נקודות למחשבה 13900
בראש ובראשונה, ברצוני להגיב על דברים שנכתבו כאן לפני.
ניתוח הלובוטומיה (כריתת חלק מהאונה) גם הוא אינו בגדר ''תרופת פלאים'' ואפילו לא להפרעות מיניות שכאלה. זהו ניתוח מסובך, מסוכן ויקר שיעילותו עדיין לא הוכחה. כמו כן, זהו ניתוח פולשני ההופך את מקבל ההחלטה בגינו (קרי, מבצע גזר הדין) לשותף בהחלטות כגון עונש מוות, או אפילו המתת חסד ומעלה את שאלת '' מי שמך'' הנדונה בכל חברה מערבית שהיא וזוכה למחלוקות רבות. נקודה אחרונה בעניין מסוים זה, שקיימת מחלוקת בין חוקרים רבים בנוגע לשילוב שיטות רפואיות שהן לפתרון בעיות נפשיות (כך גם לא ניתן להוכיח למשל את אופן פעולת הטיפול בהלם חשמלי על חולי דיכאון וסכיזופרניה).
עם התפתחות התיאוריות והמחקרים הפסיכו אנליטיים, הפכה גם תוקפנות ואלימות מינית לחלק בלתי נפרד מכל סוג שהוא של אלימות. יצרים מיניים ואלימים, כפי שתוארו ע''י פרויד, מצויים בכל אחד מאיתנו ועלינו להמשיך ולהתמודד עימם מתוך הסכמה שבשתיקה.
לצערנו, עם תשומת הלב הניתנת, ניתנת גם מעין ''לגיטימציה'' חברתית לדיון בנושאים האלה וכך אנו מוצאים את עצמנו דנים ומתחבטים בשאלת הענישה לפושעי מין הרבה יותר מאשר בשאלת הענישה לעברייני תנועה באשר הם, למרות שהאחרונים מצויים בהמוניהם בכל רחבי החברה ולא משתייכים לחתך כלשהו (וכן, בגדר אותם עברייני תנועה אני כוללת גם את העוברים באור אדום ומוחה על ההקשר שנעשה כאן קודם לכן כי אינם מתכוונים להזיק בכוונה תחילה).
לעניות דעתי, גם הדיון על עברייני מין צריך להיות פחות בהרבה מכפי שהוא כיום הואיל וחייב להיות קונצנזוס חברתי בנוגע למידת העונש. לא רק נשים בחברה המערבית רואות הקבלה בין אונס לרצח כפי שלא רק נשים בחברה המערבית (ובכל החברות באשר הן) נופלות קורבן לאונס. עצם ההתייחסות לאדם כאל רכוש הזולת, כאל חפץ שבסופו של דבר אין בו כל שימוש, הופך את כל העניין לבעייתי. לפיכך, איני סבורה כי סירוס כימי או ניתוח לובוטומיה הם הפיתרון האולטימטיבי לעניין אלא יש לפעול בהסברה חברתית רחבת היקף ובשיטות הרתעה לאנסים ותוקפי חסרי אונים באשר הם. (אישית בקשתו של בני סלע לסירוס כימי דוחה בעיני, לאחר התבטאויות שונות שהשמיע במהלך חקירתו ואין לאפשר לו לשוב ולחיות בחברה כאחד האדם בכל מקרה שהוא).
מנקודת המבט הקרימינולוגית, יש להבחין בין הגמול לעונש. מה שראוי לבחינה הדקדקנית ביותר הוא הטיפול בקורבנות והפיצוי שינתן להם. העונש עצמו, אינו ראוי לדיון חברתי כי אם משפטי ועליו להיות בגדר קונצנזוס ובעל מס' רמות קבועות מראש. כמובן שעליו להיות נתון למשא ומתן אך לא עד כדי רמת הגיחוך כמו במקרים רבים אותם ניתן לראות בכל הנוגע לענישת עברייני מין.
נקודות למחשבה 13907
שתי שאלות - א. איך אמור להיווצר קונצנסוס סביב נושא מסויים אם הוא לא נמצא קודם בדיון הציבורי? מה זה אמור להיות, הקונצנסוס הזה שאת מדברת עליו?

ב. לא הבנתי את ההערה באשר לחוקי התעבורה. כנפגע טרי של חוקי תעבורה בלתי הגיוניים בעליל, אני חייב לציין שהסיבה העיקרית שאף אחד לא מדבר עליהם, היא שאנשים רואים בהם ענישה די ארביטררית, ואם כבר ידברו עליהם, הם ידברו נגדה. אם יש דבר אחד שמערער לי את האמון בחוק ומשפט זה כל מערכת חוקי התעבורה, משטרת התנועה ובתי המשפט לתעבורה. חבילה שלמה של ניצול אזרחים שלא עשו שום דבר לאף אחד, כדי למלא חורים בתקציב המדינה.
נקודות למחשבה 13912
עצם העובדה שאדם חסר ישע נופל קורבן להתעללות מינית, מביאה את עצם הנושא לדיון ציבורי או לפחות לתשומת לב ציבורית ברמה שיש לתת עליה את הדעת. עצם הידיעה, גם אם היא מוצאת את ביטוייה בשתיקה, יוצרת מעין קונצנזוס (שקרוב לודאי ימצא פורקן באירוע דרסטי כלשהו). ניתן להקביל את הדברים לתהליכים פוליטיים כאלה ואחרים שמוצאים לבסוף פורקן יצרים ציבורי בהפגנות זעם.

ההערה בנוגע לחוקי התעבורה, נקשרה לתגובות שנכתבו קודם לכן ןלא כוונה לחוקים שאינם הגיוניים או לענישה הנקשרת למכסה היומית של השוטר. הכוונה היא לכך שגם מי שעובר באור אדום, וחושב כי בכך יפגע אך ורק בעצמו פוגע למעשה בנוספים בסביבה. עניין זה היטיבו להגדיר אנשי התיאוריה הפוזיטיביסטית הקרימינולוגית, בכך שהגדירו גם את המובטל כעבריין, הואיל והוא פוגע במשפחתו.
בנוגע לנקודה זו יש מקום לדיעות שונות אך עצם הפגיעה קיימת וגם עליה ראוי לתת את הדעת. בכל מקרה, לא מקובל לשלול מערכת משפטית (גם רק את משטרת התנועה ובתי המשפט לתעבורה) רק כי אכפו חוק שבעיניך הוא מגוחך. חקיקה ככלל נוצרה מתוך קונצנזוס חברתי כלשהו - בכל אופן, בחברות מודרניות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים