 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברוך הבא דן, ותודה על המאמר. כתוב מצויין כהרגלך. לא ידעתי שאתה מתעניין בשלומה של מפלגת העבודה, אבל אם כך, בוא נדבר על מה שאתה מזהה ומה שאתה מציע. נתחיל מהסוף, אתה מציע למפלגת העבודה לקפוץ על ההזדמנות לקבל כסא בקואליציה, ושזו תהיה טעות, היסטורית אפילו, שלא לעשות כן. למה? "להביא לידי ביטוי משהו מן המשנה המדינית שלהם" אתה האומר. ואני שואל: "איזו משנה ?!" - על מה בדיוק עומדת תפיסת העולם של העבודה (בין אם אלטרנטיבית לליכוד ובין אם לאו)? היא בכלל אומרת משהו, או פשוט מתקיימת כמנגנון שלטון הקיים בכח קיומו בלבד? ואל תבין אותי לא נכון, אני לא חוסך מהליכוד ביקורת דומה. אבל הציבור הבין את העניין הזה, וביחד עם היאוש הכללי מן המצב, הכה את העבודה בקלפי. יתכן שהדבר הדרוש למפלגה כדי להמשיך להתקיים הוא דרך, תחת זו שאבדה להם מזמן. ואם כך, יכול להיות שדווקא חיטוי-נפש כולל ומכאיב, תוך גלות מרצון לאופוזיציה היא היא הדבר אשר יוליד את אותה הדרך החדשה, שיזכיר לח"כים של העבודה שהם צריכים לבחור עמדה, ולהאמין בה, ולא רק לאשרר החלטות ממשלה. הקורבן הוא מרשים. זה לא מצוי לראות מפלגה שאומרת לא לכח. (מרשים, מרשים, אך לא די) עפ"י ראייה זו, תהה זו ההליכה לאחדות שתמסמר את אחרון המסמרים בארונה של העבודה, משום שהיא שוב תטמע ותמנע מהצורך לפתח "אישיות" משל עצמה. לגבי מצנע, והטענות ש"לא מכירים אותו" ועל כן התבוסה - כן בטח.. גם את שאר השמאל לא מכירים? זה לא זה, אלא נהפוך הוא, *הסיבה* שהעבודה קיבלה אפילו את המעט שהיא קיבלה היא מפני שהיא הציגה פנים חדשות, כאלו שעוד לא הספיקו להכזיב. רואים את זה בפוליטיקה שלנו כל הזמן, יש עדנה לחדשים, מפני שהציבור רוצה בכל כוחו להאמין שאפשר אחרת. זוכר את "הדרך השלישית"? היה דבר כזה, אפילו לזמן מה איציק מרדכי היה מועמד ריאלי לראשות ממשלה.. אותו הדין לגבי פרישת הכנפיים הראשונה של "צומת" לפוליטיקה - 8 מנדטים, כיבוש מוחץ בשביל מפלגה חדשה. וההימור שלי הוא שאם מצנע ימשיך בקו של "עקשן- ראש בקיר" ביחד עם דגש רב על נקיון כפיים, אולי עוד יצא ממנו משהו בסוף... נחיה ונראה. ואחרונה חביבה, ההשגה העיקרית שלי על הניתוח שלך. אתה ממשיך להתבסס על דוגמ'ה שהיתה שלטת בשני העידנים הפוליטיים הראשונים, דוגמ'ה המחלקת את הקשת הפוליטית במונחים של משנה מדינית, עפ"י ציר של ימין ושמאל. אם יש מהפכה שראוי להזכירה בהקשר של אותו "עידן שלישי", הרי זה שבירת החוקים, סדר היום של הציבור השתנה, וביננו די נמאס לו מהפיגועים, מהשלום, מהמלחמה, מההתנחלויות ומהשכנים האינפנטילים שלנו. קוראים לזה בעגה פסיכולוגית "דהסנסיטיזציה", גירוי מתמיד שלבסוף זוכה להתעלמות. *השאלה*, השאלה הגדולה, זו שפילגה מחנות ויצרה מפלגות, השאלה המדינית - ירדה מראש העניין הציבורי. שאלות אחרות, שתמיד היו שם, מודחקות, נלחמות עתה על הזכות להיות *השאלה* של העידן החדש, ולמקצה הגמר הגיעו השאלה הכללית ושאלת הדת-מדינה. מפלגות דינוזאורים כמו העבודה, הליכוד ומרץ איבדו את כולם למי שהיטיב להתמקד במה שמעניין את הציבור באמת - שינוי ועם-אחד. הציר אינו עוד ימינה-שמאלה, אלא אם תרצה, בכיוון אחר לחלוטין, נאמר למעלה-למטה. ומפלגה שלא תבין ותסתגל, תתבטל. לסיכום, חבל שאין לנו אחדות, חבל למדינה. מאמינים בך מצנע, מאמינים בך שרון - רק תעשו משהו כבר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חוטא באותו חטא - הסקת מסקנות ארוכות טווח מעלייה/ירידה של מפלגה זו או אחרת במערכת בחירות אחת 1. העלייה של שינוי ושל עם אחד (עד כמה שעם אחד עלתה בכלל) לא באה כקריאת תגר על סדר היום, שהעניין המדיני בראשו. אם כבר, היא באה לצידו - כלומר, אנשים הצביעו מתוך הנחה מבוססת למדי, שממילא הליכוד ינצח, ואם כך, כדאי לחזק אותו במפלגות סקטוריאליות. ייתכן אפילו שזו שארית לדרך החשיבה ששייכת לשיטת הבחירות הקודמת, של הצבעה בשני פתקים. 1 שאף מייצגת פחות ממערכות בחירות אחרות, בשל שיעור ההצבעה הנמוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז קראי לי חוטא. מאיפה שאני בא זה נקרא להביע דעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מפריע לך, ארכך את זה - אתה ננגף באותה אבן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נִגף. (צריכה ללכת כבר הביתה, נו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. העלייה של עם אחד היא מהותית - מבחינת אחוז הקולות, מדובר כמעט בהכפלה. 2. דווקא החרמת מערכת הבחירות הזו מראה עוד יותר שסדר היום השתנה, שהטיעונים הרגילים שרוב המפלגות היכו בהם את הציבור לא עובדים יותר, שהעם מעוניין למחות. 3. אני מאמין שרוב מצביעי שינוי אינם מצביעי ליכוד במקורם אלא מצביעי עבודה ומר"צ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתמקדות המוגברת בשאלות דת ומדינה וזכויות העובדים נידונה להיות קצרת-מועד, מהסיבה הברורה שגם אם יכול אדם להתעלם מהמציאות, המציאות איננה נוטה להעלם. שלושה וחצי מליון פלשתינים בשטחים הכבושים לא יעלמו מתוך התפעלות נרגשת מבעיות הדת והמדינה של מדינת ישראל, המדינות הערביות לא יסכינו עם סיפוח השטחים ע''י ישראל, והעולם לא יניח לנו להתמקד בעובדי בנק הפועלים במשך עשר השנים הבאות. המציאות תכה בנו בסופו של דבר, והמחיר שנשלם רק יעלה. הזמן פועל לרעתנו. עם כל אובדן הדרך של מפלגת העבודה והטשטוש של מפלגת הליכוד, הברירות היסודיות עדיין קיימות. יציאה מהשטחים תוך זניחת מפעל ההתנחלויות, או הישארות בהם אשר תביא לדעתי לחורבן מדינת ישראל בסופו של דבר. זה ההבדל הבסיסי בין הליכוד והעבודה. בראיה היסטורית, זה אכן ההבדל בין מפא''י לבין חרות. בין עשייה מדינית (אשר איננה חפה משגיאות) לבין פנטזיות ורטוריקה חסרת כיסוי. ראוי לציין בהקשר מה שקרוי ה''אתוס'' של חרות את הציפייה הדרוכה למלחמה עם עיראק. שוב בולטת ההנגדה בין עבודת נמלים זהירה ושקדנית לבין הציפייה לארוע חוץ-היסטורי בודד ומזהיר, אשר ייטרוף את הקלפים ויפתור את הבעיות כבמטה קסם. ההבדל בין עשייה מדינית מציאותית אשר איפיינה לרוב את תנועת העבודה, לבין ''הוקוס פוקוס'' אשר אפיין לרוב את תנועת הליכוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא עושה רושם שההוקוס פוקוס שייך לשמאל - ''בואו רק נחזיר את זה, וקיבלנו אינסטנט שלום''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שההערה הזו איננה חורגת מהדמגוגיה הרגילה של ''פושעי אוסלו'' אשר הופכת את הסכם אוסלו למעין מעשה איוולת היסטורי שאין שני לו, ואשר כל בר דעת היה מסוגל לחזות את סכנת הקטיושות על אשקלון הגלומה בו בעוד טיפשים כמו רבין או פרס ניסתלקה לפתע בינתם ולא הכירו באפשרות הזו. פטפוטים מעין אלו פופולריים כיום. אם לסלק הצידה דמגוגיה ושקרים מקובלים של בחירות ותוכניות ארוח (''לא למדינה פלסטינית'' וכו'), הרי שהסכם אוסלו היווה עשייה מדינית מפוקחת, אשר כשלה. זה היה צעד בכיוון ההגיוני והמתבקש, אשר נכשל בשל סיבות מגוונות - תכנון רשלני (ואולי אף זדוני מבחינת הכוונות) משהו של הוגיו המקוריים, נסיונות מאומצים להכשילו ולהסיטו ממסלולו ע''י ממשיכי דרכם בהנהגת מדינת ישראל, פרטנר אשר לא טמן את ידו בצלחת, ועוד. כישלון אוסלו איננו משנה את העובדות הבסיסיות. המשך החזקת השטחים על שלושה וחצי מליוני תושביהם משמעותו חורבן מדינת ישראל. דרכה של ''חרות'' ולאחר מכן ה''ליכוד'' מתעלמת מהבעיה ודוחה אותה לאי שם בעתיד. למעשה, זהו משכון עתידה של מדינת ישראל על מנת למנוע את קריסתם של מפעל ההתנחלויות ושל האידיאולוגיה של הליכוד בהווה. ישנן שתי ברירות עיקריות - לצאת מהשטחים (זה לא יקרה לבד) או לדחות את ההחלטה על כך ולמשוך את הזמן. בראיה היסטורית, האחת היא הדרך המתבקשת, השניה פנטזיה אשר תגרור את המדינה לתהום. ניתן להתווכח על דרכי היישום של האסטרטגיה הראשונה, אולם אין לבלבל בין מדיניות מעשית לבין מגדלים פורחים באוויר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א) הנחתך (לגבי ההערה) מוטעית לחלוטין (ואין לה קשר כלל לאוסלו). אם הייתי זוכר את מיקומה, הייתי מפנה אותך לתגובה בה ניתחתי את השגיאות המהותיות כמו גם הטכניות של הסכם אוסלו, מתוך הנחה שהסכם שלום הוא בסופו של דבר הצעד הנכון. ב) כוונתי בהערה היתה לגבי הגישה של ''אם רק נצא משהטחים הכל יסתדר'' שלמרות שהופרכה פעמים רבות, חלקים בשמאל עדיין דבקים בה. לעומתה, בימין מודעים למורכבותו של הסכסוך, וממאנים לשתף פעולה בשכנוע המוני בפתרונות קסם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר להפריך את "אם רק נצא מהשטחים יקרה x" מבלי לצאת מהשטחים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שיש כאן נסיון להתבסס על התקדים של היציאה משטחי A. זאת, כמובן, לא הפרכה מוחלטת של כלום, אבל אולי ניתן ללמוד ממנה משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה בדיוק אניתן ללמוד ממנה? לא כלום. ביציאה מלאה מן השטחים - כל השטחים שנכבשו ביוני 1967, להוציא אולי תיקוני-גבול קלים (שייח' ג'ראח, לטרון...) - יפונו גם כל המתנחלים, יפורקו כל בסיסי הצבא בשטחים ועוד. הפלשתינאים יוכלו אז לנוע באופן חופשי לחלוטין במדינתם ולנהל בה את חייהם בלא נטל הצבא והמתנחלים, מימיהם לא יועברו להתנחלויות, אדמותיהם לא יופקעו... לעומת-זאת, תחת הסכמי אוסלו הכושלים (שתוכננו מלכתחילה בצורה אידיוטית ומטומטמת, לא הרבה יותר טובה מהסכמי ורסאי הארורים), בעודג לפלשתינאים נמסרו אי-אלו מובלעות-בופוצוואנה, כל צירי-התנועה ביניהן נותרו בידי הצבא הישראלי, כמו גם מרבית האדמות, מקורות המים ועוד. הסכם אוסלו היה הסכם, שאשכרה התחנן להיכשל ולהתרסק (נקודה בה, מה לעשות, עלי להסכים עם דוברי-הימין באתר - גם אם מן הצד השני...), וכך אכן קרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אחזור על כך בפעם האלף: ברק הציע לפלשתינים את הפשרה הטריטוריאלית הטובה ביותר (כולל תיקוני גבול על מנת לפצות על התנחלויות שלא יפונו), ועראפת סירב, והוכיח לכולם שהמאבק הוא לא על טריטוריה. חשבת פעם למה הערבים מדברים על "אינתיפאדת אל-אקצה" ולא על "אינתיפאדת אריאל" או כל שם אחר שתבחר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שועל (אגב: ממליץ לך על היכרות עם השועלה שבלול) - זה שתחזור על זה בפעם האלף, האלפיים, המיליון או המיליארד לא יהפוך את קביעתך זו לנכונה פתאום. האפסון ההוא ברק הבין בניהול משא-ומתן לשלום, בערך כמו שאני מבין במקרמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב התירוץ הזה? לא נמאס? מה זה לא הבין במשא ומתן? ואם הוא היה מציע זאת בנחמדות אז זה היה בסדר? במקום להשתמש בתירוץ השחוק, ספר לי כיצד אתה היית מתנהג במקומו של ברק... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמאס כבר לשמוע מ"תאורית סוהא" שבגלל שברק לא היה נחמד, לא חייך, ולא שאל את ערפאת מה שלום סוהא, המשא ומתן התפוצץ והיתה האינתיפאדה. העובדה היא שערפאת פוצץ את המשא ומתן על שני דברים: הר הבית וזכות השיבה. לגבי זכות השיבה, זה ברור שלא יהיה פתרון של שלום שיכלול בתוכו כניסה של מליוני פלסטינאים לתוך מדינת ישראל. לגבי הר הבית, בתוך ההסכם כבר היתה איזושהי פשרה. העובדה שלערפאת זה לא הספיק והיה מוכן לצאת לאינתיפאדה רק בגלל זה מראה שמה שחשוב לו זה לא האומללות של בני עמו אלא סמלים וכבוד. רק לשם השוואה: ירושלים המזרחית לא היתה שלנו 29 שנה ולא חשבנו לצאת למלחמה בשביל לכבוש אותה. (הנכון הוא שאז היינו יותר שפויים ופחות משיחיים מאשר היום.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה לי שום ספק ש*אתה* לא יכול ללמוד ממנה כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי מעניין יותר מה ניתן ללמוד מהתקדים של היציאה מיריחו, לעומת מה שניתן ללמוד מהתקדים של היציאה מרמאללה, אם בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שהשוטה ציין, נעשה נסיון לסגת משטחי A. כמו-כן, ההיסטוריה שלנו עם העם הערבי מוכיחה שוויתורים חד צדדיים לא תורמים כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שאיזה מדינאי מפוקח חשב אי פעם שאם ''רק נצא מהשטחים הכל יסתדר''. ''הכל'' מטבעו אף פעם לא מסתדר. ''הנחה שהסכם שלום הוא בסופו של דבר הצעד הנכון'' איננה הגישה המדינית המעשית של ה''ימין''. יש להבדיל בין דיבורים וחלומות (למשל, מובראק אולי חולם להשמיד את ישראל, אולם זו איננה מדיניותו) לבין מעשים. המדיניות המעשית של הימין היא התבססות גוברת והולכת בשטחים, אשר נוגדת מעצם מהותה הסכם שלום. הגישה המקובלת של מה שקרוי ''ימין'' איננה ''מודעות למורכבותו'' של הסכסוך. זה איננו אלא תרוץ על מנת שלא לעשות דבר אשר סותר את האידיאולוגיה הבלתי מציאותית, מתוך איזו תקווה ילדותית שמתישהוא בעתיד יהיה שלטון של אנשים מבוגרים (קרי, העבודה) אשר ילכלך את ידיו בפויה הזה. זה גלגול מודרני של האידיאולוגיה מבית מדרשו של ז'בוטינסקי - ''לכבוש את ההר או למות'', מעין גישה הרואית טרגית אשר מחשיבה את הכוונות ואת הנסיון לכשעצמו כחזות הכל, ואיננה מבחינה כי במדינאות המעשית התוצאות הן החשובות. המוצא האפשרי היחידי הוא הליכה תמידית על הסף מתוך ציפייה לכך שאיזה כוח חיצוני (מעצמה זרה, ''אומות העולם'' וכו') יכפו עלינו לבסוף את המציאות. כך האידיאולוגיה הטהורה נשארת שלמה, וניתן להשלים עם המציאות ללא בגידה במורשת. זו הבעיה הבסיסית של שלטון הליכוד. זו ההמתנה הדרוכה למלחמה שרק תגיע, או התחנונים לממשלת אחדות. גם אנשים נבונים בליכוד מבינים שהמשך השהיה בשטחים ימיט חורבן על המדינה. הם פשוט בעלי גישה מדינית של נערים רומנטיים בני טיפש-עשרה, אשר יעדיפו להקריב את עצמם ולא לוותר. לנסות לכבוש את ההר ולעזאזל עם הכל, כי מה שחשוב זו הכוונה וההקרבה העצמית. בתוך תוכם הם מתפללים שאיזה מבוגר אחראי יגיע ויכפה עליהם לעשות את מה שמחוייב המציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 120314 לא ברור על מה מונחות קביעותיך לגבי ה"ימין", קשת פתרונותיו והפסיכואנליזה הקטנה שלך. על חוסר ההבחנה בין הסכם שלום לבין אוסלו נסלח לך, משום שהיא מקשה על רוב האנשים בשמאל (ואת היוצאים מכלל זה ארז לנדוור מגדיר כלא שייכים לשמאל). אגב, אם במדינאות מעשית עסקינן, הרי לך דוגמה מצוינת מבית מדרשו של הימין - התנחלויות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני מניח שלא צריך לשאול מה האידאולוגיה החביבה עלייך.. צ'מע, קרה לי משהו מצחיק, בהן צדק, בלי קשר לתגובה של שועל. מכיר את המורים המעצבנים האלה שאומרים X ו-Y זה 3 ו-5 בהתאמה? אז זהו, אתה אמרת "זה ההבדל הבסיסי בין הליכוד והעבודה. בראיה היסטורית, זה אכן ההבדל בין מפא"י לבין חרות. בין עשייה מדינית (אשר איננה חפה משגיאות) לבין פנטזיות ורטוריקה חסרת כיסוי". ואני, לכמה שניות ארוכות הבנתי שאתה מייחס לליכוד עשיית מדינית שאינה חפה מטעויות, ושגיון בפנטזיות של העבודה. פוליטיקה זה בעין המתבונן.. אתה מאמין בעבודה? אשרך. ובעניין תוכן התגובה שלך, אז לך בוערת השאלה המדינית, אתה מרגיש שאתה על סף חורבן המדינה בגלל מדיניות ההתנחלויות. וגם אמרת יפה ש"המציאות איננה נוטה להעלם". אבל, גם שברי הכלכלה לא נוטים להעלם, גם הנזק חסר התקנה לאלמוגי אילת (או חופי תל אביב), וגם הריבוי הדמוגרפי של החרדים לעומת זה של החילונים. ככה שהכל נכון, אבל חסר. כל הבעיות בוערות, כל הבעיות אינן נוטות להעלם, הדבר היחיד שיכול להעלם הוא הסבלנות של הציבור להתעסק בהם. לדעתי דברים הגיעו לידי כך שנתח גדול מאד מהציבור קץ בפתרון לבעייה המדינית, או שהגיע למסקנה שאחרי הכל, לא משנה מי יבחר, ינקטו פחות או יותר אותם הצעדים, ולכן אפשר להשקיע את הקול במקום אחר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |