 |
אולי יש משהו חולני דווקא בלא לחשוב כלל על המוות ולהעמיד פנים על-ידי מספיק הסחות דעת שהחברה מספקת לנו באדיבות מרובה כי העולם הזה של ה-"אני", הדבר הכי חשוב ומרכזי לנו, לא יתכלה לעולם.
אותי יותר מטריד שרובנו חיים תוך השלמה מדומה עם כליוננו הבלתי-נמנע, עם הגסיסה האיטית שלנו ועם ההשקפה שאלה המעזים (פילוסופים, משוררים ואחרים) להביע ספק או לתהות לגבי שאלות של משמעות אל נוכח כליון מבזבזים את הזמן, או אף משוגעים.
כמו שנאמר כאן, כשמגיעים ל"רגע האמת" נאלצים לשקול זאת – לא חייבים לבחור ב"השתוקקות" למוות כמובן, ולו הייתי יכול לבחור הייתי בוחר ליישם את משפטו (בניסוחי החופשי) של טולסטוי (ואני מקווה שהוא אכן אמר זאת וזו אינה בדיה מזכרוני):
"כשנולדתי כולם צחקו ואני בכיתי. כשאמות ארצה לצחוק בעוד כולם בוכים".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש