חיים במלחמה 119362
אני מזדהה ביותר עם הרעיון הכללי העולה מטור אישי זה, של ההשפעה רחבת ההיקף של המלחמה על החיים האישיים שלנו.

כבר כמה שנים שאני מהרהרת לעצמי מדי פעם, איך יראו המחלקות הפסיכיאטריות בעוד עשרים שנה: מתבגרים פוסט טראומטיים שנכחו בפיגועים היום, מבוגרים פוסט טראומטיים שהיו בצבא היום, וכו'??? זאת בהתבסס על כך שכיום ישנם מקרים רבים של תסמונת פוסט טראומטית אצל אנשים שלחמו במלחמות ישראל, וכן אצל ניצולי שואה.

כבר כמה שנים שאני מרגישה לפעמים שיש לי צדדים שאינם מקובלים על הציבור הרחב: הומור שחור למשל.(לא זה של הקהל הרחב, אלא זה של הצוותים המטפלים שנמצאים שם שוב ושוב. הומור שחור כזה שההומור השחור הרגיל לבן לידו). אני מוצאת עצמי נזהרת בדיבורי (דבר לא מזיק כשלעצמו) שמא אפלוט בדיחה צינית לא ראויה ואפגע ברגשותיו של מישהו. עבורנו זו צורת התמודדות, אך אצל אחרים זה מתפרש כחוסר רגישות מוחלט.

כבר כמה שנים שאיני יודעת היכן אהיה ברגע הבא, פשוטו כמשמעו. אני חושבת שאני יודעת מה מתוכנן להיום, אך ברגע שהביפר יצפצף אני אלך, והתוכניות שהיו לי לא מעניינות אף אחד. זכורה לי תקופה קשה במיוחד לפני למעלה משנתיים, שבה לא הצלחתי להגיש עבודות בזמן בשל פיגועי אחה"צ מספר פעמים בשבוע, וכמעט הועפתי מן הלימודים בשל כך. ("אם את לא מספיקה, אל תעבדי בערב". לך תסביר).

כבר כמה שנים שאני נלחמת שלא לאבד את הרגישות ואת האמונה באדם, שלא להכליל (כל הערבים רוצחים) לא להפוך אפאטית (אה, הפיגוע הזה-‏5 הרוגים-זה כלום לעומת מה שהיה במדרחוב..) ושלא להתייאש (לשם מה לנסות ללמוד, ממילא תהיה מלחמה וירתקו אותי לעבודה ואפסיד את השנה...זכרונות 2000).
אני מקווה שיש עוד כמה כמוני, שמנהלים מלחמות פרטיות כאלו משלהם.
תסמונת פוסט-טראומטית 119437
הומור שחור הוא סוג של הגנה- למה לבכות אם אפשר לצחוק מזה? בעיני השימוש בהומור הוא הדרך הטובה ביותר לשרוד את המציאות המטורפת שלנו. את תוהה לגבי האנשים שיסבלו המתסמונת פוסט-טרואמטית, נראה לי שכל המדינה סובלת מהטראומה. אומנם, יש אנשים שחווים אותה בצורה ישירה יותר, עם כל מגוון הריחות,הקולות והצבעים שפיגוע יכול לספק (נראה כאילו את אחת מהם- אחת מהאמיצים שעושים עבודת קודש שאני אפילו לא יכולה להתחיל ולדמיין כמה היא קשה), אבל נראה לי שכל אזרח במדינה מושפע בדרך כלשהי מהמצב.אין לי נתונים סטטיסטיים אבל מעיון בעיתונים נראה כאילו התרבו מקרי האלימות בתוך המשפחה, בבתי הספר וברחוב- אנשים מגיבים למה שקורה מסביבם. אני חושבת שמה שהכי מפריע לי במצב הזה הוא הפסיביות המעיקה שלו. אנחנו לא נלחמים ממש, אנחנו שורדים מאירוע לאירוע. נראה כאילו אם הייתה מלחמה שהיא לא מלחמת גרילה, או מלחמת התשה אז לפחות היינו מרגישים לגיטימיות להתפרק, או להפך, היינו מקבלים תחושת חוזק חדשה שנובעת ממטרה משותפת. כמו שהמצב כרגע, אנשים לא נותנים לעצמם את הזמן לבחון את הנפש ולהבין שלמתח יש מחיר.
חיים במלחמה 119645
כשהייתי תלמיד יסודי באילת (מעוז הגזענות הישראלי, ואל תגידו שלא אמרו לכם), איזה פושטק תלה שלט ''אין כניסה לערבים ולכלבים, במסדרון. כששמעתי על זה, לא יכולתי אלא לבכות. בקול. מול שאר חברי הכיתה. שלא הבינו מה אני רוצה.
אם היום אראה שלט כזה, לא אבכה. אבל אתלוש אותו בזעם.
חיים במלחמה 119670
ואני לא אתלוש בזעם.
אצלנו יש כניסה לכולם. יהודים, ערבים, נשים, גברים, נכים, זקנים, צעירים וגסי רוח מכל הסוגים. ככה זה כשאתה עובד בבית חולים.
אנשים חולים מרשים לעצמם לדבר. יהודים מרשים לעצמם לבקש לא להיות בחדר עם ערבים (ואני מרשה לעצמי לומר להם שזה לא אפשרי ולא מקובל ושישכחו מזה). ערבים מרשים לעצמם לחייך ולומר תודה ובינם לבין עצמם, בערבית, חושבים שאיני מבינה, הם מרשים לעצמם לשמוח מול תמונות עוד פיגוע בטלויזיה, לומר על אחות ערביה שעובדת איתי שהיא בוגדת, ולהסכים ביניהם שבינתיים הם נתונים לחסדי היהודים אבל דברים יראו אחרת כשהמצב ישתנה.
ואני מרשה לעצמי שלא לדמיין לאיזה ''אחרת'' הם מתכוונים, שאם אדמיין לא אהיה מסוגלת לטפל בהם.
המציאות מורכבת. כשמתמודדים מול מציאות מורכבת, לא תמיד אפשר לתלוש שלטים וגם לא לתלות שלטים. לכן כפי שכתבתי, מלחמתי היא פנימית בעיקרה. לשמור אותי מלהגיע למצב הנפשי של אותו פושטק שתלה את השלט. לשמור אותי מלשנוא את החולים שאינם בני עמי ששונאים אותי רק מפני שלא נולדתי כמוהם.
חיים במלחמה 119676
וגם את החולים שהם כן בני עמי ששונאים אותי רק מפני שלא נולדתי כמוהם.
חיים במלחמה 119696
הם לא שונאים אותך מפני שלא נולדת כמוהם, אלא מפני שאין בך שום רצון להיות כמוהם.
חיים במלחמה 119770
וכי למה שארצה? תני סיבה.
אולי הם שצריכים לרצות להיות כמוני (אני כבר למדתי לא לשנוא אותם בשל כך שהם לא רוצים).
חיים במלחמה 119785
למה אני צריכה לתת סיבה? אני זה לא "הם".
חיים במלחמה 119786
את התחלת בהסברת הנקודה שלהם, אז תמשיכי!

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים