 |
טוב, אנחנו נכנסים כאן לדיון של טעם. אבל בוא נחדד את הנקודה.
הכי חשוב בעיני להבהיר שוב שאני בוודאי לא מדבר על השיר העתיקה, האפית, ההומרית ובכלל. השירה הזו היא בעיני יותר פרוזה שקולה ומחורזת. גם כיום יש מי שכותב כך פרוזה - ראה למשל יואל הופמן או ויקראם סת', שכותבים פרוזה בשורות שירה. זה כמובן לא מה שהתכוונתי, וודאי ששירה של הגב' קידר אינו נכנס לקטגוריה הזו. ברור שלא אתייחס למילטון או הומרוס באותם קריטריונים.
שנית, אם אתייחס לפסקה האחרונה שלך, הרי שכאן נכנס עניין הטעם: בעיני, שירה מזוקקת וקצרה 1 ("מיטב המלים במיטב סדרן") היא ההישג האמיתי; בעינייך זוהי "שירה של נכים". לא נראה לי שיש כאן מקום לדיון אמיתי, שכן הטענות משני הצדדים הן יותר של טעם אישי. מטרתי העיקרית בתגובתי הקודמת הייתה להבהיר לנועם על איזה מערך מחשבתי מבוסס הקו המנחה שהצגתי.
עוד נקודה: כתבת ש " התפיסה של מטפורות, חריזה או מבנה כ"אמצעים" להעברת סאבטקסט גם היא מלאכותית כי אלו לא פעם אינם משרתים כל העברה של רעיון שלא להזכיר שהם משתייכים ל"משפחות" שונות לגמרי: צליל, תוכן, לשון."
בעיני, מטאפורה או חריזה או אליטרציה שאינה מתחברת בדרך כלשהי לרעיון המרכזי של השיר היא די מיותרת. בשירה המבוססת על מבנה קבוע (סונטה למשל), המבנה מביא עמו סוג מסוים של משמעות, ומקבע את עולם המושגים שלנו. משוררים מודרניים המשתמשים במבנה כזה מצהירים משהו בכך, והטובים שבהם מצהירים באמצעות המתח בין התוכן לצורה (רביקוביץ', "בובה ממוכנת") או שינויים עדינים במשקל (אלתרמן).
מטאפורה עשויה להיות יפה מאוד גם במנותק מהשיר, ולו רק בגלל שכל מטאפורה היא רעיון בזעיר אנפין. עם זאת, בעיני שיר הלוקח מספר מטאפורות, שכל אחת בפני עצמה יפה ומעניינת, ומלביש אותן זו על גבי זו באופן מלאכותי, הוא בעייתי, למרות המטאפורות היפות.
לסיום, אינני מבין מה אתה מנסה לומר בסיפא של הערתך. ברור שהאמצעים אותם תיארתי נופלים תחת קטגוריות שונות; מה החשיבות של טענה זו מול טענתי כי שיר טוב צריך לגייס את כל אותם אמצעים, השונים זה מזה (ודאי) לשלמות אחת?
1 דרך אגב, שירה כזו לא חייבת להיות פשוטה. היא עשוי להביא רעיון אחד, אך זה יהיה מורכב להפליא, והעברתו בטקסט תעשה בדרכים מורכבות לאין ערוך. פגיס, בעיני, כותב כך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש