בתשובה לטל כהן, 20/12/03 23:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ממני נחסכה השיטה הזו עד לחטיבת הביניים, שם, כחלק משיטת האינטגרציה (אותה שיטה מופלאה שכבר פשטה את הרגל שנים רבות לפני כן בכל מקום אחר בעולם), הושבתי עם שלושה תלמידים ותלמידות חביבים אחרים, עם הישגים פחותים משלי, כדי לעבוד ביחד. הבעיה עם הסידור הזה היא, בעיקר, שבימים אלה, הכבוד לידע ולהשכלה הוא אפסי, הרי שכאשר הוא אפילו לא מגובה ביכולת ענישה ובהפרש גיל, אין כל דבר הדוחף את המשכיל פחות להשכיל מן המשכיל יותר. הבה נאמר, בקצרה, שאף אחד מאיתנו לא הרויח מן הסידור המגוחך הזה. אגב, היה נחמד לו היו מתייחסים להישגים חברתיים — בזה היה לי הרבה מה ללמוד מחברי לכיתה, וחבל שלקח לי זמן רב להבין זאת, ויותר חבל שהמורים לא שמו דגש על כך. שימו לב שדווקא להישגים חברתיים יש ערך בין התלמידים, והם כן נותנים לכך משמעות סמכותית, ומכאן דווקא אולי היה מושג משהו מחלוקה אינטגרטיבית לגושים. לאחר כיתה ז' (ו\\או המעבר מרשת "אורט" לניהול מקומי, אל תקחו אותי במילה) עברנו סוף-סוף להקבצות ולשיעורים פרונטליים, והשטויות האלה נעלמו להן. בפועל, כמובן, בשיעורים רבים ישבו התלמידים ופטפטו לריק, אך לפחות הם עשו זאת עם בחירי לבם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו עשו כמה ניסויים כאלה בימי היסודי - ישבנו כך בחלק מהשיעורים, למשל בחשבון, כדי לעבוד עם בדידים 1. אבל זו לא היתה רק צורת הישיבה בקבוצות. היו גם *הקבצות* לפי רמות הלימוד, א', ב' וג'. וזה עוד בכיתה הטובה ביותר מבין 3 הכיתות במחזור, שגם הן דורגו לפי רמות. הדירוג לא היה רשמי, אבל כולם ראו והרגישו (מה גם שלפני הכניסה לכיתה א' ערכו לנו מבחן אינטליגנציה קצר). 1 מכה בפני עצמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבדידים זכורים לי כאחד הסיוטים של כיתה א'. קיבלתי את קופסת הבדידים מאחי הגדול אבל משום מה שינו את צבעי הבדידים במהלך השנים (עוד דרך להכריח הורים לקנות ציוד חדש), כך שבדידים באותו אורך היו בעלי צבעים שונים בקופסה שלי לעומת קופסאות הבדידים של יתר הילדים. כאשר המורה שאלה שאלות כמו ''ורוד ועוד ורוד'' אני נדרשתי לבצע את ההמרה לצבעים שלי, לפתור את התרגיל, ולבצע שוב המרה לצבעים של הכיתה. הייתי שמחה בהרבה כאשר המורה שאלה שאלות כמו שש ועוד שבע, שאלה שיכולתי לענות עליה בלי לזכור טבלאות המרה. גם הילדים שלי לומדים באמצעות בדידים, וגם הם שונאים את השיטה, שלדעתם מבלבלת ולא ברורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא זוכר לטובה את הבדידים. אין ספק, ללמידת חשבון פשוט הם איומים ונוראים, אבל עם קצת דבק היה אפשר לעשות איתם יופי של צורות תלת מימדיות נחמדות וצבעוניות (המורות, משום מה, לא אהבו את זה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני למדתי עם חשבוניה1. החרוזים שימשו בהפסקות לכדורגל לעת מצוא כשלא עלה ברגלינו להשיג כדור אמיתי. 1 לדעתי הרבה יותר נוח ואינטואטיבי מבדידים (מונע מצבים של "ורוד ועוד ורוד") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט לא מבין את זה. אני עבדתי עם בדידים כשהייתי ילד, ועד לתיכון, כשאיכשהו הגענו לדבר על זה בכיתה, אני בכלל לא זכרתי שהיו להם צבעים שונים. וכשילדים בכיתה שלי (בתיכון, כאמור) התחילו לדקלם תרגילי חשבון בצבעים במקום במספרים - טוב, כבר לא היה לי מושג. אני לא זוכר שאי פעם דיברו איתי על "ורוד ועוד ורוד". אני פשוט ספרתי את החריצים על הבדידים שלי1, וחישבתי. מזל שאני עיוור צבעים. 1 ראיתי לפני כמה שנים בדידים בלי חריצים, מה שנראה לי כדבר המטומטם ביותר בעולם. איך הם אמורים לדעת כמה שווה הבדיד אם אין עליו חריצים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הילד יכול לספור, זה מאפשר לו ללמוד בדרך אחרת ולא בשיטת הצבעים. הטעות היתה בבדידים הראשונים שאיפשרו לספור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אומר את זה בהומור, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרבה הצער, אני חושב שזו באמת היתה הכוונה במעבר לבדידים חלקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנות האלפיים, התקדמנו. כבר לא משתמשים בבדידים, אלא ב"זנבגופים" - שמורכבים ממלבן עשרות ברוחב עשר (הגוף) ומלבן אחדות ברוחב אחד (הזנב). כל ילד צריך ללמוד שעשר אחדות שוות לעשרת אחת; הטריק הוא שמלבני העשרות *לא* מחולקים בחוברות העבודה ליחידות בודדות, כדי שהמעבר מיחידות לעשרות יהיה וירטואלי: "עשר" אינו מתקבל יותר בספירה פשוטה של כך-וכך אחדות, אלא שווה למספר נתון של אחדות לפי-ההגדרה. לו היתה המורה קובעת שעשרת (ברוחב 10, כזכור) שווה דווקא לשבע יחידות, זה היה הגיוני באותה מידה. בכנס ה- IMU שסיפרתי עליו כאן פעם, שלפה המדענית הראשית של משרד החינוך, בתרועת ניצחון, חוברת עבודה סינגפורית שגם בה משתמשים בתרשימים דומים (יש פער של ארבעים שנה בינינו לבין סינגפור: ילדי סינגפור נמצאים היום במבחנים המשווים באותו מקום שאנחנו היינו בו בשנות השישים). ההבדל הדק הוא שבחוברת הסינגפורית העשרת עשויה עשר משבצות, ואצלנו - סתם מלבן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הם מנסים להעביר את הרעיון של ספרת העשרות וספרת היחידות. אפשר באמת לעשות "גופים" באורכים שונים, וללמד אותם לספור בבסיסים חדשים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא לא להבין שהרבה בדידים (או לוחיות כמו שקראו לזה בילדותי) קטנים יכולים לתת מעט בדידים קטנים. זה קל וילד בן שש קולט זאת היטב. חיבור של מספרים עד עשר-עשרים אפשר לעשות גם על האצבעות, ומעבר לכך ממילא שיטת הבדידים לא תצלח. אולי אני חוטא באליטיזם, אבל מהתבוננות בסביבתי הקרובה, הבעיה האמיתית היא לתרגם את מושגי הספרות והמספרים (חמש, עשר) לכתיבה, וללמוד שהמניפולציה הכתובה 5+2 היא אותו דבר כמו חמש ועוד שתיים (או בדיד של חמש ועוד בדיד של שתיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
5+2 זה חמש יחידות ועוד שתי יחידות שווה שבע יחידות. בבדידים 5+2 זה הצהוב הבינוני ועוד הירוק הקצר שווה חום1. לדעתי זה רק מוסיף בלבול, ובפרט כשאין סימוני יחידות על הבדידים. 1 אני מתנצל בפני כל מי שהצבעים בזמנו היו אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה ההבדל בין זה לבין חשבוניה? (שים לב שאני מגיש להנחתה...) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדידים עם חריצים?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להבחין בין כמה סוגים של בדידים כאלה שנמדד ספרם על פי צבעם וכאלה שהיו עם חריצים וכיום יש דסקיות שהכל אותו רעיון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למדנו עוד קודם לספור על האצבעות, וגם לעשות תרגילי חיבור וחיסור פשוטים. אחרי שיודעים את זה, הבדידים נראים כסיבוך מיותר - אמצעי המחשה למשהו שכבר תפסת מראש שהוא מופשט. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |