בתשובה לאשר שכטר, 14/08/03 15:46
תגובה בהירה ומובנת לחלוטין : 168776
למישהו יש עוד שאלות?

תגובה בהירה ומובנת לחלוטין : 168800
כן, לי יש.
לגבי הפסקה האחרונה, לדאדא ולסוריאליזם היתה תכונה חשובה אחת, שלא נמצא גם במיקרוסקופ בזרם ''השירה היא'' - הומור.
הוא משורר כמו שאני פסנתרן 168819
אני מסוגל להקיש על הקלידים ולהפיק מהם צלילים שונים, למצות מהפסנתר את מלוא הטווח הדינמי וההרמוני (כמו גם הדיס-הרמוני) שלו ואפילו ליצור צלילים מחלקי העץ והמתכת של הפסנתר שלא נועדו במקורם להפקת צליל. כל זה לא הופך את נגינתי למשהו שכדאי לשמוע, גם אם אכתיר את עצמי כגדול הפסנתרנים אי פעם ואאשים את השומעים המזועזעים בחוסר מוזיקליות או ברדידות אומנותית.
לו הייתי יוצר, הייתי נעלב מהשימוש של מר שכטר במילה ''יצירה''.
הוא משורר כמו שאני פסנתרן 168885
התפיסה הזו היא וריאציה על התפיסה הרומנטית, עד כמה שאני מבינה, שנובעת מהצבת האומן (ונפשו) במרכז. היא קיימת כמעט בכל יצירה שנעשית היום, בכל תחום, לבד מאלה שהן במוצהר פוסט-מודרניות או ''חברתיות''. שכטר פשוט מקצין אותה, אבל עד הסוף.
הוא משורר כמו שאני פסנתרן 168896
נניח לרגע שאת צודקת. האומן (ונפשו) במרכז. עכשיו, בואי ננסה יחד לנמק את מה שאמרת, ולראות היכן בדיוק (אם בכלל) הוא מתבטא במציאות.

1. הצבת האומן (ונפשו) במרכז מחייבת סוג מסויים של התערטלות, הלא כן? כלומר, היכן בדיוק בשירים הישנים (הלא רלבנטים עוד, כמה פעמים עוד אני נדרש לחזור על כך?) ראית את "האומן"(ונפשו)? כמה פעמים עוד אני נדרש לכתוב מאמרים מנוסחים שאורכם ארבעה עמודים או יותר רק כדי לחזור על כמה נקודות פשוטות? מה את, לדוגמא, בעצם יודעת עלי, אחרי אינסוף דיונים מטופשים ב"אייל הקורא", שירי "הדג?" הישנים, מניפסט אחד והרשימה הנ"ל?
(לבד מן העובדה שאני נוטה לגסות רוח בדיונים מסוג זה, ועמך הסליחה על כך)

2. לא ברור לי לאיזו תפיסה את מכוונת. הרי הצבת האומן (ונפשו) במרכז היא הדבר הרחוק ביותר הניתן להעלות מן הרשימה אליה את מגיבה (כמו גם מכל דבר אחר שכתבתי, אך כמו שקיוויתי שיובהר אחת ולתמיד, דיון כזה כבר אינו רלוונטי). "השירה היא זרה", זוכרת? האם עלי לחזור על כל ארבעת עמודיה של תגובתי לאוקפי כדי להבהיר את אותה נקודה שוב?
("הבטוח תמיד יהיה לפנות לכל הקושר אדם בקשר של הבנה לרעו, יהיה אותו קשר תרבותי, לאומי או פרטי, בדיאלוג שבין חברים – הצעד הקל, המתבקש, הנדרש, יהיה לנהוג כאדם לאדם גם בתחומי השירה. מעולם לא כתבתי כך, ולעולם לא אמצא בנפשי לעשות כן...")

3. הערה קטנה לשני הסעיפים הקודמים: אין ספק כי אני ויצירתי חולקים מעיין משותף של השראה. אין ספק כי אנו יונקים מאותו מאגר של דימויים, סיוטים והשפעות. גם לא צריך להיות ספק בדבר שהיא במרכז המרחב המצומצם אותו אני מכנה "חיי". ובכל זאת, השירה היא יישות עצמאית; היא מועברת דרכי ומתוכי, כן, אך היא לא מציבה אותי במרכזה מהסיבה הפשוטה שאני חסר ערך עבורה ולעומתה. מובן מספיק?

4. ובאשר לשאלה הקודמת שלך: ככל הזכור לי, וסלחי לי אם אני טועה - לא קראתי את התגובה הנ"ל מאז הבוקר, את מבינה - דאדא וסוריאליזם לא ניצבו לבדם באותם פיסקה אחרונה המפרטת (חלק מצומצם מתוך) מולידיה של שירה שמעולם לא קראת. זכורים לי, ככותב הרשימה (אבל שוב, מה כבר אני יודע?) גם כמה השפעות אחרות המצויינות שם. וגם כמה שלא. עניין פשוט, באמת: היתה מידה רבה של הומור הן בדאדא והן בסוריאליזם, בעיקר בדאדא, הומור שאני בוחר לא להתייחס אליו. ההומור הוקרב, מסיבות שאינן רלבנטיות לאור העובדה שהוא פשוט לא מתאים לאופיה של היצירה בה אני עוסק. אין לי שום כוונה להשתיל אותו שם בתור אתנחתא כדי לערער את שיווי משקלה (המעורער בכל מקרה) של היצירה, על חשבון ערעור שיווי משקלו של הקורא.
ואף על פי כן, סוג מסויים של הומור עשוי לקסום גם לי, כמובן. אולי אף אעשה בכך שימוש בעתיד, במסגרת אחרת, כשהחוק יאפשר (ואולי לפני, אבל על עניינים כאלה לא דנים כאן).
הוא משורר כמו שאני פסנתרן 168977
לא. הצבת האמן (ונפשו) במרכז לא מחייבת התערטלות. במקרה שלך, אתה מדבר על האמן הממלמל כתינוק בן יומו, מייצר הברות חסרות פשר המעוררות שאלות מול משמעות השפה (אם הבנתי נכון). אם כך, במרכז ניצב התת-מודע של האמן, ואולי שאיבה שלו מאיזה מרכז קדמון המצוי בתוכו פנימה.

אתה צודק, פרטים ביוגרפיים של המשורר לא מתגלים כאן, אבל הם נראים חשובים פחות מול זרם המעמקים שהוא מוליך.

אווסת קצת את ההגדרה - אולי בעצם אתה "כלי"? מין שאמאן שדרכו עובר אותו "כוח שירה", המגיע ממקור עלום?

לגבי ההומור - למי שאין אותו, אין.
שוב, ושוב, ושוב 169016
1. שוב, הבנת לא נכון. לא "דיברתי על האמן הממלמל כתינוק בן יומו" (מהיכן זה הגיע?). השוויתי את כל היצירה פרי עטי שפורסמה עד היום, לעומת זו הנוכחית, להברותיו הראשונות של תינוק הלומד את שפתו, "טרם שהוא מתחיל *לכתוב* שירה". כלומר, הברות, התנסות, איך שתרצי.
"ההבדל הוא זה שבין ניצוץ המקפץ מחזיז בודד לבין כמה דונמים מפוחמים של חורש".

2. שאמאן? לא בדיוק, לא. כלי? כן, אך לא במשמעות המיידית שתייחסי למונח; השירה עוברת *דרכי* ו*מתוכי*. אני לא מעוניין להרחיב בעניין זה, מעל במה זו. כבר חזרתי עשרות פעמים, אולי, על כך שאם מישהו מבקש הרחבה כלשהי, מוטב שיפנה בדואר ולא כאן (זה, אם אותו אחד מביע עניין אמיתי, ולא מחפש אחר עוד סיבה להתנגח ולהרגיש מרוצה מעצמו).
שוב, ושוב, ושוב 169060
אה, כל זה היה מטאפורה. לפחות את ה''כלי'' הבנתי למחצה. נעזוב את זה כבר ככה, נראה לי. אבל תודה על התשובות.
האבולוציה של הפסנתר 168905
ויקטור בורגה הגדול סיפר פעם על ההתפתחות של הפסנתר. בהתחלה היה מקש אחד גדול שניגנו עליו עם כל הזרוע. הצליל היה יפה אם כי מונוטני במקצת והמרחב היצירתי של המלחינים היה מוגבל מה. אח"כ המציאו את המשור, דבר שהביא להתפתחות ניכרת במיגוון היצירות לפסנתר. השלב האחרון והמכריע באבולוציה בא עם התנועה לשיוויון הזכויות.

האם גם השירה התפתחה בצורה כזו?
סינרגיזם באייל הקורא. 168971
מעניין. האם תגובה 168744 רלוונטית כאן ?
סינרגיזם באייל הקורא. 169067
לא יודע.
בצעירותי העשוקה הלכתי עם אמא שלי לקונצרט של תלמידי אקדמיה (לא בארץ) למוזיקה ובו הם הפגינו את יצירתיותם ואת יכולתם הטכנית. זכור לי אחד מהם שכתב וביצע יצירה לפסנתר שכללה טריקות חוזרות ונשנות של מכסה הפסנתר. (לצערי הרב לא עלה בידו לטרוק את מכסה הפסנתר על אצבעותיו)
מצד שני, חלק לא קטן מהסטודנטים הצליח ליצור דברים שנשמעו יפה, אם לא למעלה מזה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים