בתשובה לאריק, 19/07/25 19:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התרבות והמחשבה המערבית, על כל גווניה התרבותיים, התיאולוגיים, הפוליטיים והמשפטיים, צמחה בחממות המטפיזיקה של הסדר. ממקורותיה ביוון העתיקה ועד לעת החדשה באירופה המרכזית והמערבית במאות ה-17 וה-18, סדר זה החזיק מעמד במשך למעלה משני מילניומים. בבסיסו עמדו שתי אקסיומות מרכזיות: אקסיומת השלמות האפלטונית מעולמות האידאות (האונטולוגיה האפלטונית) ואקסיומת ההדרגתיות האריסטוטלית. שילובן יצר מערכת קוסמית היררכית, מושלמת ונצחית, אשר עיצבה את תפיסת האדם והחברה. מערכת זו הגדירה בבהירות את מהות האדם, תבונתו ומוסריותו, והיוותה את המסד האקסיומטי לעמדותיה של הכנסייה הנוצרית. בראש מערכת גאוצנטרית זו ניצב האלוהים כריבון יחיד, שהעניק בחסדו את השלטון לקיסר באמצעות מיופי כוחו עלי אדמות. 2. ערעור הסדר הקוסמי והוצאת האדם ממערכת זו אל תפיסה הליוצנטרית, החלה עם צמיחת הרנסנס. תקופה זו הניחה את היסודות לליברליזם וסימנה את ראשיתן של מהפכות משמעותיות: המהפכה ההומניסטית, המהפכה התרבותית והמהפכה המדעית. מהפכות אלו סללו את הדרך למהפכת הנאורות, אשר חיסלה סופית את הסדר הישן. מהפכת הנאורות ביססה אקסיומה מטפיזית חדשה אודות מרכזיות האדם וריבונותו האימננטית. תנועות אלו הובילו לשלל הצהרות היסטוריות במרחב העולמי במערב, שהדגישו את עצמאותו, חירותו, ריבונותו, ייחודו וזכויותיו הבסיסיות/טבעיות של האדם באשר הוא. על אקסיומות אלו הולבשה טרנספורמציה מודרנית וחילונית לערך קדושת חיי האדם, אשר קיבל משמעות דתית מלאה מעצם הקדושה שניתנה לחיי האדם. צלם האדם הוא צלמו של האלוהים, וממנו נובע האיסור על חילולו. בזהירות אפשר לשאול שייתכן ו'המוסר' בעניין 'כבוד האדם' ונגזרותיו, כפי שרבים רואים אותו דרך עדשות הליברליזם, מבוסס למעשה על 'ליברליזם מהול בדת' - על מטפיזיקה ליברלית החולקת עמדות זהות עם המטפיזיקה הדתית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תנועת הקבלה היא אחד מהזרמים הרוחניים המשמעותיים במיסטיקה היהודית. היא הופיעה בסוף המאה ה-12 עם פרסום חיבורים בנושאים אלו, כדוגמת ספר הבהיר [ויקיפדיה] בספרד הנוצרית ובפרובנס וחיבורים ספרותיים מסוגת המיסטיקה שנכתבו במחצית המאה ה-12 בחלקים מסוימים בארצות הריינוס בקרב חסידות אשכנז [ויקיפדיה] ממשפחת קלונימוס. התייחסותם של הוגי הדעות לספרות בימי הביניים התפלגה בין הרציונליסטים, כדוגמת הרמב"ם ורב סעדיה, שדחו או התעלמו מספרות זאת, לבין המיסטיקנים, כדוגמת ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי, ששילבו יצירות אלו בהגותם. זרמים קבליים אלו, מראשיתם במאה ה-12, הותירו חותם עמוק בלב המחשבה היהודית לדורותיה והשפיעו על תנועת השבתאות והחסידות, על הפיוט, השירה והיצירה. יחד עם זאת, המיסטיקה היהודית לא נולדה במאה ה-12; שורשיה קדומים באלף שנים. מקור החיבורים מהמאה ה-12 מסתמך על מקורות ספרותיים מאוחרים שהתגבשו, נהגו ונכתבו במקביל לכתיבה הספרותית החז"לית, תלמודית ומדרשית, בין המאה ה-2 למאה ה-5. ספרות זו מכונה בהכללה ספרות ההיכלות והמרכבה [ויקיפדיה]. זוהי ספרות אלטרנטיבית לספרות המיינסטרים התלמודית. ספרות שבה הטקסט הוא טקסט עברי עשיר ביותר. ספרות שבה המיסטיקן אמור לעבור שבעה רקיעי היכלים ולהתמודד במאבק איתנים עם מלאכים שומרי ראש חמושים מכף רגל ועד כנף, שמוכנים להתאגד קבוצות קבוצות ולעשות הכול, גם במחיר ׳חייהם׳ כמלאכים, כדי שבן התמותה – יורד המרכבה – לא יעבור את גבול הרקיע עליהם הם מופקדים לשמור. ר׳ עקיבא מתאר את המסע בראשי פרקים. ״כשעליתי, בהיכל ראשון חסיד הייתי, בהיכל ב׳ טהור הייתי, בהיכל ג׳ ישר הייתי, בהיכל ד׳ תמים הייתי, בהיכל ה׳ הגעתי קדושה, בהיכל ו׳ אמרתי קדושה, ובהיכל ז׳ עמדתי בכל כוחי נרתעתי והזדעזעתי בכל איברי ואמרתי אל חיים וקיים״. בראש המערכת ההיררכית הזאת יושב אלוהים בכיסא מלך מלכי המלכים. ספרות זאת פנים רבות לה, פנים מאגיות ומיסטיות. ספרות המאפשרת להיות מכשף או קוסם, ללכת על המים, להכין שיקויים ומרקחות שבהם האהובה תרצה רק האוהב, או לשכנע את המלך לבטל את רוע הגזרה. אפשר לדמיין את אלוהים כמו בן אדם – בדיוק כפי שמתואר בפסוק "כצלמנו כדמותנו", ללא הקביעה המקראית ש"לא יראני אדם וחי" או איסורי המחשבה שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף. לפי הספרות ההיכלות, יש לאלוהים גוף, והוא ענק ועצום במונחים קוסמיים. אלוהים יפה תואר, ויש לו כף רגל, קרסול, ירך, צוואר, זקן, לשון ומצח ענק. חלוץ החקר הספרותי הקבלי-מיסטי בתחילת המאה ה-20 היה צבי גרץ [ויקיפדיה]. גרץ תייג את הספרות כביטוי ספרותי המבטא מרד נגד הקביעות הרציונליות ההלכתיות בתקופת המשנה והתלמוד, נגד המהפכות החז"ליות-פרושיות, שייתרו את סמכות האלוהים והשמיים וקבעו כי הסמכות לפרשן את כתביו מחורבן הבית ניתנה לבני האדם הפשוטים ולא לאלוהים או לכהנים, כמבואר בתנורו של עכנאי [ויקיפדיה] הוא מסיק כי ספרות מיסטית כמו ספרות ההיכלות והמרכבה לא הייתה יכולה להיכתב בתקופת המשנה והתלמוד הרציונליסטית לכאורה, וגוזר את מועד כתיבת הספרות לסוף תקופת הגאונים בסוף המאה ה-7. תקופה רוחנית ירודה בשיא חשכת ימי הביניים, שבה הרציונליות נמוגה לטובת המיסטיקה. גרץ השליך את ההשפעות השליליות לספרות זאת בעקבות הרעיונות המוסלמיים/גנוסטיים על תוכנה. חוקרים אחרים (גאסטר, אודברג ואחרים) חלקו על גרץ ותארכו את מועד כתיבת הספרות לתקופות קדומות יותר, המגיעות עד המאה ה-2 לפנה"ס. אחד מהחוקרים הבולטים בתחום היה גרשם שלום [ויקיפדיה], שהצביע במחקריו/ספריו ("זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית", "גנוסיס יהודית – המיסטיקה של המרכבה והספרות התלמודית") על המשכיותה של הספרות המיסטית בתקופת חז"ל אל "ספרות ההיכלות", ומזהה את הקרבה הרעיונית ההדוקה בין "ספרות ההיכלות והמרכבה" לספרות התלמודית-מדרשית. ספרות זו מכילה דעות וידיעות ליודעי הח"ן, העטופות באיזוטריות שלא יכלו היו להיעטף באותה תקופה אלא באמצעות ספרות איזוטרית מעין זאת. מכאן מסיק גרשם ששורשי "ספרות ההיכלות" מקורם עוד מתקופת התנאים, ואת התגבשותה והתפשטותה של ספרות זאת הוא מייחס לתקופת התלמוד, המתוארכת בין המאה השנייה למאה החמישית לספירה. קביעתו הכרונולוגית של גרשם שלום מאירה את תקופת פעילות חז"ל במשקפיים גנוסטיות שמימיות, שהעלו מחדש את בחינת ההשפעות הגנוסטיות הנוצריות במרחב הזמן החז"לי על המחשבה היהודית החז"לית, וזאת חרף הדואליות המהותית הגנוסטית, המהווה כפירה תיאולוגית באמונה הבלעדית לאל אחד באמונה הנוצרית-יהודית. הכתות הגנוסטיות פרחו ושגשגו בין המאה השנייה למאה הרביעית לספירה ברחבי העולם, מסין ועד מרכז אירופה. לאורך מאות שנים, המאבק בין הכתות הגנוסטיות לבין הכנסייה הנוצרית הסתיים בכמעט הכחדה. האינקוויזיציה הספרדית הונחתה לדכא כתות אלו, שפרחו בתקופת שלהי ימי הביניים. אבחון האנטישמיות התיאולוגית מובדלת בין הנצרות לבין הגנוסטיקה במועד הפניית עמדות האיבה לישראל, עמו ותורתו. בעוד שהנצרות מותחת גבול בזמן לשנאת עם ישראל רק מתחילת התקופה שבה התגלה הגואל, אך מגינה בחירוף נפש על היסטוריית הברית הישנה ותכני נביאיה, הרי שהגנוסטיקה מעבירה את היחס השלילי והמנוכר לעם ישראל ותורתו מראשיתה המקראית. אלוהי המקרא – אלוהי ישראל – הוא אלוהים הפועל במערכת והוא אל דו-מיני מסוג רע. אלוהי המקרא הוא בן זוגו של האל הטוב, הנסתר והבלתי ניתן להשגה, רק ליחידי סגולה. מכאן, שלפי תפיסה זאת, "הגנוסטיקאי הוא מיסטיקן המורד בעולם הזה וסולד מערכיו ומחוקיו, ונואש לגמרי מכל תקווה להביא לו תיקון או גאולה. לכל היותר יכול הוא לצפות לגאולה לאחר המוות". לאור עמדות אלו מתחדדת התהייה לנוכח הדמיון הרב ברעיונות העוגן בין הגנוסיס לבין פרק א' בראשית ופרק א' ביחזקאל. במקביל לתחילת חקר הספרות המיסטית בראשית המאה ה-20, רודולף בולטמן חידש את המחקר על התיזה הגורסת כי דמותו של ישו בנצרות מיוסדת על מיתוס גנוסטי אשר קדם לנצרות. בולטמן הופך את הבמה וטוען שהכופרים כאן הם הנוצרים ולא הגנוסטיקאים. הנצרות היא, אם כן, עוד אחד מגווניה של הגנוסטיקה ששימש לה מקור השראה. משנת בולטמן פותחה במחקר הפרוטסטנטי בארה"ב, ופתחה מחדש את סוגיית – סוגת – שאלות היחס בין ספרות הגנוסיס לבין הספרות המקראית בבראשית וביחזקאל וספרות ההיכלות והמרכבה. למשל, האם כתבי הקודש היהודיים המקראיים הקדומים העוסקים בבריאת העולם והאדם, בטרם עם ישראל הוגדר כעם, הושפעו ממשנת הגנוסטיקה היוונית-הלניסטית? בדומה לשאלת זהות כותבי "ספרות ההיכלות" וזמן כתיבתה, גם זאת טרם הוכרעה במחקר. גם אם הייתה השפעה גנוסטית על הספרות החיצונית והאלטרנטיבית, הרי שאין כל עדות היסטורית ממקורות לא גנוסטיים על התפתחותה בארץ ישראל בשלהי ימי הבית השני. תנועת הקבלה במיסטיקה היהודית מקבילה להתפתחות הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, כאשר שתי התפיסות אוחזות ב"סוד" וטוענות "שלי הוא". אם נשאל מהו אותו סוד, נגלה שהוא שונה מקבוצה לקבוצה. לגישת הרציונליסטים – הרמב"ם – הסוד, תורת הנסתר של היהדות, טמונה בפיזיקה-מטאפיזיקה של הפילוסופיה האריסטוטלית. ואילו תנועת הקבלה – המיסטיקנים – גורסים שהסוד טמון בתורת הקבלה. ייתכן וישבו שני יהודים בבית הכנסת בימי הביניים על ספסל אחד, ויחשוב איש את רעהו ככופר מוחלט, כי הסוד הוא רק אצלו והאחר לא יודע את הסוד ומכאן שהוא בהכרח טועה. המשנה במסכת חגיגה דורשת: "אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". משנה זו מכניסה את האדם לתחום האזוטרי שבו רשות הרבים אינה מאפשרת לשמור על הסוד. סוד "מעשה בראשית", המפורט בפרק א' לספר בראשית, הוא סוד שאפילו בשניים אינו יכול להתקיים אם הם אינם שומרי סוד. הסוד הסודי ביותר, אם כן, הוא סוד "מעשה המרכבה" המפורט בפרק א' ליחזקאל. העצה הוויטגנשטיינית לבעל הסוד היא – "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". כאן האזוטריות מגיעה לשיאה כשאין אפשרות מעשית לאדם לדון בסוד אלא אם כן האדם הזה הוא חכם וידען מדעתו, כלומר שהוא גילה את הסוד לבד מבלי שמישהו יספר לו עליו, והוא רק מחכה למישהו שיאמת את גילויו שלו. כינוי "ספרות ההיכלות" מקורו בשמות החיבורים השונים שכללו לפחות אחת מהמילים "היכל/ות" או "מרכבה/ות", וזאת כדוגמת "ספר ההיכלות", "מעשה מרכבה" וכו'. ספרות ההיכלות והמרכבה מאגדת חיבורים הנחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: > חיבורים על קוסמוגוניה וקוסמולוגיה – מעשה בראשית: תיאור העולמות העליונים, לרבות תיאורי גן העדן והגיהינום על כל מדוריו, כדוגמת "ברייתא דמעשה בראשית". > חיבורים מאגיים: כישופים, שיקויים ומרקחות, הכרת הפנים (כירומנטיה), כדוגמת הספרים: חרבא דמשה [ויקיפדיה], ספר הרזים [ויקיפדיה], ׳הבדלה דר' עקיבא׳. > ספר יצירה [ויקיפדיה] : מתאר את בריאת ואת פעילות העולם באמצעות האותיות האלפביתיות העבריות, מהן העולם נבנה. "העולם נברא בספר, מספר וסיפור, ב-22 אותיות יסוד בעשר ספירות בלימה". ההיסטוריה האנושית מתחילה בשומר, כי שם הכתב הומצא. היהדות סופרת אם כן ובעברית את זמן הבריאה מיום הולדת הכתב, שבו ההיסטוריה נולדה ולא מהיום שבו הכדור נברא. מכלל החיבורים, חמישה הם הבולטים בספרות: א. "היכלות זוטרתי": תיאור עלייתו של ר' עקיבא להיכלות העליונים תוך כדי דיון בסוגיית כניסתם של הארבעה שנכנסו לפרד"ס. ב. "היכלות רבתי": תיאור עלייתו של ר' ישמעאל להיכלות העליונים תוך כדי פירוט הנעשה בהם. ג. "ספר היכלות" (המכונה גם "חנוך השלישי"): שבו מתוארת עלייתו של ר' ישמעאל להיכל השביעי, שם ניסה להבין האם באמת אלוהים אישר את גזר דין המוות על עשרת הרוגי מלכות רומי. הספר גם מתאר את פגישתו – באותה עלייה – של ר' ישמעאל עם שר הפנים. בפגישה השר מפרט בפני האורח הנכבד, שהצליח להגיע לרקיע השביעי, על מבנה העולם העליון ועל פעולותיו. ד. "מעשה מרכבה": קובץ שירים ששרים "בעלי המרכבה" לאלוהים, או כאלו הנשמעים מפיהם של מלאכים עליונים כדי לעבור בין ההיכלות. ה. שיעור קומה [ויקיפדיה]: חיבור ראשוני ייחודי העוסק במישרין באלוהות עצמה, לרבות תיאורו בפרטי פרטים כולל מידותיו. הדמויות בספרות ההיכלות והמרכבה הן אנושיות ושמימיות. הבולט שבהם הוא ר' עקיבא, ולאחריו ר' ישמעאל כהן גדול, ר' נחוניה בן הקנה – קבוצה המכונה "חוג יורדי המרכבה". מטטרון [ויקיפדיה], חנוך - שר הפנים, השר הבכיר מיכאל, המכהן ככהן גדול, ויתר הפקידות הזוטרה והבכירה כדוגמת מלאכי השרת, מלאכי הכבוד, מלאכי הפנים ומלאכים-שרים. הביטוי "יורדי המרכבה" ו"מעשה המרכבה" מפורשים אחרת מהדימוי של מרכבות עם סוסים. "יורדי המרכבה" הם אלו היורדים – הרודים – השולטים במרכבה, הרי היא מלאכת ההרכבה, ידיעת המורכבות של הרכבת הכרובים. מי שיודע להרכיב את האותיות הנכונות בשירתו, יוכל להעפיל להיכלות בעולמות העליונים כי "ה' צבאות יושב הכרובים". ספרות ההיכלות מתארת את המסעות בין שבעת ההיכלות. בדומה לעולם הזה, גם העולם העליון הוא עולם שבו "מטפיזיקת הסדר" היא השולטת. המלאכים הם פקידים בירוקרטיים, שההתקדמות במעלה ההיכלות והדרגות מותנית במאבקים קשים עם כל הפקידים האחרים. הישארותם בתפקיד מותנית בכך שהם יצליחו לעצור את בן התמותה מלעבור את ההיכלות ואת המחסומים ולהגיע למלך האלוהים. לצורך כך הם מוכנים להתאגד בכיתות כיתות ששרים שירי שבח כנגד שירי השבח של בן האנוש, וככל שעולים בעולמות ההיכלות המאבקים נהיים יותר קשים ויותר אכזריים, עד כדי פגיעה פיזית אנושה ביורדי המרכבות שרוצים לחזות באלוהים ולהגיע להיבחן לחזות בזיו פניו. זוהי ספרות המתגרה ומתריסה בבוטות באיסור ראיית האלוהים המקראית, ואפילו משה שהצליח להיפגש עם אלוהים בהר סיני רק ראה את צילו, בעוד שהעם שקיבל את התורה רק שמע את קולו. זוהי ספרות העוסקת רק במה שנסתר מהעין האנושית ולא במה שגלוי לעין האנושית. אתיקת המבט נוכחת לכל אורך המסע הספרותי. בפרדס האתיקה הופרה על ידי כולם למעט רבי עקיבא שלא הציץ ולכן לא נפגע וזכה להגיע לרקיע השביעי. --------- להרחבה : יוסף דן, המיסטיקה העברית הקדומה, תל אביב : הוצאת משרד הביטחון. פרופ׳ משה הלברטל, בין ספרות ההיכלות בין ספרות חז״ל לספרות ההיכלות רחל אליאור ספרות ההיכלות והמרכבה: זיקתה למקדש, למקדש השמימי ולמקדש מעט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר אסוציאציות - יש כנראה משהו מאוד בסיסי בשיטה של משחקי מחשב בהם אתה עולה שלבים כאשר אתה נלחם במיניונים הולכים ומתחזקים כדי להלחם בשלב הסופי בבוס הגדול. - הדת הזורואסטרית (של זרתוסטרא) היתה דת גנוסטית ששורשיה עתיקים והגיעה לשיא השפעתה באימפריה הפרסית האחמנית (כורש הגדול, דריווש וחשיארש/קסרקסס/אחשורוש), ומאוחר יותר באימפריה הסאסאנית. שתי תקופות שהשיקו לתחילת תקופת בית שני (כתיבת ספרי התנ"ך המאוחרים) ולתקופת האמוראים (תלמוד בבלי). יש אומרים שהיתה לה השפעה לא מבוטלת על היהדות יחסי זורואסטריות-יהדות [ויקיפדיה]. התפיסה הזורואסטרית המרכזית של מלחמת נצח בין טוב ורע משתקפת בכניסתו של השטן כדמות לספרי התנ"ך המאוחרים (איוב) ושל אשמדאי (אזמידאן בפרסית) לתלמוד. נראה שהקבלה שאבה לא מעט מהמקורות הזורואסטרים. - הקבלה היתה נחלתם של מעטים (מקובלים, יודעי ח"ן) ולא נכנסה למיינסטרים של היהדות. אחרי המשבר של גירוש ספרד, כאשר צפת הפכה למרכז הקבלי, וכאשר ספר הזהר הודפס לראשונה במאה ה 16 היא עשתה את הצעד הראשון אל הציבור. אבל ההתפשטות העיקרית שלה היתה כאשר קבלת האר"י הסובבת סביב הציר של גלות וגאולה התפשטה במאה 17 בכל קהילות ישראל. - הקבלה הלוריאנית משתמשת באותה מלחמה זורואסטרית בין הטוב והרע שתחילתה עם בריאת העולם וסופה בתיקונו של העולם, ונותנת לעם היהודי תפקיד ראשי בתיקונו. תיקון העולם מוטל מעתה על כל אדם מישראל. עם ישראל נתפש כקולקטיב עם ייעוד משיחי, שבכל פעולה שלו צריך לכוון לפעולה של בירור ותיקון לקראת הגאולה הסופית. - תנועת החסידות ינקה מקבלת האר"י ותרמה יותר מכל גורם אחר לפופולריזציה שלה, תרתי משמע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על ׳הנסיך הפרסי׳. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |