בתשובה לאח של אייל, 03/09/25 21:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לגבי הערת הרגל, לא ידעתי, אבל א. מה שהיה בהצעה המתוארת זה לא ממש. "יתייעץ עם סולברג", לא נראה כויתור אמיתי. תן לסולברג למנות את הועדה וזהו. ב. גם אני לא חושב שהביביסטים יקבלו את הועדה של סולברג. אבל זה יחשוף לעיני כל את הבלוף שלהם. הועדה היחידה שתהיה מקובלת עליהם, זו ועדה שאיש לא יתייחס להחלטותיה ברצינות. ג. לפי מה שאתה כותב, הועדה זה מעין קש שמחלקים לציבור הרחב על מנת שירגיש שנעשה משהו בנוגע למחדל הגדול. אם כך, יש לי בהחלט הצדקה לא לקחת את כל העניין ביותר מדי רצינות. קול המון בד"כ אינו קול שדי. לרוב זה להיפך. ד. אני גם לא חושב שמחאת משפחות החטופים היא בעלת חשיבות מדינית או אתית. במה אותם 20 חטופים שונים ממאות האזרחים והחיילים שכבר נהרגו? למשפחות יש צורך פסיכולוגי להרגיש שהם עשו כל שביכולתם כדי להציל את בני משפחתם (בפועל הם בעיקר מעלים את המחיר). במקרה זה, מחאתם גם אפקטיבית, מפני שהם מאפשרים לBB לפעול לשחרור החטופים בניגוד לעמדת המתנחלים-המשיחיים. ובפועל זה מה שקרה. ה. לזכות משפחות החטופים יש לומר שנוצר איזון בין הנזק ארוך הטווח שנגרם למדינת ישראל בגלל שהיא נכנעת לסחטנות של כנופיות לבין הנזק האדיר שכבר נגרם לרצועת עזה שמאזן את החשק לחטיפות חדשות. לפחות בעניין החטופים, משיכת הזמן של BB, עשוייה למקסם את מספר המשוחררים בסופדבר. אבל זוהי טקטיקה ולא איסטרטגיה. זה מרגיש ונשמע נורא כאשר BB מתמקח על מחיר החטופים וגם כך ההישגים שלו בנושא לא משהו. אם בסופו של דבר הוא יצליח לשחרר חלק משמעותי של החטופים החיים, יהיה קשה לבוא אליו בטענות. ו. האופציה של כניעה לחמאס, שחרור החטופים והמשך הלחימה בחמאס אח"כ, שאותה מציעים משפחות החטופים, אכן נראית ריאליסטית ועדיפה. אבל המציעים נוטים להתעלם מן הנזק שיגרם לישראל מהמשך החיכוך עם החמאס במשך חודשים ושנים. ישראל לא מצליחה במלחמות ארוכות והמלחמה הזאת אינה יוצאת דופן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
==> לפי מה שאתה כותב, הועדה זה מעין קש שמחלקים לציבור הרחב על מנת שירגיש שנעשה משהו בנוגע למחדל הגדול. לא, זה לא מה שאני מתכוון. זה ההיפך ממה שאני מתכוון. להקים ועדת חקירה ולהחזיר את החטופים - כי זה חובתה הבסיסית של המדינה כלפי האזרחים. מתוך ערכים, לא מתוך פופוליזם. כל הרעיון בערכים זה שמקיימים אותם גם שזה לא נוח. אחרת הם לא ממש ערכים אלא סתם תרוצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> חובתה הבסיסית של המדינה כלפי האזרחים. מתוך ערכים, לא מתוך פופוליזם. - אני כבר שנים מחפש את ספר ׳חובות המדינה לאזרחיה׳ ולא מצאתי. לדעתי אין ספר כזה. >׳כל הרעיון בערכים זה שמקיימים אותם גם שזה לא נוח׳. - ערך המבקש להתקיים שלא באזור הנוחות - ראוי להחליף אותו בערך אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הבעיה היא שחיפשת לפי כותרת ולא לפי תוכן. אני מציע את הספר מר הפקרה, מורשתו של מפקיר החטופים. מתוך ויקיפדיה. """ עינב צנגאוקר, אימו של מתן שנחטף מביתו בניר עוז, כתבה כי פעולותיו של ראש הממשלה "נעצו חץ בליבי – כאמא של מתן – וחידדו לי את מדיניות ההפקרה המתמשכת" והוסיפה כי היא מרגישה נבגדת על ידי ההנהגה שבה בחרה. פרופסור דן אריאלי כתב כי רבים מהעם חשים כי המדינה בגדה בהם ובחוזה איתם. עדינה משה, שנחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז לעזה ושוחררה מהשבי לאחר 49 ימים, סיפרה כי החטוף חיים פרי, שנרצח בשבי החמאס, אמר לה "ביבי לא ימהר לשחרר אותנו, אנחנו שמאלנים" ומדברת על "בגידה של ראש הממשלה שלי". עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, כתב כי נתניהו מסכן את ביטחון ישראל. דן נתניהו, בן דודו של בנימין נתניהו, כתב כי ראש הממשלה מפקיר ומחרב את המדינה לאורך שנים בביטחון ובכלכלה. אפרת (כהן) מצ'יקווה, מומחית לדיפלומטיה תרבותית ואחייניתם של גדי ומרגלית מוזס, דנה בנושא לקיחת אחריות וערכים כגון מחויבות ודוגמה אישית בתרבות היפנית, ותוהה לגבי מחויבות ההנהגה הישראלית להחזרת וזניחת הערכים של לקיחת אחריות, הנהגה ויושרה. עו"ד אבי כאלו, לשעבר ראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן, דן בנושא בריחת האחריות של ההנהגה הישראלית ובעיקר של נתניהו העומד בראשה, ובמאמציו למנוע את הקמתה של ועידת חקירה ממלכתית. הסופרת שהם סמיט מציגה דו-שיח דמיוני בין ראש הממשלה לבין אזרחית שאומרת בין היתר: "ציפינו מהמדינה שתשמור ותגן עלינו. אחרי הכל, לשם מה קיימות מדינות?". אפרים סידון כתב את השיר 'לילה בחוף קיסריה'. הסופרת שירי ארצי כתבה על ילדתה שזעקה 'איך לא מחזירים אותם, תסבירי לי אמא?'. פרופסור דוד הראל כתב כי 'איננו רוצים מלך, אלא מנהיג אמיתי'. """ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> "ציפינו מהמדינה שתשמור ותגן עלינו. אחרי הכל, לשם מה קיימות מדינות?". זה הבסיס של המחשבה הליברלית: התכלית העליונה של ממשל מדיני היא לשמור על חייהם, חירותם וקניינם של האזרחים כדי שיוכלו לחיות יחד בבטחה. לצערנו חל פיחות בכוחן של ההסכמות הללו. לקבוצות שונות בישראל יש רעיונות אחרים לגמרי לגבי התכלית העליונה של מדינת ישראל. לדוגמה עבור הד"ל תכלית המדינה היא קרוב הגאולה (ראשית צמיחת גאולתנו [ויקיפדיה]) ועבור חברי מרכז הליכוד תכליתה העליונה היא מקור לג'ובים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרה מה שחששתי. שאיזה מתחכם (סליחה אריק) יגיד שזה המצאה שמאלנית. והאמת אני מבין, הספר הזה הוא: 1. חדש. 2. כותבים שם פרופסרים, רחמנא ליצלן. 3. זה ספר. כידוע פטריוטים לא קוראים אלא רק רואים ערוץ 14. אז יש לי עוד ספר, אולי אתה מכיר. וְאָמַרְתָּ֣ שְׁמַ֗ע דְּבַר־יְהוָה֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה הַיֹּשֵׁ֖ב עַל־כִּסֵּ֣א דָוִ֑ד אַתָּ֧ה וַעֲבָדֶ֛יךָ וְעַמְּךָ֥ הַבָּאִ֖ים בַּשְּׁעָרִֽים הָאֵֽלֶּה׃ כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהוָ֗ה עֲשׂ֤וּ מִשְׁפָּט֙ וּצְדָקָ֔ה וְהַצִּ֥ילוּ גָז֖וּל מִיַּ֣ד עֹשֵׁ֑ק וְגֵ֣ר יָת֤וֹם וְאַלְמָנָה֙ אַל־תֹּנ֔וּ אַל־תַּחְמֹ֔סוּ וְדָ֣ם נָקִ֔י אַל־תִּשְׁפְּכ֖וּ בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה. ומשפט אחרי: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה--בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה, כִּי-לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה. (ירמיהו פרק כ"ב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי, במחילה, הפסוק מירמיהו מצחיק; אלוהים צריך להשבע כדי שיאמינו לו? הוא שם את היד על ספר תנ"ך או אולי הוא נשבע באמא שלו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
׳זה הבסיס של המחשבה הליברלית: התכלית העליונה של ממשל מדיני היא לשמור על חייהם, חירותם וקניינם של האזרחים כדי שיוכלו לחיות יחד בבטחה׳. > זאת אחת מכמה מחשבות ליברליות קלאסיות שהצליחו להקים ולקומם את ׳המדינה׳ ותהומות בינה לבין יצירתה המודרנית העכשווית. --------- טרוצקי יכול לטעון שמדינות כשהן מאוחדות הן יותר חזקות באופן שאף אחד לא ינסה להזיק להם או לחטוף אותם וכך הם יוכלו לחיות בבטחה ובשלום ולכן כדאי להתאחד. מאחר ואנחנו מדינה חלשה, אז ברור הוא שמדינה יחידה ובודדת כמו ישראל לא יכולה לשמור על כולם ובמיוחד כאשר יש עימות מדיני צבאי ארוך ומתיש. טוב עשה דב״ג שהעדיף להיות ווסיל של המעצמה האמריקאית על זאת הסובייטית, וככל שהאדון יגיע לכפר אלינו וינחית כאן את ספינותיו על רצועת עזה כדי לבנות קזינו ושדרות עם מותגים לעשירי המזרח התיכון, מוטב לנו ולעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברלין 1945 - עזה 2025. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> תהומות בינה לבין יצירתה המודרנית העכשווית. מסכים. אבל אם אתה שואל את אזרחי המדינות המערביות מה תכלית המדינה, אני חושב שזה עדיין מה שהם יענו. גם הסינים, לדעתי. רק שאצל הסינים האמצעים המקובלים לתכלית הזאת שונים מאשר אלו המקובלים במדינות המערב. יש כמה פילוסופיות חיים (קרי- אידאולוגיות) מתחרות. כמו הדתית (המדינה קיימת במטרה להגשים צווי אלוהי כלשהו) והפשיסטית (המדינה קיימת במטרה לשפר ולהאדיר את הלאום). אחרי קריסת חומת ברלין היה נראה לרגע שהאידאולוגיה הליברלית ניצחה (קץ ההיסטוריה אלק), אבל האידאולוגיות המתחרות צוברות מומנטום בעשורים האחרונים, גם אצלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. באם תשאל את אחד מסוכני הב״מ מהו ׳שוויו׳ של שבוי/חטוף ישראלי לעומת חטוף ממדינות מערביות וליברליות אחרות, תקבל תשובות שיהוו תמונת ראי של הסיטואציה הישראלית. אין חולק שמדינת ישראל שילמה ומשלמת מחירים מופקעים על כל חטוף שלא שולמו מעולם ע״י אף מדינה/חברה דמוקרטית וליברלית ובכללן מדינות שיש להן מחויבות גבוהה יותר מישראל לדמוקרטיה ולליברליזם. החריגה הישראלית בנוף הדמוקרטי-ליברלי מוסברת, בין היתר באמצעות פוליטיקת הזהויות הישראלית שכיוונה צד פוליטי מסוים לעמוד בראש המאבק בשחרור החטופים במקום שזאת תהיה מוסכמה חברתית כוללת לפחות בקרב המגזר היהודי. הנימוקים הרווחים לתמיכה זאת הן נימוקים אזרחיים ותאולוגיים. נימוקים אזרחיים - כאלו הקשורים ליחסים בין האזרח למדינה, לפיו ישנו חוזה כלשהו בין המדינה לאזרח שבמקרה שהוא יחטף, המדינה תעשה ׳הכל׳ כדי לשחרר אותו. מאחר ואין תשובה ברורה לשאלה ׳כמה זה הכל׳, ואין באמת חוזה כזה בין המדינה לאזרח הרי שלרוב מגיעים למבוי סתום כמו כל מבוי שהחברה הישראלית נקלעת אליו ברוב שנותיה. נימוק אזרחי נוסף הוא האתוס הצבאי בישראל, לפיו צה"ל - והחברה הישראלית - נבנו סביב ערכים של רעות, ערבות הדדית, ואמונה שהמדינה לא תנטוש את לוחמיה. האתוס הצבאי מקדש את הערך החילוני ומוביל לנימוקים תיאולוגים שמקבלים הבנה אזרחית לאור הנסיבות אנושיות כדוגמת הטרגדיה הנוכחית וככאלו הן מובילות לסצנת ׳צלם האלוהים׳ מבראשית המקראית והקמאית , או לפרשנות הפרושית/אורתודוקסית אודות מצוות פדיון שבויים [ויקיפדיה]. 2. תשובת האזרח המערבי - שסומך ידיו על עקרונות הליברליזם - לשאלה :׳מהי תכלית המדינה ?׳ תהיה קשורה לזכויות הפרט וחירותו ומה האזרח יקבל מהמדינה בתמורה למה שהוא האזרח חייב עפ״י חוק לתת לה. הציפייה היא להוגנות באופן שבו אני אקבל פחות או יותר את מה שנתתי. אני מניח ש׳חירות׳ כשמה כן היא ובכללה מניעת המציאות לפיה האזרח נחטף ובכך חירותו נשללת. יחד עם זאת ובהתאם להדדיות במערכת היחסים בין המדינה לבין האזרח, הרי שאם העלות של שחרור החטוף יחרוג מ׳השווי׳ הריאלי של אותו אזרח יש שיטענו למה על החטוף המדינה מוכנה לשלם כל ׳מחיר׳ ועל חולה הזקוק לתרופה היקרה שאין לה כיסוי בסל התרופות, המדינה אומרת לו ׳מצטערת, תחכה לדיון הבא׳ ? למה מי שאין לו ביטוח פרטי כי אין לו כסף ולא כי הוא אדם רע חלילה, לא יקבל מהמדינה שירותי בריאות מתקדמים בכל מחיר ולא יניחו אותו למות בהעדר תקציב? מה הוא באמת המחיר של האזרח בישראל? 3. פניתי לאורים ותומים של החברה המודרנית כדי ליישב את תהיותי האמורות בסעיף 1,2 לעיל. ג׳ימני טוען ש׳אפליה׳ זאת מדגימה היטב׳ שהמדינה פועלת על פי היגיון שונה במצבים שונים. שחרור חטוף נתפס כפעולה ביטחונית ומוסרית שנועדה להגן על יסודות החברה, ולכן אין לה תג מחיר. לעומת זאת, החלטה על סל התרופות היא שאלה של הקצאת משאבים ציבוריים, והיא מתנהלת במסגרת של מגבלות תקציביות ידועות מראש. ג׳פטו לעומתו מציג זאת אחרת שכן לשיטתו מדובר בשאלה שמבקשת לאתגר את ההיגיון של מדיניות ציבורית הרואה בחיי אדם ערך עליון – אבל רק בנסיבות מאוד מסוימות. חטיפה = דרמה ציבורית וסמלית: היא ממחישה פגיעה ישירה בריבונות, ב"כבוד הלאומי", וכוללת ממד של כבוד צבאי וביטחוני. חולה = עניין פרטני, שקט, לא סימבולי: למרות שלעתים מדובר באותה פגיעה בדיוק בזכות לחיים, היא לא נתפסת כאירוע שמאיים על המערכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מה זה ב"מ? לא מכיר. ב. משבח אני אותך על התיחסותך המעמיקה לסוגיית פדיון החטופים שראוייה לכך. אבל ... אני חושב שמטבעך אתה מתרחק מקיצוניות, אלא שכאן, לאמירות קיצוניות, יש מקום הכרחי. לאמירות קיצוניות שהן אמת יש תפקיד קרדינלי בהיותן מסמנות גבולות גזרה. הגבולות האלו מסמנות אמירות אמת אחרות החוצות את הגבולות האלו כחלקיות ולא מכריעות. ג. אמירה קיצונית ראשונה היא שהמוסכמה לפיה, חובת המדינה לביטחון אזרחיה היא פונדמנטלית וכמעט ללא גבולות היא נפוצה אבל שגוייה מיסודה. האמת הפונדמנטלית היא שאזרחים נדרשים להקריב את בטחונם ולפעמים את חייהם למען ביטחון המדינה (כקולקטיב) ולא להיפך. אפילו מעצמות עם כוח גדול מאד, עושות די מעט למעט ביטחון אזרחים פרטיים וחיילים הנתפסים כבני ערובה ע"י האוייב. פשוט קשה לשמוע את הטיעון הפופוליסטי הזה: אם חייהם של 20 חטופים קודמים לביטחון מדינת ישראל, אז קל וחומר שלא היה צריך לפלוש לרצועת עזה שעלתה בחייהם של מאות חיילים ואזרחים ישראליים. ד. האמירה הקיצונית השנייה מתייחסת למופרכות של התכנית המדינית-בטחונית בשמה רוצים להמר על חיי העשרים. אחרי שבלבלו את המוח בהבטחות שווא על חאן יונס, רפיח, צירי פילדלפיה ונצרים, שוב מבלבלים ומטעים עם כיבוש עזה (שכבר נכבשה לפחות פעם אחת). לדעתי כל מי שאינו לקוי בדעתו מבין שההישג הוודאי היחיד של כיבוש עזה יהיה מות החטופים והכשרת הקרקע לחטיפות הבאות. אם זו האלטרנטיבה שמצאה הממשלה לכניעה לדרישות החמאס, אין מנוס מן המסקנה שסיבת היסוד להקרבת החטופים היא שיקולים פליליים ומפלגתיים. ה. איך הגיעה ממשלת ישראל לעמדה המופרכת שהיא דבקה בה בנואשות התאבדותית? נקודת הלידה היא המושג חסר הבסיס של "ניצחון מוחלט". הממשלה הזו פשוט מסרבת להכיר במציאות ולהודות שאין בכוחה לכפות על החמאס כניעה מוחלטת. זה לא קרה באיראן. לא קרה עם הח'ותים והחזבאללה ולא יקרה גם עם החמאס. האם העשרים צריכים להקריב את חייהם מפני שממשלת הBB הבטיחה למצביעיה הבטחות שווא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינה מלאכותית. כאמור בדבריך בשיא הזהירות. זאת לא ביקורת אלא בקשה לדיון תיאורטי. להלכה יש לשלם עבור החטופים הרבה מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אכן אי-ידיעה פרוידיאנית מצדי בעניין הב"מ. ב. תמצית תגובתי הקודמת היא שאני חולק עליך. אסור לשלם על השבויים יותר מכפי שווים (כמו בהלכה היהודית), אבל לא זה העיקר. הסירוב להיכנע לסחיטת החוטפים שיכול להיות מוצדק, הופך לשפלות נפשעת כאשר האלטרנטיבה המוצעת היא מופרכת. אם זה מה שיש, אז הממשלה המכהנת צריכה לפנות את מקומה ואז לא יכנעו לחמאס (לפחות לעת עתה) ולא יבטיחו לציבור הבטחות ששוב אי אפשר לקיים (לשחרר את החטופים ו/או להכניע את החמאס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
??? נשמע שאתם מתפלפלים על כמה מלאכים יכולים לעמוד על קצה סיכה. הרי לא פעם ולא פעמיים בוטא כאן הסנטימנט האומר שעניין החטופים הוא הסחת דעת לממשלה. כל עניינה בקיומה... יש הבורח ממשפטו ונהנה מכוחו, יש השקוע בהזיות משיחיות, יש הנהנה ממשרה קבועה ומאיזה מנעמים... אם יואילו החטופים לחזור מבלי להפריע למלחמה, סבבה. אם לא... שיישארו שם. המלחמה טובה לקיום הממשלה ולכן היא נחוצה ותו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
+1 והראיה: לא פעם שהחמאס מקבל את הצעת *ישראל* ישראל היא שממהרת לסגת ממנה, או, ליתר דיוק, להוסיף "הבהרות" שאינן אלא הגשת הצעה חדשה גרועה מהקודמת (עבור החמאס) או פשוט לא דנה בה בכלל, כמו מה שקורה לאחרונה. למי יש זמן להתעסק בזוטות כאלה בשעה שסבסוד אלפי עריקים במסעם לאומן עוד לא נסגר סופית, וגם האבטחה על משפחת נתניהו עוד לא נותנת תשובה טובה לאפשרות שאסטרואיד יפגע בבית נהיגנו הדגול (אבל עובדים על זה - מה לדעתכם הסיבה האמיתית לפיתוח "מגן אור"?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רמת המחויבות הקהילתית לפרט, כמו רמת הסולידריות בין קבוצות המשנה בחברה, נבחנת מחדש בעיתות שבר ומשבר. המאמץ הקהילתי לשחרור שבויים והמחויבות האישית של פרט בקהילה היה דבר מקובל בחברה היהודית ומתואר עוד בספרות החיצונית בראשית תחילת תקופת החשמונאים. עוד בשלהי בית שני הוטל מס פדיון שבויים שכונה ׳סרך הרבים׳ ומפורט בספר ברית דמשק [ויקיפדיה] לפיו כל חברי הקהילה היהודית מחויבים במס שלא יפחת משיעור שני ימי עבודה לכל אדם. תיעודים מהמאה הראשונה מראים על התמורה שהשבוי שילם לקהילה בגין שחרורו וזאת בעבודות שירות שביצע למען הקהילה ששחררה אותו. התלמוד דן בשאלה הקדימות בשחרור בין השבויים : האישה קודמת לגבר, הרב על האב והאם על כולם. ובתאור הקשיים : חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם. במסגרת ביטול הייחוס והמעמדות בחברה היהודית לאחר החורבן, פעל ריב״ז בין היתר כדי לשלול את מעמד הכהונה מהטעם שחורבן בית מבטל את פריבילגיות בעלי הבית. קשרים אישיים פעלו כמו במקרה שבו יוספופ שניצל את קשריו עם אשת הקיסר כדי להציל כהנים שבויים מבני משפחתו. הספרות התנאית המאוחרת לאחר מרד בר כוכבא עוסקת בנסיבות החריגות של ריבוי השבויים. עליונות המטרה שונמכה על פי תקנות שווי פדיונו של שבוי לא יעלה על שווי עבד בשוק העבדים - אין פודין את השבויים יתר על דמיהם מפני תיקון העולם. זילות שווי השבוי נובעת מאשמת הציבור לאותם פרטים שבויים מטעמים שונים, כמו טעמים כלכליים הנובעים מהטלת מיסים. פגיעה בביטחון האישי של הפרט מטעמים של עידוד חטיפות על רקע מחירים מופקעים, וכן מנימוקים של אחריות אישית של הנחטפים על חטיפתם. במרד בר כוכבא, יישובים שלא נכללו במרד, התנגדו לשלם עבור פדיון שבויים של יישובים מורדים 2. ------------ 1 ׳בהיותי בן עשרים ושש נפל בחלקי לעלות לרומא בגלל הסיבה הבאה . בזמן שפליקס כיהן כנציב יהודה הוא שלח לרומא כבולים בגלל סיבה קטנה ומקרית כמה כהנים ממקורבי אנשים מתורבתים, כדי שיתנו דין וחשבון לפני הקיסר. ברצותי למצֹא דרך להצילם, ובמיוחד מכיוון שנודע לי שגם בהיותם בתנאים קשים הם לא זנחו את היראה, ובאמצעות קשרי ידידות הגעתי לאליטורוס - שחקן יהודי לפי יחוסו אשר היה אהוב מאוד על נירון ; אחרי שבאמצעותו נודעתי לסבינה פופיאה [ויקיפדיה] אשת הקיסר, הקפדתי תכף ומיד לזרז אותה להביא לידי כך שהכהנים ישוחררו׳ 2 הרחבה - שגית מור - שבי קשה מכולם : שבויים, שבי ושיח השבי בספרות חז"ל. הקיבוץ המאוחד: 2019 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבן אדם שאין לו ׳אמונה׳ ביצירה המדינית -גם כשהיא זוכה לחסד האלוהי- אך באותה מידה ׳נאמן׳ לחוקיה הכתובים, אני מבקש לקרוא את החוק ולא לחוש/להרגיש/להאמין/לצפות 1. אריק מפנה אותנו לספרות המחשבה המדינית/הפילוסופיה הפוליטית, יש כאלו המפנים אותנו למקרא או למסורת היהודית-נוצרית אודות מצוות ׳פדיון שבויים׳ או תובנות דתיות חברתיות סוציאליות, יש כאלו המבקשים לראות את הסוגיה כעוד אביזר פוליטי בפוליטיקת הזהויות. כל אלו וכיוצא בהם אין בהם - לדעתי ומיטב הבנתי - כדי להמציא לאזרח את האסמכתא הכתובה שתנחה אותו מה הוא ערך השבת חטופים/שבויים בעיתות מלחמה או שלום ותבהיר לו במילות של קידוש לבנה מהי מידת מחויבותה של המדינה ובאילו אמצעים חקיקתיים המדינה נוקטת כדי לממש מטרה זאת. מחויבות המדינה לא אמורה להסתכם בהצהרות או במימוש בפועל בהתחשב בנסיבות והעלויות, אלא בחקיקה ראשית כדוגמת ׳חוק החטופים - 2026׳ לפיו באם הממשלה לא הצליחה להחזיר חטופים או את שבויי מלחמה בתוך 12 שבועות מיום חטיפתם, היא נופלת בדומה להצבעת אי אמון וכל חבריה לא יוכלו לכהן יותר בתפקידי שר. -------- 1 עינב צנגאוקר - ׳מרגישה נבגדת על ידי ההנהגה שבה בחרה׳ ; דן אריאלי ׳רבים מהעם חשים כי המדינה בגדה בהם ובחוזה איתם ; שהם סמיט "ציפינו מהמדינה שתשמור ותגן עלינו. אחרי הכל, לשם מה קיימות מדינות?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יותר פשוט - ממשלה אשר לאחר מחדל לא הקימה וועדת חקירה ממלכתית בתוך 4 חודשים מהמחדל, תפוזר מיד וייקבע תאריך לבחירות. בנוסך לשאר היתרונות, על הדרך זה גם היה מביא את החטופים הביתה הרבה יותר מהר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה. ח״כ הפונז מתכבד להוביל את המהלך בוועדת שרים לחקיקה. עכשיו נותר רק לקבוע ולהגדיר מה זה ׳מחדל׳. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעת חוק יסוד: המחדל ושברונו הגדרות: מחדל- אירוע אסוני שיתכן והתרחש עקב תפקוד לקוי של מערכות המדינה ונהרגו בו יותר מ 40 בני אדם. 1. בהתרחש מחדל רשאי נשיא המדינה, בהתיעצות עם נשיא בית המשפט העליון, להורות לממשלה להקים ועדת חקירה על פי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969. 2. הממשלה תכריז על הקמת ועדה כאמור לא יאוחר מ 60 יום מהוראת הנשיא. 3. אם לא הכריזה הממשלה על הקמת ועדה עד המועד הנקוב בסעיף 2 רואים את הממשלה כאילו התפטרה במועד הנקוב, ויחולו עליה ההוראות המתחייבות מחוק יסוד: הממשלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח והיה חוק כזה, אתה חושב שהנשיא הנוכחי שלנו היה אכן מורה לממשלה להקים ועדת חקירה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מעלה נקודה טובה מאד. נניח והיה חוק כזה. הממשלה הנוכחית מצפצפת על החוק. חוק זה בשביל בני תמותה, לא בשביל ראש הממשלה. פורסם בערוץ 12: השר דרמר: ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה. שר הבטחון: ראש הממשלה יכול לקבל את כל ההחלטות ויכול גם להחליט להוציא להורג את כל החטופים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל מה כל הצעדים המיותרים באמצע? לא עדיף להעביר את הסמכות ישירות לנשיא המדינה/נשיא העליון/היועמ״שית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניסוח הזה נשמע תפור לאסון הכרמל. שריפה אדירה שהפכה לאסון כזה לנוסח החוק שלך רק בגלל המחדל הצדדי של האסון של אוטובוס הסוהרים. מה היה צריך לחקור שם: את שריפת האוטובוס או את שריפת הכרמל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת תפרתי את המספר לאסון מירון. הנשיא רשאי, לא חייב, זה לשיקול דעתו, וההתיעצות עם נשיא בית המשפט העליון מביאה עוד דעה. השריפה בכרמל כמעט הגיעה לועדת חקירה אבל נתניהו הצליח לסכל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר אנחנו כאן - מה לעזאזל מונע מוועדת החקירה לענייני הצוללות לפרסם את ממצאיה, כבר יותר משנה אחרי שהוציאה אזהרות למשתתפים? למה וועדות כאלה נגררות כל כך הרבה זמן? או שרק אצל נתניהו הן נגררות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן זה העניין (לדעתי). הם מ פ ח ד י ם. בדיוק כמו בגרירת הרגליים של בתי המשפט, גם תהליכי הוועדות נגררים (או מוסתרים) מאותה סיבה. כבר כמה שנים טובות ששלטון החוק, האיזונים והבלמים והביקורת על הממשל הוכנסו אל המשחק הפוליטי (והמשחק הפוליטי הוכנס אליהם). כל התהליכים כבר מזוהמים. אנשי הוועדות, כמו שופטי בית המשפט, מתנהלים במצג שווא של כאילו עסקים כרגיל, אבל רק בכאילו. כאילו ישראל היא עדיין אותה ישראל שהיתה פעם בה לשלטון החוק יש שיניים, כאילו מסקנות של ועדות חקירה זה משהו שפוליטיקאים צריכים לקחת ברצינות, כאילו מוסד מבקר המדינה ממשיך להתנהל כרגיל... הכל בכאילו כזה. גם אם יושבים אנשים טובים עם כוונות טובות ואידיאלים על חשיבות הסדר הציבורי ושלטון החוק על כסאות השופטים או בוועדת חקירה ממלכתית זו או אחרת, הם בכל זאת יודעים שבמצב המשטרי של ״משחקי הכס״ שישראל נמצאת בו, הם צריכים להזהר במה שהם עושים והם צריכים תמיד ללכת על ביצים. לא להגזים. שחס וחלילה לא יואשמו בהטיה פוליטית או שהקריירה האישית שלהם תהיה בסכנה. אז גוררים, מסתירים, מתפשרים ועוסקים בעיקר במצגי שווא - ממשיכים לגעגע כמו דמוקרטיה, ללכת כמו דמוקרטיה, להכות עם פטישים, לכתוב המלצות ולנפנף בגלימות כמו בדמוקרטיה אבל מסתפקים בזאת. אם אף אחד לא מעז ללכת ראש בראש עם ממשל שעובד על לפורר את שיטת המשטר, אפשר להתנחם במיצגי השווא של יענו-כזה-כאילו של דמוקרטיה. המון כזה כאילו - זה בדיוק הלחם והחמאה של משטר הכלאיים. ארדואן זה כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה צינית: איפה כתוב שכל דבר צריך להיות מחוקק בחקיקה ראשית? לא מכיר חוק כזה. תשובה רצינית: במטותא, אתה חי בחברה אנושית. אז כן - בחברה אנושית יש גם עקרונות כללים, ערכים, ציפיות, רגשות וכו שלא מעוגנים בחקיקה ראשית. אני בטוח שגם אתה יודע את זה. אני מאמין שאתה לא תעשה סקס על השולחן במשרד עם המנקה1 - גם אם זה לא נאסר בחקיקה ראשית. אתה עונה לי בעברית, למרות שלא כתוב בחקיקה ראשית שצריך לענות באותה שפה. המציאות היא שלאנשים יש ציפיות ואם המדינה בוגדת בציפיות הם חשים אכזבה. יתרה מכך, זה לא חד סיטרי. המדינה נהנית מכך שרוב האנשים מתנהגים בצורה נורמטיבית ויש ערבות הדדית. גם אם לא כתוב בחקיקה ראשית "בהשמע אזעקה הכנס אנשים זרים לביתך" או "יש לעזור למפונים" או "יש להתגייס לקרבי". זה רק מחדד את עומק השבר. 1 קונסטנזה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החברה הישראלית מעולם לא התמודדה ברצינות עם הסוגיה הנוכחית. אמנם הקדימון באירועים שקדמו לעיסקת שליט ועיסקאות אחרות היה אמור לעשות משהו בקרב קובעי המדיניות ולקבוע מדיניות ברורה בנושא לרבות חקיקה ראשית ומשנית וכן לימוד ערכים אלו בבתי הספר ובמוסדות החינוך. מאחר וכולנו יודעים מה אופיו העצלני של בנימין נתניהו בכל הקשור לתחום הבטחון בנוסף ליתר מגרעותיו כאדם שאמור להוביל מדיניות, הרי שאת תוצאות האי ההבנה בין האזרחים על אותה סוגיה, אנחנו רואים ברחובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה את שתי מסכתות על ממשל מדיני [ויקיפדיה] (ג'ון לוק, 1689) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון ברור: צריך למנות ועדה שתבחר את חברי הועדה, כי הממסד "הוכיח" שאין קונצנסוס ולזה נועדו ועדות. אני מתפלא על הממשלה שעוד לא עלתה על הרעיון הזה; אומן (האיש, לא המקום) היה יכול לגלות להם מהי אינדוקציה ואיך היא פותרת את הבעיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר מציע מזה זמן, שאם מישהו רוצה לכמת את ה"הישגים" בהחזרת חטופים1, יחידת המדידה היא ימים בשבי ולא כמה חטופים חזרו אחרי שנים של עינויים בעזה. וכמובן שככל שהמספר הזה גדול, ההישג קטן. לסבר את האוזן - באנטבה שוחררו כמאה חטופים ישראלים אחרי מאה ימים. ז"א שהם בילו כאלף ימים במצטבר כחטופים. בעסקה הראשונה בנובמבר 23 שוחררו כמאה חטופים אחרי כ-50 ימים, שזה 5,000 ימי שבי. בעסקה בתחילת 25 שוחררו כ-30 חטופים, אחרי כ-500 ימים בשבי, שזה 15,000 ימי שבי. את ה-42 שנרצחו בשבי - חלקם הגדול בגלל טרפודי עסקאות ו"לחץ צבאי" - כל אחד מוזמן להעריך לפי טעמו האישי. 1 למרות הקטע המופרך שמראש מי שאחראי למחדל שבחטיפתם אמור להיות באוברדראפט, ככה שתמיד הסכום הסופי הוא שלילי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> לסבר את האוזן - באנטבה שוחררו כמאה חטופים ישראלים אחרי מאה ימים. ז"א שהם בילו כאלף ימים במצטבר כחטופים. "אחרי מאה ימים"? הם שוחררו תוך שבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ולפי זה עשיתי את החישוב שהגיע כמעט לאלף. בהחלט לא מאה ימים. תיקון ראוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר: בערך 700 ימים. עברנו את אנטבה לכל חטוף בנפרד ממי שעדיין שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני חייב להודות שאיני מבין לאן מוביל הקריטריון שלך. אולי זה משום שאני חושב שהצהרה מעין "חובת המדינה לדאוג לשחרור שבויים בקדימות מירבית" היא כוזבת. זה נכון שזה מדד טוב לטיבה של המדינה, אבל דרכו של עולם היא שרוב המדינות עושות מאמץ די מוגבל לשחרר חטופים. ב. הצביעות והזדון של ממשלת הBB היא כזו שהיא מחסלת באיבה כל אפשרות לתמוך בה. במסגרת המדיניות הדו-ראשית שלה, אלמלא היתה זו גם ממשלת שתוקים, יכלה הממשלה לטעון כי בלתי הגיוני לנהל מו"מ בלתי נגמר עם כנופיית חוטפים, שלא לדבר על ויתור על אינטרסים בטחוניים ומדיניים. בנקודה מסויימת ה"משטרה" צריכה להיכנס ולחסל את הפושעים, גם אם זה יעלה בחיי בני הערובה. אני, כנראה, הייתי מקבל עמדה כזו. ג. אלא שבמקרה הזה לא מובן את מי נשאר לחסל? מה יושג בכיבוש הזה של עזה שלא הושג בכיבוש הקודם ומה תרויח ישראל ממות החטופים? ד. מכאן שאין הסבר לראש הזה של ממשלת ישראל וצריך להאזין לראש השני שלה. המזבח שעליו מקריבים את החטופים הוא המזבח של טראנספר של הפלשתינאים והתנחלות של יהודים חובשי כיפות ושביסים בעזה. תואיל ממשלת הזדון ותצהיר על כך ותיתן את הדין על כך בפני הבוחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני שומע שוב ושוב את שרי הממשלה מתגאים ש"החזרנו 200 חטופים" כאילו זה איזה הישג כמותי להתגאות בו. מולו אני מציב קריטריון כמותי שמשקף יותר את המצב. אין הן החזרת חטוף אחרי שבוע כהחזרת חטוף אחרי 700 ימים. וחטופים שנמצאו 700 ימים (וגם 500 ימים) אצל החמאס, כל אחד מהם צריך להירשם ככשלון חמור של הממשלה. כשהייתי בקורס קצינים בבה"ד אחד, למדנו חזור ושנן היטב שכשאתה מגדיר מטרות לפעולה, אתה מצמיד להם לוח זמנים להשגת הפעולה. ומי שלא עומד בלוח הזמנים, מורידים לו בציון הרבה מאד, גם אם עמד במטרה בשלמותה. ממשלה שהצהירה בעצמה, שחור על גבי לבן, שהחזרת החטופים היא חלק ממטרות המלחמה באוקטובר 23, היתה צריכה לעמוד במטרות האלה מזמן מזמן. לא אחרי שנתיים. לא עמדה - שתצהיר על כשלון ותיתן למישהו טוב יותר לנהל את המלחמה1. 1 בין השורות מה שסמוטריץ' ובן גביר אומרים זה בדיוק את זה - שהממשלה *נכשלה* בהשגת מטרות המלחמה "עד עכשיו"1. 2 ולכן *עכשיו* צריך להיכנס לעזה3 כדי לעמוד במטרות. לשיטתם. 3 שוב, אבל מי סופר |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |