את הדברים לעיל אני אומר בערבון מוגבל, מפני שאישית אין לי משיכה לסטנדרטים מושרים בביצועים חדשים שאינם לוקחים את השיר למקום חדש לגמרי (כזה שבקושי אפשר כבר לזהות את המקור) - אני מעדיף ביצועים אינסטרומנטליים לסטנדרטים. מילות חלק גדול משירי הסטנדרט לא מדברות אלי, הן על פי רוב מביעות רגש רומנטי מיושן שכבר אינו נוגע בי. אם אני שומע שירה "קרונרית" כמו של צ'אט בייקר למשך 3 דקות ברדיו, זה נחמד, דיסק שלם יכול להרוג אותי (וגם אחד כזה קיבלתי במתנה), זה כמו לצפות בסרטי התבגרות אמריקניים משנות הארבעים והחמישים, כמה כאלה כבר אפשר לראות? זה מן קטע של Back To The Future. בקצרה, בביצוע אינסטרומנטלי קל יחסית לרענן את המוסיקה של הסטנדרטים, אך לרענן את המילים המיושנות הטעונות ברגשות של פעם, בלי להפוך את השיר על פיו, זה כמעט בלתי אפשרי. קניתי לפני זמן מה דיסק משותף לסטפון האריס (ויברפון) וג'קי טרסון (פסנתר), והם מבצעים בו בין השאר את "סאמרטיים" וזה מדליק, הם לוקחים את השיר למחוזות שגרשווין לא הכיר - אבל ביצוע מושר? תהיה הזמרת טובה ובלונדינית ככל שתהיה - לי כבר אין סבלנות וכוח. דוגמה אחרונה וסופית בהחלט: Kind of Blue של מיילס דיוויס הוקלט ב-1959 ונשמע לי כמו חדש, שירים של סינטרה (שאהבתי בשעתו) יש לי סבלנות לשמוע רק כשמשמיעים אותם בסרטים דוקמנטריים עליו בערוץ 8 אם אני נמצא בביקור אצל אמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעוונותי אני אוהב זימרה, ולטעמי קראל דווקא מצליחה להביא פרשנות חדשה לסטנדרטי ג'אז. למשל, שים לב לאופן בו היא מבטא מלים מסוימות, מאריכה הברות במקומות לא צפויים וכך בונה מתח. המתח שהיא בונה איננו מאיים אלא דווקא מתח מסוג המשחק המקדים. אני מוצא הרבה אינטלגנציה בשירה שלה, במיוחד גם בגלל שהיא נעזרת במפיקים ומעבדים מוכשרים ביותר, וכמובן הרכב הג'אז שלה. לדעתי את רוב ההצלחה שלה היא צריכה לזקוף לזכות המעבדים (מאנדל ואוגרמאן שהזכרתי) או טומי לי-פומה שהפיק את שתי תקליטיה האחרונים. כמו שפרנק סינטרה, למשל, חייב הרבה מההצלחה שלו למעבד הגאוני נלסון רידל (שזכאי למאמר בפני עצמו). לעומת מוסיקת הפופ העכשוית, ככל שאני מגלה מבצעים חדשים-ישנים, אני מגלה עולמות חדשים של קלסיקה. קלסיקה במובן שאף פעם לא נמאס מהם - קח למשל את בינג קרוסבי(*) שאפשר לשמוע אותו רק בכמויות מדודות ביותר, כי הוא חסר עומק, מרחב ונטול מעבדים דמויי רידל. גם כי אפשר להתפעם וללמוד משהו חדש מהשירה שלהם (כמו האזנה בפעם המי יודע כמה לסונטה של המלחין החביב עליך). אני מאד ממליץ להקשיב לג'רי סאוטרן האינטלגנטית שבדומה לקראל ניגנה בפסנתר אבל גם נלחמה עם חברות התקליטים על הזכות שלה כאמנית לעדב ולתזמר את שיריה. תנסה להשיג ביצוע שלה ל-When I Fall in Love. (*) קרוסבי התחיל את הקרירה שלו מעט לפני סינטרה וכשזה הפך לכוכב עם תזמורתו של דורסי, קרוסבי אמר שסינטרה היא זמר גדול, גאוני ויחיד בדורו. "אבל," הוא התמרמר "מדוע הוא היה חייב להופיע דווקא בדור שלי?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש הבנתי את מה שכתבת. כשאתה כותב "רגש רומנטי מיושן" ו-"מילים מיושנות הטעונות ברגשות של פעם", האם זאת אמירה אישית על מצבך בחיים (סוג הרגשות או הדרך שבה הם מיוצגים בשירים האלה שייך לעברך בלבד, אתה מרגיש מבוגר מדי או מנוסה מדי כדי לחוות את הרגשות האלה שוב) או שזאת אמירה, כפי שמשתמע מהצורה שכתבת זאת, על כך שאופי הרגשות השתנה מאז כתיבת הסטנדרטים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, ראשית, בכל הכללה מהסוג שעשיתי יש מידה לא מבוטלת של הפרזה ויש להביא זאת בחשבון. שנית, כפי שציינתי בתגובתי, היא היתה אישית, ולכן יש בה משהו מהעמדות הרגשיות שלי. אולם ניסיתי לעשות גם הבחנה כללית. כל תרבות היא בת זמנה. רבים ממנהגי החיזור, הפיתוי, הרגשות הרומנטיים וכו' הבאים לידי ביטוי בשירי סטנדרט ישנים אינם מאפיינים עוד את הגבר והאישה בני זמננו (נגעתי בנושא זה אלה במאמרי "מה-זאת אהבה?" ו"בנוירומנטיקה" חלק א' ו-ב' וסוף חלק ד'). למרות גילי המופלג אני עדיין מחזר אחרי אישתי שלה אני נשוי כבר כמה שנים טובות (אישה או גבר לא מחוזרים מרגישים לרוב לא נאהבים), אבל איני עושה זאת בסגנון שבו נהגתי לעשות זאת בסוף שנות השישים, ובטח שלא אעשה זאת בסגנון שנות הארבעים. היות שכאשר אני שומע מוסיקה בבית, אני מרגיש כמו באיזשהו "אקווריום צלילי-רגשי", שכן היא מכתיבה לחלוטין את האווירה ברגע שהיא מושמעת, אני מעדיף מוסיקה שאוכל להסתנכרן איתה מבחינה רגשית. הרומנטיקה הישנה, הרגשות שהיא מעלה, אינם עוד רלוונטיים מבחינתי, הם נראים לי משומשים. יש רומנטיקה חדשה, יש סקס אחר, למה לי להתקע ברגשות ישנים של מישהו אחר? לפני כמה שבועות אחד משכני הצעירים גילה את התקליט של להקת הדלתות "L.A Woman" והשמיע אותו בקולי קולות. בנעורי הייתי שרוף על התקליט הזה, ועל הדלתות בכלל. שמעתי אותו אינסוף פעמים, הכרתי כל מילה וכל אקורד. איני נגד זה שאנשים צעירים יתוודעו לג'ים מוריסון, הפוך נהפוך הוא. אבל לי קשה להקשיב לו שלא מתוך נוסטלגיה (אלא ברגעים נדירים), הוא התבלה עלי. לעומת זאת, אני יכול להקשיב שוב ושוב לבאך, וזה לא גורר אותי לשום נוסטלגיה. במוסיקה אינסטרומנטלית איני חש בדמות של הנגנים אלא רק בנגינה שלהם, אצל זמר קשה לי להתעלם מהדמות - הייתי אומר שאני חש אפילו ב"אגו" של הזמר, אם כי לא במובן השלילי שמייחסים לעיתים למילה זו. לא בכדי ציין רון את "הבלונדיניות" של דיאנה קראל, זה חלק מהדמות שהיא מקרינה בשירתה, זה חלק מהאגו שלה; וכמעט בנפרד מיכולותיה, כישרונה והאינטילגנציה של קראל, הדמות הזו חדלה איכשהו לדבר אלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיסקה האחרונה של דבריך מעניינת אותי במיוחד. מדוע אינך חש בדמות הנגנים במוסיקה אינסטרומנטלית? האם הדבר נובע מ-"החלטה" מודעת (או לא) כלשהי? האם השוני בין מוסיקה ללא מילים לזו הכוללת אותן גדול עד כדי כך, בעיניך? אני אישית רואה בעיני רוחי את הנגנים, והדבר בלתי נמנע לגבי - בדומה ל-"אגו" של הזמר, כדבריך. במקרים רבים ל-"חוזק" הדמות קשר ישיר לגודל ההנאה - אם כי לא תמיד (ע"ע מוסיקה קלאסית). דוגמאות לנגנים בעלי אופי ו-"אגו" מובהק, לדעתי (כנגנים בלבד, ללא קשר להיותם מלחינים/זמרים/מנהיגי הרכבים וכו'): מונק, מינגוס, ביל אוונס, סקוט לה-פארו, מיינארד פרגוסון, הנדריקס, בריאן מיי... ועוד ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניר, אי אפשר בלי הכללות אך כמובן שהן נוטות להפרזה או לחוסר דיוק כפי שציינתי. אכן באופן כללי לזמרים יש "יותר דמות" (והמילים והרגש המובע דרכן עושים את זה). מינגוס הוא אמנם טיפוס, ואני יכול לשוות אותו לנגד עיני כשאני מקשיב לאחד מתקליטיו; אולם אף שהוא שולט ביד רמה בלהקת הנגנים שלו ובמוסיקה המנוגנת, בכל זאת, הוא לא נוכח כל העת במלוא דמותו (שמשום מה נקשרת אצלי באורח אידיוסינקרטי לגמרי עם הבמאי-שחקן אורסון וולס), יש במוסיקה שלו מקום גם לנגנים האחרים להתבטא, ויש במוסיקה שלו מקום למוסיקה. כשיש זמר, בדרך כלל כמעט הכול משרת את שירתו ואת דמותו (עוד הכללה) בעוד שכאשר המוסיקה אינסטרומנטלית יש אולי דמות קיבוצית אך היא לא דומיננטית בשמיעה כמו כמו אצל זמר. אולי דווקא הקונבנציה בג'אז, בפרט בהופעות, שבה ניתן לכל נגן רגע של סולו, יכולה להמחיש את ההבדל הזה. רגע הסולו ניתן דווקא משום שרוב הזמן הדמויות לא בולטות מדי. ג'ימי הנדריקס הוא דוגמה ייחודית. כנגן גיטרה אין לו אח ורע (להיות חובב רוק בלי להכיר את הנדריקס זה כמו ללמוד היסטוריה של העולם בלי להזכיר את האימפריה הרומית או משהו כזה). במקרה שלו אני מסכים שנגינת הגיטרה דומננטית מהשירה, והדמות שלו עולה ממנה באופן מובחן. גם סנטנה, להבדיל, הוא כזה. סקוט לה פארו וביל אוונס נפלאים, בפרט ביחד. כשאני מקשיב ל"Explorations", איני רואה דמויות לנגד עיני (אולי, בין השאר, משום שיש משהו מאוד משתלב ומאוזן בנגינה שלהם), אפילו מועדון ג'ז קטן איני ממש רואה לנגד עיני - המוסיקה מתנגנת לי באיזשהו חלל טהור, הווה טהור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי לרמוז שגילך מופלג. אם הדבר השתמע לדעתך מדבריי - אני מתנצל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, ממש אין מה להתנצל, אני הוא שהשתמש בביטוי "גיל מופלג". מהו גיל מופלג?: בנעורי ראיתי סרט (די סוג ב') בשם "הנוער לשלטון" שבו הנוער קץ בסמכות דור ההורים, ומכיוון שהוא מגלה את העובדה ששכבת הנוער מהווה אחוז גדול מקרב האוכלוסיה (העלילה מתרחשת בארה"ב, "הבייבי בום" וכו') הוא מורד ותופס את השלטון. כזקנים מוגדרים כל מי שגילם מעל 25, והם מוכנסים למחנות ריכוז. (המהפכה הזו נראית כמו "המהפכה התרבותית בסין", והסרט גם הוקרן פחות או יותר באותה תקופה). יש רק בעייה קטנה. מנהיג המהפכה, שהסרט מתמקד בו, היה כבן 24 כשהיא התחילה, ושנה זה לא הרבה זמן... איך זה נגמר, אני לא זוכר (סניליות?), אבל אני כן זוכר שהסרט השאיר עלי רושם גדול וגם למדתי ממנו איזשהו לקח (איזה?)... מכל מקום, רציתי שתדע, שלפחות, מנסיון חיי האישי, למדתי שהחיים יכולים להשתפר בהרבה אחרי גיל 25, וגם אחרי גיל 35 ו-45. איך זה אחרי גיל 60, עדיין איני יודע, אבל אולי עוד אמצא הזדמנות לדווח על כך לכשאגיע לשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט נגמר בסצינה בה הוא פוגש ילדה (בת 5 בערך? לא זוכר, הייתי בגיל כזה פחות-או-יותר כשראיתי את הסרט) והיא אומרת לו: "אתה זקן"... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אני זוכר נכון, היא אומרת משהו בסגנון "יש להוריד את גיל הפרישה ל- 13". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה זה הזכיר לי סרט יפני שראיתי לפני כמה שנים. אני לא זוכר את השם, אך הסרט היפהפה הזה, מצליח להעביר באופן חם וכאילו עניני-עסקי רגעים סנטימנטליים בלי לגלוש לשמאלץ. העלילה מתרחשת בבית משרדים אפור ויומיומי שאליו מגיעים נפטרים. הם מתקבלים על ידי צוות שמורכב בעיקר מצעירים, שתפקידם להנעים על המתים החדשים שהות בת שבוע או שבועיים בבית ההארחה שלהם. בזמן הזה, האורחים צריכים לבחור רגע אחד מהחיים שלהם, ואת הרגע הזה הצוות יעלה וישחק עבורם ואת הזכרון הבודד הזה יקחו הנשמות להמשך מסען. למי שמתקשה לבחור, הצוות מצויד בטלויזיה ווידאו מיושן, ערימת קסטות והאורח יושב בחדרו וצופה בחייו בניסיון לבחור את הרגע אותו הוא רוצה לזכור. מי שבסוף לא יכול או לא רוצה לבחור, בד''כ אלה שמתו צעירים, מצטרף לצוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה נזכר איך קוראים לו, תגיד לי. אני רוצה לראות אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה היינו עושים בלי האינטרנט? הסרט הוא After Life |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה סרט יפני לא ? ראיתי והוא מקסים אם כי איטי וצריך סבלנות אליו אבל הוא מצויין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון,הקרינו אותו ב-YES 3 לפני כמה חודשים.הוא כנראה יחזור בקרוב,הם מתחילים למחזר את עצמם. (עקב קשיי מימון?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביצוע המופנם של צ'ט בייקר לשיר My Funny Valentine הוא אולי המפורסם ביותר (ביצוע פחות מוכר בו הוא מנגן יחד עם ג'רי מאליגן מוסיף נופך יותר ג'אזי לשיר). את השיר הזה כתב לורנץ הארט והלחין ריצ'ארד רוג'רס. אתמול היה יום הולדתו ה100 של רוג'רס (שנפטר בשנת 1972), אשר כתב יצירות מופת מוסיקליות למחזות הזמר "אוקלהומה", "דרום פסיפיק", "המלך ואני" וכמובן "צלילי המוזיקה". רוג'רס היה ידוע ביכולתו המופלאה להלחין שירים תוך עשר דקות אבל, בראיון עם אד סאליבן הוא הפריך במידה מסוימת את הטענה הזו. כשהוא עבד עם אוסקר המרשטיין על המחזמר דרום פסיפיק (על פי הספר של מיצ'נר) היה ברור להם שהוא יכלול שיר בסגנון איי הדרום. כך שחודשים הנושא המוסיקלי הסתובב בשולי תת ההכרה שלו, וכשהמרשטיין כתב לבסוף את המילים, רוג'רס הלחין אותם תוך 10 דקות. אפרופו בייקר, במוסף הספרים של הניו יורק טיימס מופיעה סקירה חיובית ביותר על אוטוביוגרפיה חדשה של צ'ט בייקר "ג'יימס גאווין הביא אותנו קרוב כמעט כמו החיים עצמם לנושא, צ'ט בייקר סימם אותנו גם כן". השיר My Funny Valentine הביקורת של הני"ט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר חדש, מביא וויל פרידווארד את סיפורם הביוגרפי של תריסר סטנדרטי ג'אז פופלריים. הנו יורק טיימס בוק ריוויו כתב על הספר "[למרות ליקויים מסוימים הספר] הוא הדבר הקרוב ביותר לטקסט בסיסי המתאר מוסיקת פופ אמריקאית מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. הספר מציג באופן משכנע ולעיתים מרתק את הקנון המוסיקלי האמריקאי, ואת הסטנדרטים הפופולריים כספרות מוסיקלית גדולה, מעוצבת ואנינה, מחוסנת אך פתוחה לפרשנויות, כמו החוקה עצמה". הספר מביא את סיפורם של שירים כמו Stormy Wheather, Summertime, As Time Goes By, Start Dust ו- Mack The Knife. מבקר הני"ט התלהב במיוחד מהפרק על I Got Rhythm. השיר הזה, בביצוע המקורי המהמם של אתל מרמן סימל את עוצמת היכולת המוסיקלית שהיתגשמה דרך שיתוף הפעולה בין מפיקי ברודווי, גרשווין, ותזמורת הג'אז (שליוותה את המחזמר Girl Crazy( בכיכובם של ענקים כמו בני גודמן, ג'ימי דורסי, גלן מילר וג'ין קרופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קטונתי מלומר משהו בנושא, רק אציין שהdvd שלה: Live in Paris פשוט מדהים! בעיני הגברת מתבזבזת בסגנון הנ"ל, יש לה יכולת מדהימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא הכי אוהבת ג'אז, אם כי לא הייתי אומרת שאני שונאת. סתם לא כוס התה שלי. אבל פעם, כשיצא לי להיות בניו אורלינס, שם מנגנים ג'אז ברחובות הרובע הצרפתי, והמוזיקה בוקעת מפתחי הבארים וממלאת את הרחוב, ועם כל האווירה שמסביב- שם פתאום הג'אז היה מלהיב. אבל אהבה-תלויית-מקום-לג'אז כנראה לא נחשבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? גם אני מאד נהנתי מחווית הלייב ג'ז בניו אולינס, ואין לי סבלנות לחצוצרות האלה בסלון שלי. יש מוזיקה שחייבת להחוות במתכונת המקורית, כנראה, ויש שאפשר לשמוע כmp3 באוזניות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה בעצם כתבת כאן בכותרת: תגובה 90599 שאתה שונא ג'אז? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי ג'ז משעמם אותי. ההופעה החיה, או הdvd של קרול, נעמו לחיכי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
then you're probably listening to the wrong kide of Jazz. I'm sure Shimon and Ron can make a long list of fascinating albums, but let me start:
Contemporary Israeli Jazz - Haifa Septet, especially the track bearing the same name. A worldclass work, both live and in studio. Rabak, they represented Israel in the Montreux Jazz Festival, and have done a very good job. Cheerful Jazz - Thelonius Monk and his Quartet, part 2 Ecstatic Jazz - John Coltrane, a Love Supreme Classic Swingy Duets - Ella & Louis Jazz Musical - Porgy & Bess Oriental Jazz - Rabih Abou-Khalil, Nafas (that's the classical piece, he has better ones I'll comment on when I'm back) Jazz with modern classical music - Keith Jarrett, Paris Concert. It still brings tears to my eyes every now and then. Jazz to fall asleep with - Diana Krall, All for You Interesting Piano Jazz - Whyne Shorter, Juju Jazz with rap - Beastie Boys, Ill Communication Jazz with hip-hop - Guru, Jazzmatazz Jazz with trip-hop - Portishead, Dummy Jazz with Acid Tango - Gotan Project (amazing) Jazz with trance - DJ Shadow Soft Acid Jazz - Saint Germain, Rose Rouge Contemporary Reggae Jazz - Orange Street (heard them live) Jazz with underground rock - Can, Tago Mago Contemporary Jazz - Chic Corea new Trio (with Avishai Cohen on the bass) Eighties Jazz - Chic Corea Akoustic Band Professional Band - Steps Ahead Sax - Ornette Colleman, Ornette on Tenor Piano Standards - Keith Jarrett Standards vol. II Old Piano Standards - Herbie Hancock, Cantaloupe Island Vocal Jazz - Sarah Vaughan, ask Shimon what's her best New Yorkian Bar Vocal Jazz - Patricia Barber, Companion (Perhaps she has better ones) East-West Fusion - Ravi Shankar meets Yehuda Menuchin New-York Jazz - Medesky, Martin & Wood Stochastic Trumpet - Elton Dean Ska Jazz - I don't know Fine Classic Blues - Eric Clapton Unplugged Good old Blues - Muddy Waters Contemporary Blues - Bob Dylan Unplugged Rock & Roll Blues - Eric Clapton, the Rainbow concert And the beat goes on... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
wow, תודה!! כל הכבוד על ההשקעה, אני אבדוק את כולם! תודה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן רשימה מרשימה. ג'אז מודרני בדרך כלל לא מדבר אלי, במיוחד פיוז'ן או אוונגרד קשה, אם כי לתקליטי ECM שמורה בליבי פינה חמה. אני לא בטוח אם הייתי כולל מוסיקה שמכילה אלמנטים של ג'אז ברשימה בסיסית של ג'אז (דברים כמו אסיד ג'אז או פורטיסהד, שגם אותם כמו את Morcheeba אני עדיין אוהב). הרשימה שלי אולי הייתה כוללת אמנים קלסיים אחרים, אם להזכיר רק שמות מוכרים. תזמורות האחים דורסי בקטגוריה של סווינג (בעיקר הטרומבוניסט טומי דורסי עם פרנק סונטרה בהקלטות משנות ה-40) או של ג'ים קרופה. שני אוספים מעולים של סווינג ותזמורות משנות ה-20,30,40 הם פסי הקול מסדרות הטלויזיה של דניס פוטר, "הבלש המזמר" ו"מטבעות משמים" (Pennies from heaven(. אולי ווס מונטגומרי או ג'ו פאס הגיטריסטים (וגם ג'ורג' בנסון בתקליט 'Bbreezin או פאט מטיני). בסקצית הפסנתר הייתי מוסיף את ארול גארנר (Play misty for me( או באד פאואל או ביל אוונס. מכויין שהזכרת את קית' ג'ארת אז ההופעה החיה בבלו נוט הוא אלבום נהדר, במיוחד הביצוע לשירו של פרוור (שפירסם השנסונייר איב מונטאן) "עלי שלכת" (פרחי מוות). בטור הסקסופון אפשר להוסיף את צ'ארלי (בירד) פרקר (רכישה אחרונה - פרקר עם תזמורת מייתרים) או הבלדות של קולטריין, שלא לדבר על בן וובסטר, קולמן הוקינס וסטן גץ. אם כבר גץ ,אז בתחום ג'אז הבוסה-נובה (גץ ופרקר הראשוניים) יש את ז'ובים או הגיטריסטים באדן פאואל ולואיס בונפה. כלי ג'אז שאהוב עלי הוא הטרומבון וכבר הזכרתי את טומי דורסי, או בוב ברוקהיימר או ג'יי. ג'יי. ג'ונסון הנפלאים. מהמאמר ברור שזמרות ג'אז מופיעות תדיר על מקולי, ואם הזכרתי מקודם את תקליט הבלדות של קולטריין, אליסון קאררין הוציאה לאחרונה cd יפהפה בו היא שרה את אותן בלדות. נראה לי מעט מוזר לכלול בתחום הבלוז את אריק קלפטון (רית'ם אנד בלוז, בסופו של דבר).אזכיר את סטיווי ריי ווהן (Blues at sunrise) או אלברט קינג שלא לדבר על ג'והן מאייל (שאצלו התחילה הקריירה של קלפטון, ג'ק ברוס, מיק פליטווד או מיק טיילור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדידי, מיילס, קולטריין ואריק דולפי מהווים את השילוש הקדוש בקטגוריית יוצרים-מבצעים בג'אז. יעידו על כך פוסטרי-ענק של שלושתם המעטרים את קירות חדרי. נכון, שילוש מאוד סובייקטיבי, אבל אלה בכ"ז שלושה מענקי הג'אז: מיילס דייויס המציא כמעט כל סגנון ג'אז מאז תקופת הביבופ וההארד-בופ ועד הפיוז'ן. ג'ון קולטריין, שגם ניגן ב-2 הרכבים של מיילס, השפיע על כל סקסופוניסט שבא אחריו, שלא לדבר על ההתקדמות הסגנונית המרדימה שלו (את Ascension אני עדיין לא מסוגל לשמוע ליותר מ-2 דקות בלי להתפתל בכיסא). על אריק דולפי, שהפליא לנגן על סקס' אלט, חליל-צד וקלרינט באס, ראיתי כתבה בערוץ Muzzik (שהפך בינתיים ל-Mezzo), לפני כ-3 שנים. באותה תקופה, החלטתי להכריח את עצמי לצפות בתכניות ג'אז בערוץ הנ"ל, בכדי להבהיר לעצמי אחת ולתמיד: מה זה ג'אז ולמה זה טוב? (בפרפראזה על "שיעור פסנתר" של כוורת.) משעשע אותי לחשוב ש"נתפסתי" חזק על אריק דולפי האוונגרדיסט, מבלי להכיר קודם אבני-דרך כדיוק אלינגטון, צ'ארלי פארקר או צ'ארלס מינגוס. למי שלא מכיר את האמן האינטרוספקטיבי הנ"ל, אני ממליץ בחום על Out There החדשני, על Out to Lunch האוונגרדיסטי, ועל זוג אלבומי ההופעה At the Five Spot (עם החצוצרן Booker Little הנפלא). אגב, נושא לדיונצ'יק: שמתם לב שכ"כ הרבה ענקי ג'אז הלכו לעולמם בעודם עולי ימים? ניתן ליצור רשימה מתחרה של ענקי מוסיקה קלאסית... רשימה חלקית מזכרוני (השעה 4:30 בבוקר...) ג'ון קולטריין - 40 (סמים) צ'ארלי פארקר - 35 (כנ"ל) אריק דולפי - 36 (סכרת לא מטופלת) בוקר ליטל - 24 (מחלת-דם) קליפורד בראון - 26 (תאונת רכב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם: ז'קו פאסטוריאס (36, טרגדיה אמיתית), קני קירקלנד (43), פאטס וולר (39, דלקת-ריאות במהלך נסיעה ברכבת מחוף לחוף), קנונבול אדרלי וארט טאטום (47 נחשב?), ומן הסתם עוד. מצד שני, בני קרטר הגיע כמעט לגיל 96, ואוסקר פיטרסון המופלא עודו עימנו. לא שחסרים ענקי רוק שעזבונו בדמי-ימיהם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להמליץ על עוד אלבומי ג'אז קלאסיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר עלתה באוב התגובה המתלהמת הזו שלי, תרשו לי לתקן לפחות את אחת הקטגוריות: לא התכוונתי לקונצרט של קית' ג'ארט בפריז, אלא לקונצרט בוינה. הקונצרט שלו בקלן קליט יותר ומהמם לא פחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נידהמתי לקרוא על מותו של סקספוניסט הג'אז הישראלי רומן קונסמן (מסתבר שזה היה שמו למרות שתמיד קראו לו קונצמן). עלו בי זכרונות טובים מימים עברו בהם ראו אותו לא מעט בטלויזיה, לא כמרואין או נשוא של תכנית אלא בלהקה שליותה מופע כזה או אחר, אם אני זוכר נכון בעיקר בתכנית של ירון לונדון "עלי כותרת". בכתבה מוזכרים שמות גדולים בג'אז וברוק הישראלי כמו פרפרקוביץ, טוראל וקמינסקי, אבל היה עוד חצוצרן נהדר שאני לא מצליח להזכר (האם זה פרפרקוביץ למרות שבכתבה כתוב שהוא ניגן בפסנתר?) גם הבסיסט אלי מגן שייך לרשימה המכובדת והנעלמת הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. הקישור הוא: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... ב. אולי התכוונת לפטר ורטיהיימר? אולי לא, כי למיטב זכרוני הוא יותר סקסופוניסט מחצוצרן (מחצצרץ?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על תיקון הקישור. לא זה לא היה ורטיהיימר, אני חושב אתה צודק, הוא סקסופוניסט, שאם אני זוכר אפילו היתה לו ביג בנד. בשינוי סדר המילים - לא מחצצרץ ולא מחצרץ, מחרצץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ולא. שמעתי את זה כל ילדותי, על גבי קלטת: "לא מחרצץ ולא מחצרץ. מחצצרץ!" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כתבתי ''בשינוי סדר המילים''... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב ויפה, אבל כדאי גם להזכיר שהצורה התקנית היא ''מחצצר''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נשמע מוכר. השם שלו הוא משהו עם פ'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין הבדל בין הקישורים שלכם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תסתכל על הקישור בפועל, לא רק על מה שהאייל מציג וחוסך ממך, תראה שמספר הכתבה שרון קישר אליה הוא 232764, ואילו אני קישרתי לכתבה 232766. אני גם קוצץ מהקישור את כל מה שמופיע לאחר מספר הכתבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אברהם פלדר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל, האמת שהחוט האסוציאטיבי שלי נקרע מזמן ואני לא כל כך זוכר במי ניסיתי להיזכר. השם 'פלדר' מוכר לי במעומעם, אולי תוכל להוסיף קצת פרטים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אברהם פלדר הוא חצוצרן ממוצא רוסי שעלה לארץ באמצע שנות השבעים, והיה ב"חבר'ה" של קונסמן, פרפקוביץ', קמינסקי, מגן וכו'. חשבתי שאולי אליו התכוונת. פרטים נוספים עליו ניתן למצוא ב http://www.mooma.com/Biography.asp?ArtistId=1403 . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות הזכרון החלש שלי, יכול להיות שהתכוונתי אליו, במיוחד שכתוב במומה שהוא ניגן בתזמורת הטיילת שהיתה נוהגת להופיע בטלויזיה בזמנו) ובהרכבי ג'אז שונים. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרי הבלשים הישנים מופיעה לעיתים קרובות דמות ה TORCHER -זמרת מועדונים בעלת מזג נפיץ וסרקסטי. האם יש סיגנון שירה מסויים שמשויך לדמויות האלה? אני שואל כאן מכיוון שראיתי גם התיחסות ל CROONER שעל פי הבנתי הוא מעין משלים גברי לTORCHER . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יש סיגנון כזה, ואפילו היה סרט עם קלודיה קולברט בו היא מגלמת זמרת קברטים (ופאם פטאל, האם זה יהיה מוזר לקשור לכאן את הקטע האחרון בדיון 1422?). אני חושב שאת הסיגנון הזה מייחדים רק לזמרות (אמנם יש יותר זמרים crooners אבל יש גם זמרות), והשירים הם אל אהבה נכזבת, או שהיא מייחלת לאהובה ודברים כאלה. אפשר לשמוע דוגמא מהממת לשירת טורצ' ביצוע של מרי ווילסון לשיר הקלאסי Cry me a river |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת יפה, תודה! אני לא ידען כמוך בנושא והאסוציציה שלי ל TORCH היתה יותר לכיוון PUT THE BLAME ON MAIME מתוך גילדה. אמנם אין שם ייחול לאהוב או אהבה נכזבת, אבל האנרגיה המינית (שלא לדבר על הכפפה) מתקשרים לדמות הלפיד, הפאם פאטל וכולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ידען אלא לקטן (על המשקל של...) מה זה גילדה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולשיר קראו PUT THE BLAME ON MAME | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול ראיתי את הסרט. אם כבר מדברים על סרטים שמראים יחסים משולשים (תגובה 148228, גילדה (ריטה הייורת') מתחתנת עם נאצי לשעבר שמנהל קרטל הימורים בארגנטינה. העוזר שלו, אמריקאי צעיר (גלן פורד), היה פעם המאהב של גילדה. נראה לי שיש בסרט גם רמזים ליחסים הומוסקסואליים בין שני הגברים. הצרה היתה שהייתי צריך לחכות לשיר יותר משעה, וכפיצוי היא שרה אותו פעמיים. רק היה מצחיק לראות אותה מעכסת בצורה שפעם נחשבה סקסית (או לפחות מה ש"מותר" היה להציג בקולנוע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה עדיין סקסי, גם היום. נכון שהיום חושפים יותר, אבל ריטה הייוורת' נענעה יופי. ואני דווקא אוהבת את הסצינה שבה היא שרה ומלווה את עצמה בגיטרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה שיר מקסים! עשית לי את היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול נפטרה פולי ברגן שזכתה באמי על כיכובה במחזה הטלויזיה "סיפורה של הלן מורגן", על זמרת Torch אלכוהוליסטית. בסרט, אפרופו, השתתף גם המלחין הוגי קארמייקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עמאר חסאן מסלפית כובש את מדינות ערב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גוגי גראנט הוציאה תקליט בשם Torch Time. אבל מה שפירסם אותה היה שיר שאפשר לומר שהיה torch קאנטרי בשם The Wayward Wind, על כיסופיה של בחורה לאהובה הנודד. השיר הזה התפרסם כשהעיף את "מלון הלבבות השבורים" של אלביס פרסלי מראש מצעד הסינגלים. גוגי גראנט נפטרה לפני כמה ימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לואיס נפטר לפני שלושה ימים. הלהיט הגדול שלו היה Rock-A-Bye Your Baby With a Dixie שיר אהבה מליבו של הדרום האמריקאי. מעניין לציין ששני המבצעים הגדולים של השיר, אל ג'ולסון וג'רי לואיס1 היו יהודים ששרו אותו בתקופות האפליה הקשות ביותר נגד שחורים ויהודים בארה"ב בכלל ובדרום בפרט. 1 שווה לחפש את הביצועים של לואיס מזמן ההקלטות בהן הוא עובר ליידיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סמיט, שהחלה להופיע בגיל 14, נבחרה ע"י לואיס פרימה לשיר עם הלהקה שלו ואח"כ נישאה לו, נפטרה שבוע שעבר בגיל 89. סמיט הופיע ושרה גם עם פרנק סינטרה (התקליט שלהם נהדר) וגם הייתה לה קריירת סולו מרשימה. כאן היא שרה את When Day is Done בתוכנית הטלוויזיה של פרנק סינטרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ט.ל.ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמרת ג'אז צעירה שהבלונד לא עומד לה לרועץ יחצנ"י, ושירתה אדישה לצבע שערותיה. קול חם, צלול, יכולת אימפרוביציה מרשימה מבלי לעבור סף של הגשה חכמה ומינורית. בתקליט מחווה לפסנתרן גיל אוונס היא מגישה ביצועים מענינים, עשירים ומהנים ביותר, לטעמי. בקישור הזה ניתן לשמוע מעט מהשירים. שימו לב לביצוע המופנם והמרטיט ל"כחול בירוק", מבלי לגלוש לתחום של לחישות שמאלציות. לעומתו, ההגשה הרעננה שלה לביצוע המפתיע בקצב מהיר לשיר הוותיק "עלי שלכת". יש לה יכולת לשיר בסגנון סקאטינג מהיר וגם לשיר ברגש (אך לא ברגשנות יתרה). צריך להשוות את הביצוע של שינייד אוקונור לשיר "יום אחד נסיכי ישוב" (בתקליט Stay Awake, שירים מסרטי דיסני) לזה של סאטון. אוקונור לוחשת-מדקלמת בקול על סף השמע, במין הזייה לילית. סאטון מגישה את השיר בביצוע מלודי, ברור וג'אזי למהדרין, מבלי לזנוח הדגשים אמוציונליים בווריאציות הקטנות והכמעט בלתי מורגשות שהיא עושה בקולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא ידעתי היכן להדביק את התגובה הזו, ואני מתנצל מראש בפני האיילים הצ'לנים). הצ'לן הקלאסי הישראלי מאט חיימוביץ הופיע במועדון הפאנק הניו-יורקי וביצע גירסא משלו להמנון האמריקאי. חיימוביץ מבצע מחווה לביצוע המפורסם של ג'ימי הנדריקס מוודסטוק (בערך 4 דקות מתחילת השידור בלינק המצורף). הרדיו הציבורי האמריקאי שהקדיש לו כתבה ארוכה (למעלה מ 20 דקות), קיבל תגובות נזעמות ממאזינים שטענו שחיימוביץ, כמו הנדריקס לפניו, חיללו את הסמל הפטריוטי האמריקאי, ושהרשת הציבורית ממשיכה לקעקע את האתוס האמריקאי. מעניין לשמוע שחיימוביץ אומר שהוא הונע לנגן את הביצוע הזה משום שהוא מבטע את החופש להביע פטריוטיות (כמו הנדריקס לפניו) בדרכו שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה סמנים המראים שנהננו מסרט טוב. ראשית, הקהל לא ממהר לצאת מהאולם מיד אחרי הכיתוב FIN או THE END. נשארים באולם לקרוא את הכותרות, לצפות ברשימה המתגלגלת של שמות וקרדיטים, מקשיבים לשיר האחרון בפס הקול, בנסיון למצות את החוויה עד תומה, ועוד קצת, וביציאה מהאולם לא שומעים איוושה של סוליות נגררות ומתחכחות נכאים ברצפה. נכנסים לחנות שליד הקולנוע, קונים את ה-CD, לו נקשיב באוטו, בעוצמה מעט מוגזמת, וקונים את הגליון האחרון של הניו יורקר, בגלל הכתבה הגדולה על קול פורטר. אולי ישנם עוד סמנים, ואולי אלה סמנים מוטעים או מוגזמים קצת, אלא שהסרט, בבמויו של אירווין ווינקלר ובכיכובם של קווין קליין ואשלי ג'אד ובהשתתפותם סדרה מכובדת של זמרות וזמרים, העניק לנו חוויה מיוחדת. הסרט מגולל את הקריירה המוסיקלית וחייו של קול פורטר, אחד מגאוני התרבות המוזיקליים שאמריקה העניקה לעולם. הסרט, שמסגרתו מזכירה במקצת את הסרט יפני המקסים After Life, מתרחש ביום מותו של פורטר. השחקן ג'ונתן פרייס מעלה בפני רוחו של פורטר הישיש את עלילת חייו, תוך ויכוח על מידת החרות הבימאית שפרייס רשאי ויכול לקחת לעצמו. הסרט עצמו הוא מעין מיוזיקל, מהבחינה שעולם אותו הוא בונה עבורנו הוא עולם שנמצא מעט מעבר או מעל לחיים רגילים. עולם שבוא כולם לבושים תמיד בחליפות ושמלות המתאימות בדיוק לאירוע או למזג האויר, שבו תמיד עומד בבקבוק וויסקי וחפיסת סיגריות על הפסנתר, שהפרחים תמיד מצויים בכמויות ומזג האויר תמיד נאה, עולם וחיים שמחזות הזמר והסרטים ציירו לנו, להם אנחנו מתאווים, ושאותם בסופו של דבר הסרט מממש במין מעגליות צפויה. לכן אין זה משנה שהסרט חוטא בטעויות או הטעיות. במאמר מהניו יורקר כותב ג'והן לאהר שבמציאות אשתו של קול פורטר, לינדה לי פורטר, היתה למעשה מבוגרת מקול בשמונה שנים, ולא היתה רק רעיתו האוהבת והמבינה לצרכיו האומנותיים וגם המיניים וההומוסקסואליים. היא שימשה לו כדמות אם, בדומה לאימו וסבתו שתמכו ועודדו את כשרונו המוסיקלי, וטרחה על קידומו המוזיקלי כשבקשה מג'ורג' ברנרד שואו ומג'והן גאלסוורתי לכתוב ליברית לאופרות אותן ילחין קול, או כשהזמינה את סטרבינסקי לביתם בריביירה כדי שידריך את קול פורטר בהרמוניה ותיזמור. מהסרט עולה שפורטר כביכול נזקק תדיר לסיגריה וכוס וויסקי כדי לנגן בפסנתר או לעבוד על שיר חדש. האמת כנראה קצת פחות סטריאוטיפית, ועל פי הדברים שמרגרט קייס הארימן כתבה בניו יורקר בשנת 1940 עולה שפורטר שתה יחסית מעט מאד. מסתבר שיש לפחות צד נוסף למנהגה של לינדה מהסרט, בו היא היתה נותנת לקול קופסת סיגריות מהודרת בערב של כל פרמיירה, משום שהארימן כותבת שקול היה נוהג להעניק ללינדה מתנה מהודרת ערב כל הצגת בכורה. הגאונות של פורטר התבטאה ביכולת "האמנות הטוטאלית" שלו, אם לשאול מושג וואגנריאני. הוא כתב לחנים ומלים, לא רק לשירין אלא להצגות שלמות בהן השירים השונים נקשרו בשרשרת עלילתית, הוא ביים, הפיק, הדריך את הרקדניות והמקהלה. הארימן כותבת שעד לתקופתו (שכוללת גאונים נוספים כמו האחים גרשווין, ברלין, רוג'רס, הארט ואחרים), היו נוהגים לחרוז שור בחמור, או moon עם June. המהפכה של פורטר, שבחדר עבודתו נצבו מילונים וקונקורדנציות בכמה שפות, העלתה את רמת התיחכום והשנינות, תוך שימוש במכמני שפה גבוהים, מבלי לאבד את הפן הפופולרי, במובן הטוב של המלה. פורטר נהג לשזור בשיריו מלים בצרפתית או הטיות מיוחדות של אנגלית, כמו בשיר הנושא. השנינות של פורטר היתה מהולה במלנכוליה עצורה: Why, even the janitor’s wife שורה של זמרות וזמרים מבצעים בסרט משיריו של פורטר, כולל קווין קליין עצמו (ששר גם בסרט "נשיקה צרפתית"), רובי וויליאמס ואלאניס מוריסט, שריל קרואו וגם אלביס קוסטלו שהעלה כרס ופימה מאז ימיו כמרדן פנקיסטי. אשתו של קוסטלו, מיודעתנו דיאנה קראל, מופיעה בתור, אההמממ, הבלונדינית ששרה במועדון לילה, ומספקת את הרגע המביך של הסרט שכולל לשון תחובה באוזן.Has a perfectly good love life And here am I Facing tomorrow Alone with my sorrow פורטר, כותב לאהר, התקיף את הפוריטניות האמריקאית, אך מבלי שעבר את גבולות המהוגנות, הוא שלך חיצים מבלי לעבור על כללי האתיקט, וזה אולי חלק מסוד קסמם, שמחזיק מעמד למרות השינויים הדרסטיים שעברו עלינו מאז שנות העשרים של המאה ה-20. רבים מהשירים עוסקים במין, אם כי העובדה הזו מוסתרת במעטה דקיק של שובבות ושנינות מתוכחמת. שירים כמו I’ve got you under my skin, או Anything goes. הספרות הקלאסיקת שמשה לו מעיין יצירתי ושיר מהמחזמר Brush Up our Shakespeare אומר: When your baby is pleading for pleasure דיון 1915 המתרכז בהשפעות ואימפריאליזם תרבותי, יכול היה לצאת נשכר מסיפור חייו של קול פורטר. הארימן כותבת שפורטר, ששרת בלגיון הזרים בזמן מלחמת העולם הראשונה, הושפע מאד מסגנונות מוסיקליים בהם פגש במסעותיו. את Night and Day הוא כתב בהשפעת המונוטוניות המהפנטת של מוסיקה מרוקאית (שאותו כתב במיחוד למנעד המצומצם של פרד אסטר) ו- Begin the Beguine נכתב בהשפעת המוסיקה של איי המזרח הרחוק. ההשפעה התרבותי לא היתה סתם "אימפריאליזם תרבותי", אלא הפרייה הדדית, והתוצאה הביאה להגמוניה אמריקאית תרבותית במחצית הראשונה של המאה ה-20, בעלת תוכן ומהות, פופלריות שלא מוותרת לטובת המכנה המשותף הנמוך ביותר ושואפת לסיפוק יצרים ורווח מהיר. אם זה נחשב לאימפריאליזם אני מרים דגל לבן ומאמץ בכל כוחי את החיקוי תוך התבוללות האחד-העמי. לצערנו, העולם התרבותי של היום הוא עולם של בידור, ובזה אולי טמון כל ההבדל. גם המוזיקה של פורטר היתה בידורית, אלא שכמות המטען התרבותי, במובן של קולטורה, היתה גבוהה יותר. זהו עולם נעלם, שבו ארה"ב אכן היתה למשאת נפש חומרית ותרבותית, שלהשפעת התרבות שלה, במיוחד המוזיקלית עם הג'אז והזמר התמודדה והשלימה את התרבות הקלאסית האירופאית. כיום, בעולם הבתר מלחמה קרה, כסף ונפט, מלחמה בטרור, האימפריאליזם התרבותי האמריקאי שעוצב על ידי קול פורטר, גרשווין, ברלין והאחרים, נהפך לזכרון, לאנכרוניזם נוסטלגי.Let her sample your ‘Measure for Measure’ בסרט, קליין-פורטר כרות הרגל אומר "זכרונות זה כמו הכאב של הרגל הכרותה, מדומיין, לא אמיתי אך עם זאת, ממשי ביותר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנפטר בגיל 94. קטע מתוכנית הטלויזיה של לס פאול ואישתו מארי פורד. הם שרים את אחד מלהיטיהם "העולם ממתין לזריחה": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני 70 שנה הקליטה 'אהובת כוחות הצבא' שירים שצבטו את ליבם של החיילים, "We'll meet again" ו- "There'll be bluebirds over) the white cliffs of Dover)". היום' דיים וורה לין (כן, זאת שמוזכרת ב"חומה") כבשה בגיל 92 את מצעד האלבומים הנמכרים ביותר בבריטניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והיה נפלא, במיוחד Clap Hands של טום וויטס, Chick to Chick וWalk on by של דיון ווריק שבוצע בהדרן. ואיזו MILF. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה כאילו שיש איזו מועקה. רוצה לדבר על זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה הופעה נפלאה. זוגי שיחיה הצטרף אלי בעיקר כי מזה כמה חודשים אני מקפצת בבית בעליצות מאד לא אופינית ומזמררת בזיופים כן אופיניים "יש לי כרטיס לדיאנה קרול, יש לי כרטיס לדיאנה קרול!". בדרך כלל ג'ז אינו כוס התה שלו, ועל אף שהוא מכיר את משנתה של הדיוה גם הוא היה המום מעוצמת הכשרון. להקת הליווי לא היתה כזו כלל וכלל - שלושה מוזיקאים כשרוניים מאד, שקבלו "זמן מסך" זהה או קרוב לשל קרול עצמה, וטוב שכך. את נגן הקונטרבס הייתי מוכנה לבוא לשמוע בפני עצמו. מה אוסיף? אין על טום וייטס, WALK ON BY נכתב ע"י ברט בכרך שכבר בתחילת ההופעה היא התוודתה על חיבה עצומה ליצירתו, ותמיד טוב לגלות איך אוסקר פיטרסון חוגג לעצמו יום הולדת. (ראית? ראית איך החלקתי את עניין הMILF?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוסף ליכולת נגינה, האלגוריתמים החדשניים של שימון הרובוט, שנבנה במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה (ארה"ב), מקנים לו יכולת אימפרוביזציה המבוססת על תפיסה הרמונית. בעתיד הוא יוכל לשתף פעולה עם נגנים באמצעות זיהוי תווי הפנים ומחוות הגוף שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם הוא לא בלונדינית, והוא התנשא לקצת מעל מטר וחצי, אבל היתה לו אחת מהקריירות הכי ארוכות, מגיל 17 חדשים ועד מותו ביום ראשון בגיל 93. לזיכרו, הנה קטע הסיום מהמחזמר "שגעון בנות" Girl Crazy (בבימויו חסר המעצורים של באסבי ברקלי). ג'ודי גארלנד ("בלונדינית" בפני עצמה), רוּני וטומי דורסי ותזמורתו מגישים 8 דקות של שכרון חושים עם השיר של ג'ורג' ואיירה גרשווין I Got Rhythm, ומזכירים תקופה בה שחקני קולנוע היו לא רק פנים יפות; היה להם כשרון לשיר, לרקוד, להצחיק, וגם לשחק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אזכור נאה, תודה. אני מסוגל להעריך את מה שאמרת בקשר לקטע המקושר, אבל החוויה הישירה שלי לא הצליחה לצלוח את מכשול הסאונד הצורמני של הקטע הנ''ל. אני מקווה ומניח שקיימות הקלטות טובות מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא אוהב הקלטות ישנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי האוזניות שהשתמשתי בהן הדגישו מדי תדרים גבוהים, הן ברמה בינונית, ואין לי יכולת להנמיך קצת גבוהים ושאר כיוונוני קול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי מי. לא היית מדמיין את ג׳ון ויין או את המפרי בוגרט ולורן באקול שרים ורוקדים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה לורן באקול שרה בליווי הוגי קארמייקל (זה מהתגובה הזו), מהסרט To Have and Have Not בו היא כיכבה יחד עם המפרי בוגרט. והנה באקול שרה בסרט The Big Sleep כשבוגרט צופה בה מהצד ומצדיע לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא רק שהיא שרה בסרטים האלה, כנראה באמת היא שרה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה דיאנה דורבין , deanna durbin (?) אבל לא בטוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קול פורטר ששרת בלגיון הזרים בזמן מלחה"ע-1 הושפע מסגנונות מוסיקליים מהעולם. Begin the Beguine נכתב בהשפעת מוזיקת איי המזרח הרחוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הכוונה ב"איי המזרח הרחוק" ולמה הכוונה ב"השפעת" ? זה לא נשמע לי מזרח רחוק, זה נשמע לי סגנון אירופאי-אמריקאי של המאה העשרים (מוסיקה כמו בפסקול של של המון סרטים אמריקאים). אם איני טועה קול פורטר חיבר מוסיקה למיוזיקלס, תקן אם אני טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעט על "האמנות הטוטאלית" של קול פורטר. תקשיב, למשל הביצוע של הטנור האופראי תומאס האמפסון (שמתמחה גם בוואגנר), ותנסה גם להיזכר במוסיקה מתוך "דרום פסיפיק" של רוג'רס והאמרשטיין. אני לא מוזיקאי, אבל ב- Begin_the_Beguine [Wikipedia] יש ניתוח של האופי המוזיקלי המיוחד של השיר, שפורטר כתב במסע לאיי פיג'י ואינדונזיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תומאס האמפסון הוא באריטון לירי. תקשיב טוב טוב לפאברוטי, דומינגו, יונאס קאופמן רוברטו אלניה ואחר כך תקשיב לתומאס האמפסון, תשווה אותו לפישר דיסקאו (גם כן בריטון לירי) ותראה את ההבדל הלא גדול במיוחד. תשים לב לצבע הבאריטון, תשווה אותו גם ללאו נוטי, סר תומאס אלן, ועוד ותראה שהוא רחוק מאוד מלהיות טנור. ההבדלים בין הקולות השונים בעיקר קול ביניים כמו בריטון הם לא גדולים במיוחד במנעד. ההבדל הגדול ביותר הוא בגוון של הקול. בין הבהיר של הטנור והכהה יותר של הבריטון וההכי כהה של באסים כמו שלייפין ודומיו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |