בתשובה לניצה, 22/04/03 1:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבה נבחן את תגובתך בפירוט (את 5 המשפטים הראשונים): א. "לא נראה לי שהתאוריה הזאת מחפצנת אנשים. אפילו להיפך." נו, טוב, זו פתיחה רטורית שעדיין אינה מוכיחה דבר. ב. "זו צורת חשיבה מטרתית ולא סיבתית. כלומר הטענה כאן היא שהאדם (הפוליטיקאי) פועל כדי להשיג מטרות מסויימות". וכי נאמר בהודעתי לעיל שהפוליטיקאי אינו "מוכוון מטרה"? נכתב שם בפירוש: "הפוליטיקאי של בלבן הוא מוכוון מטרה ומתמיד בתנועתו בקו ישר כמו חלקיק מסה בחוק הראשון של ניוטון." אכן, לחלקיקי מסה אין מטרות פוליטיות, כלומר, אם תרצי, הפוליטיקאי של בלבן אינו מחופצן עד תום, אך מצד שני, אין בו הרבה יותר מזה, אין לו רגשות, אין לו לשון, אין לו חולשות אנושיות (הוא אינו טועה) וכו'. ולמען הסר ספק: אין הכוונה לכך שבפועל אין לו כל אלה, אלא שהתצפית עליו דרך המודל הבלבני מתעלמת מכל אלה, לגביה אין זה רלוונטי. ג. הוא *בוחר* בהן [במטרותיו], ולא כתוצאה מוכרחת של תנאים קודמים. שוב, זה דומה למה שהוסבר ב-ב'. אכן הפוליטיקאי בחר מתי שהוא בעבר הרחוק במטרתו, אך אין זה מעניינו של בלבן והמודל שלו מדוע הפוליטיקאי בחר במטרתו (אם זה בגלל שהוריו היו רוויזיוניסטים או מפד"לניקים, לדוגמה). למיטב הבנתי, התצפית בפוליטיקאי ע"פ המודל הבלבני מתחילה מרגע שהוא מתביית על מטרתו ורודף אחריה. ד. "לפיכך הדרך היחידה שלנו לדעת מהן מטרותיו של האדם היא דרך תוצאות מעשיו." כאן כבר יש *הטעייה* וכשל לוגי: המילה "לפיכך" שבה את פותחת את המשפט הרביעי, מציינת כביכול שהטענה במשפט נובעת מהמשפטים שקדמו לו. אך הטענה הזו "אינה נובעת" מהם כלל ועיקר, במילים אחרות, לפנינו הכשל הקרוי בלעז non sequitur, קביעה שאינה נובעת לוגית ממה שקדם לה. הקביעה ש*הדרך היחידה* לדעת את מטרותיו של האדם היא בחינת תוצאות מעשיו אינה מסקנה מדבריך הקודמים, זאת אקסיומה בלבנית, והיא אכן שאלה הנתונה במחלוקת והעומדת לוויכוח: האמנם זאת הדרך היחידה לדעת? לא ויקו, לא ישעיה ברלין (וגם לא האדם מן היישוב) מטילים ספק בחשיבותם של מעשים, "מבחן התוצאה", אך הם מייחסים חשיבות גם לאידיאולוגיה שלו, לסביבתו התרבותית, להצהרותיו ללשונו וכו'. 5. המשפט החמישי דומה לרביעי עם התוספת: תוצאות המעשים יותר אמינות ממילים. ראשית, שימי לב, שכדי להקנות למעשים את האמינות אבסולוטית המיוחסת להם אצל בלבן צריך את האקסיומה ה-3, הפוליטיקאי אינו שוגה, אחרת חס וחלילה נתחיל להתבלבל. כלומר, כדי שמעשים לא ישקרו כמו מילים, אסור לנו להניח לפוליטיקאי לשגות. כך, אנו מגיעים עד מהרה לאבסורדים, כמו בדוגמה שהביא בילינסקי, שקנדי תמך במשטרו של קסטרו כי לא סיפק חיפוי אווירי לפלישה במפרץ החזירים תגובה 142145. אני מניח שבילינסקי העלה השערה קיצונית זו כדי להדגיש את הנקודה שאם בוחנים את המעשים בלבד ניתן להגיע להשערות מפתיעות. אך שום היסטוריון בר דעת לא יעלה זאת על דעתו, שכן יש לו ראיות נגדיות למכביר. כמובן, שכאשר ע"פ שיטת בלבן זורקים את כל הראיות הללו לפח, נשארים עם האבסורד. מעשים יכולים להטעות כמו מילים, מעשים יכולים לשמש כטקטקית הטעייה כמו הקרבת כלי בשחמט. בסופו של דבר, אנו יכולים להתקרב לאמת רק על ידי יצירת תמונה שלמה ככל הניתן ממירב הראיות שברשותנו. היסטוריונים מקצועיים אינם בוטחים במילותיהם של פוליטיקאים, אך יש בידיהם כלים לברור את האמיתות המתקבלות על הדעת מתוך בליל האמת הזיוף והשקר. באשר ליצירת התמונה השלמה, גם בכך כבר דנתי במאמר על ויקו (בחלק ב'). את המאמר ההוא כתבתי במידה רבה כמענה לגישה הבלבנית שעולה מדי פעם באייל. מובן מאליו שאינך חייבת לקוראו, אך אם את מגיבה על הודעותיי בעניין זה, אני מצפה שתעשי זאת, כי איני יכול לטפטף את כל מה שנאמר שם בסדרת הודעות ארוכה חדשה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק שהתגובה שכתבתי נכתבה בדרך לא מספיק ברורה, וכן שהמילה לפיכך לא היתה במקומה. לפיכך אני אנסה להרחיב ולסביר. נסיון להבין מעשי בני אדם מניח שיש כללים מסויימים (גם אם הם אינטואיטיביים ואין להם הגדרות מדוייקות) של התנהגות שמאפשרים לאדם אחד להבין למה ומה עשה האחר. התנהגות אקראית ללא שום כלל, לא יכולה היתה להיות מובנת לנו, כי על אף שגם אנו בני אדם, אין אפשרות להבין או לנתח התנהגות אקראית אמיתית. בגדול,יש שתי דרכים להתייחס לקשר בין האדם לפעולותיו: האחד הוא קשר סיבתי: הילד רעב אז הוא בוכה, הבעל מכה כי אבא שלו הכה אותו, המחבל מתפוצץ באוטובוס כי הוא מיואש. הדרך השניה היא קשר מטרתי: הילד בוכה כדי להשיג אוכל, הבעל מכה כדי להרגיש חזק, המחבל מתפוצץ כדי לייאש אותנו. אלו שתי גישות סותרות. הגישה הסיבתית היא זו שמחפצנת אנשים. היא מעריכה שהאדם הוא תוצאה של הנתונים שבהם צמח ולכן פעילותו בעצם מוכרחת, (לא משנה אם הנתונים שמדובר בהם הם גנטיים או סביבתיים, תרבותיים וכו'). אם הגישה היא שכל אדם עם נתונים זהים מכל הבחינות, היה עושה אותו דבר, הרי זה חיפצון. הגישה המטרתית לעומת זאת עושה את ההיפך. בחירת המטרה תלויה ברצונו החופשי של האדם (GEG, איפה אתה?), לפיכך גם אם יהיו שני בני אדם עם נתונים זהים מכל הבחינות, עדיין לא ניתן יהיה לנחש מה הם יעשו, כי יתכן ומטרותיהם אינן זהות. רק בדיעבד, אחרי שנדע מה הם השיגו, נוכל לדעת מה היו מטרותיהם וכיצד הם הגיעו אליהן. הגישה הזאת מניחה שלאדם יש יכולת רבה, רציונלית ואינטואיטיבית, לצפות את תוצאות מעשיו. דבר זה נכון לגבי כל אדם, וכך גם לגבי הפוליטיקאי. ככל שהפוליטיקאי בכיר יותר ושורדני יותר, יש סיכוי טוב יותר שההנחה הזאת נכונה. לפי גישה זאת, התוצאה של המעשים היא הקירוב הטוב ביותר שיכול להיות לנו לגבי הכוונות של האדם העושה, ולא ההצהרות שלו וכו'. אני לא מכירה את בלבן, אולם נראה לי שהאמירה שלו ש"הפוליטיקאי אינו טועה" אינה אמירה שכוונתה לתת לפוליטיקאי "כוחות על", אלא להניח שכיון שזה הקירוב הטוב ביותר שיש לנו, אנו לוקחים את זה כנתון, ואז ניגשים להבין את המצב. מכל מקום ודאי שזו ההנחה הסבירה ביותר אלא אם מוכח אחרת (שבאמת לא היו בפניו כל הנתונים וכו'). קל יותר לקבל את הגישה הזאת בהתנהגות של בני אדם רגילים, שכמות הנתונים אתה הם צריכים להתמודד קטנה יותר. למשל: אדם רודף שלום באופיו והצהרותיו, גורם לסכסוך בין חבריו לעבודה על ידי "קצר" בהעברת אינפורמציה רגישה. אם סיטואציה כזאת חוזרת ונשנית, הרי המסקנה לפי גישה זו שסכסוך בין החברים היא כנראה מטרתו של האיש הזה. על אף הצהרותיו החבריות. אין ספק שמעשי הפוליטיקאי יכולים להיות הטעיה. לכן צריך להסתכל על *תוצאות* מעשיו, ולהתייחס אליהן כאל המטרה שלו (ואפילו כאל מטרת ביניים בדרך למטרה חשובה יותר). קראתי(שוב) את המאמרים על ויקו, ולמען האמת אינני רואה סתירה בין שתי הגישות. העובדה שאתה יכול להסתכל על ההיסטוריה מ"בפנים" על ידי חיבור האינטואיציה האנושית הקיימת בך, עם הנתונים הסביבתיים שאתה יכול ללמוד עליהם, ובכך לדמיין את הסיטואציה ההיסטורית בצורה "תלת מימדית" גם ללא פירוט רציונלי של כל פרט, אינה מתנגשת עם המחשבה שהאנשים הם מטרתיים בדרך בה הם פועלים. זה אפילו יכול לעזור לך להכנס לראש שלהם כיון שבניגוד לבן התקופה, לך יש את הפרספקטיבה של התוצאות של המעשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן הבהרת את עצמך טוב יותר, ומתברר שאת מגדירה "חיפצון" באופן שונה מזה שאני השתמשתי במונח בהודעותיי לעיל. אפשר שאינך רואה סתירה בין שתי הגישות - גישתו של בלבן מול התפיסה של ויקו - בגלל ההגדרה השונה אצלך של המושג "חיפצון". אך אין צורך לדון כאן כרגע בהגדרת מילה זו. אם תניחי לרגע בצד את הגדרתך (רק לרגע, אח"כ את יכולה לשוב ולאמץ אותה בלי שייגרע דבר), אני מעריך שתוכלי לראות את ההבדל הבסיסי בין שתי המתודות. אני מצטט מהמאמר על ויקו: ויקו טען ששלושה שערים מובילים אל העבר: הלשון, המיתוסים [ובימינו נוסיף, למשל, אידיאולוגיות ונארטיבים היסטוריים] והפולחנים, כלומר, מוסדות חברתיים. בעיקרו של דבר המתודה של ויקו דומה לזו שמשתמשים בה אנתרופולוגים מודרניים בבקשם להבין חברות פרימיטיביות. הם אינם מבטלים את עולם הדימויים של הפרימיטיבים - ובכלל זה מיתוסים, מטאפורות, ציורי לשון ואלגוריות... [כפי שביטלום] בני המאה ה-18". די בהבדל זה כדי להבין איזה פער יש בין הגישה של בלבן והגישה של ויקו המהווה מסד למתודות של היסטוריונים בימינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכירה את הגישה של בלבן מעבר למאמר הנ''ל. לכן אולי אני לא מבינה את הסתירה. זה מאד יעזור לי אם תנסה להגדיר מה בגישה של בלבן סותר את הפיסקה שציטטת למעלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניצה, כאמור, די במאמר של גלעד ובפסקה לעיל מהמאמר על ויקו כדי למצוא הבדל יסודי בין 2 הגישות. בתיאור הדגם של בלבן מסביר גלעד מדוע כשאנו באים לבחון פוליטיקאים אל לנו להתייחס לדבריהם ולאידיאולוגיה שלהם (ואין זה משנה לצורך הבהרת שאלתך הספציפית אם נימוקיו משכנעים או אם לאו). ויקו, בניגוד מוחלט לכך, טוען (ראי הפסקה המצוטטת) שהשער להבנת תרבות בכלל (ותרבות פוליטית בכלל זה) הוא חקירת המיתוסים, האידיאולוגיות, לשון הדיבור, הדימויים שמשתמשים בהם אנשי ציבור וכו', דברים שבלבן שולל מפוליטיקאיו. יש אפוא ניגוד מהותי בין שתי הגישות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, עכשיו זה מובן לי יותר. בניתוח פוליטיקאים של ימינו, אין צורך בחקירת המיתוסים האידאולוגיות וכו', כיון שאנו כולם חשופים לאותה סביבה. על גבי זה לתאוריה הבלבנית יש מקום נרחב. גם בחקר ההסטוריה. אחרי שאתה מכניס את עצמך ל''ראש'' של התקופה על ידי הבנת האידאולוגיות המיתוסים וכו', את הניתוח של הכוונות והדרך בה הדמויות ההיסטוריות יישמו את מטרותיהם, אתה יכול לנתח בדרך הבלבנית. כלומר עדיין נראה לי שאין סתירה ממשית בין שתי הגישות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניצה, לא. אי אפשר לגשר בין שתי הגישות. כבר ציטטתי בתגובה קודמת שהופנתה אליך דוגמה שהעלה ערן בנוגע לאמריקה וקובה בתקופת המלחמה הקרה תגובה 142145. דוגמה זו ממחישה את המסקנות הקיצוניות אליהן יכולה להוביל התיאוריה הבלבנית והעומדות בניגוד לראיות שנשענות על חקר האידיאולוגיה, הלך הרוח, ודבריו של קנדי בתקופת המלחמה הקרה. מובן מאליו שהיסטוריונים מקצועיים מביאים בחשבון לא רק את האידיאולוגיות וההצהרות אלא גם את המעשים, אבל על כל זאת כבר עמדתי בתגובותיי הקודמות, ואיני רוצה עוד לחזור ולדוש בדברים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |