בתשובה לדב אנשלוביץ, 19/01/04 8:10
בשם האומנות 191206
1. מהי "פגיעה באחרים"? הרי חצי מהשמפשטים שנאמרים באייל היו עלולים להיות פוגעניים לקבוצה מסוימת. לא ראיתי כל הוכחה חותכת לכך שהמיצב היה מכוון לפגיעה באנשים, באופן ספציפי או כללי. האם אתה מצדיק השחתת לוחות פרסום (שזה אפילו לא אמנות) ע"י חרדים בטענה שהפרסום הלא-צנוע "פוגע ברגשותיהם"?
2. יש בכל זאת הבדל בין שני המקרים שהבאת, וקשה לי להאמין שאתה לא רואה אותו בעצמך. מוזר לי גם שאתה מניח, מבלי לדעת את הפרטים, שמותם של קרובי הנרצחת (נדמה לי שיותר מאחד) היה מוצדק במסגרת המלחמה בטרור. האמנם? אולי הם היו ה"אזרחים שנפגעו במקרה"? אולי מישהו סתם התרגז עליהם ליד איזה מחסום ואנחנו פשוט לא שמענו על זה כי הם לא פעילי שלום יהודים אלא פלסטינים מושתנים?
3. בעיני טענתך קצת מוזרה. בכל סרט טלוויזיה שראיתי, מופיעה כתובית על "הדמיון לארועים אמיתיים... וכד"'. הסרט "משפט קסטנר" ודאי שלא התיימר לייצג את המציאות האובייקטיבית, ולכן קשה לי לראות איך תביעת דיבה נגד יוצרי הסרט הייתה מחזיקה מים. אאל"ט, קסטנר מוצג במשפט כמי שאינו צדיק תמים בכלל, ולכן השמת המלים בפיו היא לא ממש ראיה משכנעת (אם למשל היה מוצגת בסרט דמות המשחקת את חנה סנש, ובוגדת, אולי היה לך קייס. אולי).
4. לרוע המזל, המחנה הפוליטי "הנגדי" ‏1 מוותר על זכותו המלאה להשתשמש באמנות מכל סוג שהוא, ועובר ישר לאלימות פיזית (במקרה זה, השחתת המיצג).

1 פרט למאיר עוזיאל.
בשם האומנות 191212
1. הדיון והויכוח בנקודה זו כרגע אינם על מעשיו של השגריר, אלא רק על דעתו של גרבוז וחבריו שבשם האומנות וחופש הביטוי מותר לומר כל דבר ואפילו לשקר (ראה מקרה ג'נין ג'נין וההצגה קסנטר. כלומר, כשדברתי על המאמר של גרבוז דברתי על דבריו באופן כללי תוך ניתוק מכוון מהאירוע בסטוקהולם), כל עוד השלט "אומנות" תלוי עליו.
2. גם אם מדובר באזרחים שנפגעו במקרה עדיין לא מדובר בהריגה או ברצח מכוונים אלא במות כתוצאה מפעילות בזמן מלחמה כשמטרת הפוגעים לא הייתה לפגוע בהם. במקרה של המחבלת דובר על אח וזה הכל, ולא ידועות לי הנסיבות.
3. הפעם אני ממש מתפלא עליך (דווקא אצלך בניגוד לרבים מחבריך אני מוצא לא אחת דברי טעם, למרות שדעותינו מנוגדות.) בהפקה שבה מדובר לא הופיעה הכתובת "כל דמיון וכו' ", וגם לא הייתה צריכה להופיע. הדמויות הופיעו בשמותיהם האמיתיים, והכוונה הברורה והבלתי מוכחשת הייתה להראות דמיון.
4. אני מגנה גם אלימות פיזית כצעד של מחאה (במקרה של השגריר הוצאת התקע מהשקע זה לא בדיוק אלימות), ולעולם איני נוקט בה. לא ערכתי סקר השוואה בנושא זה בין ימין ושמאל, אך אם זה בכל זאת כך, הרי ההמלצה שלי היא בפרוש לנקוט בדרך אחרת. אז מה אתה רוצה ממני ?
בשם האומנות 191316
נתחיל מהסוף.
דומני שאני חייב לך התנצלות - מרוב זעם על דבריהם של אחרים בפתילים קודמים נדמה היה לי שגם אתה מצדיק את פעולת השגריר ולכן עניתי קצת באגרסיביות. אני מעריך את נכונותך להסביר את העמדה המדויקת שלך.
בהתחשב בכך, הויכוח בינינו מצטמצם מאוד, והופך בעיקרו לדיון סמנטי ולא חשוב, פרט לנקודה סביב "קסטנר", ובמקרה זה אינני יודע את הפרטים. בכל אופן, אם הדרמה התיימרה לייצג את הארועים האמיתיים סביב משפט קסטנר, דומני שהייתה זו זכותם המלאה של יורשי חנה סנש להגיש תביעת דיבה על הפגיעה בזכרה (עם זאת, אלע"ד). מצד שני, בספר "אבנר ברנר" מאת דרור בורשטיין מופיעה דמות בשם "ישעיהו לייבוביץ"', אך בתחילת הספר מצהיר המחבר שעל אף קווי דמיון בין הדמות לבין לייבוביץ', הרי שהדמות היא בדיונית ואין ללמוד מכל הנאמר עליה דבר על לייבוביץ' האמיתי. האם שימוש בדמות היסטורית ביצירת ספרות/אומנות תוך הבהרה כזו היא בעינייך לגיטימית?

לסיכום, לגבי הנקודה האחרונה, חשוב לי לומר שוב, שבעיני עקיצות והתקפות, אפילו חריפות, על האומנות, נושאי דגלה, או כל משנה פוליטית שחלק מהאמנים עשויים לדבוק בה, הן בעיני פעולות לגיטימיות ואף מבורכות. או בקיצור: לך על זה.
בשם האומנות 191368
על הידיעה הזאת הגבתי בשתי תגובות. בעצם אני הייתי זה שיזם את פרסום הידיעה, כדי לכתוב את התגובה הראשונה תגובה 191026. תגובה זו לא זכתה לשום התייחסות, ולא פתחה פתיל תגובות, ואליה אחזור בסוף דבריי.

התגובה השנייה שפתחה פתיל זה באה כתגובה למאמר של יאיר גרבוז ב ynet ולא התייחסה כלל למעשהו של השגריר. הנושא שרציתי להעלות בה היה עטיפה של מעשים בלתי נאותים בעטיפה של "מעשה אומנות" כדי להצדיק כל פגיעה, בתנאי שאינה פגיעה פיזית.
בעצם, באומרך שלמשפחת של חנה סנש הייתה עילת תביעה על דיבה, למרות שיוצר הסדרה צעק בקולי קולות שמדובר באומנות, ולכן אינו מחויב לאמת (נדמה לי שהמשפחה אכן תבעה, אך תביעתה נדחתה ע"י בית המשפט), הסכמת עמי שהשלט "אומנות" אינו יכול לטהר כל דבר, ולכן באמת אין מקום לויכוח.
בעניין זה אומר יותר מכך: כשאני בא לדון עם מוצג מסוים או אמירה מסוימת פוגעים או לא פוגעים, לא אכפת לי בכלל אם יוצרם קורא לזה אומנות, והשיפוט שלי הוא באמצעות פרמטרים אחרים.
היה כאן דיון בסרט "ג'נין ג'נין". איני יודע אם השתתפת בדיון הזה (וקשה לי כרגע לבדוק, כי המחשב שלי בתהליך גסיסה ממושך שאולי יסתיים ביום שישי לכאן או לכאן) . בכרי אמר שהשקרים בסרט הם "אומנות". או "האמת שלי". לדעתי מדובר בדיבה שעליה ראוי היה להיענש בדיוק מאותן סיבות שקשורות בסרט "קסטנר".

התגובה הראשונה שלי תגובה 191026 שכותרתה "שתיקה כהודאה. צעקה כאי הודעה.", התייחסה לתגובת השגריר בהנחה שבמצג הייתה באמת פגיעה. כשכתבתי את הדברים לא הייתי בטוח בצורה מוחלטת אם ההנחה הזאת הייתה נכונה, אבל הסברתי למה סביר להניח שמדובר בהנחה נכונה, לא כל כך בגלל המצג עצמו, אל בעיקר בגלל הרקע של ה"יוצר".
היום שמעתי ברדיו ראיון עם מומחית לתרבות השבדית הנוצרית, וראיון זה חיזק בי את המודעות שמדובר בפגיעה ממשית מתוכננת באופן קפדני, ושדברי ההכחשה של יוצר המצג היו דברי הטעיה צבועים. המומחית הייתה בטוחה בכך שדובר בפגיעה מכוונת משום שהמושג "שלגיה" בתרבות השבדית מדבר על מישהי שנמחל לה לחלוטין ושהיא צחה כשלג. אין ספק לדעתה שהיוצר היה מודע לסמל הזה בתרבות השבדית, ושהתכוון לכך שה"צחות" הזאת תחלחל לתוך כל אחד מהצופים ששייכים לתרבות הזאת.
בשם האומנות 191372
בג''צ דחה את העתירה של משפחת סנש כי בג''צ לא אוהב לתפקד כצנזור של השידורים. מצד שני הם המליצו להוציא מהסדרה את שני המשפטים הפוגעים והיוצרים הסכימו.
בשם האומנות 191379
אני מודה לך על המידע.
בעצם, אני זוכר משפט פוגע אחד ומסתבר שהיה עוד אחד, ובג''ץ הכיר בכך שמדובר בפגיעה. כלומר, לא כל ''אומנות'' מותרת אפילו אליבא דבג''ץ ה''נאור'' שלנו.
מאידך גיסא, לדעתי היה כאן גם מקום לענישה ולפיצוי בגין הוצאת דיבה והייתי שמח מאד לו היוצרים ורשות השידור בראשם היו לפחות משלמים קנס כבד וגם פיצוי למשפחה הנפגעת.
בשם האומנות 191227
אכן יש להגדיר ממתי אלמנט הפגיעה באחרים הופך קריטי כל כך, עד כדי שהוא מבטל את זכותו של האדם לחופש (לעשות כרצונו, להתבטא כרצונו, וכו').

זכותו של האדם לחופש נשללת ממנו אם למשל הוא שולל את החופש של האחר לחיות (כלומר מנסה לרצוח). אני מניח שזה מוסכם. זכותו של האדם לחופש נשללת אם למשל הוא רב קיצוני שמחנך בבית המדרש להרוג ערבים. גם אם הטפתו זו לא תגרום באופן ישיר לרצח שכזה (וגם אם ניתן להיווכח אמפירית שתלמידיו אינם יוצאים מיד לאחר ההטפה לבצע את זממם, גם אז חובה עלינו מבחינה מוסרית לשלול ממנו את זכותו להטיף כך, למרות שבכך יופר חופש הביטוי שלו).

אך מה יקרה אם אותו רב יתן לגיטימציה, חלקית או מלאה, לרצח של פלסתיני חף מפשע ע"י יהודי שאחד מבני משפחתו נהרג בפיגוע? האם אז זה יפסיק להיות בגדר הטפה לרצח?

באותה מידה עמידתו של המיצג חינכה לרצח ולכן חובתו של השגריר (או כל אדם אחר) למנוע את אפשרות ההטפה הזו, גם במחיר (המודע) של חופש הביטוי.
בשם האומנות 191317
באיזה מובן נתן המיצג "לגיטימציה" לרצח? הפרשנות הנראית בעיני סבירה היא זו שהעליתי לעיל: המיצג מביע רתיעה וסלידה ממעגל האלימות כולו, מהפעולות האלימות של *כל* הצדדים, ובפרט מעורר בנו סוג של גועל על שלוות נפשה של המחבלת.
בשם האומנות 191547
פרשנותך אפשרית, אך איננה מובנת באופן ישיר לרוב האנשים. רובם מבינים שהמחבלת "הובלה", מכורח הנסיבות, לעשות מה שעשתה.

רובם גם מבחינים שם באלמנטים של אמפתיה והזדהות. ומתי תתכן אמפתיה למעשים? רק אם הם מוצדקים מצד איזשהו אספקט מסוים לפחות.

אך האספקט הזה כשלעצמו מחנך לרצח, או לפחות מצדיק אותו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים