 |
|
 |
||
|
||||
 |
לטעמי החלטת בג"צ לפיה (תוך 10 ימים!) על המדינה להגדיר מהו הסטנדרט המינימלי לקיום בכבוד מהווה דוגמא בוטה לאימפריאליזם שיפוטי שלוח רסן. נדמה שהשופטת דורנר כה שיכורת כוח עד כי אין ביכולתה להבחין במימד האירוני שבדבריה: "אתם מכניסים אותנו לסיטואציה בלתי אפשרית שמונעת ביקורת שיפוטית וזה לא ראוי" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המדינה מחוקקת חוקים עמומים, בית המשפט דורש מהמדינה הבהרות, וזה הופך אותו לאימפריאליסט שלוח רסן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו שהמדינה לא חוקקה שום חוק עמום העוסק בגובה הקצבאות או במבנה הרצוי שלהן. ב 1992 אישרה הכנסת בטרם התפזרה את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. בדיעבד הוברר שזהו האדן הראשי עליו מבסס אהרן ברק את תיזת "המהפיכה החוקתית" לפיה ביהמ"ש העליון רשאי לפסול חוקים הסותרים את פרשנותו למושגים די מעורפלים אילו. במקום שזירת ההכרעות הפוליטיות תהיה המוסדות הנבחרים (וביצירת האיזונים והבלמים ישתתפו המפלגות, גופים חוץ פרלמטרים, דעת הקהל וקבוצות לחץ שונות) כשהפוסק העליון לפחות להלכה הוא הוד מעלתו הבוחר - הרי שורה שלימה של גופים גילו את "קפיצת הדרך": זרם אינסופי של עתירות לבג"צ כדי לקבל משופטים שאינם נרתעים מהרחבת סמכותם פסיקות שבהינף קולמוס הופכות סדרי עולם. ברור שהדרך הבגצ"ית נושאת חן מאוד בעיני אלו שאוהבים את פסיקותיה אבל אם מתעלים ומתבוננים לא על תוכן הפסיקות אלא על הדינמיקה שנוצרת מכך שיותר ויותר סוגיות עוברות להכרעתו של גוף מצומצם, לא נבחר, לא מייצג, שאינו חייב דין וחשבון לאיש - הפגיעה במערכת דמוקרטיה היא אנושה ממש (ובמוקדם או במאוחר תפגע בבית המשפט עצמו). בעצם, אם על פי פסיקת דורנר כל המדיניות הכלכלית חברתית של הממשלה לרבות חוק התקציב חייבת לקבל הכשר משפטי על מידת שמירתה על עקרונות מופשטים (שמפרשיהם הבלעדיים הם כמובן דורנר וחבריה) מדוע שלא יחליטו כי זכות האדם לבטחון אישי אף היא נגזרת של חוק היסוד הנ"ל ולכן כל פעולות הממשלה בתחום הבטחון שיש בהם השלכה על הבטחון האישי של האזרח (כלומר כולן פרט אולי למינוי הרב הצבאי הראשי וניהול השירותרום) הו שפיטות? תתכבד הממשלה ותגדיר מהי רמת הבטחון שהיא מתחייבת לספק לאזרחיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחוקק הוא זה שמטיל פעם אחר פעם את נטל ההכרעה על בתי המשפט, ולא, כפי שאתה טוען, בית המשפט נוטל אותו לעצמו. המחוקק קובע חוקים עמומים, מחליט שלא להחליט ומחכה שבית המשפט יתן לו הכרעה בת-ביצוע, בלי שמישהו מהקואליציה יוכל לבוא בתלונות. בג"צ, בשנים האחרונות, דווקא עושה מאמצים ניכרים לחייב את המחוקק עצמו ליישב את הסתירות שהוא מפזר בכל רחבי ספר החוקים, והדרישה הנוכחית היא רק דוגמא אחת מני רבות למגמה זו של בית המשפט העליון. בית המשפט לא קבע מסמרות לגבי מהו "קיום בכבוד", אלא ניסה להתמודד עם הביטוי הזה שנזרק לפתחו ע"י פנייה את המשורר עצמו בשאלה "למה התכוונת?". אינני חושב שיש כאן מקום לבקר את בג"צ על הדרישה הפשוטה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, לעניות דעתי אתה טועה לגמרי בפירוש הדינמיקה שבין בית המשפט והמחוקק. המחוקק ככלל מגלה פסיביות רבה בהתמודדות עם האתגר שמציב לו בית משפט אקטיביסטי (ומה הפלא שהרי כל נסיון להצר את צעדי בג"צ יגרור מקהלת זעקות מכל עבר לרבות השימוש בביטוי הגנאי המגוחך לכשעצמו "חוק עוקף בג"צ"). לו שאף בית המשפט לגלות ריסון היה פשוט מסלק מעליו את כל אותם טורדנים שעתירתם-אומנותם, בנימוק שאין להם זכות עמידה או שהשאלות שהם מבקשים מבית המשפט להכריע הן מטבען מדיניות, פוליטיות או ערכיות. כך היה נהוג למעשה עשרות בשנים. במקום זאת בחר בית המשפט במפגן כוח בוטה על גבול האבסורד על פיו מעתה והלאה יהיה הוא הפוסק העליון גם בשאלות להן נתן המחוקק תשובות ברורות לגמרי (בחוק התקציב - אולי החוק המשמעותי ביותר שמועבר בכנסת) כגון שיעורן של קצבאות. מכאן קצרה הדרך שיתר סעיפי התקציב, מדיניות המיסוי, התנאים לדמי אבטלה, חוקים לעידוד השקעות, קביעת שכר לימוד למוסדות להשכלה גבוהה, הפרטות -כל אלה יעמדו למבחן בית המשפט ולא בגלל עמימות ניסוחם של החוקים הללו כפי שאתה סבור בטעות אלא מפני שיש מי שסבור שגם פעולות שלטוניות אילו חייבות להפסל מסיבות קונסטיטוציוניות (וזאת במדינה שכזכור אין בה חוקה וכלל לא הוחלט בה על הקמת בית משפט חוקתי!) מדוע בכלל נפלה החלטה זו? א. היענות לביקורת אופנתית המושמעת בשנים האחרונות שאחרי ביצור זכויות הפרט בנושאים ה"קלסיים" הגיע הזמן שבג"צ יאמר את דברו בנושאים חברתיים. ב. כי דורנר היא שופטת "שאין לה אלוהים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, אך אינני מסכים איתך. טוב וחשוב שבג"צ יהיה פתוח בפני כל אדם או ארגון המבקשים סעד מול מה שנראה בעיניהם כחוסר צדק מצד הרשות המחוקקת והמבצעת. זכות העמידה המוגבלת שהתקיימה בישראל במשך עשרות שנים לא הייתה אלא עוול מתמשך כלפי האזרח. עצם קיום זכות העמידה אינו פוסל, כמובן, את האפשרות ש*לאחר דיון*, יכריז בית המשפט כי סוגיה כלשהי אינה בתוקף סמכותו. להזכירך, רוב ההחלטות במסגרת ה"אקטיביזם השיפוטי" היו פשוט הוראות לרשות המחוקקת להתכנס ולנסח בבירור את עמדתה בסוגיות שונות. רק שלושה שינויים בחקיקה ממש עשה בית המשפט בכל שנות האקטיביזם השיפוטי, אחד בהם בסעיף שולי ואחד אחר בסעיף משמעותי יותר (אך עדיין רק סעיף). למיטב ידיעתי, היה רק חוק אחד שנדחה כמקשה אחת ע"י בית המשפט העליון. אם כי אני לא מעודכן... המחוקק קבע חוק שהוא, לשיטתו, חוק יסוד העומד מעל לחקיקה הרגילה. המחוקק הותיר את חוק היסוד הזה עמום להפליא עם פסקת התניה תמוהה ומוזרה. מי אמור להתמודד עם החוק הזה? בתי המשפט. אליהם באים אנשים ואומרים "הנה, כתוב בחוק. אנחנו דורשים את קיומו". אכיפת החוקים הנוגעים לגופי השלטון של ישראל - זו מטרתו של בג"צ. אני חוזר ואומר: התלונות שלך צריכות להיות מופנות אל המחוקק שחוקק (יש שיאמרו בחטף ואף במחטף) חוקי יסוד בעייתיים למדי. הוא זה שצריך לבטל אותם, או לתקן אותם, או להבהיר לבית המשפט כיצד עליו להתייחס אליהם. עד שלא יעשה כן, אינני רואה כל בעיה בכך שבית המשפט מבקש הבהרות והחלטות מאת המדינה בסוגיות העולות לפניו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק כשכבר אמרתי נואש מלשכנע אותך (ואין לי רצון לאמר שוב ושוב את אותם הדברים בואריאציות מילוליות שונות) בא לעזרי מאמר המערכת של "הארץ" מהבוקר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק שביהמ"ש 1 ביקש הבהרה מהמדינה - הרשות המבצעת - ולא מהרשות המחוקקת. ____________________ 1 על פי הפרסומים. לא ראיתי את ההחלטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחוקק מנסה להשיב מלחמה שערה: התחזית: הח"כים יוציאו קיטור ועולם (ובג"צ) כמנהגו ינהג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה יש לך להגיד על פסיקת בג"ץ החדשה אכן, עד מתי ירמוס האימפריאליזם השיפוטי את זכויות החזקים, וחבורתו של ריבלין תשתוק? מעניין שב"הארץ", נכון לדקה זו, עוד לא פרסמו את הידיעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אך ביטל חוקים וסעיפי חוקים דה-פקטו. לדוגמה: חוק הצנזורה, והסעיף בחוק הבחירות המגונן על יו"ר הועדה מפני ביקורת שיפוטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 189839 נתת תשובה סבירה של המדינה לבג"צ. הבעיה היא שזו תשובה שנראית כהתחכמות לדרישת בג"צ (במיוחד לאור הקשר העתירה בה פסק בג"צ). הדרך הסבירה להבין את דרישת בג"צ היא שיש מינימום הכנסה שלא תלוי באדם המקבל, ושמתחת לו ייחשב שהמדינה מפרה את זכותו של האדם לכבוד. כל מה שבג"צ משאיר למדינה להחליט הוא את המספר המדויק. וזו פרשנות מאוד מרחיקת לכת של החוק, ולדעתי מאוד לא מוצדקת. המדינה אכן חוקקה חוק עמום, וזה לא בסדר. אולי היתה הצדקה לבג"צ לדרוש הבהרה מהמחוקק, אבל האופי של הדרישה צריך להיות: "יבהיר המחוקק האם הדרישה לכבוד האדם מחייבת את המדינה לקצבה מינמילית, ואם כן - יבהיר מה צריך להיות גובהה". יכול להיות1 שגם עכשיו המחוקק יכול לומר במפורש "חוק היסוד לא מכריח את המדינה לקצבה מינמלית" (או, בניסוח ארוך יותר, מה שהצעת), וזה יחשב תשובה לבג"צ. אבל גם אם כן, ציבורית זה ייתפס כעקיפת בג"צ, ולא ראוי שבג"צ יעמיד את המחוקק במצב כזה. 1 אני לא יועץ משפטי לממשלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |