בתשובה לאליהו, 28/07/03 9:12
גונבי האופניים 160196
אם אני מומחה, אוי למומחים, אבל אנסה "כמיטב יכולת":
רכיבה על אופניים יכולה להיות אישית או קבוצתית. במירוצים נגד הזמן, באולימפיאדה ובאירועים חד-יומיים אין לקבוצה משמעות רבה (אם בכלל), אך במירוצים רב-יומיים, ובמיוחד בשלושת הטורים הגדולים (הטור דה פרנס, הג'ירו והוואלטה) התמיכה הקבוצתית חיונית להגעה להישגים.
בקבוצה המתחרה בטור מתחלקים המשתתפים בקבוצה למובילים/מנהיגים, המתחרים על התארים החשובים (המאיץ המצטיין, רוכב ההרים המצטיין, הרוכב הצעיר ודירוג כללי) וישנם עוזריהם, הדומסטיק (מילולית: המשרתים. בעברית: הפועלים). ישנם כמה תפקידים לפועלים:
א. קביעת קצב המתאים למוביל: זהו התפקיד החשוב ביותר של הפועלים. הם אמורים לדאוג לכך שהקצב יתאים למצבו הפיסי והנפשי של הרוכב המוביל ולצורכי התחרות. לדוגמה, רכיבה איטית בהרים עם רוכב מוביל שאינו מטפס מעולה; או רכיבה מהירה כדי "לשבור" רוכבים מתחרים על תואר; או רכיבה מהירה כדי לא לאפשר לקבוצה הכוללת מתחרים לברוח, וכן הלאה. בטור דה פרנס השנה יכולת לראות במקרים רבים את יו-אס-פוסטל מובילה את החבורה העיקרית במטרה לקבוע קצב שנוח ללאנס ארמסטרונג. כשהחבורה נעלמה (כלומר, הם שבקו חיים באיזה שלב) נותר ארמסטרונג לבדו ובמקרים רבים לא עמד לו כוחו. אצל מאיצים מצטיינים, כמו פטאקי בטור השנה, התבטאה העזרה הקבוצתית במניעת בריחה של מאיצים אחרים והבאתו של פטאקי למצב המועדף עליו: על הגלגל של אחד הפועל מקבוצתו, 500 מטר לסיום. כאן, זז הפועל הצידה ופטאקי פרץ במאוץ המטורף שלו (שהסתיים כמעט בכל הפעמים בנצחונו).
ב. טיפול בצורכי המוביל(ים): אלו יכולים לנוע בין שבירת הרוח בנסיעה מהירה, הבאה וסחיבת בקבוקי מים (כרוכה במעבר לאחורי קבוצת הרוכבים העיקרית, הפלוטון, העמסת שלל בקבוקי מים וחזרה אל הרוכבים האחרים עם המשקה).
ג. טיפול במקרים מיוחדים: פועל נדרש לבצע שלל משימות מיוחדות שאינן מוכתבות מראש, אך נדרשות לפי המצב. לדוגמה, בשלב 16 של הטור דה פרנס נתקל הרוכב טיילר המילטון, הרוכב המוביל של CSC, בקשיים ופיגר אחר החבורה כבר בעלייה הקשה הראשונה. הרוכבים בקבוצה חזרו לאחור ורכבו סביבו, גם כעידוד מוסרי וגם כדי להכתיב לו קצב נכון כדי להצטרף לחבורה העיקרית. אחר כך, כאשר המילטון התאושש ופרץ קדימה, הצטרף אליו אחד מהקבוצה כדי לעזור לו "לגשר" שתי דקות בינו לבין המובילים (באמצעות הכתבת קצב מהיר מספיק). במקרה שמישהו בורח לפלוטון ולמוביל אין יכולת באותו רגע לרדוף אחריו, נשלח לעתים פועל כדי "לשבת על הגלגל" של הבורח. כלומר, במקום לשתף עמו פעולה ולהתחלף ביניהם בהכתבת הקצב, הוא פשוט רוכב בעקבותיו, כך שהבורח חייב לקבוע קצב מהיר לבדו (עניין קשה, פיסית ופסיכולוגית).

המעמד המדוייק של כל רוכב אינו מוגדר בקפידה. לעתים קרובות, משתנה מעמדו של רוכב בהתאם ליכולתו במהלך המירוץ. לדוגמה, בשנת 1997 היה אולריך מיועד לתפקיד הפועל הראשי של ביארן ריס. כשהתברר שריס אינו מסוגל להוביל ואולריך הוא החזק מביניהם הפך ריס לפועל של אולריך וסייע לנצחונו. מספר שנים אחרי כך, כאשר אולריך היה הרוכב המוביל של הקבוצה, הוא איבד סיכוי מעשי להדביק את המוביל ובשלבים האחרונים הפך עצמו לפועל לטובת נצחונו של אריק זאבל. כך אירע השנה גם עם וינוקורוב, שהיה אמור לתפוס מקום חביב בעשיריה הראשונה ולסייע לאריק זאבל בתחרות המאיץ המצטיין. הצלחת התקפותיו בכמה שלבים הובילה אותו לסיכוי ל"פודיום" (כלומר, אחד משלושת המקומות הראשונים) וקבוצתו, דויטשה טלקום, עברה לתמוך דווקא בו.
גונבי האופניים 160204
תודה רבה על ההסבר.
ברשותך עוד שאלה. מהם חוקי התחרות (באופן כללי): כיצד נקבע המנצח, כפי שהבנתי יש מרוץ נגד הזמן ומירוץ של המנצח מי שהגיע ראשון, מה מותר ואסור (למשל: עזרה של אנשים במקרה של נפילה, כמו בריצה למשל, פוסלת?). אם העניין מכביד אפשר להסתפק בקישור. תודה מראש.
גונבי האופניים 160245
ברצון, במגבלות הידע המצומצם שלי ובהתייחס לטור דה-פראנס (וקצת לוואלטה בספרד).

הטור דה פרנס היא המירוץ העיקרי בתחום הרכיבה על אופניים. התחרות מתחילה בכל שנה בשבת הראשונה בחודש יולי ונמשכת כשלושה שבועות.
בתחרות ישנם 20 שלבי יום, שכל אחד מהם מתנהל כמירוץ נפרד עם מנצח. בטור יש בדרך כלל שלושה מיאוצים אישיים נגד השעון: מירוץ לפני השלב הראשון (פרולוג) הנמשך קילומטרים ספורים, ושני מירוצים למרחק של כ-‏50 קילומטר. נוסף על אלו ישנו מירוץ קבוצתי. שאר מירוצי היום ארוכים בהרבה ונעים בין 150 ל-‏230 קילומטר, כשהרכיבה נמשכת בין ארבע לשש וחצי שעות. אורך המירוץ בכללו הוא קרוב ל-‏3,000 קילומטר – תיור בצרפת כולה, אכן. מירוצי היום נחלקים לשלושה סוגים עיקריים: שלבים מישוריים (בשטח מישורי), שלבים הרריים (אלפים, פירניאים) ושלבים משולבים, עם חלקים הרריים ומישוריים. המירוץ תמיד מתחיל בכמה שלבים מישוריים בדרך מפאריז לאלפים, כמה שלבים באלפים ובפירנאים ולסיום כמה שלבים מישוריים בדרך חזרה לפריז. בוואלטה מקובל גם לסיים במירוץ נגד השעון, דבר ההופך את הסיום למרתק יותר.

בטור דה פרנס מתקיימת במקביל תחרות על כמה תארים: תואר המטפס המצטיין, תואר המאיץ המצטיין ותואר המנצח בדירוג הכולל.
תואר המוביל בדירוג הכללי קל לחישוב: מדובר במי שהזמן המצטבר ברכיבה שלו בכל השלבים הוא הקצר ביותר. זמנם של כל הרוכבים האחרים נמנה בדקות ובשניות בנוסף לזמנו של המוביל. שלושת הראשונים בכל שלב (וכן המנצחים במאוצי ביניים (ר' להלן) זוכים להפחתה של מספר שניות מזמנם. אין הפחתת זמן למנצח במירוץ נגד הזמן.
תואר המטפס המצטיין נמדד לא בזמן אלא בנקודות. בקטע שיש בו הרים, מדורגות פסגות ההרים לפי קושי הטיפוס (בין 4, הדרגה הנמוכה ביותר, ל-O, הגבוהה ביותר). הרוכבים העוברים בקצה כל פסגה מקבלים ניקוד בהתאם למיקומם. לדוגמה, הרוכב שעובר ראשון מקבל 30 נקודות, השני 26, השלישי 22, וכן הלאה. הניקוד משתנה בהתאם לקושי, כמובן. המטפס המצטיין הוא מי שצבר את מרב הנקודות על מעבר בפסגות ההרים. מאחר ושלבי ההרים באים לסיומם כשבוע לפני סוף המירוץ, זהות המנצח ידועה כבר אז.
תואר המאיץ המצטיין נמדד אף הוא בנקודות, אך חישובו מורכב יותר. כמעט בכל שלב ישנן שתיים או שלוש נקודות "מיאוץ" קטנות שהעוברים בהם מקבלים נקודות. הניקוד הנדיב ביותר ניתן על סיום קטע מישורי.

כפי שאתה יכול לנחש, תואר המטפס המצטיין והמאיץ המצטיין עשויים להיות מטעים. לדוגמה, מטפס עשוי להזדחל לו בעצלתיים כל המירוץ ואז להרביץ "יום משוגע" אחד או שניים בשלב מרובה פסגות ולסיים למעשה את התחרות. כנ"ל מאיץ מצטיין יכול להיות כזה שמסוגל לטוס כמה מאות מטרים לקראת הסיום במהירות גבוהה בלי להפגין מינימום כישורים בעליות.

מירוץ טיפוסי מתנהל בדרך כלל לפי כללים קשוחים למדי, אך הוגנים. אסור לסייע לרוכב בעלייה (דחיפתו בעליה עשויה לגרום לקנס בזמן או לפסילה) אך איש אינו מוחה כאשר רוכב נשען בקטע מישורי על מכונית הסיוע ומפסיק לדווש לכמה שניות (זה אינו יתרון בלתי הוגן). כאשר רוכב סובל מתקלה, תקר, נפילה, וכדומה, ניתן לדחוף אותו לתאוצה ראשונית.

ישנם כמה וכמה כללים לא כתובים שנהוג לציית להם:
* בסיומי מירוצים מתרחשות לעתים קרובות דחיפות וישנן נפילות. דחיפה מכוונת אינה מקובלת. כדי למנוע מהומה, נקבע כי לכל הרוכבים המגיעים בחבורה קילומטר מהסיום ייקבע זמן אחיד, כך שאין אפשרות ואין טעם במיאוץ בסיום למי שאינם מאיצים.
* מקובל כי כאשר נופל רוכב, סובל מתקר, או שהחבורה מתעכבת אין הרוכבים האחרים "תוקפים" באותה עת ומנסים להגדיל את יתרונם. מקובל להמשיך לרכב בקצב קבוע כמו קודם. הכלל אינו תקף כאשר הנופל יצא מהתחרות (למשל, שבר את ידו).
* במירוץ נגד הזמן מוזנקים הרוכבים בהפרש של שתי דקות זה מזה, כך שתיאורטית הם אינם אמורים להפגש במהלך המירוץ. בפועל, רוכבים משיגים לעתים רוכבים שהוזנקו לפניהם. במקרה כזה, הרוכב שהושג מפנה את הדרך ונותן למשיג לעבור.
* כאשר רוכב "יושב על הגלגל" (כלומר, רוכב בעקבות רוכב אחר, אך אינו תורם לדחיפה קדימה) מקובל שהוא יתן לרוכב שדחף עדיפות בסיום. לא תמיד מצייתים לכלל זה.
* בשלב הסיום בואכה פריז מקובל שאין תוקפים ומנסים לעבור את המוביל, גם אם ההפרש העומד לזכותו קטן יחסית. כאשר ההפרש קטן מאוד, ייתכן והכלל יופר.
גונבי האופניים 301688
שבט רוכבי האופניים, מבט מהאוכף

ספר חדש של חנוך מרמרי:


חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים