בתשובה לברקת, 19/03/03 18:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מוזר, דווקא נדמה היה לי שהמבט האמפתי רווח מאוד בקולנוע הישראלי. מהשרוול - ''חסד מופלא'', ''חתונה מאוחרת'', ''השוטר אזולאי'', ואפילו בסרט נעורים כמו ''בלוז לחופש הגדול''. בכולם קיימת דמות גברית שנותנת למסכות ליפול וחושפת פנים פגיעות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הספר יצא לאור לפני עשר שנים בערך, כך שהוא לא מתייחס ל"חתונה מאוחרת" 1. כאמור, אני לא זוכרת את הדוגמאות החיוביות, אבל הגיוני מאוד ש"השוטר אזולאי" ו"בלוז לחופש הגדול" יוכלו להיכלל בהן. אבל הם כמעט הולכים לאיבוד בין שפע הסרטים שמציגים את ההפך - רובם סרטי מלחמה ו"ישראליות חדשה", שמציגים את הצבר השחצן והבעלתני. אה, ועוד מושג מפתח שם, מעבר לאמפתיה, הוא ה"תום", המבט הלא מתוחכם, שאינו דורש דבר. 1 ואפשר לכלול גם את "החברים של יאנה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז שפשו בקולנוע הישראלי אותן ''שתיקות מלאות משמעות'' מעיקות, אין לבמאים הישראלים מספיק זמן מסך כדי להציג את כל ההבעות מלאות האמפתיה שהיו רוצים להראות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ההשפעה של אנטוניוני וברגמן על הקולנוע הישראלי בשנות השבעים היתה בעיקר אומללה, בערך כמו ההשפעה של הריאליזם הסוציאליסטי בשנות החמישים. השתיקות האירופיות האלה, שהיו יפות לזמנן, פשוט לא עוברות מסך בעברית. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |