בתשובה ליוסי גורביץ, 29/11/00 19:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא מפריע לי שאנשים נהנים בכלל, אפילו לא מעישון. נהפוך הוא, אני חש סימפטיה מוסברת-רק-קצת למעשנים (לפחות לאלו מביניהן שהן גם ידידות שלי). אבל אם אני שם בצד את הרגשות ובוחן על פי השכל: לכאורה שיעשה כל אחד מה שבא לו כל עוד הוא לא מפריע יותר מדי לאחרים (ועישון ברשות הפרט לא מפריע יותר מדי, נדמה לי). גם על עניין ההוצאות הגבוהות יותר לריפוי המחלות הנובעות, עונים הפרו-מעשנים, ובצדק, באכילה לא-בריאה, חוסר פעילות גופנית וכיוצא בזה חטאים של רובנו. מה שמפריע לי בעישון הוא, שרוב האנשים שמתמכרים לסיגריות עושים זאת כשהם צעירים וטיפשים, ואחר כך מתחרטים כל חייהם (אם כי בממוצע, נשאר להם פחות זמן להתחרט, כידוע). רובם, ככל שאני מבין, לא מוצאים בסיגריות שמץ של תענוג, לפחות לא שהם יודו בו, לפחות לא שיצדיק את המחיר הבריאותי (והכספי), וזאת לפי שיפוטם-הם. תיכף תבוא תגובה, ובה מסקנתי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חופש ואחריות המגמה של העולם כיום היא לתת יותר חופש לאנשים. יותר ויותר מדינות מתירות שימוש בסמים קלים או מעלימות עין משימוש בהן ואתה רוצה להוסיף איסורים. בעולם מושלם כולם היו אוכלים בריא, עושים ספורט, לא מעשנים ומזדעזעים מהמחשבה שניתן להשפיע על מצב הרוח באמצעים כימיים. בעצם אני חושב שזה יהיה עולם די מחורבן. בעולם מושלם כל אחד יוכל לעשות כל מה שבראש שלו כל עוד הוא לא פוגע באנשים אחרים בצורה ישירה ולוקח אחריות על התוצאות האפשריות של הבחירות שלו. אני לא מסכים אתך בכך שרוב המעשנים לא היו רוצים לעשן משתי סיבות: 1. מי שבאמת לא רוצה לעשן, לא מעשן. אבא שלי למשל הפסיק בבת אחת לעשן אחרי עשרות שנים של עישון כבד מייד אחרי התקף הלב שעבר. 2. עישון הופך הרבה פעולות יומיומית לתענוג (כל מעשן יספר לך שקפה בלי סיגריה זה כמו מים עם חול בטעם קפה ולשבת בפאב שלא מעשנים בו זה כמו ללכת להופעת רוק עם אטמי אוזניים) מי שלא מצליח להתגבר על תחושת הדחייה שלא מעישון לא יוכל להבין את החוויה הזו כמו שמי שלא מסוגל להתגבר על תחושת הגועל שלו מאכילת חסרי חוליות לא יוכל להתענג על מאכלים מסוימים. ולכן מי שאומר שהעישון לא מצדיק את מחירו הבריאותי/חברתי/כלכלי וממשיך לעשן משקר ומי שמעשן ומספר לך שהוא לא נהנה מזה (לפחות מחלק מהזמן) גם כן משקר לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובות (חלקיות ומהוססות): אבא שלך הפסיק לעשן בכח הרצון. יפה. אני בטוח שעם מספיק כוח רצון אפשר לעשות הרבה דברים. אם להקצין קצת, נניח שראובן נתבע לשלם פיצויים לשמעון, לאחר שהוא גרם לתאונה בה שמעון איבד את כושר ההליכה. ונניח שראובן שמע על מקרהו של לוי, שנפגע פגיעה זהה אבל בכוח רצון אדיר חולל נס רפואי וחזר ללכת. האם ראובן זכאי לשלם פחות פיצויים, בטענה ששמעון לא גילה מספיק כוח רצון? הנקודה שלי היא שפשוט לא לכל אחד יש מספיק כוח רצון. התמכרות לניקוטין היא, ככל הידוע לי, עובדה מקובלת, מובהקת וחזקה בהרבה מהתמכרות לשוקולד, למשל. לחילופין, אני מעדיף לא לחכות עד שכל מעשן יקבל את התקף הלב שלו. נניח שהיו ממציאים גלולה שגומלת מניקוטין ללא סבל ובזול, איזה אחוז מהמעשנים היה ממשיך לעשן? אני חושש שזה עניין לניחושים פרועים, וינחש כל אחד לפי רצונו (החופשי). רק כדי למנוע הטיה, הייתי מעדיף שניסוי כזה יבוצע חמש שנים לאחר שיוטל איסור גורף על כל פרסום לסיגריות... אני כבר רומז לכך שפרט לסוגיה האם זכותו של אדם לעשן, עומדת השאלה האם זכותה של חברת הטבק לדחוף בני אדם לעשן. אני לא מקבל שבעולם מושלם כולם היו אוכלים בריא, עושים ספורט וכו'. אני רואה בבריאות אמצעי, לא מטרה, ונראה לי מאוד סביר שאנשים יעדיפו (במידה זו או אחרת) אוכל טעים על בריא, או לעשות עם זמנם ומרצם המוגבל דברים פחות בריאים אך יותר מענגים (עבורם) מספורט. ההבדל בין אלה לבין סיגריות הוא בעיקר הבדל של כמות: הנזק בעישון הוא יותר גדול ויותר וודאי, והעונג המופק הוא (או כך חשבתי) קטן הרבה יותר, במיוחד אם מנטרלים את גורם ההתמכרות הפיזית (אם כי לא בטוח שצריך לנטרל אותו - זה עניין לבדיקה יותר מעמיקה ממה שבא לי לעשות כאן). שים לב שאת דוגמת הקפה בלי סיגריה קל מאוד להסביר להתמכרות פיזית פשוטה. שוב, זה מחזיר אותנו לשאלה כמה מהמעשנים באמת *רוצים* (בתנאים שאותם הגדרתי) לעשן. לפי מה שאני מבין מתגובותיך כאן, אתה אחד מהם (לפחות אם לא מנטרלים את ההתמכרות, שוב); אם אכן יש רבים כמוך, ייתכן שעלי לשנות את עמדתי. אני מהתומכים, אגב, בלגליזציה של חשיש: ככל שאני יכול לשפוט מנסיונם של אחרים, יחס העונג/נזק הוא טוב כנראה יותר מאשר באוכל עתיר כולסטרול, בוודאי יותר מבסיגריות. התנועה ללגליזציה של קנביס צוברת תאוצה, אבל מעניין למה אין תנועה רצינית ללגליזציה של סמים קשים יותר. כנראה שרבים חושבים שבכל זאת יש החלטות שאדם מקבל "מרצונו החופשי" (מושג בעייתי כשלעצמו, אבל לזה אני *ממש* לא רוצה להכנס כאן), ושהוא היה "צריך" לא לקבל. במילים אחרות, ש"אדם סביר", כלשון הבגצים (הבעייתית גם היא) לא היה מחליט. בעוד מילים אחרות, שאחריותו של אדם לעצמו היא לא מוחלטת; יש גם לחברה אחריות מסויימת כלפיו, שבנסיבות מסוימות יכולה לגבור על רצונו. דוגמה אחרת היא המתות חסד: גם התומכים במתן זכות לחולה לסרב להארכת חייו, לרוב מסייגים זאת לחולים במצב אנוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין גרימת תאונה לעידוד לעישון הוא שהאדם המעשן יודע שהעישון מזיק לבריאות, הוא יודע שטבק ממכר ובכל זאת מחליט לעשן (עם כל הכבוד פרסומות רק מעודדות את הרצון הזה ולא יוצרות אותו) והוא יכול להחליט להפסיק בכל רגע שיבחר זה לא עניין של כוח רצון זה עניין של רצון (כל מעשן שהיה יודע שהסיגריה הבאה תהרוג אותו, ממש, פיזית, היה מפסיק לעשן). הגמילה הפיזית מניקוטין כמו גמילה מכמעט כל סם לוקחת כמה שעות עד כמה ימים בלבד. ברוב הפסקות העישון עוברים את השלב הזה ונשברים רק אחרי כמה שבועות בגלל שרוצים לחזור לעשן. אם הייתה גלולה שמאפשרת לבטל את התופעות הפיזיות של גמילה מניקוטין מה שהיה קורה זה שאנשים היו לוקחים אותה בכל פעם שהם מעשנים. הם היו "מפסיקים" לעשן כל שבועיים וחוזרים לעשן שבועיים אחר כך. גילוי נאות: אני מעשן בממוצע מידי פעם, בממוצע אני מעשן קופסא בחודש, אני יכול להעביר שבועות ללא עישון, מצד שני ההנאה שלי מדברים מסוימים נפגעת בצורה קשה אם היא לא מלווה בעישון (למשל שתיית קפה טוב בלי סיגריה זה כמו לשתות אותו קר מידי או עם יותר מידי סוכר. זה לא נורא, אבל זה הרבה פחות כיף ממה שזה אמור להיות). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |