בתשובה לשוקי שמאל, 19/04/25 15:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ו. זה קל: בגלל התקשורת הסמולנית שצובעת הכל בצבע שחור1. לדוגמא, השווה בין המציאות לבין הבכי והנהי שאנחנו שומעים מכל כיוון. "הנדסת תודעה" קוראים לזה, ולפי רוח הדברים באתר זה בפרט ובציבור גדול בכלל היא עובדת יפה. _____________ 1- האוקסימורון הידוע |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואו. יש בדברים לא מעט חשיבה מייחלת, אבל הכיוון הכללי נכון ומחייב תשובה רצינית. אני הייתי עונה כך: א. מכירים את הביטוי: "נצח בקרב והפסיד במלחמה"? שדה הקרב הוא המשך המדיניות בדרכים אחרות. מסתבר שישראל מתקשה מאד לתרגם הישגים צבאיים להצלחה מדינית. כאשר הממשלה שלך לא מסוגלת אפילו להציג חזית אחודה של מטרות מדיניות, זה לא פלא. ב. הסוג הזה של הסתמכות על יכולותיו והישגיו של צה"ל, תוך התעלמות מן הכשלים והכשלונות הוא ליבת הקונספציה שהביא להפתעת 7.10. הדוגמה המרכזית היא הלחימה ברצועת עזה. למרות יתרון כוח אדיר, מספר הנפגעים הרב והזמן הרב, צה"ל לא הצליח להשיג אפילו מטרה בסיסית כמו כיבוש הרצועה. ג. כל ההישגים שתוארו ברשימה לא הושגו ע"י אברכי הישיבות בבני ברק. לאזרחים התומכים באופוזיציה היה חלק משמעותי בהישגים האלו. אזרחים אלו, מאד לא מאושרים מ"הישגי" הממשלה שלא הופיעו ברשימה: ההפיכה המשפטית, ההסתה נגד וערעור מבפנים ומבחוץ של מוסדות המדינה, והצפת ספסלי הכנסת במסיתים, מחוללי מהומות ואידיוטים מדופלמים. האם רושם הרשימה אינו צריך להיות מודאג מכך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כלום ברשימה הזו שהפך אזרח אחד במדינה הזו לרגוע ובטוח. אין כלום ברשימה הזו שכל קופאית בסופר שהייתי ממנה לראש ממשלה לא היתה משיגה בשנה וחצי הישג טוב יותר. נפלת במכונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אתה ממעיט מאד בהישגים של כוחות הביטחון של ישראל. הישגים רבים נראים בדיעבד קלים מכפי שהם באמת. אם לצמצם לתחום שאני קצת מבין בו, אני יכול לומר: הציבור הרחב אינו מודע לבעיות ולכשלים הרבים שהתגלו במערכת יירוט הטילים של ישראל ועדיין הציון המסכם שלה הוא טוב מאד. מה שנכון הוא שצריך להבדיל בין הציפיות מצה"ל לציפיות מן המדינה: מצה"ל מצפים להישגים צבאיים ולחיסולם של ראשי כנופיות. מן המדינה מצפים לתקווה לעתיד שלא יושתת על הישגים צבאיים וחיסולים של ראשי כנופיות. אם לדבר בשפה אקטואלית, אז ההישגים שצויינו הם הישגיו של רונן ותמיר בר. לא של בנימין נתניהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכות הבטחון אכן הראו מאז ה 8 באוקטובר תוצאות מרשימות מאוד (ההגנה על שמי המדינה, מבצע הביפרים, חיסולי הבכירים), ותודה לכל הקפלניסטים האנרכיסטים המשתמטים שבזכותם השגנו אותן. אבל הרשימה הזו היא של השגי השלטון, שמסתכמים במינוס גדול. שנה וחצי בלאד! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שההישג הגדול ביותר של כוחות הביטחון הוא שישראל עדיין קיימת. אני ממליץ, בכל לשון של המלצה (צפיית חובה) יומני אוקטובר, זמן אמת של אבי עמית בכאן 11. אל תצפו לניתוח היסטורי וצבאי בהיר ומסודר. זה יותר ראשומון של עדויות מבולבלות וסותרות של מי שאמורים לדעת יותר מאיתנו. אבל ההתרשמות שלי היתה של מי שמקבל הצצה אל מאחורי הקלעים של המציאות במדינת ישראל 2024 (גם אם מנקודת תצפית גרועה מאד). אני מוכרח להודות שגיליתי שהרבה ממה שחשבתי על המלחמה הנכחית לא היה נכון ולא היה לי מושג עד כמה המצב היה גרוע ועד כמה התיאור של בית רקוב שבעיטה אחת טובה תמוטט אותו, קרוב למציאות. המציאות הנחשפת בין קרעי העובדות היא של ישראל המטלטלת בלב טייפון, כספינה ללא קברניט. ומכאן המשפט בו פתחתי את התגובה. באמרי זאת, א. צריך להיות ברור, מדוע צריך לתת תשובה עניינית, מפורטת ולא מבטלת לשאלה איך זה שלמרות האמור לעיל, היו כל ההישגים המדהימים של כוחות ביטחון. ב. מה שכן ראוי לתגובה מזלזלת ולביטול גמור היא טענת הביביסטים "מה היה קורה אם היו מעירים את רוה"מ שעתיים קודם". ההפתעה של ה-7.10 היא רק סצנת פתיחה של מחזה שהיו בו סצנות קשות וחשובות לא פחות. צ"ל במילים ברורות: את מה שBB, כמוביל המערכת הבטחונית הישראלית לא עשה בעשרים השנים שקדמו ל-7.10.23 הוא בודאי לא היה עושה בשעתיים שקדמו ל-6:30. כל הטיעון הזה הוא עורבא פרח. ג. ההפתעה בבוקר 7.10 לא היתה אירוע מבודד וחד-פעמי. היא היתה תוצאה מחוייבת של המציאות שהובילה אליה. כשמפתיעים אדם ישן, השאלה אינה מדוע הופתע, אלא מדוע ישן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. לגמרי. הסבירות הכי גבוהה היא שהוא היה מקבל את ההערכות שמקסימום יהיה אירוע מוגבל, והשאר היה מתגלגל באותה צורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, גם אחרי 6:30 התגובה של ביבי היתה מאד איטית ולקחה שעות ארוכות מאד שבהן נטבחו אלף אזרחים וחיילים. כל טענה שתומכת בגרסה (ב) הביביסטית מופרכת כיוון שגם ב-6:30 הוא לא עשה מה שצריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שזה מעבר לכוחותי האנליטיים לתת סיכום של מה שנראה בתכנית הזאת. אין שם איזשהו חידוש מרעיש, אבל היא חושפת את המבנה והשיטה שמאחורי האירועים. ואכן מתברר שמדובר ביקום הליוצנטרי. יש כאן איזושהי ישות מדינית החיה באזור הדמדומים שבין יש תכנית לאין תכנית. נתניהו, בשגעון הגדלות ובפנטסיה של מר ביטחון, מתנהל בין שליפה מן המותן לכיבוי שריפות. האין תכנית, שלו, של צה"ל, של ממשלת ישראל אינו מקרי. את מקום התכנית שאיננה, תופסת האילוזיה של BB כמר ביטחון, שבכל רגע ורגע יבחר בצעד הנכון שיוביל לאיזשהו ניצחון באופק אבוד. את התכנית הזו הוא לא יכול להציג לבוחריו, משום שהדבר יביא לפירוק הקואליציה שלו ולכן הוא נידון להעביר בממשלתו, ללא גיבוי פוליטי ממשי, "אין תכנית", אותה הוא מנהל בעזרת עוזרים מתחלפים נטולי גב ציבורי (עוזי ארד, יעלון, צחי הנגבי, דרומר, יוסי פוקס, אוריך, דוסטרי, יוסי שלי). ה"אין תכנית" כולה מבוססת על דחיינות שיטתית: הכלב ימות, הפריץ ימות, ביידן ילך. ובין כל החורבות שבדרך, עם נתניהו חי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לכל הנושא הגדול שכבר דשו ודשנו בו רבות ואין לי מה להוסיף. רק הערה, בעקבות הצפיה בוידאו, שהיא יותר שיתוף חוויה מאשר עמדה לגבי משהו: הרגע הזה בו שאולים את המוחטה האנושית ששמה סמוטריץ׳ לגבי הדרישה שלו להדיח את הרמטכ״ל ״עוד היום״ בשביעי לאוקטובר והמבטים שלו לצדדים עם החצי חיוך המבחיל וה-״תעבור הלאה״ זה מיקרו אקספרשן (שהוא כבר די מאקרו אקספרשן) הכי מגעיל שראיתי על פוליטקאי צלופחי בחיים שלי. האיש הזה כל כך מגעיל וכל כך רקוב בכל רמח אבריו שהוא אפילו לא מצליח להסתיר זאת כמו סתם איזה פוליטקאי מגעיל רגיל שעוסק בהעמדת פנים כמקצוע. תמיד שנאתי את סמוטריץ׳ ואת האידיאולוגיה שלו, אבל השתי שניות הללו העלו את השנאה שלי לפוליטקאי-ג׳יפה הזה לרמה חדשה. Achievement unlocked. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה צדדית: אני כנראה די שונה מהרבה אנשים בתגובה שלי למחזות כאלה: הם לא מעוררים אצלי שנאה אלא תעוב עמוק. אפילו את ביבי אני לא שונא, ואפשר להדיד שבאופן כללי אני צריך להכיר מישהו באופן אישי כדי לשנוא אותו. סמוטריץ' נמצא אצלי גבוה מאד ברשימת המגעילים, אם כי היתה תקופה קצרה בה הוא עבר לרשימה אחרת - רשימת המגוחכים עד רחמים - בזכות דברי הסנגוריה של הגנדמייזר שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיעוב עמוק יכול גם לתאר די במדויק את מה שאני מרגיש. נראה לי שמדובר בסמנטיקה. המילה "תיעוב" פירושה גועל נפש עמוק, שנאה עזה ודחייה מוסרית או רגשית כלפי מישהו או משהו. אני לא ממש מבין את הניואנס שמבדיל בין ״תיעוב עמוק״ לבין שנאה. אני גם לא ממש מבין למה רשימת המגוחכים עד רחמים היא בהכרח קבוצה שאם נמצאים בה אז אי אפשר להיות גם ברשימת הדברים המתועבים. אפשר גם לשנוא משהו, גם לתעב אותו וגם לחשוב שהוא מגוחך ופתטי. איפה הסתירה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר מישהו שאני שונא מת, אני שמח (ואז הולך להתבייש שבפינה כי זה פויה). כאשר מישהו שאני מתעב מת, אני רק מרגיש הקלה, בבחינת "ברוך שפטרנו". לעניין הסיווג, זה פשוט יותר נוח שהקטגוריות יהיו זרות כך שאם אין צורך ספציפי החלוקה המיידית היא לפי ההרגשה העיקרית, או המיידית, שהמושא מעורר אצלי. הבדל נוסף הוא שעבורי שנאה היא רגש עם תאריך תפוגה ארוך מאד; את המ"כ שלי בצבא מלפני יותר מחמישים שנה אני עדיין מקווה לתפוס באיזו סימטה מטאפורית חשוכה, בעוד את סמוטריץ' אשכח, בעזרת השם יתברך שמו, יום אחרי שהוא ייעלם מהחיים הציבוריים. אבל אתה צודק שזאת בעיקר סמנטיקה חסרת חשיבות, ואפשר לשנוא, לתעב, לבוז, ללעוג ולקלל אותו אובייקט בה בעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאוריה בשניקל שלי היא שיש סיכוי שהפרשנות הקיצונית הזאת למילה שנאה1 נולדה עקב הקמפיין רב השנים של המחנה הביביסטי. כל כך הרבה שנים פמפמו לכם במוח שאתם ״מונעים משנאה״2 שמחנה האופוזיציוני פיתח איזו פוביה מהרגש האנושי הטבעי הזה. כאילו אם מישהו מעז לשנוא משהו או מישהו אז הוא עשה איזה מעשה מגונה או ביצע איזה חטא נורא ואיום. כאילו יש איזה דיבר 11 בלוחות שאומר ״יהודי לא שונא יהודי״. אנחנו שונאים? לא יעלה על הדעת. מהפתאום?! אני חושב שיש כמה יהודים (כמו גם לא יהודים) שראויים שאפנה אליהם את הרגש הלגמרי טבעי והלגמרי אנושי שהוא שנאה (בעוצמה כזאת או אחרת). לא מתחשק לי לוותר על המילה הזאת או על הרגש הטבעי הזה. אפשר להגיד ״אני שונא אננס על פיצה״ בלי לייחל להשמדה לדברי מאפה ואפשר לשנוא את המורה מהתיכון בתיכון ושהשנאה הזאת תעלם די מהר בחלוף השנים. עד גיל 18 ממש (אבל ממש) שנאתי גבינה צהובה. היום זה אחד הדברים האהובים עלי בעולם (והגיל/רופא דורשים להפחית). _______________ 1 כאילו לרגש שנאה אין ספקטרום רחב של עוצמות, בדיוק כמו לאהבה, פחד, עצב או שמחה והוא תמיד מיצג באופן בינארי שאם אני שונא מישהו <--> אשמח כשהוא ימות. 2 בעיקר ככלי רטורי כדי לבטל כל טיעון רציונלי שקשה להתמודד איתו. אז הטריק הוא בשני צעדים. שלב א׳ לסמן את המחנה השני כמונע מרגש ולא מטיעונים רציונליים. שלב ב׳ הוא לשנות את המשמעות הרגילה של המילה שנאה למילת עוצמה עם קונוטציה שלילית מוחלטת כמו מילות עוצמה כמו ״רצח״ או ״מעשה מגונה״ או ״בגידה״. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא לא בהכרח ה"שנאה", אלא השימוש הרטורי בה במובן של "שנאה לא רציונלית". כך לא צריך להבין את היריב האידאולוגי ולהתייחס לטענות שלו; יש לך ביקורת על החרדים או על ביבי? כנראה ש"אתה מונע משנאה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור. זה טריק/שטיק רטורי של מכונת הרעל של הליכוד כבר המון שנים. אני טוען שהקמפיין הזה (לצערי) הצליח. הוא חלחל לתודעה של ישראלים ובגלל זה הם כל כך מפחדים מהמילה שנאה. חס וחלילה שיהודי לא יגיד שהוא שונא יהודי. לא יעלה על הדעת. לכן לא צריך להבהל. אפשר להודות ששנאה (במידה סבירה) זה אחד הדברים שבני אדם מרגישים, אפילו אם הם לא מצביעים ליכוד. מותר להרגיש לפעמים שנאה (במידה זו או אחרת), בדיוק כמו שמותר אהבה, פחד, אומץ, נחישות, הססנות, רצינות ורוח שטות. לאנשי האופוזיציה מותר, רחמנא ליצלן, אפילו להיות מושפעים ממצבי רוח. אם לא מוצא חן בעיני הביביסטים שאפילו באופוזיציה יש אנשים חמים, הם מוזמנים ללכת לעזאזל (או לאיזה בית מלון במיאמי בבעלות הפטרון הקטרי שלהם או משהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנאה, כעס, תיעוב, סלידה... הם אמנם רגשות שטבעי להרגיש אבל כשהן מכונות לבני אדם אחרים1 אין בהם יותר מידי תועלת. הם לא גורמות לאושר2 והן נוטות לעוות את היכולת שלנו להגיב באופן רציונלי. אישית, העצה שלי, כשאתה נמצא בקשר אם מישהו שאתה שונא תנסה להתרחק ממנו3. כשאתה מתחיל לשנוא אדם שנמצא בספרה הציבורית, נסה להבדיל בין האדם למעשים, הדעות וההצהרות שלו. אין סיבה לשנוא את נתניהו או סמוטריץ׳, עדיף לרחם עליהם שגורלם הביא אותם להתנהג בצורה כזאת. 1 להבדיל מדעות, מעשים, מצבים, מאכלים, יצירות אומנות וכו׳. 2 להבדיל מאהבה, שמחה וכו׳. 3 כמובן, בהנחה שאתה לא תלמיד בבית ספר או חייל בצבא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנאה, כעס, תיעוב, סלידה – אלו רגשות טבעיים ואף מועילים, גם (לפעמים) כאשר הם מכוונים כלפי בני אדם אחרים. לא רק שהם מעשירים את החוויה האנושית, אלא שלעתים יש להם גם יתרונות מוחשיים, אפילו בניתוח תועלתני קר של השפעה על המציאות. הם גם לא הדבר שימנע מאיתנו אושר1. לפעמים דווקא ההתכחשות לקיומם ו/או הפחד מלחוות אותם (ולהתמודד עם מאיפה הם באים ולחשוב על מה הם מספרים לנו) הם אלו שמרחיקים אותנו מתחושת אושר1. אם כבר פתחנו את פינת העצות האישיות (כאילו שמישהו ביקש ממני או ממך), הרי שכאשר אתה נמצא בקשר עם אדם שאתה שונא, יש לך הרבה יותר אפשרויות מאשר לברוח או להתרחק ממנו באופן אוטומטי ואלגוריתמי. נכון, לפעמים התרחקות היא בחירה נכונה (זה תלוי השחקנים והסיטואציה) – אבל פעמים רבות דווקא העימות, ההתנגשות, הניסיון להעמיד אדם במקומו או הניסיון למצוא דרך להתקרב ו/או לקרב (גם אם היא הקשה ביותר מכל האלטרנטיבות), הם הצעד הנבון יותר. הדיבר הזה של "פשוט תתרחק" נשמע בעיניי כמו פתרון של חסרי בגרות נפשית – פתרונו של ה״אמיץ״2 שעדיין לא למד להתמודד עם סטואציות קשות/אנשים מעוררי כעס/שנאה וזה הדבר היחידי שיש לו בארגז הכלים. (ומפינת העייצס הפסיכולוגי בשניקל, נעבור אל הנושא האמיתי שהיה שנאה לאנשים במרחב הציבורי) כשמתפתחת אצלך שנאה כלפי אדם מהמרחב הציבורי, ברור שצריך להבחין בין האדם לבין מעשיו, דעותיו וההצהרות שלו – אך אין כל פסול בלשפוט אדם על פי מעשיו, דעותיו והצהרותיו. אם מעשיך בעולם הם מעשיו של מלאך חבלה, מה אכפת לי שאולי אי שם עמוק בתוך עולמך הפנימי אתה מלאך או קדוש? מי אנחנו אם לא מה שאנחנו עושים לעולם ואיך השפיעו הבחירות שלנו על הבריות (בעיקר שלא מדברים על איזה מעשה ספציפי אלא על דפוס פעולה מזיק של עשורים)? לכן בהחלט יש סיבה – למעשה, שורה של סיבות – לשנוא פוליטיקאים כמו נתניהו או סמוטריץ', גם בשל דבריהם, גם בשל מעשיהם, גם בשל דעותיהם וגם בגלל שאנחנו יודעים מספיק (אולי לא הרבה, אבל מספיק) על מי הם באמת, אחרי העשורים בהם הם ממררים את חייהם (ומותם) של אזרחי ישראל (ואחרים). האמירה "עדיף לרחם עליהם" נשמעת לי כמו סוג של התמכרות לא רציונלית מצד אנשים הרואים בעצמם רציונליים, אך בפועל מנסים לכפות על עצמם תבנית לא אנושית/לא בריאה/מזיקה של תחושת עליונות שהיא פסאודו ניתוח קר – תבנית הדומה לזו של גזע הוולקנים מ"מסע בין כוכבים" בה רגשות שליליים זה משהו שנחשב נחות. משהו שצריך או להדחיק או לברוח מסיטואציות/אנשים/רעיונות שעלולים להעלות אותו. אם יש פסיכולוגים בקהל, נראה לי (אני מניח) שהם יסכימו עם הטענה שלי שזו לא גישה כל כך בריאה (כלפי הזולת או כלפי עצמנו כבני אדם). רגשות שליליים, אפילו לגבי אנשים, הם חלק מהחבילה / ארגז הכלים שיש לנו. גם לאלו יש פונקציה. גם אם הם לא עושים תמיד נעימי. _________________ 1 ומי בכלל קבע את הדיבר שמחייב אותנו לרדוף אחר אושר? יש בחיים ערכים, מטרות וחוויות שאינם נמדדים רק לפי מדידת השפעתם על "מד האושר". 2 "He bravely ran away!"
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטבע שלנו התפתח בעולם בו אנחנו חשופים לקהילות של עשרות(או מאות?) אנשים, בקשר אישי, במצב בו אנחנו צריכים לקבל החלטות מהר ושאין לנו את האפשרות לבחור את הקהילה בה אנחנו חיים. בסיטואציה כזאת אין ספק ששנאה הוא רגש מאד מועיל. זה לא המצב היום. למיטב הבנתי, יש אנשים שהעבודה שלהם היא לנצל את הרגשות האלה שלנו למטרות שלהם. זה בעצם מה שעושה מכונת הרעל1 (אם כי, כמובן שהיא מנצלת רגשות אחרים כמו פחד, בלבול, רצון לאהבה, געגוע, ...). כמובן שזה מטופש לנסות להכחיש את קיומן, אבל אפשר לנסות להתגבר עליהן כשהן לא מועילות, ובוודאי כשהן מנוצלות או יכולות להיות מנוצלות על ידי בעלי אינטרסים, ובו בזמן, לפעול בהתאם להם כשהם מועילות. אני חושב, לפחות במילון שלי, שכשהאפשרות להתקרב או לקרב אדם עדיין נמצאת על השולחן עדיין לא מדובר על "שנאה" לאדם אלא יותר שנאה למעשיו. אני מסכים שאין כל פסול בלשפוט אדם על פי מעשיו, דעותיו והצהרותיו - רק מה שאני אומר זה שהשיפוט הזה צריך להביא אותך למסקנה לגבי מעשיו, דעותיו והצהרותיו של האדם ולא לגבי האדם עצמו. כשזוכרים את זה, לדעתי, מצליחים להתעלות מעל לתעשיית הרעל. אני לא חושב שיש בגישה שלי משהו לא אנושי או לא רציונלי. להפך. בוודאי שאני לא מדבר על להדחיק שום דבר, אני מדבר במפורש על להכיר בקיומו ולנסות להבין מאיפה הוא בא, אם הוא מועיל, ואם לא, לנסות להתעלות מעליו. אתה חושב באמת ששנאה לנתניהו מועילה לך יותר מאי הסכמה? 1 כמו תעשיית הבידור, הספורט והחדשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא חושב שיש בגישה שלך משהו לא אנושי או לא רציונלי. אני לא חושב שיש בגישה שלי (או בההעזה שלי להשתמש בשורש ש.נ.א כלפי פוליטיקאי ישראלי) משהו לא רציונלי, שצריך להתגבר עליו או שיכול להיות מנוצל על ידי בעלי אינטרס. והנה בכל זאת אני כתבתי מה אני חושב על הגישה שלך ואתה כתבת מה אתה חושב על הגישה שלי. אני לא מבין את הצורך ״להתעלות״ על משהו או שצריך להבהל מזה שמישהו העז להשתמש בשורש ש.נ.א. לגבי אישיות פוליטית, כאילו מדובר בחילול הקודש או חטא שיש להתרחק ממנו. איפה ולמה אתה חושב שהבעת שנאה לנתניהו פוגעת בי, בך או במישהו? הוא לא הפוליטיקאי הראשון ולא האחרון בהיסטוריה של הדמוקרטיות שיש אנשים שמאוד (מאוד) לא אוהבים אותו. כל הפתיל הזה בו קפצו על המילה ״שונא״ כמוצאי שלל רב נשמע כמו אוי יוי יוי. בעיקר כשהאלטרנטיבה המוצעת בדיון הזה היא או ״הבעת רחמים״ או בחרה לתאר את אותו פוליטיקאי כפתטי/עלוב/קטן (כאילו התנשאות כלפי הזולת זה רגש נקי יותר ושלילי פחות משנאה). הכי מוזר בעיני הוא הבחירה המאולצת במילה שהיא כאילו תחליף (אבל לא באמת) כמו ״תיעוב״ (עבור אלה שרוצים ללכת עם שנאה ולהרגיש בלי, העיקר שחס וחלילה לא נשתמש בשורש ש.נ.א). ״אני חושב, לפחות במילון שלי, שכשהאפשרות להתקרב או לקרב אדם עדיין נמצאת על השולחן עדיין לא מדובר על "שנאה"״ אוקיי. שוב סמנטיקה. אתה מאוד נבהל מהמלה שנאה ומאוד נזהר מהשימוש בה ואני פחות. אני לא בטוח שהגישות שלנו מאוד שונות, גם אם המילון בו אנחנו משתמשים הוא כנראה שונה. אני לא בטוח שאני אדם שנוטה לשנוא יותר ממך בגלל הבחירות הסמנטיות הללו. למשל, לפעמים אני מתאר את עצמי כשונא אדם/מיזנטרופ (חצי בצחוק וחצי כהגזמה מדויקת), אבל בד״כ כדי להעביר איזו נקודת מבט ספציפית על נושא ספציפי ולא כדי להפיץ שנאה כלפי המין האנושי (האמת היא שאני מאוד לא מקורי בכך. ההתכתבות בין ערכי ההומניזם ותיאור חולשות האדם מנקודת מבט קצת מיזנטרופית היא מסורת בת אלפי שנים מתקופת היוונים ועד היום). לא חייבים להסכים, אבל אני באמת חושב שהפוביה הזאת מהשורש ש.נ.א הוא מאוד מיוחד לזמן/מקום באווירה הפוליטית בישראל, ספציפית בשפה העברית. הדברים שאתם כותבים פה יראו משונים (למשל אם מישהו יכתוב ברשת I don't hate trump! I despise him, זה יגרום לכמה הרמות גבה). בעולם הגדול מישהו יכול להגיד ״I hate pizza״ או ״I hate Angela Merkel״ או ״I hate trump״ ואף אחד לא יתרגש או ייחס לדובר נפילה לקמפיין הסתה כנגד מאפים עם גבינצ או דרדור לשיח מוגזם. באמת שדווקא השימוש במילה כמו Despise או Loathe נשמעים באוזני קיצוניים/חזקים יותר מסתם איזה ״I hate״ פרווה/משעמם. מעבר לברבורי סמנטיקה, נראה לי שזה (אולי) שורש אי ההסכמה בינינו: אני חושב שיש משהו שהוא ההיפך מתועלת בדרישה מהציבור הישראלי לא לשנוא את ממשלתו המחורבנת ואנשיה או להזהר מלהביע שנאה כלפי חבריה. חבורת הזבל ששולטת היום בישראל קרובה יותר מתמיד ללהביא את מדינת ישראל אל סוף דרכה. חוץ מהנימוקים המסודרים, הנקיים ומלאי הלוגוס (שמשכנעים בעיקר את אלה שמנסחים אותם) זה הזמן לכעוס, לדרבן אחרים לכעוס, להגיד לכולם שזה לגמרי הזמן והמקום להביע זעם וכן - אפילו לשנוא - את אלה ששורפים את המקום שרבים חושבים שהוא הבית. רבים מהאנשים שיצאו מחר לרחובות ישראל להפגין (גם אני הציניקן מצטרף, לא כי אני מאמין גדול בעתיד, אלא כי אני מאמין קטן בעצמי ובערך שיש לראיית השחורות שלי), לא עושים זאת רק או אפילו בעיקר כדי ״לחלוק על דעה״ או ״לדרוש שינוי מדיניות״ כי עם להביע זעם ולשנוא את מה שעושים למדינה האהובה שלהם (וגם את מי שעושה זאת לה ולהם). הרגשות השליליים הללו מובילים לפעולה, גם מהסוג התועלתני וגם מהסוג החיובי אפילו במחברת המונים שמונה יותר מעשרות או מאות אנשים. הטענה שאין לתחושות/רגשות הללו ערך (או שיש להם רק ערך שלילי) כי אנו חיים בחברת המונים מודרנית היא טענה חסרת בסיס (בעיני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הסיבה שאנשים רציונלים מסוגלים להאמין ברעיונות מופרכים? שהמוסלמים בשוויץ הולכים לעשות מהפכה בשבוע הבא, שישראל היא המדינה עם התוצר הלאומי לנפש השני באירופה, שממשל ביידן מימן רכישת קונדומים לרצועת עזה, שאובאמה לא נולד באמריקה ויזם את ההתנתקות, שדובר צה״ל אמין... לא מדובר באנשים פחות חכמים ממך ובטח לא ממני. לדעתי מדובר באנשים שנפלו קורבן לתעשיית שקרים, והתעשיה הזאת לא עובדת בעזרת טענות הגיוניות ופניה לרציו של הקורבנות שלה אלא בעזרת ניצול הרגשות הטבעיים של הקורבנות שלה. אם הם נפלו אין סיבה שאנחנו לא ניפול (ואין סיבה להאמין שאנחנו לא נפלנו). הצורך להתעלות הוא לא בגלל שמישהו העז להשתמש בשורש ש.נ.א אלא בגלל ההשלכות האפשריות של הרגש הזה. אני חושב ששנאה כלפי אנשים שאתה לא מכיר עלולה לפגוע ביכולת שלך לנתח את המצב רציונלית, זה קרה לאחרים אין סיבה שזה לא יקרה לך. הנזק שהשנאה לברק1 גרם לנזק חסר תקדים למיטב הבנתי. כשדיברתי על הבעת רחמים לא רציתי להציג את זה כהתנשאות, אני לא חושב שהוא פוליטיקאי קטן, ההשפעה שלו על המציאות לא שולית ולדעתי מאד מזיקה. אבל זה שאדם עושה מעשים רעים לא הופך אותו לרע, ולדעתי לא מצדיק שנאה כלפיו. בעיני despise נשמע הרבה פחות רע, ז״א אם היית אומר שאתה בז לנתניהו לא היתה לי בעיה. בוז היא הכרעה רציונלית, שדי מסכמת את מה שאני חושב על טראמפ ונתניהו (בוז, לא שנאה). אני חושב שיש הבדל בין מה שאני מנסה להגיד (=כדאי להמנע מרגשות עזים כלפי פוליטיקאים במידת האפשר) למה שאומרים אנשי המרכז הקיצוני (=למה שלא נישב כולנו יחד מתחת לצילו של האטד ונהנה מהחום) שאף פעם לא שונאים אף אחד (אלא אם כן יש לו ברק1 בשם) בשם סולידריות מזוייפת. אין לי כוונה להגן על עמדה שאני לא מבין ושאני מפקפק בכנותה. 1 אהרון, אהוד ו/או אובאמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש המון סיבות למה אנשים מאמינים ברעיונות מופרכים1. להודות בכך ששונאים איזה פוליטיקאי מאוס לא נמצאת אפילו ב-Top 10. נסכים שלא להסכים. אדם שעושה באופן עקבי מעשים רעים (במילון שלי) הוא אדם רע. אני לא מבין בכלל איזו משמעות אחרת יכולה להיות למושג ״אדם רע״. אינני בוחן כליות ולב. אם זה זז כמו איש רע, מדבר כמו איש רע ועושה מעשים רעים, זה איש רע. __________________ 1 רק כמה דוגמאות שהן לא ״שינאה״: - תחושת ייחוד או שייכות לקבוצה "נאורה" - לחץ חברתי וקונפורמיות - חרדה וחוסר שליטה - הטיית אישוש - ועוד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יש הרבה סיבות שאנשים מאמינים ברעיונות מופרכים, אבל אני מתמקד במקרים הספציפיים בהם למיטב הבנתי האמונה הזאת מיוצרת על ידי תעשייה שמכוונת לגרום להם להאמין ברעיונות מופרכים. הדוגמאות שלך, ברובם, שייכים למקרים אחרים. למיטב הבנתי, התעשייה הזאת עובדת בעיקר על ידי ניצול הרגשות הטבעיים שלנו (כמו שנאה, אבל מראש הסכמתי שיש עוד, אפילו הבאתי כמה מהם). אדם רע - במילון שלי - הוא אדם שעושה מעשים רעים מכוונות רעות. בגלל שאני לא בוחן כליות ולב אני מנסה להמנע מלהדביק רוע לאנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. You do you. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא בזה יותר מכך. אני רואה בכך "הפוסל- במומו פוסל" או איך שקוראים לזה בפסיכולוגיה. בהתכתבויות שלי עם חברים ימניים הם אומרים, לדוגמה, שערוצי אל ג'זירה שוטפים לי את המוח בזמן שהם משתפים בהתלהבות כל חרטוט של מכונת הרעל (אהרון ברק עדיין מככב). בעולם שהם חיים בו הדיפ סטייט שמורכב מהפרקליטות, ראש השב"כ, הפצ"רית ורבים אחרים מוכן להקריב את המדינה רק כדי להפיל את הימין מהשלטון נגד בחירת "העם". ה 7 באוקטובר הוא תרגיל כזה שיצא משליטה, לא יצא כלום מקטרגייט כי זה עוד תעלול שנועד להפיל את נתניהו וכו'. ואז הם אומרים לי ששוטפים לי את המוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל העניין הוא שזה יותר מהפוסל במומו פוסל והמצב גרוע משנדמה לך. אתה צריך כבר להתווכח על הלגיטימיות שלך לשנוא או לזעום לא עם אותם ״פוסלים שבמומם שלהם פוסלים״. אתה כבר מתחיל להתוכח עם כוחות טהרניים בתוך המחנה שלך עצמך. אלו שאמורים לעמוד לידך ולזעום ביחד איתך ולהניע עוד אנשים לצאת מהשאננות ותחושות ה״יהיה בסדר״. עם האנשים האלה שמתלוננים על שהחום במטבח לא נעים להם, שחסימת כביש זה אלימות ושלקלל את המוחטה האנושית סמוטריץ׳ זה לא משהו שעושים בני תרבות רציונליים. זו כבר בעיה מסדר שני. הפוסל הוא כבר כל כך Internalized בפסיכולוגיה של הלפלף השמאלני המצוי שהוא מתחיל להרגיש לא נוח בעורו שלו. אוי מישהו אמר שהוא שונא את ביבי, אוי יוי יוי. חס וחלילה שלא נדרדר את השיח לדיבורים לגופו של אדם (כאילו מחאה פוליטית ברחובות, בסיטואציה של התערערות משטר, צריכה להתנהל כמו איזה דיון מעונב באייל הקורא). כשזה המצב, אפילו את אותם לפלפים צקצקנים שאמורים להיות בצד שלך של המאבק קשה שלא להתחיל לשנוא (גם אם זה קצת וגם אם זה לרגע שבא ואז הולך) ולרצות (מטאפורית, כן?) להוריד להם איזה פטיש חמש קילו בראש כדי להחזיר אותם מספירות הטהרנות האקדמית/אינטלקטואלית שהם בחרו לרחף בה אל קרקע המציאות המלוכלכת של מחאות המונים פוליטיות. בקיצור, זו דעתי וזה כל שרציתי להגיד ואפרוש בזאת מתת דיון זה כי נגמר לי מה להגיד ואין לי מה להוסיף על כך פה באייל (נתראה ברחובות הארץ): די להתנצל ודי עם הצינזור העצמי. חלאס עם הפאקינג נימוס וכוסומו עם ההתרכזות רק בסוג אחד של סגנון דיבור ודיון. תנו לעצמכם לשנוא את השלטון פח הזבל שיש היום לישראל ואת אנשיו. מותר לכם אחרי כל הדם שנשפך פה בגללם, בלי שהם יקחו קמצוץ של אחריות על המחדל עליו הם אחראיים בשביעי באוקטובר (ומה שהם עשו שהוביל אליו ומה שהם עושים מאז) - כל ה״טוב״ הזה והשנאה שזורמת לכיוונם זה משהו שלגמרי מגיע להם. בתשובה למצקצקים ולאלה שלא נעים להם שתנועה פוליטית מעזה לדבר בשפה שיש בה הבעת רגש שלילי מפי המונים, יש לי להגיד רק מילה אחת שחוזרים עליה פעמיים כי ככה זה מתנגן יותר מדויק (עם הנפנוף המתאים עם היד): יאללה יאללה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שאתה אומר יאללה יאללה לטיעון המרכזי שהבאתי שאין לו כל כך נגיעה לעניין השנאה כלפי אוייבינו וBB בפרט.(אני לא מתכוון לומר שעשית זאת אלא שזו התוצאה התמטית של דבריך). נכון שהאייל האלמוני חלק עליך בשאלת הלגיטימיות של שנאת האוייב (אגב מקיאוולי ב"הנסיך" מסכים איתו), אבל אני למשל כלל אין לי עמדה נחרצת בשאלה זו. בעיניי התוצאה הצפוייה של השנאה העמוקה בצד השני כלפינו (כפי שתארת אתה ואחרים), היא שנאה בכיוון החוזר. אולי אני פחות מתרשם משנאת אוייבינו, משום שאני מכיר אותה כבר זמן רב. ידעתי שהיא קיימת בקרבנו עוד מימי עלילת הדם של ילדי תימן. כבר אז הבחנתי שהאנטישמיות בישראל אינה פחותה מאשר במדינות אחרות. טענתי המרכזית היא שהמאבק להחזיר את השלטון לידינו הוא בעצם מאבק על נשמתו של השליש הא-פוליטי של ישראל, אלו היודעים ששלטון הבלהות הנוכחי אינו טוב להם, אבל לא בהכרח שותפים לעמדותינו (רובם נראה שנוטים ימינם). הטענה שלי היא שרדיקליזציה של המחאה והטרדה ושיבוש סדר היום של אנשים, שאינם בהכרח נגדנו, עשויים לפגוע בסיכויים האלקטורליים של המחנה. מה שאני חושב שלא הסברתי מספיק טוב הוא שיש כאן שאלה של עיתוי ולו"ז. בשלב זה איני חושב שיש מקום לרדיקליזציה של המחאה. המצב ישתנה כאשר השלטון ינקוט במהלכים שישבשו את הסיכוי לבחירות חופשיות בעתיד הקרוב. אם נפסיד גם בבחירות הקרובות, ישתרר מצב שלישי שידרוש שוב סט חדש של מהלכי מחאה (אי שת"פ אזרחי לא אלים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים עם ההערכה שלך במספר שכבות: - אני לא מסכים עם הטענות שלך שמייחסות להפגנות הצמחוניות בישראל תאורים של ״רדיקליזציה״ או ״אלימות״1. - אני לא מסכים עם ההערכה שלך לגבי העיתוי והלו״ז2. אני לא מסכים שיש ערך אלקטורלי להפגנות צמחוניות יותר (ולהיפך). דווקא להתמסמסות המחאה יש את הפוטנציאל להפוך יותר אנשים למרירים/ציניים/עם לב שבור כך שהמחנה ירגיש את מה שמגיע אחר כך וישפיע בקלפי (מחלת האדישות הפוליטית). - אני בטח לא מסכים שזה שהזכרתי את השורש ש.נ.א בהקשר של סמוטריץ׳ שם אותי בצד שדורש ״רדיקליזציה של המחאה״. אני חושב שהעיוותים הסמנטיים והפחד מהבעת רגשות פומבית היא אנומליה במחנה השמאל ולא אצלי (אנומליה מעניינת שאומרת רבות על מצבו הפתטי של המחנה, אם שואלים אותי ואני יודע שלא שואלים). להודות ששונאים איזה חרצוף זה שימוש רגיל במילים סבירות בשפה ולא איזה מעשה שלא יעשה. (לדעתי) אתם אלה שמגזימים ויצאתם מכיול. לא אני. ___________ 1 לכך עניתי ביותר מתגובה אחת בה אני חוזר ומצביע על הפער בין גיבורי תנועת המחאות הבלתי אלימות מהם אתה מצטט באופן אקדמי ועושה רומנטיזציה לדמותם (כמו MLK או גנדי) לבין העובדות לגבי האופן בו תנועות המחאה הפגינו באמת בעידודם ותימכתם. מה שהם דיברו עליו כמחאה לא אלימה ומה שאתה מדבר עליו כמחאה לא אלימה הם (historically and demonstrably so) לא אותו הדבר. 2 בעיקר כשהביקורת על הלו״ז היא תמיד אירוע זז. לא מיד אחרי השביעי באוקטובר כי זו לא השעה. לא כמה חודשים אחרי כי שקט יורים וזה יגרום לאנטגוניזם בעם וזה הזמן לאחדות. לא אחרי שנה וחצי ושנתיים כי עוד מעט בחירות וזה הזמן לאיש ששמים על סוס להיות ממלכתי ולנשק תינוקות. בקיצור: הדיבורים על הלו״ז ועל אופי הקמפיין קורה באיזו ספירה מנותקת מהמציאות הישראלית בתוך איזה חלום רומנטי/קורקטי על קמפיין בחירות מאיזה סרט הוליוודי. הגיבור יגיד גם כמה מילים על החלוםג האמריקני לקול כינורות, התמונה תעבור למשפחה שיושבת וצופה בשידור בסלון. פניה אל לב הציבור. החלפת חיוכים בין בני הזוג כשהילדים משחקים על השטיח. דמוקרטיה. פייד טו בלאק. כותרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני לא מסכים עם הטענות שלך שמייחסות להפגנות הצמחוניות בישראל תאורים של ״רדיקליזציה״ או ״אלימות״ - אין טענה כזו. אפפעם לא טענתי שהמחאה בישראל אלימה או רדיקלית מאד. האלימות היתה שולית ודעתי היא שהיא לא הועילה. ראיתי בעיניי שמארגני המחאה ניסו לחסום כבישים. כנראה הסברה היתה שללא חסימת כבישים התהודה התקשורתית לא תהיה מספקת. אני רוצה לציין שהעובדה שרבים השתתפו במחאה מנעה מכל מיני שוליים קיצוניים לרתום את המחאה לכל מיני אג'נדות שלא היו בזרם המרכזי של המחאה. גם בחירת הנואמים המרכזיים שרתה זאת. אני חושב שהאכזבה מתוצאות ההפגנות המתבטאת בטענה שהן צמחוניות מדי היא שגוייה. הבעיה בהפגנות אינה שהן אינן רדיקליות או אלימות יותר. הסיבה האמיתית היא שגוש המחאה קטן מכפי שאתם חושבים. יש מחנה שלישי גדול מאד שיושב על הגדר וכנראה נוטה ימינה. המחנה הא-פוליטי מצביע בסקרים נגד הממשלה אבל לא בהכרח מזדהה עם המחאה. האכזבה מכך שהמחאה אינה הולכת מחיל אל חיל מתבטאת בתקוות שווא (לדעתי) שהסלמה ורדיקליזציה יביאו לפריצת דרך. "אני לא מסכים עם ההערכה שלך לגבי העיתוי והלו״ז" - זה לא רק טענת עיתוי במובן של "לא עכשיו". הטענה היא שיש מצבים שונים לגמרי של התנגדות שכל אחד מהם מכתיב אופי שונה לגמרי של מחאה. "אני לא מסכים שיש ערך אלקטורלי להפגנות צמחוניות יותר" - אני חושב שיש הפרזה רבה הן בגודל מחנה המחאה והן באפקטיביות של הפגנות בכלל. הפגנות יכולות לשרת כל מיני מטרות וצרכים ואופי ההפגנות צריך לשרת את המטרות האלו. גם אם אלפים ישתוללו ברחובות, יציתו רכבים, ויבזזו חנויות, זה לא בהכרח יפיל את השלטון ובפרט בהעדר אלטרנטיבה שלטונית. אחרי הכל, לא הפוטש בקפיטול החזיר את טראמפ לבית הלבן אלא ההצבעה המטורללת עבורו בקלפיות (והעדר ההתלהבות מן האופציה האחרת). "אני בטח לא מסכים שזה שהזכרתי את השורש ש.נ.א בהקשר של סמוטריץ׳ שם אותי בצד שדורש ״רדיקליזציה של המחאה" - אם אתה לא תומך ברדיקליזציה של המחאה, יש אחרים שמתבטאים בכיוון זה ומותר להגיב על כך. בעניין השנאה, אני כמו אחרים כאן חש ששנאה אינה דגל שכדאי לנפנף בו. אוייבים צריך לנצח, לא לשנוא. יחד עם זאת דעתי האישית היא שזה לא נושא מספיק חשוב לדיון. "לכך עניתי ביותר מתגובה אחת בה אני חוזר ומצביע על הפער בין גיבורי תנועת המחאות הבלתי אלימות מהם אתה מצטט באופן אקדמי ועושה רומנטיזציה לדמותם (כמו MLK או גנדי) לבין העובדות לגבי האופן בו תנועות המחאה הפגינו באמת בעידודם ותימכתם. מה שהם דיברו עליו כמחאה לא אלימה ומה שאתה מדבר עליו כמחאה לא אלימה הם (historically and demonstrably so) לא אותו הדבר" - אין לי מחלוקת עם העובדה הזו. מבחינת שפיכות דמים ואלימות, המחאה הישראלית היא הקוטב הנגדי למחאה לשחרור הודו והשחורים בארה"ב. יחד עם זאת, אתה מעוות את ההיסטוריה באופן כולל, כאשר אתה מבטל את העובדה שגם גנדי וגם MLK, התנגדו, הטיפו ופעלו נגד האלימות בצד שלהם. הראשון גם שילם בחייו על פעולה זאת. ודוק, גנדי נרצח לא בגלל התנגדותו לאלימות, אלא מפני שתמך בתשלום פיצויים לקרבנות הנאכבה הפונג'אבית. "איזה חלום רומנטי/קורקטי על קמפיין בחירות מאיזה סרט הוליוודי... דמוקרטיה. פייד טו בלאק. כותרות" - אין שום דבר רומנטי במערכת בחירות בדמוקרטיה הלא בריאה שלנו. זה הרבה יותר קרוב להצעתו של מקיאוולי למחנה השלישי לחבור למחנה השני כדי לגבור על המחנה הראשון. המודלים פה אינם MLK, גנדי, האחים קנדי או ואצלב האבל. המודל הוא ממשלת ולדק-רוסו והמרקיז דה-גאליפה (פרשת דרייפוס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה לבודד משתנים, כי ההרגשה שלי שיש פה איזה ריקוד של לעבור בין הטיפות. משתנה א׳: השימוש בסמנטיקה של ״אלימות״ כאשר מדברים על מחאה שכוללת חסימת כבישים. הטענה שלי היא שהסמנטיקה בה אתה בוחר (מחאה שחוסמת כבישים/צירים היא מחאה אלימה) מנוגדת לשימוש שלך (שהיא בד״כ כלל כמעט התמוגגות ו/או דרישה לקחת דוגמה מ״ההפגנות ההם״) בציטוטים של מנהיגי תנועות מחאה כמו MLK או גנדי. דבר שהוא קצת צורם/מוזר כי האנשים הללו התיחסו אל חסימת צירים (גם כשזו נעשת בניגוד לחוק בניגוד לתאומים עם הרשויות) כאל חלק בלתי נפרד מפעולות תנועת אי האלימות אותן הובילו. משתנה ב׳: הדברים שאתה מכנה ״אלימות״ או ״רדיקליזציה״ (ואני טוען שהם לא אלימות ולא רדיקליזציה), כמו חסימת כבישים בניגוד לתאום עם רשויות החוק, הם משהו שרצוי שהמחאה תמנע ממנו. עם הטענה הזאת אני מסכים. אני רק מוסיף שאין ולעולם כנראה לא תהיה הפגנת המונים (עם מספרים מספיק גדולים) שיהיו בה, לפחות בשוליים, גם את הדבר הזה. זה חלק מהחבילה, בטח שבזמנים מעניינים כמו אלו שפקדו את ישראל. משתנה ג׳: ״המחנה קטן משאתם חושבים.״ פה דעתי אפילו קיצונית מזו שלך. אתה שוכח שאני מהפסימים שהפנימו ש״אין עתיד״. אני חושב שגם המחנה שכן יש, הוא מפורר ולא יודע מה לעזאזל הוא בכלל רוצה. משתנה ד׳: ״אתה מעוות את ההיסטוריה״. לא. אתה זה שמעוות את ההיסטוריה. המצב הוא לא שהשחורים חסמו כבישים ומנהיגם MLK דיבר נגד חסימת כבישים. כש-MLK דיבר נגד אלימות, הוא לא דיבר על זה. מה שאתה טוען שהיא ההיסטוריה זה העיוות. MLK גם דיבר נגד אלימות וגם החשיב חסימת כבישים והפרת חוק (פסיבית) כלא אלימות. אין סתירה בין שתי העובדות ההיסטוריות הללו. המודוס פוננס השגוי שאתה עושה הוא טריק/שטיק ע״י סמנטיקה אישית שאתה אימצת לעצמך והיא <מודגש> לא נובעת (ואף מנוגדת) להיסטוריה של תנועות המחאה הבלתי אלימות. אתה אומר ש-MLK התנגד לאלימות (זה נכון), אתה אומר שחסימת כביש זאת צורה של אלימות (על זה אפשר להתוכח ואנשים שונים ישתמשו בסמנטיקה שונה), אבל העובדה ההיסטורית היא שכ-MLK דיבר נגד אלימות של שחורים הוא לא דיבר על שחורים שחוסמים כביש, בניגוד לחוק, בצעדה (ללא רשיון) על גשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור: מרטין לותר קינג תמך בפעולות מחאה לא-אלימות אבל כן תמך (ואפילו הוביל/השתתף) בפעולות משבשות ובלתי חוקיות (כולל חסימת כבישים). הסמנטיקה שלו היתה שונה מזו שלך ואתה זה שמעוות את ההיסטוריה. חסימת כביש בלתי חוקית (לשיטתו) היא לא אקט אלים. חסימת כביש היא פעולה משבשת, אבל אינה אלימה (לשיטתו, זכותך לא להסכים איתו) כל עוד לא פוגעים פיזית באנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ("אנחנו"?) מצטער, אבל עם כל הכבוד לרטוריקה שלך אינני שונא את ביבי. בזאת אינני מביע עמדה לגבי הרגשות שלך כלפיו, ולמען האמת הייתי מעדיף שהיית עושה אותו דבר לגבי הרגשות שלי. בפעם האחרונה ששמעתי את השטות "אתם שונאים את ביבי יותר משאתם אוהבים את ישראל" חשבתי שהאמת היא שאני מתעב את ביבי *בגלל* מה שהוא עושה לישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. אתה לא שונא. אתה מתעב. המילה שנאה לא מפחידה אותי ולכן אני בסדר עם התאור שאומר שאני שונא. אני רק מעיר שהמילה הזאת תעוב, מוסברת במילונים1 גם באמצעות הביטוי ״שנאה״ (או מצביעה אל שנאה ברשימת המילים הנרדפות). לפעמים אפילו כ״שנאה עזה״. לכל הפחות, צריך להודות ששתי המילים מתכתבות זו עם זו וההבדל ביניהן הוא ניואנס / משמעותי כרצונך. כל אחד שישתמש בסמנטיקה הנוחה לו. לי אין בעיה להעיד על עצמי שאני בהחלט שונא (גם) את ביבי2 והוא בהחלט ראוי לשנאה הזאת. "אתם שונאים את ביבי יותר משאתם אוהבים את ישראל" זו אכן שטות והתשובה שלך לשטות הזאת היא מדויקת. __________________ 1 https://milog.co.il/תעוב 2 וגם את פוטין, ארדואן, Xi, מחמוד עבאס, מוחמד בן זאיד וכל שאר החרצופים האינפנטיליים ונפוחי האגו שמשחקים בעולם ובחיי אדם כאילו זה אוסף חיילי הפלסטיק שהם קיבלו ליום ההולדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנאה היא רגש יותר פשוט ויותר מניע לפעולה. תעוב הוא רגש יותר מורכב ופחות מניע לפעולה. כשאתה שונא משהו אתה מייחל להשמדתו. לדוגמה- אוהדי מכבי לא רק רוצים לנצח את הפועל בדרבי, אלא להביס אותם, וגם שהפועל תרד ליגה. כשאתה מתעב משהו יש לך תמריץ גם להמנע ממנו ולא רק להשמיד אותו. לדוגמה- כוסברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סמנטיקה. אם אני מקבל את ההגדרות הנ״ל, אז ברור שתיעוב זו מילה מדויקת יותר לגבי מה שאני מרגיש כלפי סמוטריץ׳. מייחל להשמדתו? ממש לא. וואט דה פקא. יש לי דברים יותר מעניינים לעשות בתוך הראש של עצמי מאשר לייחל השמדות של אנשים ודברים. אני מקווה שהמוחטה האנושית סמוטריץ׳ תאבד שלטון, לא יותר מכך. אבל אני לא מקבל את הסמנטיקה שלכם. יש המון אנשים שאני שונא ואני לא מייחל להשמדתם. שנאה זה רגש אנושי נורמלי וסביר והוא חלק בלתי נפרד מה-psyche האנושי. בכל מילון שאני בודק, משתמשים ברגש שנאה (ואפילו לפעמים ״שנאה עזה״) כאשר מסבירים את המשמעות של המילה תיעוב. אני זוכר שבתיכון היתה לי מורה ממש מטומטמת שממש שנאתי. אם הייתי אומר למישהו שאני ״מתעב״ אותה, הוא היה מבין פחות על מה אני מדבר מאשר כשאמרתי שאני שונא אותה (+נימוקים). אני לא מבין מאיפה הבאת את הקישור הזה בין רגש אנושי כל כך בסיסי כמו שנאה לבין ״לייחל השמדה״ (ג׳יזס אנשים. Anger management issues?). אני גם לא מבין מה כל כך הבהיל אתכם בזה שהודתי שאני שונא איזה פוליטיקאי1. _______________ 1 טוב - יש לי תאוריה שהיא טענה סוציולוגית על ישראל וגם על איך הרעל הביביסטי הצליח (באופן פנומנלי) לשנות ממש את ״השפה הקורקטית״ בה האופוזיציה מרשה לעצמה להשתמש, אבל התת דיון הסמנטי הזה התרחב מעבר למה שהתכוונתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק על עצמי אני יודע לספר, אבל שנאה או תיעוב, אינן מילים שמתארות את יחסי למילייה הזה. בדיוק עכשיו צפיתי בסר עמיחי אליהו שר המשהו בערוץ 13. הדבר העיקרי שאני יכול לומר על האיש הוא שלענ"ד הוא טפש כמו נעל. השנאה/תיעוב מתגמדים לגמרי מול החרדה שאני חש בגלל שאנשים כאלו יושבים ליד שולחן הממשלה ומרימים ידם בשאלות הקיום שלנו. בין כל דברי ההבל שלו ("תבדקו מה הבנתי וכתבתי בגיל 12"), הייתה עוד "פנינה" שמצדיקה לגמרי תיעוב כלפיו מצד כל מי שמתעניין באופן לא שטחי בתולדות השואה. אין טעם לחזור על דבריו מפני שמדובר בעניין עדין, רב-פנים ובעיקר סבוך למדי. אני רק מצר על כך שכנראה הפעם הוא יחמוק מן העונש הציבורי שמגיע לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. זה היה תמיד המצב ותמיד המודוס אופרנדי של הנתניהו, גם לפני השביעי באוקטובר. האמת שגם בממשלות קודמות שלו, גם כשהאירועים היו פחות ״מעניינים״. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, הצלחתי לראות עד הסוף(אחרי הפסקה באמצע בגלל תחושת הגועל שגרמה לי להפסיק). חותם על כל מילה שכתבת. לישראל אין בכלל דרג מדיני, אין קברניט ואין הנהלה. הדיון באיזו שעה העירו את מי הוא נלעג. האירוע של ישראל המטלטלת בלב טייפון הוא אירוע שמודדים עם מספר לוחות שנה ולא עם שעון יד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה להציג איזשהן מסקנות מן הסרט הזה, מפני שבעיקר יצאתי מבולבל ומבוהל. אבל נדמה לי שדבר צדדי אחד מתבשל אצלי: נדמה לי שועדת החקירה הממלכתית לא תועיל הרבה. היתרון של וח"מ הוא בהשתתפות השופטים שהם מומחים בדיני ראיות. הם יודעים כיצד לחקור עדים ומסמכים ולהשוות גרסאות. כך מנסים להתקרב אל הגרסה היותר אמיתית. במקרה זה, הבדלי הגרסאות בין הפוליטיקאים ואנשי הצבא, מי תמך במה ומי הכשיל מה, לא כל כך חשובים. להבדלים בין הגרסאות אין משמעות. התמונה המתקבלת היא של אירוע המתגלגל באופן די בלתי תלוי בהחלטות ובתכנונים של הממסדים שלמעשה אינם אלא קליפה ריקה המחפה על החלטות די אד הוק, אקראיות ורנדומליות. אין צורך בשופט עליון כדי להבחין בכך. את התיקון לאבדן הדרך הזה יצטרכו להביא מדינאים ואנשי מטה צבאיים שידעו לעבוד באופן קצת יותר מסודר, אם יצליחו למצוא כאלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד אלו שקלקלו ממשיכים להוביל את המדינה, לא יהיה שביב תיקון, להיפך - הנזקים שלהם ושל חוסר-התחקורים רק נערמים ומאפשרים את המחדל הבא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל ועדת חקירה ממלכתית לא תועיל כלום בנידון. החלפת ההנהלה צריכה להיות בקלפי. הניסיון מלמד שהוח"מ לא תגיש את מסקנותיה לפני הבחירות. להיפך, ה-BB עוד עשוי לבקש לדחות את הבחירות עד להגשת המסקנות. הניסיון גם אומר שהוח"מ ידאגו לאזן את ההאשמות בין הקואליציה לאופוזיציה והסיכוי שיחליטו שהממשלה צריכה להתפטר מיד קלוש. א. מי שאשם בכך שאין כבר ממשלת מעבר לפני בחירות, הם אישי ציבור, כמו הנשיא, הבג"ץ, יו"ר ההסתדרות, התאחדות התעשיינים ובחירי הקואליציה השותקים. כל האישים הללו גילו שאין להם עמוד שדרה. אילו נהגו כמו ראשי האוניברסיטאות, אני חושב שהממשלה כבר היתה נופלת. ב. לענ"ד הדבר היחיד שנדרש כעת הוא יצירת מומנטום וצייטגסט שהקואליציה הולכת להפסיד בבחירות. רק אוירה כזאת עשוייה לשכנע את עכברי הקואליציה לנטוש את הספינה הטובעת. ג. אני נאלץ בצער רב להודות שהצעד הנכון הוא הטרדת הפוליטיקאים של הימין בכל מקום בו הם נמצאים. מצד אחד, עקרונית, אני פוסל מחאה מול מישהו בביתו הפרטי מכל וכול. אבל במקרה זה יש נסיבות מיוחדות. ראשית, ראשי הקואליציה הנכחית הם שהמציאו את השיטה הנפסדת הזאת. שנית, אני לא רואה שלמחאה יש אופציה אחרת מלבד הבערת הרחובות. לכן במקום הפגנות ומחאות על אוזניים אטומות, צריכים האלפים להצטרף לפעולה הזו ולא להותיר אותה בידיהם של בודדים ו"תמהונים" למיניהם. צריך להעלות את המחיר של הישיבה על כסאות המנהלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים ללוחות הזמנים הקרובים. אבל בהנחה שיהיו בחירות ב-2016, ועדת חקירה יכולה לתת מסקנות והשלכות אישיות גם שנים קדימה. כמו שוועדת החקירה של 82 הורידה מהבמה את אריק שרון לעשור ויותר, ועדת חקירה יכולה להחליט שגם נתניהו אבל גם אחרים בממשלתו (שר הבט"ל? שר המשפטים?) גרמו נזק כל כך גדול, שהם מנועים מלהיות שרים או חברי כנסת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שנדרשת תגובה מפורטת ונפרדת שתעסוק באשמתה של ישראל במה שמתרחש כעת ברצועת עזה. קל מאד לטעות בהבנת עומק האשמה של ישראל במה שמתרחש שם. רבים וטובים נכשלים בכך. (האחרון שראיתי היה שופט הבג"ץ בדימוס מני מאזוז). פרשה זו ראשיתה בהגדרת מטרות המלחמה בעזה וסופה אחריות כוללת של מדינת ישראל לביצוע פשעי מלחמה בעזה. א. לסניגוריה של ישראל שני קווי הגנה עוקבים. הקו הראשון מדבר על פשעי מלחמה המתבצעים ע"י יחידים. זה קורה בכל מלחמה ואינו באחריות כוללת של המדינה. גם אם ישראל וצה"ל היו מטפלים בפשעים אלו כהלכה (והיא לא), קו ההגנה אינו רלאבנטי מפני שכלל איננו עוסקים בכגון דא. אנו מכוונים למעשים שעושה צה"ל ברשות ובסמכות מפקדי צה"ל והממשלה. ב. קו ההגנה השני טוען שמלחמת עזה אינה יוזמה ישראלית. ישראל הגיבה לתקיפה של החמאס. ישראל רשאית להשמיד את החמאס והיא אינה יכולה לעשות זאת, בלי נזק אגבי, הפוגע בבלתי חמושים ובלתי מעורבים. הטענה הזאת מלווה בד"כ בדוגמאות של פגיעות כבדות מאד באזרחים שנגרמו במסגרת לחימה בנאצים או בדאעש וכיוב. ג. הנה כי כן קו ההגנה השני של ישראל טוען שהמטרה מקדשת את האמצעים והנה לנו טענה המבוססת על מטרות הלחימה. נוותר על הדיון בשאלה האם אכן המטרה מקדשת את האמצעים, מפני שבמקרה הזה היא אינה מרכזית. העניין המרכזי הוא המטרה עצמה. ד. צה"ל וישראל הרשמית הציגו שתי מטרות לחימה: ראשית מיטוט שליטת ארגון החמאס ברצועה ושנית שחרור החטופים הישראלים. כבר הניסוח הזה של מטרות המלחמה היה צריך לעורר את חשד הצמרת הבטחונית (שרהב"ט והרמטכ"ל). ה. יש בהן לפחות 3 כשלים קרדינליים: ה1. הן סותרות אהדדי ה2. אלו אינן מטרות צבאיות אלא מדיניות ה3. שתיהן כמראה בלתי ניתנות להשגה (וזה היה די ברור מלכתחילה), כל אחד לחוד. בדיעבד מדובר במופת של עורמה פוליטית ומפלגתית, שלא רק הטילה את משימות הממשלה על צה"ל, אלא גם הכינה את הרקע להטלת האשמה על הצבא כאשר המטרות לא תושגנה. ו. באופן לא מקרי נמצאו ברגע זה בצמרת הביטחונית בזמן הנכון, האנשים הלא נכונים. גלנט להערכתי הוא משקל נוצה בתחום האינטלקטואלי והאיסטרטגי ואילו הרצי הלוי הוא פיקח ולא חכם במובן שהפיקח יודע לצאת מצרות שחכם לא היה נכנס אליהן. מה שאדם מקליבר מנהיגותי יותר מהלוי היה צריך לעשות הוא לנסח בעצמו את המטרות האיסטרטגיות לצה"ל ולחזור איתן לממשלה ובכך להחזיר את הכדור למגרשה. במקום זאת הציגו גלנט והלוי תכנית טלאים טקטית שאולתרה במקום ונועדה בעיקר לענות על אילוצים שהיו ולא הציגה יעדים צבאיים ברורים ומדידים. במקרה או שלא במקרה התוכנית התאימה לחזון הסיפוחי-תוקפני של השותפים הקואליציונים. ז. הנה כי כן לא זאת בלבד שבממשלה ישבו השותפים סמוטריץ-בנגביר שחזונם הוא טרנספר של אזרחי הרצועה וחרחור מלחמה עם הפלשתינאים והמצרים, אלא שהממשלה כולה, כולל גלנט, הלוי, גנץ ואייזנקוט, אישרו את התכנית הזאת. הנה כי כן המכשלה היא שהנזק הכבד מאד לאזרחי הרצועה אינו נזק אגבי כלל. באופן מקרי או מתוכנן נראה שהנזק הזה הוא הוא אחת ממטרות המלחמה ולא תוצאות לואי של המטרות הצבאיות שכלל לא הוגדרו. ח. היות שלצה"ל כלל לא היו מטרות איסטרטגיות אמיתיות, מסתבר שהיו לו מטרות אחרות סמויות או מפורשות: ח1. לגרש את תושבי צפון הרצועה מבתיהם. ח2. להרעיב ולהרוג בתושבי הרצועה באופן שיגרום להם לעזוב את הרצועה. ח3. לגרום לפריצת מכשולי הגבול עם מצריים ולגרום לבריחת ערביי עזה לרפיח המצרית. ט. במילים אחרות, הנזק הנורא לאזרחי הרצועה אינו משהו יחודי או חדש בתולדות המלחמות. הנזק האגבי הזה הופך לפשע מלחמה כאשר נראה שהוא אינו אמצעי אלא המטרה עצמה. על פשעי המלחמה האלו אחראים, לא שובאל ונקמאל נערי הגבעות או ערסים שבזזו בתים, אלא ממשלת ישראל ומפקדי צה"ל. אלו אינם חריגים. זו היא המדיניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמן אמת כאן 11 פרק 2 - 10 ימים בספטמבר. כאשר המלצתי על פרק 1, המעטתי במידת מה באיכות הפרק. מאז צפיתי בפרק פעם שנייה וברצוני לתקן את דבריי. הפרק מסודר יפה לפי ציר הזמן של האירועים מה שכן נותן לדברים מבנה וסדר מסויים. אני עדיין לא מסכים עם המסקנה המתבקשת מגרסת התכנית ולפיה צה"ל פעל ללא תכנית של ממש ובאילתור גמור. נכון שצה"ל לא הצליח לכבוש את הרצועה (ליתר דיוק את צפונה). אבל זה היה לא רק בגלל הנועזות, ההקרבה והיכולת הצבאית של לוחמי החמאס, אלא גם בגלל שזה כלל לא הוגדר כמטרת המבצע ולא במקרה. על אף זאת, צה"ל הצליח לבצע פעילויות צבאיות מוצלחות בתנאים קשים במיוחד של לוחמה בתוך אוכלוסיה אזרחית צפופה, כולל בתי חולים ומוסדות של האו"ם. הדבר הזה לא יתכן שהושג ללא תוכנית וללא יכולות טקטיות גבוהות מאד. הייתי מצפה לניתוח מפורט יותר של המהלכים הצבאיים. לזכות יוצרי התכנית אומר שאולי מוקדם מדי לכגון דא. גם פרק 2 היה מרתק והפעם גם כלל גילויים וחידושים של ממש. הפרק עסק במהלכים המוצלחים שהביאו לכניעת החזבאללה. היו בפרק מספא נקודות עניין מיוחדות. א. השאלה הגדולה היא מה בעצם הביא לפעולה המוצלחת נגד החזבאללה בצפון? כמובן חובה לציין את התבונה של מפקדי צה"ל שהצליחו לעקוף את האידיוטיזם האינהרנטי של ממשלת הימין ולהימנע מ"החזרת לבנון" לתקופת האבן" וכגון דא שיכלו רק לפגוע במצב היסוד שבו רוב האוכלוסיה הלבנונית עויינת את החזבאללה. ב. מבצע הביפרים המהולל מתברר שהיה בעיקר מהלומה פסיכולוגית ויתכן אפילו שמדובר בכישלון מבצעי. אנשי חמאס בודדים נהרגו, כמה מאות נפצעו. ובעיקר מכשירי הקשר שהושתלו בהם כמויות גדולות יותר של חומר נפץ, התפוצצו במחסנים. ע"פ רוח הדברים מתברר שלא גרמו נזק ניכר. ג. התמרון הקרקעי בדר' לבנון היה מוצלח מאד בגלל האבידות המעטות וההתחפרות העמוקה של החזב'. אבל הוא היה מוגבל מאד, כנראה בגלל חוסר סד"כ בצה"ל והחזבאללה פינה את רוב לוחמיו מן הדרום עוד לפני שהלחימה החלה. ד. הפצצות חה"א את משגרי הטילים היו טובות. לחזב' היו 5000 טילים שיכלו לפגוע במפרץ חיפה ובגוש דן. ע"פ דו"צ כ-4000 הושמדו. זה טוב, אך נאמר כך: גם 1000 טילים יכלו לגרום נזק ניכר במרכזים האורבניים. ה. אינספק שהתמוטטות משטר אסד היא ששברה את גבו של הגמל הפרוקסי, אבל נפילת אסד היתה במידה מסויימת תוצאה של המכות שקבל החזב'. בודאי שהיא לא היתה המחולל שלהן. ו. סופדבר, מי שחתום על ההצלחה בצפון הוא חה"א שהצליח בהפצצות מדוייקות לשבור את השדרה הפיקודית והניהולית של החזבאללה וכך בעצם לשתק אותו. ז. לדעתי מה שקרה כאן ברקע הוא מה שניחשתי מלכתחילה. זהו המודיעין dummy!. בעוד בעזה פעלנו ללא מודיעין איכותי בכלל (כנראה בעיקר ע"פ מודיעין שהושג בשטח תוך כדי קרב), הרי שבצפון חה"א פעל על סמך מודיעין מדוייק שהושג כתוצאה ממאמץ ממושך בשנים שלפני. רמת החדירה שהמוסד השיג בלבנון היא כמעט מופלאה. וגם אותה אני מייחס בין היתר לעויינות של רוב הלבנונים לחזב'. ח. נראה שצה"ל פיתח בעשרות השנים האחרונות תכונה דאופיינית לצבאות גדולים ומקצועיים. צה"ל כנראה לא רע במבצעים שתוכננו ותורגלו הרבה לפני הביצוע. לעומת זאת יש לו בעיה קשה עם בלת"מים, הפתעות ןאלתורים למיניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים ומוסיף לסעיף האחרון - בגלל שצה''ל מוצלח במקומות שיש לו מודיעין, ההחלטה איפה חהשקיע ביצירת מודיעין ואיפה להזניח היא קריטית מאין כמוה. ברור לחלוטין שלו היה לצה''ל ברצועת עזה עשירית מהמודיעין שהיה לו בלבנון, רוב האסון היה נמנע, וגם המלחמה היתה הרבה פחות כושלת. ההחלטה להזניח את תשתיות המודיעין בעזה היא אסטרטגיה מוכוונת מהדרג הגבוה ביותר - הדרג המדיני - ולאורך שנים על שנים. כל השיח של ''למה לא הערתם את הממשלה שעתיים לפני'' הוא שיח שקרי ומטעה, כי שעתיים לא היו עוזרות. הוא היה צריך להתעורר שנים לפני. אבל הדרג המדיני היה נחוש לצמצם את ההשקעה המודיעינית בעזה מצד אחד, ולהגדיל את הסיוע במאות מליוני דולרים לחמאס מצד שני, ואת התוצאה כולנו מכירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני לחדד. זה לא שלא השקיעו במודיעין בעזה. נהפוך הוא. היו כאן שתי תרומות למפולת. התרומה הראשונה היתה פשוט חוסר מזל. כשלונה של סיירת מטכ"ל בפעולה שנחשפה בחאן יונס גדע את עורק המידע המרכזי. במקומו המודיעין כנראה הסתמך על אפיקי מידע טכנולוגיים אחרים ואלטרנטיביים ושכנע עצמו שזה יספיק. כאן התערב הגורם השני שהוא כשל מערכתי. שכן האותות הגיעו, אבל לא פורשו נכון, כנראה בגלל מה שקרוי הקונספציה. דבר אחר. זה לא שאתרעה של שעתיים לא היתה עוזרת. הכל יכל להיות שונה מאד, אילו רונן בר היה קורא את התמונה נכון ומקפיץ את החיילים בבסיסים ואת הרבש"צים וכיתות הכוננות ממיטותיהם. העניין הוא שעוד גורמים בלתי תלויים היו בלופ (הרמטכ"ל, פיקוד דרום, אמ"ן) ואיש מהם לא החליט אחרת ושינה את התמונה. זו כוחה של קונספציה. היום כולם טוענים שמרגע שהתמונה התגלתה הם פעלו נכון. ולא היא. אחד הגילויים של התוכנית הוא שהרצי הלוי הבטיח לרוה"מ שתוך שעות ספורות, צה"ל יחזיר לידיו את השליטה. בדיעבד זה היה חסר כיסוי ולקח לפחות 48 שעות עד שצה"ל הצליח להחזיר את השטח. מה שבאמת שטות זו הטענה שאילו העירו את רוה"מ, אותו דחיין בלתי נלאה, משהו היה משתנה. בפועל לקח 8 שעות מרגע שהעירו את הצוות של רוה"מ ועד לכינוס הקבינט הממשלתי והכינוס הזה לא שינה דבר בשטח. מאחר וBB וסמוטריץ וכל הפמליות היו בשר מבשרה של הקונספציה, הסיכוי שהם היו משנים משהו בהערכות של הגורמים הצבאיים קלוש עד בלתי קיים. ועוד משהו. קוים לדמותה של ההליונצנטריות הביביסטית: בפרק 2 נחשפה לעין כל דרך הפעולה והמחשבה ההליוצנטרית נוסח BB. לא רק שהיא תוארה באופן מדוייק ע"י אייזנקוט, דבריו חוזקו מפי הסוס בראיון שנתן נתניהו עצמו לגדי טאוב. מתברר שBB מזלזל באופן שיטתי ועקרוני בהערכות, ניתוחים ותכניות איסטרטגיות (ואף הכשיל כאלו בפועל לאורך שנותיו כרוה"מ). הוא באמת רואה עצמו כמין נפוליון או היטלר, כמצביא העליון, שכל דבר, קטן או גדול, יובא לפניו והוא יקבל את ההחלטה האיסטרטגית הנכונה על המקום. מה חשבו על כך בכירי הביטחון ראינו באותו לילה גורלי, כאשר איש מהם לא חשב להזעיקו בדחיפות. הנקודה הזו מסבירה הרבה מאד דברים אחרים בהמשך. ודבר אחרון. את אפסותו של האיש שישב במשרד הביטחון מדגימה העובדה שאפאחד לא חשב אפילו לעדכן אותו. זוהי אחריותו המלאה של BB, שאותה לא יוכל לחלוק עם איש, על מינוי נאד נפוח לשרהב"ט ואח"כ החלפתו בדמות פוליטית, חסרת כל רקע צבאי וזאת בעיצומה של מערכה איסטרטגית וטקטית. אתה הראש, אתה אשם" זו לא רק סיסמה תאורטית. במקרה זה, זוהי האמת המלאה לכל אורך הדרך. העובדה שהאיש הזה עדיין לא ארז את חפציו, אינה אשמתה של המחאה והאופוזיציה, אלא של תומכיו המושחתים, הפושעים והאידיוטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חשבתי שאני צריך להוסיף אמוג'י של סארקזם. אז בבקשה: 🙃. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין צורך. הבנתי את הסארקזם גם קודם. אכן היו לכוחות הביטחון הישגים רבים ומרשימים ולא צריך לגמד אותם. חשבתי שצריך להתיחס ברצינות ולהשיב על טענות כאלו. יחד עם זאת, הרשימה ההיא הזכירה לי שלט שהניפה מפגינה נגד חימוש גרעיני בהודו: "אין מים. אין חשמל. אין דבר, יש לנו את הפצצה!". איננו רוצים לחיות בממלכתו של ג'ינג'יס חאן או אטילה ההוני. אנו רוצים שוויץ, עם פרות ושעוני קוקיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גם מי שעשה זאת, אבל לדעתי זה אישקש שלא מצריך מענה. אני לא מכיר מישהו שאומר שלא היו שום השגים במלחמה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |