 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש משהו חולני בכתיבה המשתוקקת למוות למרות הטכניקה השירית הטובה. אמנות המקלסת את המוות ומייחלת אליו היא אמנות העורפת את ראשה שלה במו ידיה ומביאה על עצמה כליון. צאו וראו מה מידת הפופולריות של השירה במקומותינו. אני מקווה רק כי הרצון לחוות מוות בעריפה והמחשבה האווילית שאחרי כל זה מסתתר חופש אחד גדול באה כבמעין פרובוקציה, מין נסיון לקבלת תשומת לב שבותבי השירה בימינו אינם זוכים לו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שיש פה פרובוקציה, וגם לא פרודיה מסוג כלשהו. נראה לי כי המשורר בוחן את אפשרויות החופש שלו. אולי כמה שנים בירושלים משפיעים על נפשו צמאת החופש של המשורר בצורה שונה משהשפיעו עליה סיאטל ואלסקה או ציד הבאפלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור? זה אתה? בן החוג שחרת על דגלו את מאמרו של הרוסי שסנט בבוז את המשפט "יש את אלה שמהרהרים כל היום על שורה של פושקין ושואלים - האם עישן סיגריה או לא עישן סיגריה בשעה שכתב זאת?" - - - אני מעז לנחש שכמה שנים בירושלים השפיעו על עודד בדיוק כפי שהשפיע עליו חלוף הזמן בסיאטל, חלוף הזמן בציד הבאפלו וחלוף הזמן בלעמוד בתור לקולנוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן זה אני, אולם אם תשים לב לא שילבתי את השערותיי הפרועות באשר למשורר בקריאתי את השיר אלא רק כהערת שוליים. אותו רוסי, נדמה לי, היה שקלובסקי, או אולי מישהו מחבריו הפורמליסטים. ובאשר לעודד - אחדל מיד מן הספקולציות האלה. הן באמת לא במקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובאשר לחוג שחרט על דגלו - לדאבוני החריטה התמלאה זה מכבר בחובבנות ובסתם ניוון והססמה הנפלאה הזאת מאפיינת רק את מוריו הוותיקים ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יש משהו חולני דווקא בלא לחשוב כלל על המוות ולהעמיד פנים על-ידי מספיק הסחות דעת שהחברה מספקת לנו באדיבות מרובה כי העולם הזה של ה-"אני", הדבר הכי חשוב ומרכזי לנו, לא יתכלה לעולם. אותי יותר מטריד שרובנו חיים תוך השלמה מדומה עם כליוננו הבלתי-נמנע, עם הגסיסה האיטית שלנו ועם ההשקפה שאלה המעזים (פילוסופים, משוררים ואחרים) להביע ספק או לתהות לגבי שאלות של משמעות אל נוכח כליון מבזבזים את הזמן, או אף משוגעים. כמו שנאמר כאן, כשמגיעים ל"רגע האמת" נאלצים לשקול זאת – לא חייבים לבחור ב"השתוקקות" למוות כמובן, ולו הייתי יכול לבחור הייתי בוחר ליישם את משפטו (בניסוחי החופשי) של טולסטוי (ואני מקווה שהוא אכן אמר זאת וזו אינה בדיה מזכרוני): "כשנולדתי כולם צחקו ואני בכיתי. כשאמות ארצה לצחוק בעוד כולם בוכים". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |