בתשובה לערן בילינסקי, 05/12/00 0:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(עכשיו אני התעכבתי; אבל גם אני הבטחתי, וגו'). אתה משווה בין הנחת אי-הטעות להנחה הפיזיקלית, שגוף ממשיך בתנועתו לאינסוף. והנה ההבדל: לא זו הטענה הפיזיקלית, אלא שגוף ממשיך בתנועתו לאינסוף _אלא_עם_פועל_עליו_כח_. אתה בוודאי תטען שמה בכך - הרי תמיד פועלים על כל גוף כוחות, ולכן הכלל הזה לא יתקיים לעולם. אלא מאי? הכלל הזה הוא חלק מתורה שלמה, שגם מפרטת את אותם כוחות שמתקיימים, ומסבירה היטב למה הגופים סביבנו לא ממשיכים בתנועה לאינסוף. ההבדל הקריטי הוא, שלדבריך (מספר פעמים) אתה מכיר בכך שבפועל פוליטיקאים טועים לפעמים; אבל אתה טוען שאתה עובד עם מודל שהוא קירוב למציאות, ואתה מוכן שהוא לא תמיד יהיה נכון. ואילו הפיזיקאי סבור שעקרון האינרציה *נכון*, *תמיד*. העקרון הזה, יחד עם שאר החוקים המתארים כוחות, תקף לכל גוף בכל זמן, ולא סובל יוצאים מהכלל. גם זה מין עקרון קרטזיאני שכזה. ככל שידיעתו של הפיזיקאי מגעת, כל הגופים, למרות שאינם נמלטים להם לאינסוף, אינם מפירים את הכלל. איננו יכולים סתם להמציא לנו הנחות יסוד כרצוננו. אז להנחה שלך, דומני, אין שום מקביל בפיזיקה. זה כשלעצמו לא נורא. (אני הרי מנסה להעמיד את התורה על בסיס עוד פחות מדעי, ועל כך מייד). מה הבעיה? אתה מבסס תיאוריה על הנחה שאינה נכונה תמיד. יש לך תיאוריה יפהפיה, אבל אין לך שום קריטריון להבחין מתי התיאוריה נכונה במציאות ומתי לא. אז מה הועילו חכמים? נחזור לשיטתי, שבה איני פוסל אפשרות לטעות, אבל אני רואה בטענה "כאן טעה הפוליטיקאי טעות טפשית" משהו שמוריד מהסבירות של ההסבר, שכולל טענה זו. אתה צודק, אין לי שום קריטריון לנפנף החוצה הסברים מופרכים, וגם לא את ההסברים המקובלים לפוליטיקה (שגם הם מופרכים, כך אני סבור). אבל יש לי קריטריון לקבוע שהם לא סבירים, ובעיקר יש לי קריטריון להעדיף על פניהם הסברים אחרים (שלא טוענים לטעויות, או לפחות הטעויות פחות גסות). ומה שיותר טוב, הקריטריון שלי מעוגן היטב במציאות - כפי שאני תופס אותה (בשכלי הישר, בהעדר כלי טוב יותר). האם זה מדעי? לא יודע. בלי ספק, זה הרבה פחות חד-משמעי מפיזיקה, וגם מביולוגיה. מה לעשות - אפילו הפסיכולוגיה עוד לא כל כך חד משמעית; ואתה מבקש לקפוץ ולהפוך את אחד מתחומי המחקר המורכבים ביותר, אולי, למדע מדויק. לאט לך. כמעט שכחתי - בוש ג'וניור. טוב, כידוע לך אני עצלן מדי בשביל הפרטים. הרושם שהיה לי על אידיוטיותו המופגנת של בוש התבסס על מה שחשבתי שהוא התהנגות לאורך זמן בראיונות, אבל ייתכן שהיה זה רושם מוטעה ומדובר בראיון אחד. כפי שהבהרתי קודם, אין לי בתאוריות הפוליטיות שלי עקרונות קדושים, ולכן את הסוגיה, האם בוש הוא "פוליטיקאי אמיתי", לא נותר לי אלא לבחון לאור נימוקי שכל ישר. והנה אתה מביא אחד כזה: אם הוא פוסטר, כיצד ייתכן שאביו (שהוא אכן פוליטיקאי אמיתי, את זה אני רואה כסביר מאוד) לא רואה זאת, ואם רואה מדוע הוא שותק? ובכן, ראו ראו מי נהיה לפתע פסיכולוג של הפוליטיקאים, ולא סתם - פסיכולוג משפחתי! אני דווקא מניח (אבל לא קנאי לרעיון) שלא רק בוש קשישא, אלא אפילו ג'וניור בעצמו מודע להיותו פוסטר (אם עוד לא אמרתי קודם, גם לעצם הטענה שהוא פוסטר אינני קנאי; אני לא נובר מספיק בפרטים כדי לשכנע את עצמי); וטוב לשניהם עם זה. יש לזה מקבילה ברורה בעולם העסקים, כאשר איש עסקים נותן לבנו הלא-יוצלח תפקיד בחברה, שבו הוא לא יעשה יותר מדי נזק; ואפשר אפילו לתת לו תואר מכובד (מנכ"ל, לצורך העניין) כל עוד דואגים למנות לו עוזר שכן מבין מהחיים שלו. וזה, כמובן, רק הסבר אחד מני רבים. אפשרות יותר פרועה היא שג'וניור, מתוך תסביכי ילדות נפוצים, מבקש למרוד באביו, וכך הוא מתעקש להכנס לתחום של אביו, שלו עצמו אין בו מושג, ונופל קורבן לתככנים שמשתמשים בו ככלי. כך אפשר להסביר אפילו פוליטיקה שלו שהפוכה לזו של אביו, אם צריך. ואם נחזור להסבר הקודם, זה שנראה לי סביר - ובכן, הוא נראה לי סביר. תציע לי הסבר מושחז ונוצץ (וסביר!) כיצד הבורות שהוא מפגין (הפגין פעם?) היא טריק מחושב למימוש מטרותיו, ואשמח לאמצו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שאני יוצא להגן על המדינה (אל תדאגו, קוראים לזה מילואים), התייחסות קצרה ולא ממצה: פיסיקאי שחושב שחוקי הטבע הם-הם המציאות שוגה, ובגדול (ציינתי לטובה פעם את המרצה שלי בקורס פיסיקה 2מ' - ד"ר עודד רגב, שדווקא הסביר שהחוקים הם רק קירוב). החוקים הם ביטוי לאבסטרקציות שאנו מבצעים כדי לתפוס את המציאות. ולכן, הם מוגבלים על ידי ההכרה שלנו. האם זו המציאות האובייקטיבית (או סובייקטיבית? עודד קצת בילבל אותי בשעור האחרון), לא! גם מציאות זו תלוייה במגבלות הצופה – ההכרה האנושית. לכן, איני יכול לשלול את הטענה שבמציאות (המתאימה...) אין בכלל חוקים שהטבע מציית להם, כפי שאיני יכול לשלול שפוליטיקאים לפעמים טועים. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, כדי לחקור אותם באופן שיתקרא מדעי, עלי לוותר על הידע המוקדם שלי (כמו אותו שד שעלול להטעות אותי תמיד כאשר אני מבצע חישובים מתמטיים, אצל דקארט) שנובע מהכרתי את עצמי וגורס כי אנשים מבצעים טעויות. בדיון המקביל המתנהל במאמר על התקשורת אני מסביר מדוע המונח טעות אינו לגיטימי במסגרת מחקר מדעי, ולכן אינו סתם הנחת יסוד שרירותית. בעצם ההנחה ההפוכה (כי פוליטיקאים טועים) במסגרת חשיבה מדעית היא-היא השרירותית, וכפי שאני מסביר שם, תלוייה בהנחות המוקדמות ובערכים של הצופה – וזה לא ייתכן במסגרת מחקר מדעי. ולדוגמת משפחת בוש. במקרה הזה דווקא יש לנו אלטרנטיבה. יש אולי כאלו שיאמרו כי ג'ב בוש (מושל פלורידה, בנו של ג'ורג' האב ואחיו של ג'ורג' ווקר) מתאים יותר. הייתי מצפה שאם הוא אכן מתאים יותר הייתה מתקיימת "התייעצות משפחתית" בה יוחלט כי דווקא ג'ב ירוץ ולא ג'ורג' (ואל תתחיל עכשיו עם "ומי נהיה פתאום מטפל משפחתי?"). אבל זה לא קרה. וג'ורג' הוא זה שרץ. אני חושב שלא ייתכן שההחלטה הנ"ל היא שרירותית, במיוחד לאור האפשרויות שהצגתי. כמו כן, אל תתעלם מהמידע שהוספתי לך לגבי מה שבוש עשה כמושל טקסס, זה בפירוש מציג אותו באור חיובי הרבה יותר מהאור השלילי של אותו ראיון מפורסם. (וזה היה רק בקצרה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לבושים, אני מרים ידיים - אתה תמיד תנצח אותי בפרטים, וגם תצליח לשכנע אותי שאתה צודק. האם חוקי הפיזיקה הם רק קירוב למציאות? אפשר לטעון כך, ואפשר גם אחרת; נניח שכן. עדיין, במידה שהם קירוב טוב, הם קירוב שנועד להיות טוב *תמיד*. גם הצנוע שבפיזיקאים לא ינוח בשלום על משכבו אם ידע שהיכן שהוא ביקום מסתובב לו חלקיק בעל מטען גרביטציוני שלילי. חלקיק אחד קטן! מה אכפת לך? הנחת חוסר הטעות, לעומת זאת, היא הנחה שמתקיימת במדויק ברוב המקרים (נניח), ובמיעוטם היא שגויה במאה ושמונים מעלות. כבר טענתי בדיון קודם (בדוגמה על עכבר במבוך) שלא צריכה להיות למדע בעיה מיוחדת להגיד על משהו שהוא טעות (בתנאי שהאובייקט הטועה הוא משהו שיש לו רצונות - שוב, אל תביא לי אלקטרונים). הדוגמא ההיא לקויה משהו, ועוד צריך לעבוד עליה, אבל לא חשוב - ממילא טענתי בדוגמה הקודמת שאני מוכן לא להתייחס למחקרינו על הפוליטיקה כאל מדע. אני מוכן לנסות להרגיז אותך עוד יותר, ולטעון שמוטב להם לא להיות מדע. בערך מאותן הסיבות שפירט טל כהן לאחרונה, אם זה מדע אז היישום שלו על ידיך, ועל יaדaי, ועל ידי פרופ' בלבן, הוא בלתי זהיר במידה שערורייתית. אני מקבל את המסקנות רק כי הן נראות לי סבירות יותר, לא בגלל שהדיוק המדעי שלהן הכריעני. אם השיטה שלך היא מדע ושלי לא, אבל שלי נותנת תמונה טובה יותר ומבוססת יותר של המציאות, מה עדיף? מילואים נעימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, אתה מבלבל בין תוצאות התיאוריה לבין האקסיומות שלה. הנחת "אי הטעות" שקולה להנחה "בטבע מה שהיה הוא שיהיה ולכן מותר להגדיר חוקי טבע". ולכן, יש מקום להשוואה בין הדוגמא שנתת (המדען ששנתו נודדת) לפרשנות שלי על ג'ורג' ו. בוש - אני אמשיך ואחקור (תחת הנחות היסוד שלי) מה הפוליטיקה של ג'ורג' ו. בוש ולא אתן לרצון לשפוט לעצור אותי (אבל בעצם כן כי אין לי דיי זמן לעסוק בזה), אבל לא בין הנחת אי-הטעות לנ"ל. טענה מקבילה מצידך תהיה הטענה האמפיריציסטית כי נכון הוא רק מה שבטוח במאת האחוזים. אין בידינו שום דרך להוכיח כי השמש תזרח מחר בבוקר (האמת, די סגריר שם בחוץ) אבל מתוקף ההנחה המוקדמת כי "מה שהיה הוא שיהיה" כלומר, אם לא יקרה שום דבר מיוחד כמו נמסיס שתחריב את השמש או משהו כזה, אנו די משוכנעים כי השמש תזרח מחר. זו האנלוגיה המתאימה ולא האנלוגיה שהבאת. אשר לשאלה המדעית של הטעות - דשתי בזה כבר הלוך ושוב, ואני אחזור על הטענה: החלת הקטגוריה "טעות" במדע פירושה החלת הערכים של המתבונן על הנחקר. אין לזה הסבר אחר. ברגע שהמתבונן הופך להיות חלק מהמחקר יש לנו תוצאה סובייקטיבית - היא תלויה בערכיו של המתבונן - וזה שורשם של כל הנראטיבים השונים של ההיסטוריה ופתח לפוסט-מודרניות ולרלטויזם. אין מזה מפלט. דווקא ההשקפה הרציונליסטית היא המאפשרת בסופו של דבר להגיע לקונצנזוס (שרוב הקוראים באייל לא מסכימים עימו, מה לעשות, אבל הם לא מסתכלים בצורה מדעית על פוליטיקה). אתה ודאי זוכר את השיעורים של עודד - אתה לא יכול ממש למצא טיעוני נגד מעשיים נגד המסקנות שלו. וזה אופיה של תוצאה מדעית – היא צריכה להיות מוסכמת וברורה לכולם כאשר יש ידיעה שלמה של העובדות. אין הצבעות או דעת רוב במדע (התייחסתי לזה בתגובה הארוכה שלי במאמר "דו"ח על מצב התבונה" שתקפה מאמר באתר "דעת"). ומדוע אתה טוען ששיטה אחרת כלשהי נותנת תמונה נכונה יותר של המציאות? מבחינה מדעית, אין בידך שום כלי להוכיח את הטענה הנ"ל. לי דווקא יש - אני יוצא ממונחים ברורים ומובחנים ועובר למונחים ברורים ומובחנים אחרים, ממש כמו דקארט הישן והטוב. וסליחה שזה יצא קצת תוקפני, באמת לא התכוונתי, אבל העייפות שורה עלי ואין לי כוח לנסח מחדש. התנצלותי הכנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן, הצלחתי להגדיר לעצמי מה מפריע לי בתאוריה שלך; היא מניחה שהפוליטיקאים הם שקרנים *מטבעם*, הווה אומר - הפוליטיקאי לעולם אינו מתכוון למה שהוא אומר, אלא אומר דברים שישרתו את מטרותיו. הבאת לדוגמא ילדה קטנה שמשקרת לאמה כדי להשיג את אותה תוצאה. ילדים קטנים עושים זאת לעתים קרובות. אני מאמין שרוב הבוגרים אינם משקרים כדבר שבשגרה כדי לקדם את מטרותיהם. אתה צודק שמהשיטה שלך עולה ניחוח מדעי, והנחת אי-הטעות היא לפחות הנחה עקבית, אך היא אינה עומדת בדרישת היסוד של מדע - היא אינה ניתנת להפרכה, ולא משנה מה יקרה. תמיד תוכל לטעון שלא כל הנתונים בידינו, ולכן לא נוכל להבין מדוע הפוליטיקאי נהג בצורה שבה נהג. האפשרות שהוא טעה נדחית על ידיך כבלתי מדעית. השיטה הזו מזכירה דווקא דוגמה דתית: מעשיו של אלוהים אינם מובנים לנו משום שאנו רק בני אנוש (לשון אחר - אין בידינו מכלול הנתונים). במופלא ממך אל תדרוש (לפי הדוגמה הדתית) ובנכונות השיקול הפוליטי אל תטיל ספק (לפי התזה הבילינסקאית/בלבנית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה זוכר את שמחה ארליך? "אני לא אומר את מה שאני מתכוון – ואני לא מתכוון למה שאני אומר". (לא יעלה על הדעת / רפי מן. עמ' 35) need I say more? אם אתה מאמין שבוגרים לא משקרים אזי שיבושם לך. למזלנו, אין מקום לאמונה במדע אלא רק לניסויים וחוקים והסקת מסקנות מושכלת.חוץ מזה, לא רע, אבל אתה חוזר על השגיאה של ירדן. הנחת "אי-הטעות" היא אקסיומה ולא עומדת למבחן, כמו ההנחה המדעית האנטי-אמפיריציסטית כי "מה שהיה הוא שיהיה" המאפשרת לנו להניח חוקים בטבע. מה שכן עומד למבחן הן התובנות שלנו לגבי פוליטיקאים. כאשר לא כל הפרטים בידי איני טוען שאני יודע. אני מעדיף "לא לדעת" במקום לתרץ זאת ב"טעות" או כל דבר אחר שאיני יכול להוכיח. ה"טעות" שקולה מבחינתי לפלוגיסטון או לאתר - הסבר שאין ביכולתי להוכיחו ואני מכניס כגורם ארביטררי למערכת כאשר אין לי הסבר טוב יותר. לשמחתנו, קוונדיש ופריסטלי גילו את החמצן והחנקן, ומייקלסון ומורלי שללו סופית את האתר. אפילו הגישה הויטאליסטית דעכה בראשית המאה. קדימה – למדע נורמלי גם בפוליטיקה. ואשר להשוואה הדתית. להיפך, אני קורא לך "במופלא כן תדרוש". תחקור, תעקוב, תבין את *ההסבר* *האמיתי* לשיקול הפוליטי, ואל תסתפק ב"טעות" כהסבר המרגיע את הנפש. בשביל מה אני מבזבז לילות שלמים כדי לכתוב תגובות ארוכות כאורך הגלות המכילות פרטי-פרטים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפלוגיסטון והאתר הן דוגמאות נפלאות לתאוריות מדעיות שגויות, ואתה אפילו מציין נכונה את התגליות שסתרו אותן. אם התאוריה שלך היא מדעית, הרי שצריך להיות מצב תיאורטי שאם הוא יתקיים התאוריה תוכח כלא נכונה. האם קיים מצב כזה? אבל אני חושש שגם אם פוליטיקאי יאמר: "טעיתי", אתה לא תאמין שהוא אכן מתכוון לכך. גם בוגרים משקרים, אך אתה מציג את השקר כדרך חיים; על פי התזה שלך פוליטיקאי לעולם אינו אומר אמת שאינה משרתת את מטרתו. למרות שגם הנחה זו היא לגיטימית, היא נראית לי לוקה בחוסר סבירות, ולו מפני שהפוליטיקאים היו לפני כן בני אדם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהמילה שחסרה לנו בדיון היא פרדיגמה. ה"תיאוריה" היא לגבי הפוליטיקה של פוליטיקאי כלשהו. הנחות היסוד הן המטא-תיאוריה, מעבר לתיאוריה. הן לא עומדות למבחן לאחר שדנו בהן והחלטנו (טוב, אתה לא) שהן סבירות. מה שעומד למבחן הוא המסקנות שלנו לגבי הפוליטיקאים. יש לי דוגמא אחת לבעיה בתיאוריה שלנו. התיאוריה מסווגת את מנחם בגין במחנה הבדלני שעבורו נשק גרעיני במזרח התיכון, שמעודד שלום קר, הוא ברכה. לעומת זאת, בגין היה גם זה שהורה על הפצצת הכור בעיראק. יש לי בפירוש בעיה כאן ועדין לא פתרתי אותה, ואם מישהו יכול להוסיף לי מידע אז האימייל שלי מופיע בראש ההודעה. אבל אני מודה ומתוודה שהעובדה הנ"ל בינתיים סותרת את המסקנה שלי על בגין (אגב, שמעון פרס התנגד...) ואשר ל"טעיתי" כמובן. (אתה בדרך הנכונה...) לפעמים זה טוב לומר "טעיתי". מסתבר שהציבור הוא מאוד סלחני ודווקא אוהב פוליטיקאים שאומרים "טעיתי". בלי קשר לעובדה שאחר כך הם יחזרו על ה"טעות". חוסר סבירות? אני חושב שלא. פירסומאים כדרך קבע מזינים אותנו בחצאי אמיתות ומשכנעים אותנו לקנות דברים שאנו לא צריכים. מערכות יחסים שלמות בנויות על שקרים. הורים משקרים לילדיהם באופן תדיר כדי לגרום להם לעשות את מה שהם רוצים (אם לא תאכל יבוא שוטר...). מסתבר שהמטרות מקדשות את האמצעים לפעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מושג הטעות הוא מקובל וחשוב אפילו במחקר נוירולוגי (ומכיוון שאנחנו מניחים שפוליטיקאים מסויימים מנצלים את המוח שלהם מידי פעם, הרי שזהו המחקר שראוי להקביל אליו את עיסוקנו). לדוגמא - עכבר לומד מבוך, והוא יודע את הדרך המדוייקת מפתח א' לגבינה ב'. עכשיו נזריק לעכברנו החביב כמה כימיקלים שיערבבו לו את המוח. עכשיו העכבר עומד בפני דילמה - ימינה או שמאלה? ימינה או שמאלה? ימינה או שמאלה?.. שמאלה!. טעות. בעסה. העכבר זכה למכת חשמל. האם העכבר *טעה*? כן! אתה, כמובן, תוכל לטעון שהוא לא טעה, והוא עשה את זה בכוונה, כי הוא ידע שכך יחזרו על הניסוי שוב, והוא יזכה לעוד שכטה. לי העסק נראה מפוקפק. למה אין טעויות במדע, לדעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער על העיכוב, אבל אני מנסה להתחיל ולהשלים תגובות. בעיקר בגלל שתגובתו של יסוי גורביץ באחד המאמרים האחרונים ("שיראה לי את הלבן בקלפי") חידדה בפני את העובדה שלא הצלחתי להעביר את ההבדל בין תיאוריה למטא-תיאוריה בהקשר שלי. ציינתי כבר בעבר שהמונח טעות הוא רב משמעי ונוכחתי שכל פעם שאני מסביר משמעות אחת אני מייד מותקף על ידי המשמעות השנייה. נביט בדוגמת העכבר. במקרה העכבר הטעות לא משקפת איזושהי פעולה כנגד האינטרסים שחשבנו שיש לעכבר אלא תוצאה בלתי נמנעת של אותו כימיקל, כלומר, לא נאחזנו בטעות כהסבר אלא כקטגוריה לא ערכית, וגם יכולנו להסתדר בלעדיה. יכולנו לומר "העכבר *בהכרח* יפנה ימינה ולא שמאלה" במקום "העכבר טעה" (נסה בעצמך והיווכח). לעומת זאת, כאשר אנו מנסים להבין את מעשיהם של בני אדם אין לנו הסבר פיזיקו-כימי (כמו שלייבוביץ' אהב לכתוב) שכזה שמסביר מדוע נעשתה הטעות אלא אנחנו נאחזים פתאום בגורמים "רוחניים" – קונספציה, היבריס ושאר מונחים לטיניים ועבריים שאינם מספקים הסבר. אנחנו פשוט אומרים – "מסקנה : טעות!" וזה דבר שונה בתכלית השינוי. הפכנו את המושג "טעות" להסבר, אבל בעצם לא הסברנו כלום. כנ"ל במדע, המדע לא טוען שהטבע טועה ונאחז ב"טעות" כהסבר לתוצאות לא עקביות אלא (מאז הרנסאנס) מניח שהטבע עקבי ומציית לחוקים מסויימים. לכן, אם מצטברת סדרה של תוצאות לניסויים שלא מתיישבות עם תיאוריה קיימת מחליפים את התיאוריה ולא טוענים כי "הטבע טעה אז, אבל עכשיו הכל בסדר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן, מעודך לא עשית טעות? טעות שנגרמה, נגיד, משום שלא הסכמת להאמין שמשהו אינו כמו שאתה חושב שהוא? למשל, האמנת שאתה יכול לעבור צומת בזמן, ופישלת? אנשים עושים את זה כל הזמן. קוראים לזה "תאונות". אז אם נהג מיומן יכול לעשות תאונות, למה שפוליטיקאי מיומן לא יוכל לעשות אותן? אתה בעצמך טוען שאנשים כל הזמן טועים בכל שהם מייחסים לפעולות של אנשים את ההסבר "טעות", וזאת מתוך שכנוע עמוק, קבעון מחשבתי והיבריס שנובע מהאמונה שהם יותר חכמים מהפוליטיקאים. אז אם הם יכולים לטעות - למה לא הפוליטיקאים? או בקיצור - אנשים לא טועים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני טוען שבמציאות פוליטיקאים לא טועים. אני טוען שכבסיס לתיאוריה אפשר להניח את ההנחה כי פוליטיקאים לא טועים, כמו שאנו מניחים שהטבע חוזר על עצמו ולכן מותר לנו לקבוע חוקים. הרשה לי לחדש לך, הטבע לא באמת חוזר על עצמו, זו פיקציה שהתרגלנו אליה במסגרת המדע המודרני. כבר היה יווני אחד שאמר ש"אינך יכול לטבול פעמיים באותו נהר" (היה יווני אחר שאמר שאינך יכול אפילו לטבול פעם אחת באותו נהר, אבל בא נעזוב את היוונים כרגע). כעת נשאלת שאלת המינון, האם הם יותר טועים או יותר צודקים. האם אתה *ברוב* המקרים טועה או לא? נראה לי שלא. אני רוצה להחיל את אותו דין על פוליטיקאים. אם ניתן לומר על פוליטיקאים שהם בדרך כלל לא טועים אז ניתן להניח במסגרת תיאוריה מדעית (שאין לבלבל בינה לבין המציאות – אל תהיה לי משה קרוי פתאום – "החיים על פי השכל") כי פוליטיקאים לא טועים וכל מעשה שלהם מוכוון להשגת מטרה. זה לא שונה בהרבה מלומר כי הכוח הפועל על גוף שווה למסתו מוכפלת בתאוצתו כיוון ששניהם *קירוב* למציאות. ההבדל ביני ובינך ואחרים שאני טוען כי הקירוב שלי טוב יותר כיון שהבסיס שלו מוצק יותר ולכן הוא משקף את המציאות בצורה נכונה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, על פי התאוריה שלך, כדאי לצאת מנקודת הנחה שלפוליטיקאי יש מטרה נסתרת, ולנסות לחפש אותה. והיה ולא נמצא כזאת, נוכל בכל זאת להסיק שהוא טעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, התכוונתי (במקומות אחרים) לכך שעלינו לצאת מנקודת הנחה שמניחה כמה שפחות הנחות לגבי הפוליטיקה של פוליטיקאי ולנסות לבחון בעין אובייקטיבית-חיצונית את הפוליטיקה שלו. פתאום המילה ''טעות'' נעלמת כיוון שממילא לא הנחנו מראש מה הפוליטיקה של הפוליטיקאי ולכן אין לנו שום סיבה לקטלג פעולה שלו כטעות, אלא כצעד מכוון להשגת מטרה. הרי ההכרעה שפעולה מסויימת היא טעות תמיד תלויה במטרה שאותו צעד בא לשרת, ואם איננו מניחים מראש את המטרה (הנחת המבוקש) אזי הפרשנות שלנו לא כבולה להנחות א-פריוריות שבדרך כלל נובעות מהאידאולוגיה שהפוליטיקאי משווק לציבור. הבנה של המטרה אותה משרת מעשה תוביל אותנו לחשיפת הפוליטיקה של אותו פוליטיקאי מבעד למעטה האידאולוגיה שמסתיר אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כמובן עדיין חייב לי תשובה לשאלה הפשוטה: ומה אם, כשנבחן כמה פעולות או התבטאויות של אותו פוליטיקאי, נגלה אי התוצאה (או המטרה הנדמית) של אחת הפעולות שונה מהותית מכל השאר? האם אז נוכל לומר כי טעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה שלי היא מדוע תמיד המטרות צריכות להיות פרקטיות ולא אידיאולוגיות. למשל, מטרה אידיאולוגית: לא יורים על אזרחים. אז פוליטיקאי היפותטי א' ידאג שצה"ל לא ירה על אזרחים, וכך תגרם החרפה של ההתפרעויות (שלא יזכו לתגובה ישראלית). אתה תטען שהפוליטיקאי *רצה* את ההחרפה הזו. אני אטען שהפוליטיקאי פשוט פעל בתוך מגבלות האידיאולוגיה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? כי פוליטיקה היא עיסוק מעשי, וזה ההבדל בינה לבין פילוסופיה או ספרות ושירה ובלט. פוליטיקה מתעסקת בהשגת מטרות מעשיות, שנובעות מערכים לא רציונליים. הרי זה לא רציונלי לא לירות על מי שבא להורגך (בהנחה שערך החיים חשוב לך), האם היית מצפה מאותו פוליטיקאי גם שיורה (יורה?) לא לירות על אזרחים אפילו אם נאמר הם מסכנים קבוצה אחרת של אזרחים, או אותו עצמו? מה, הוא צריך "למות מות קדושים על מזבח האידאולוגיה שלו"? זה מה שיוסי גורביץ קרא לו פעם דיסוננס קוגניטיבי וטען שפוליטיקאים סובלים ממנו אך אני מכחיש זאת בכל תוקף. האידאולוגיה, אגב, בדרך כלל לא מהווה מכשול. כולם "טובלים ושרץ בידם" ומבצעים מניפולציות על הציבור כדוגמת "הנסיבות השתנו" או "הם המפלגה השלישית בגודלה ואי-אפשר להתעלם מציבור של 450,000 איש" (אבל מ550,000 מצביעי ליכוד מסתבר שאפשר להתעלם...) וכדומה. אתה רוצה דוגמאות נוספות? ארה"ב בשם החופש תומכת גם במדינות המגבילות אותו בטענות שונות ומשונות "אנו בעצם גורמים להקטנת הפגיעה בחופש" למשל, ועכשיו לך תוכיח. רוצה עוד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(תגובה ארוכה; הקוראים שאינם ערן מוזמנים לדלג. בעצם, דורון יערי - אתה גם לא פטור. תראה לאן הכנסת את עצמך). היית תוקפני? לא שמתי לב. אבל יופי, בוודאי תסלח לי על תוקפנותי הקלה להלן. הנקודה המרכזית שלי, שוב: הנחות היסוד של הפיזיקה (מה שהיה הוא מה שיהיה) אמנם אינן ניתנות להפרכה/הוכחה, אבל רובנו *מאמינים* שהן אכן *נכונות*. שהן מתקיימות במציאות, ללא יוצא מן הכלל. ללא אמונה זו (ואפילו אם היא אמונה טפלה), ובוודאי אם אמונתנו היתה הפוכה ("במציאות יש מדי פעם יוצאים מהכלל, ואנו בוחרים להתעלם מכך") היינו יכולים להניח את ההנחות האלו ולחקור את העולם עד שיצא עשן לבן, אבל לא היה לזה טעם רב: לא היתה יכולה להיות לנו שום אמונה בנכונות של המסקנות. אני לא מבלבל בין התוצאות לבין האקסיומות; אני כן טוען שנכונות התוצאות תלויה בנכונות האקסיומות. לא משנה שאין לנו קריטריון לשפוט את נכונות האקסיומות. אם תגיד לי עכשיו שאתה *מאמין* שפוליטיקאים *באמת* לא טועים לעולם, אתה יוצא בסדר (עם בעיות אחרות, אבל לא חשוב); אבל לא זה מה שאמרת בעבר, ואני חושב שהיו לך סיבות. הטעות במדע: הדוגמה שלי מפעם עם העכבר היא בעייתית, אז בוא נלך ישר לבני אדם. קח את האשליות החזותיות המפורסמות, שבהם בני אדם נוטים לחשוב שקו אחד ארוך מרעהו, למרות שבאמת שניהם שווים. מה זה אם לא טעות? האם תחולל שערוריה אם פסיכולוג שחוקר את התופעה יגדיר את הממצא האמפירי כ"טעות של הנבדק"? (ואז, כמובן, יצא לחקור את המנגנונים הקוגניטיביים שגורמים לטעות). איפה כאן הערכים? או נניח, בדוגמה יותר מעשית, שאני פסיכולוג חינוכי, שמבקש לחקור את לימוד החשבון אצל ילדים בבית ספר יסודי. האם אסור לי לשלב במחקרי את התצפית לפיה ילדים רבים טועים בתרגילי חילוק ארוך? האם עלי להניח שהם *רצו* להגיע דווקא לתשובה שהם הגיעו אליה? מתחשק לי להגיד כאן משהו על רלטיוויזם, אבל אני אתאפק. זה לא ממש קשור לפוליטיקה. הנקודה שלי היא שזה נמהר קצת לירות מייד בכל דבר שמופיעה בו המילה "טעות". בסדר, אז אריסטו טען שאבנים טועות והוביל את המדע לפינה חשוכה; התגברנו על זה כבר. מול דורון יערי ציטטת אותי, בטענה שלי שלא סביר שפוליטיקאים טועים בכמויות השערורייתיות שאנו מייחסים להם; חן חן, אבל שים לב שזה טיעון שפונה לקומון-סנס. אז אולי תיתן קצת קרדיט לקומון סנס שאומר שעלול לקרות לפעמים שפוליטיקאי יטעה? ולעיקר: האם פרשנותך לפוליטיקה היא מדע כהילכתו. אכן, לא היו לי הרבה טיעוני נגד לפרופ' בלבן (היו לי קצת) - שוב, פשוט בגלל שהם נראו סבירים להפליא. אם הייתי מבקש לשפוט אותם לחומרה, זה לא קשה. בעיקר, יותר מדי נראה שהחלוקה לשני מחנות הפכה כבר לעוד איזו אקסיומה (והיא כמובן לא אמורה להיות כזו - היא אמורה להיות הכללה זהירה מן התצפיות הבודדות). האם נשקלת מחדש עבור כל פוליטיקאי האפשרות שהוא תומך בבדלנות מול הסורים, נאמר, ובהשתלבות עם הפלשתינאים? אבל יותר מכך מטרידה אותי ההתעלמות מהשגותיו של טל: מה אם המטרות של הפוליטיקאי במישור המדיני נמצאות בקונפליקט עם מטרותיו במישור הבין-מפלגתי, או אלו שבמישור הפנים-מפלגתי עם אלו שבמאבק על דעת הקהל? פרופ' בלבן לרוב נותן לכל התבטאות ולכל החלטה הסבר מופלא באחד מהמישורים האלו, ומתעלם באלגנטיות מההשלכות של אותה התבטאות והחלטה במישורים האחרים - זאת ללא שום קריטריון (ברור ומובחן!) שאני הצלחתי להבחין בו. יש לזה בדרך-כלל סיבה טובה: ההתבטאות/החלטה יוצאת מאוד ברורה ומובנת באותו המישור, ומאוד לא נוח להסביר אותה במישורים אחרים (ללא טעות...); הפלא ופלא, זה תמיד עובד נפלא עם הדיכוטומיה השתלבות/בדלנות. האם אתה כבר רואה שמה שאמור להיות הכללה של התוצאות האמפיריות, הופך בפועל, לפחות חלקית, להנחת יסוד שבעזרתה אנו מנתחים את התוצאות האמפיריות? שוב, אין לי בעיה עם זה; אדגיש בפעם המאה (רק כי בוודאי יש קוראים - יש עוד קוראים? - שעלולים להתבלבל) שההסברים של פרופ' בלבן ושלך נוטים לשכנע אותי עמוקות בסבירותם. יש גם מה לומר בזכות ה*סבירות* של חלוקה גורפת לשני מחנות הומוגניים (ולכן אני מוכן לקבל את המעמד שלהם בתיאוריה-כפי-שהיא-בפועל: על התפר בין הכללה מהממצאים לבין הנחה מוקדמת). אבל מדע? ללא בבית ספרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע להנחה היסודית של הפיזיקה. קל מאוד להפריך אותה. מספיק לבצע ניסוי כלשהו כמה פעמים באותם התנאים בדיוק ולראות שהוא נותן תוצאה שונה בכל פעם ואז, לשכנע את הממסד המדעי שלא מדובר בשגיאה שלך כמו גורם שלא נלקח בחשבון או טעות בחישוב.* ולענייננו. עיקר המחלוקת כמו שאני רואה היא הגדרת המושג טעות. אדם, ובכלל זה פוליטיקאי, פועל לרוב בתנאים של מידע חסר אותו הוא משלים על סמך ניסיון נצבר, דעות קדומות וניחושים אינטיליגנטים יותר או פחות.על סמך הידוע (שגם הוא לא תמיד נכון) והלא ידוע אדם צריך להחליט לבנות הערכת מצב שתנחה את הפעולות שלו. ערן לא מתייחס למקרים שבהם אדם בנה הערכת מצב שונה מהמציאות, והסתמך עליה לביצוע פעולה שהביאה לתוצאות שליליות עבורו כטעות. טעות על פי ערן היא פעולה מודעת ומכוונת נגד האינטרסים של עצמך, דבר כזה הוא באמת נדיר עד כדי הזנחה. *דוגמא לניסוי כזה: בנה מחסום פוטנציאלים בגובה h ורוחב l, שים בו אלקטרון עם אנרגיה E<h בדוק האם האלקטרון מצליח לקפוץ החוצה או לא. בחלק מהניסויים האלקטרון יצליח לצאת ובחלק לא. הפיזיקה ויתרה על הניסיון להצביע על גורם כלשהו שקובע אם האלקטרון יישאר בבור או יצא ממנו. לא "מה שהיה הוא שיהיה" אלא הכל יכול להיות, השאלה היא מה ההסתברות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(סליחה וכו', כבר כתבתי בתגובה לדובי) אם אתה נכנס לסוגיות אמונה (בעצם בוא נשתמש במילה טעונה פחות, ביטחון בנכונות) אזי אתה מתקדם לעבר מדרון חלקלק. כלומר, אם אפשר לתרגם אותך: "נראה לנו שזה בסדר, אז אחלה, הולך!", השפה הוולגרית מופיעה כאן בכוונה כדי להדגים את המשמעות. ואז הגעתי למשפט המסכם את אותה פסקה:"אני כן טוען שנכונות התוצאה תלויה בנכונות האקסיומות, לא משנה אין לנו קריטריון לבחון את נכונות האקסיומות." אם כן, הכל שאלה של שכנוע? כלומר, אם אצליח לשכנע מספיק אנשים בנימוקים רטוריים מצויינים ובנויים היטב (כמו שהשתדלתי לתת לדובי בתגובה מעל) על ידי דוגמאות למכביר ומשפטים ארוכים לאין-קץ (כך בעצם אולי לא אצליח לשכנע אותם) בהנחות המטא-תיאוריה (פוליטיקאים הם אנשים מעשיים, פוליטיקאים לא טועים במשמעות "איוולת" וכו') אזי פתאום האקסיומות תהינה "נכונות יותר"? ההנחות הללו לא שונות כמעט מכל הנחה מדעית רציונלית באותו אופן שכל המדע הוא בחינת "שקר מועיל" ונראה לי שעיקר ההתנגדות לקבל אותן נובעת ממניעים ריגשיים/הומוצנטריים (קרי: מעצור הנובע מכך שקשה לנו להתייחס לעצמנו – אנשים – באובייקטיביות). כן, רובנו דווקא מאד רציונליים באמצעים – אתה כותב תגובה באייל מתוך הנחה שזו הדרך לקבל ממני תגובה בזמן סביר למשל. אני מגיב לך מעל דפי האייל ולא שולח יונת דואר או מבעיר מדורה ושולח אותות עשן אל דירתך. אני רציונלי בתחום האמצעים – וגם אתה. אשר לשאלות הקוגנטיביות. ובכן, בדוגמת האשליות האופטיות, המושג טעות משמש במשמעות אחרת – הטעות אינה *ההסבר* מדוע פירשנו בצורה לא שגויה אלא ישנה סיבה אחרת – שאותה אנו חוקרים – שהיא הגורם לזיהוי הלא-נכון. גם אצל הילדים יש לנו הסבר מדוע הילדים שוגים ואנו לא אומרים כי הילדים שגו – ועוצרים כאן, כלומר טוענים כי השגיאה היא-היא ההסבר לעצמה, או משלבים, כדרכם של אחרים בקודש, נושאים מתחום המחזות היוונים או היחסים שבין אדם לחברו (למי שלא הבין, היבריס או קינאה אישית או שגעון גדלות או קיבעון צבאי או השד-יודע-מה). לכן, זה לא נמהר לירות על כל מה שכתוב לידו "טעות" אם הטעות היא גם ההסבר. ובסוגיות פוליטיות זהו המצב – אנשים באופן טבעי מקבלים את הטעות כהסבר ולא שואלים שאלות. האם ניתן להסתפק בגישה חמורה פחות? אולי, אבל בזהירות, כיוון שאין בידי שום קריטריון שיכתיב מתי אני יכול להאחז בטעות כהסבר ומתי לא, ומכאן הדרך לתיאורית "נחום תקום" שבה אני משתמש בטעות כהסבר כדי להצדיק את מה שלא מתאים לי, כלומר תיאוריה שמתעלמת ממה שלא מוצא חן בעיני, היא קצרה. אשר לשאר התגובה, אשתדל להתייחס לזה בתגובה לטל במאמר "התקשורת אשמה" (נדמה לי שזה שם). אכן הלכתי לעודד כדי לקבל תשובות (צריך לתת לו קרדיט מדי פעם) ובמסגרת המגמה איטית של סגירת פערים אשתדל לענות גם לך ולו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |