בתשובה לאודווין, 17/11/03 19:15
תיקון 180960
מבדיקה ב-"מיתולוגיה הבבלית" מסתבר שטעיתי לגבי אשתר. היא לא הייתה עד כדי כך נדיבה.
אשתר/איננה הייתה האלה הפטרונית של ארך ולכן הקדשה הייתה חייבת להיות של אשתר.
אנכידו (הספר שאני קראתי השתמש באיות אחר-'אנגידו') אכן נותר בחיים. מאידך, המעשה שהמליצה לו הקדשה לעשות שקול להוצאה להורג.
גילגמש מופיע ברשימת המלכים המיתולוגיים של
שומר כמי שמלך מאה עשרים ושש שנה. אביו היה
לוגאלבנדה, גיבור מוכר ומכובד בפני עצמו- כפי שהדבר מופיע ברשימת המלכים.
אני חושב שאת מתארת את אשתר כרחומה מדי. מוות יהיה עונש רחום מדי לעומת מה שהיא עשתה לכמה ממאהביה המסכנים שלא כולם היו אנושיים כמו סוס המלחמה.

למעשה, אנכי מתאר די בדיוק את תחומי שלטונה
של איננה (שהיא בתו) לאחר שהיא טוענת שהוא לא השאיר לה כלום. הוא כמובן מסביר לה שהוא
השאיר לה הכל. צריך לקרוא את הפרק הספציפי כדי להבין. עלה באפי ניחוח עז של טלנבולה דרום-אמריקנית למקרא הסצינה ההיא משום מה..
תיקון 181104
איפה אמרתי במלה אחת שאישתר היתה רחומה - זוהי תכונה שמעולם לא ייחסתי לאלה כלשהי, כי אני לא חושבת שהרחמים היו חלק מתכונותיה. למעשה, יש לזכור שאת הקרבנות העלו בני האדם ולא האלים עצמם - שלגבינו מעולם לא היו קיימים מחוץ למיתוס. אולי יש להאשים באכזריות את הכוהנים שדרשו את הקרבנות האלה, כדי לאשש את קיומם ואת המשכיות קיומם התיאורטי של האלים, שהומצאו, נא לזכור, בידי האדם עצמו.
תיקון 181109
מה שגילגמש מנה הייתה רשימת המאהבים שלה, לא רשימת הקורבנות שלה (במובן של קורבנות למזבח). ואפילו היא הייתה צריכה להבטיח לאביה, אנו, שמחסני העיר מלאים בתבואתן של שבע שנים פוריות לפני שקיבלה ממנו את מוסרותיו של פר השמיים. רחמים כן היו מתכונותיה- העובדה שהיא ירדה לשאול כדי לנסות להוציא משם את דומוזי (למרות שהיא עשתה את זה כאיננה).
תיקון 181379
לא מתוך רחמים אלא מכיוון שרצתה אותו לעצמה. גורלו של דומוזי היה דומה לזה של פרספוני בתה של דמטר שנחטפה בידי האדס: כאלי צמחייה בילו את חלק השנה על פני האדמה כשהם משגשגים ומפיקים פרי, ואת חלק השנה האחר בילו בשאול לאחר שכמשו ומתו. חלקו החי של דומוזי השתייך לאישתר, אלת החיים והפריון, וחלקו המת לארשקיגל אלת השאול.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים