 |
|
 |
||
|
||||
 |
המאמר מעניין ,אך חסר בו רקע שיבהיר מדוע בכלל נחקק חוק זכויות החולה .הרי ברור שלא מדובר סתם בנסיון להקשות על רופאים מסורים שמקדישים ממיטב זמנם ומרצם לעזרה לחולים. אולי יסביר הכותב ,כרקע ,מהם המצבים הבעייתיים שחוק זה מבקש לתקן? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בכנות, אינני יודע מדוע נחקק חוק זכויות החולה. יוזמי החוק היו מספר חברי כנסת, שהגישו בתקופות שונות חמש הצעות חוק פרטיות, שבסופו של דבר אוחדו לחוק הנוכחי. חברי הכנסת היו שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מיכאל בר-זוהר, גדעון גדות, רן כהן ויאיר צבן. אפשר לשלוח אליהם דואר/דואל ולשאול. אני חושד שלפחות חלק מהתשובה הוא אמריקניזציה, כלומר, פשוט טרנד. נכון שהפרספקטיבה שלי היא שונה מזו של מטופל שאינו איש מקצוע. האמת היא שראיתי גם מקרים הפוכים, כלומר: מקרים שבהם ההתעלמות של הרופא מרצון החולה זועקת לשמיים, מצבים שבהם מסתירים מהחולה את האמת על מצבו, למרות רצונו. לדעתי - בכל מקרה כזה מדובר על רופא גרוע או על קשר לקוי בין הרופא לחולה. החוק לא יצליח לתקן זאת. טוב יותר היה המצב שבו היתה גמישות שאיפשרה לרופאים, לפחות הטובים שבהם, להתאים את הטיפול לאישיות החולה (ובפירוש התקשורת רופא-חולה היא חלק מהטיפול). אציין גם שחוק זכויות החולה כולל סעיפים רבים המקובלים על הכל. במקרים רבים הוא פשוט חוזר על כללי האתיקה הקיימים. יש סעיף העוסק באי-הפליה מטעמי דת, גזע, מין, לאום ארץ מוצא וכיו"ב. סעיף אחר עוסק בזכות החולה לקבל טיפול במצבי חירום ללא התניה. אינני בטוח שכל סעיף כזה "נכתב בדם", כלומר - שאכן היה מקרה שחייב את קיומו, אך הצהרה בחוק היא חשובה, ונותנת כלים משפטיים לבתי משפט לטפל במפרי חוק/אתיקה עתידיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נגעת בקצה התשובה כשניסית להסביר את חקיקת החוק ב"אמריקניזציה" או "טרנד". הייתי רוצה להציע העמקה נוספת בעניין: שורש החוק, וכל הטופסולוגיה שבאה בעקבותיו, עליהם יוצא קצפך, ובמידה לא מועטה של צדק, נעוץ במשהו שהוא יותר מ"טרנד". מדובר במגמה, שיפה זיהית את מקורה כארה"ב, ללכת לבית משפט על כל דבר: סכסוך שכנים - ניפגש בבימ"ש. סכסוך עסקי - דבר עם העו"ד שלי. שלא לדבר בכלל על מוסר התשלומים של מעבידים בארץ, שדוחף את העובדים בכוח לפתחו של ביה"ד לעבודה. ואולי הנקודה הכואבת מכולן - ה"פריחה" חסרת-התקדים של בתי המשפט למשפחה. הגישה הנ"ל יוצרת (אך גם נוצרת מתוך) ניכור, היינו: הרגשת אני ואפסי עוד, שמאפיינת את התפרקות החברה המערבית ליחידות המינימליות ביותר (אדם בודד) והכל בשם האינדיווידואליזם הקדוש. בצדק מתמרמר אתה על אובדן האינטימיות שביחסים בין חולה לרופאו, הרי בסך-הכל אם אני חולה - הרופא הוא המלאך המושיע שלי, זה שאליו אני רץ כדי שיגרום לי להרגיש טוב. היום זה כבר לא כך - הרופאים ידיהם עמוסות, ולאינטימיות עם חולה זה או אחר אין להם זמן. התור בחדר מיון - חבל על הזמן, ולכן אנשים גם מתרגזים והולכים הביתה, ומכאן נגררת התביעה המשפטית של משפחתו של זה שברח הביתה וביה"ח בתגובה - שולף את הטופס עליו חתם הבורח ז"ל. דבר קשור בדבר - אם הרופאים היו מקבלים יותר כסף ובתי החולים היו מקבלים יותר כסף כדי להעסיק רופאים רבים יותר, הטיפול היה טוב יותר ומקרי הרשלנות - פחותים יותר. רופא שהשקיע את נשמתו בחולה לא ייתבע כל-כך במהרה, גם אם החולה נפטר. אולי אפילו יקבל פרחים כשהאבל ייגמר. בקיצור: החוק לא נולד בחלל ריק. כתובת לטענות ומענות: מר אהוד ברק, קרית הממשלה, ירושלים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |