בתשובה ליוסי גורביץ, 14/10/00 18:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יוסי, שני חיילים ישראליים מסתובבים במרכזה של עיר ערבית צפופה בעת תקופה רבויה במהומות, התפרעויות ובאופן כללי זעם רב כנגד כל מה שמייצג שלטון ישראלי - הבנות או ללא הבנות, כיצד אתה יכול לטעון שמעצרם מצד המשטרה הפלסטינאית לא היה הגיוני במידה כלשהיא? כיצד הייתה מגיבה המשטרה הישראלית למקרה הפוך (אנשי תנזים מסתובבים מרחק קילומטרים אחדים מהקריה בתל-אביב, לדוגמא)? מדינה איננה יכולה להסכים לכך שאזרחיה יומתו ע"י כוחות הביטחון של מדינה אחרת - אני מסכים עם קביעה זו באופן בסיסי, אבל מפנה את תשומת לבך לכך שאין המדובר כאן באזרחים רגילים, כי אם בחיילים מגויסים לצבא בעת מצב של חירום מבחינה בטחונית ומדינית. היחס להרג של חיילים בעת מלחמה (או עימות דומה בעל עוצמה שונה) הינו מעצם הגדרתו שונה מהיחס להרג אזרחים באותו המצב - גם באופן רשמי וגם באופן מוסרי, זה פשע מלחמה והשני איננו. מובן לכל כי רציחתם של החיילים בעודם כבולים ושבויים בידי ההמון הזועם, וההתעללות בגופותיהם לאחר מכן גם הם פשעי מלחמה נוראייים ומזעזעים - אך נראה שיש צורך להבדיל בין המעשים שנעשים בידי הגוף המזוין הרשמי (במקרה זה, כוחות הביטחון הפלסטינאיים שניסו להגן עם החיילים הישראליים וגינו מאוחר יותר את הרצח שנעשה בהם ע"י ההמון) לבין גוף לא-מאורגן ולא-מונהג שפותח בפרעות (בין אם הוא המון פלסטינאי שטובח בחיילים הישראליים או המון יהודי שמכה ויורה בערבים תושבי ישראל). בכל מקרה, הקוים האדומים במקרה זה הינם מטושטשים למדי, במיוחד כאשר חלק מהפרטים לוטים עדיין בערפל - וביסוס פעולה צבאית כפי שתיארת כתגובה על חצייה שלהם לא תשרת אף אחד מהצדדים ורק תביא להסלמה מהירה בעוצמת וברמת העימות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההצגה שלך של המקרה היא שגויה. שני החיילים לא "הסתובבו ברמאללה", הם נלקחו אליה, באיומי נשק, על ידי שוטרים פלסטינאיים, בניגוד להסכמים, לאחר שטעו והגיעו למחסום מחוץ לרמאללה. מהרגע שהיו בידי המשטרה, חובתה הייתה להגן עליהם, גם בנשק חם, מפני כל התנכלות. זו אמנת ז'נבה, דבר בסיסי מאד. לא רק שהם לא עשו זאת, אלא יש גם עדויות שהשוטרים עצמם היו מעורבים בתקרית. גינויים זה דבר חיובי לכשעצמו, אבל רחוק מלהיות מספיק. כשקרה אצלנו משהו דומה - כשאנשי שב"כ רצחו שני טרוריסטים פלסטינאיים, במתקן ממשלתי, בהחבא ובדם קר - רעשה הארץ. נכון, גם ההתנהגות שלנו הייתה רחוקה מלספק - רוצחי השב"כ קיבלנו חנינה מפוקפקת מאד ללא משפט - אבל אצלנו, הרוצחים הפסיקו להיות חלק ממנגנוני הבטחון, והם פסולים עד עצם היום הזה מלכהן בכל משרה ממשלתית. סיפור אישי: הייתי במשמרת זמן קצר לאחר שאמנון פומרנץ נשרף על ידי המון זועם, בראש השנה של שנת 90'. הקצין האחראי אצלנו הבין מה קרה, לאחר שדווח לו שיש בריחה המונית ממחנה הפליטים בורייג', בו בוצע הרצח. הפעם לא הייתה בריחה כזו. הפעם הרוצחים האמינו שיצאו בידיים נקיות. ואסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה דווקא אם אתה מאמין בשלום, כי לעולם לא תצליח לשכנע את רוב רובם של הישראלים שיש מקום לשלום עם אנשים שעושים לינץ' קניבלי ומצפים - בצדק - לצאת מכך בשלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק גם צודק מר גורביץ בתגובתו זו, שכן מדינה ריבונית אינה יכולה ורשאית להסכים עם מעשים מהסוג האמור. דומה כי באופן מוזר ובלתי נתפס מגיבה מדינת ישראל כקהילה יהודית מפוחדת, ולאו דווקא כריבון דמוקרטי חוקתי - המגלה והמגיב בנדיבות ובנוקשות על מעשיהם השונים של אויביו/יריביו. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...וישראל, כידוע, היא גטו עם חיל אוויר (מי אמר את זה? סול בלו?). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |