בתשובה לטל כהן, 17/12/03 14:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זהירות ספוילר! טוב, צריך לראות, כי לפני הפאנץ' ליין צריך להיכנס למתח. חוץ מזה שאני לא זוכר את זה טוב, וחוץ מזה שאני לא בטוח איך זה עובר בכתב. בתגובה הקודמת שכחתי אלמנט מעניין: אחרי כל קטיעה כזו הוא מקבל את התיקון שלה. אז זה הולך, נניח, כך: -קורה שמישהו... -או מישהי. -או מישהי, רוצֶה... -או רוצָה. -או רוצָה, להאמין שיש לו... -או לה. -או לה, משהו חשוב וכו' וכו' והמתח נבנה מכך שבעצם כמעט אי אפשר לעקוב אחרי מה שהוא מנסה לומר. בשלב מסוים הוא מתעצבן קצת ואומר: -נו די, אני מנסה להגיד פה משהו. -גם אני מנסה. בכל אופן, בסוף זה הולך משהו כמו: -ואז אותו איש... -או אישה. -או אישה, יקרא לו... -או לה. -אלוהים. -<מתלבטת>או... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש אלוהימה, לא? (לפחות כאן באייל... :-) ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזו בדיוק שורת המחץ (או איך שלא אומרים פאנצ'-ליין בעברית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלוהים זה רבים, לא? אז זה דווקא מנוסח כמו שהציעו לנסח את הסקר (או שזה צריך להיות אלוהות?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה ה-"ים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביטוי השבועה "כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף" חוזר בתנ"ך פעמים רבות. שמתי לב שתמיד נזכר אלוהים בלשון יחיד, חוץ משתי הפעמים בהן באה השבועה בפי גויים: בן הדד אומר "כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפו", ואיזבל אומרת "כה יעשון אלהים וכה יוסיפון". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, זה מחזק את הטענה שלי והיא: בתקופה העתיקה בה היהדות היתה דת מונותאיסטית יחידה, קללות וברכות האנשים היו לכל האלים- לאלוהים, כמו שהיום אומרים בעזרת השם, או בחיית אללה וכו' כאשר הגויים מדברים אל האלוהות הם מדברים למספר רב של אלים ולכן דיבור לרבים- אלוהים; והעבריים מדברים לאל היחיד, אך לא שינו את הביטוי לאל אחד ולא לרבים, ועדין אומרים- אלוהים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קורה כשהנחתומים מעידים על עיסתם? "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"? אני ממש לא יכול להתחייב על זה, אבל אני זוכר שבראשית מלאה הפתעות של התייחסות אל האלוהים ברבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'', אאל''ט, זוהי עדות העיסה על נחתומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: נעשה אדם - אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אתה נותן פתחון פה למינים לטעות? אמר לו הקב"ה: כתוב והרוצה לטעות - יטעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה תירוץ עלוב. כתוב גם לא לשים מכשול בפני עיוור, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא המצאתי את הבעיות, ואני מודע שיש תירוצים. אבל ההסבר שהתיבה ''אלוהים'' היא בעיה שאפשר לפתור במישור הלשוני -- פשטני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי סיפור של אלדד כהן, שכולו נע על ציר חוסר הוודאות, גם אם לא על הציר שבין המגדרים. כדי לא להסתבך במילים, אני פשוט אדגים... "... קוראים לי שמרית. אני בת שבעים ושלוש. פעם הייתי זונה. או זמרת. [...] והיום אני גרה בתל-אביב. או בת-ים. [...] העלינו זכרונות מתקופות שהיינו ילדות קטנות בפולין. או ברומא. [...]" וכן הלאה. ("שמרית", בתוך אלדד כהן, לפחות היית מת בצורה מסודרת). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |