 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאיר שלו זצק''ל ראה בתנ''ך יצירה נשגבת מבחינה ספרותית גרידא, לא מבחינה תיאולוגית או היסטורית. לא חסרים בכתביו קטעים שבהם הוא מוקיע את הקריאה הקנונית בתנ''ך וגיבוריו ומציג אותם - כולל הגיבור הראשי - במערומיהם, ברשעותם ובאיוולתם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע. אני חולק על הנשגבות הספרותית של התנ''ך, וחושב שחלק גדול ממנה נובע לא מהספר עצמו אלא ממפרשים שונים שמטרתם היתה לפאר ולהאדיר אותו, וכך כל פסיק הפך לעולם שלם של משמעויות ודברי הגות מופלאים. עם כמות האנרגיה הזאת גם ספר הטלפונים היה הופך ליצירה שאין שניה לה. אבל עלי להוסיף הערת אזהרה שכמו במוזיקה, גם בספרות אני לא מבין גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה שכמות הדם שנשפך שם גדולה מכל ספר טלפונים ולא היתה מביישת את העונות המדממות יותר של משחקי הכס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה טועה. ספר התנ"ך הוא אסופה של הרבה מאד דברים, כולל פרקים בארמית ורשימות ארוכות של קורבנות ושושלות. ביניהן מסתתרים כל מיני סיפורים הכתובים בתיאור רזה מעין כמוהו ועוסקים בעולם ומלואו של רעיונות ואמונה. גם קטעי השירה המדוקלמים עד היום בבתי הכנסיות למיניהן מן הסתם נגעו ללב בני אדם רבים בכל הזמנים. התנ"ך הוא מלאכת מחשבת מופלאה של מה שמשורר אחר קרא "רקמה אנושית אחת". אפשר לחלוק על האידיאולוגיה שמאחורי סיפור העקידה. אבל איזה בן אדם עם לב לא זז בליבו משהו למקרא: "וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". אתה יכול לומר שאני משליך את רגשותי על הכתוב, אבל אז אתה צריך להתמודד עם ההתנגדות המוחלטת של הכותב המקראי לקורבנות אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשורה התחתונה, לגבי התנ"ך, אני מסכים איתך. ודווקא בגלל זה אני מוכרח להתקומם נגד האופן בו אתה כותב כאן. חלק ממה שהופך את התנ"ך ליצירה כל כך מרתקת בעיני היא שאין "כותב מקראי", אלא יש הרבה מאד כותבים (ועורכים) מקראיים שונים. כל אחד מתקופה אחרת, מטען תרבותי משלו, השקפת עולם שונה, מטרות משלו, מקורות השראה אחרים ומטען אידיאולוגי שונה. לגבי קורבנות אדם, המקרא בהחלט מכיל רמזים מוקדמים לתמיכה או לפחות הכרה בקורבנות אדם, ששרדו למרות ניסיונות של עורכים מאוחרים להצניע זאת. וספציפית, יש סיבות טובות לחשוב שסיפור עקידת יצחק הסתיים במקור ב... עקידת יצחק. ורק מאוחר יותר נתפר לו סוף טוב (ובאופן גס למדי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים אתך לגמרי לגבי הנושא של ריבוי כותבים ומקורות. זה מה שיצר לטעמי את האפקט של "רקמה אנושית אחת". לא פחות חשוב, כפי שציינת, העורכים שהביאו את ערכיהם לטקסט. בקשר לעקידה אני חולק עליך וחושב להיפך. אני מסכים אתך שהמקורות וההתפתחות של סיפור העקידה אבדו בתהום הנשייה ובעניין הקרבנות למולך, רב הלא ידוע על פני הידוע. בסיפור זה כמו גם בסיפורי גירוש ישמעאל ובת יפתח ניכרת ידו הכבדה של עורך/עורכים עם גישה מערכתית ברורה השוללת קרבנות אדם ואולי אפילו מסתייגת מקרבנות בכלל. אותו עורך יכל להשמיט את הסיפורים והוא בחר להשאיר אותם. בשלושת הסיפורים מופיע בתוך הסיפור משפט קצר אחד מפי הקרבנות (יצחק, הגר ובת יפתח) המזכיר לשומעים את הצד ההומאניטרי. זו יכולה להיות טכניקה ספרותית (יצירת דרמה), אבל יכולה גם לחזק את עמדת המערכת ("וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם"). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |