בתשובה לגילית, 27/01/04 10:36
הגדרות אינן משתנות? 193738
מעצם היות כל שפה חיה יצור דינאמי, גם למושגים בה יש נופך דינאמי והם משתנים, מתרחבים, מצטמצמים ולעיתים אף מקבלים משמעות הפוכה ב - 180 מעלות השכם והערב.
אין דבר כזה "ההגדרה הזו כבר תפוסה" – אם מחר התפתחות שפתנו תראה שיותר שימושי למשל לבטל כליל את מושג היהדות, נניח כי כולם יטענו כי אינם יהודים, הרי שזו תהא עיקשות חסרת טעם לומר כי אינם יכולים לעשות זאת, שכן מרגע שהמושג יהפוך ל-obsolete, לא יהא אף יהודי. אם נרחיב את הטיעון הנ"ל לאידיולקטים ספציפיים, הרי בהחלט ייתכן שבאידיולקט הפרטי שלי למושג "יהודי" יש משמעות מוגבלת ביותר, שאינה תקפה לגביי.
הגדרות אינן משתנות? 193794
אחד המאיירים הישראלים שנוהג לפרסם את הקריקטורות שלו על דפי העיתון "ידיעות אחרונות", סיפר בראיון שערך עו"ד משה גורלי לעיתון "הארץ", איך שפעם הוא אייר לטורו השבועי של הסופר מאיר שלו את הרב המקובל יצחק כדורי עם האף הבולט שלו; ו - האיור נפסל על הסף, בדיוק בשל הנקודה שהעלית.
שווה בנפשך שהעם היושב בציון רגיש להרבה ניואנסים אנטישמיים שחקוקים בזיכרונו הלאומי-ההיסטורי.
שאלה ודיעה. 194065
מותר בכלל לצייר/לאייר (או לפסל) על-פי דתך?
ולגבי הנקודה שלך - וודאי שהיו וישנן הרבה רגישויות.
עם אבי, שנולד בליל הבדולח, וזיכרונו מהשואה כילד ממש קטן הוא מאוד מעומעם, עדיין איני יכול לנהל כל שיחה שבה המילה "נאצים" או "היטלר" מופיעה, ואני לא אזכיר את הוויכוחים שהיו וישנם לגבי וואגנר, שטראוס, היידגר ואחרים (שלי אישית לא היו עם אבי, שכן הוא מיד מסיט את נושא השיחה).
מצד שני, דעתי שלי היא שחייבים לפתוח נושאים כאלה לדיון על-מנת להשתחרר מטראומות עבר במקום להעניק להם איצטלה דמונית. להיתקע בעבר ולא ללמוד כלום זו הדרך הכי טובה לשחזר את העבר. ולאכול או לא לאכול חזיר בגלל שאיכרים בורים ורעי-לב השתמשו בזה כאמצעי לניגוח, זה בדיוק לתת לאותם בריונים להחליט בשבילך רגשית במקום שתחליט בעצמך כיצד נכון לך לנהל את חייך באופן בלתי תלוי בהם.
אומנות דתית והחזיר בהיסטוריה היהודית 194245
תשובה: על פי ההלכה היהודית מותר לצייר. לדעת המקובלים (על פי הזוהר), אסור אפילו להצטלם. ומאחר וההלכה לא כדעתם המחמירה, יש אומנים וציירים ופסלים ומאיירים שומרי תורה ומצוות קלה כבחמורה. חלקם יצא לי להכיר אישית במסגרת עבודתי כעיתונאי ועורך. בודדים שבהם, דוגמת יוסי רוזנשטיין ואחרים, מחמירים על עצמם ואינם מציירים פני אדם. העיתונות הדתית ואחותה החרדית, מלאה בעבודות אומנות ובאיורים יפים. אתה מוזמן לעלעל בין דפיה, ללא חשש לפרימיטיביות סטריאוטיפית. רק לפני שבוע קראתי ב"מוסף הארץ" כתבה על פסל חרדי. למזלי שמרתי את הלינק:
אני בהחלט מסכים שעלינו, היהודים למודי הסבל והטראומות הטראגיות בהיסטוריה האנושית, לנהל את אורח חיינו העכשווי בשיחרור מסוים מצילה של האנטישמיות הארסית, ובוודאי שלא להעניק לה איצטלה דמונית. אלא שמקרה החזיר, הוא מקרה שונה מהסיבה הבאה:
מה היתה התגובה הציבורית לוּ קיבוץ מסוים היה מקים מפעל לייצור עניבות וסרטים, סמלים וחולצות, המעוטרים ב...צלבי קרס? האם לא היתה קמה זעקה? האם לא היו מתלוננים על חוסר הרגישות, על הפגיעה ברגשות נפגעי הנאצים ועל רמיסת הכבוד הלאומי? האם מישהו היה מעז להעלות את הרווח הכספי כטיעון להצדקת הפעילות הכלכלית של המפעל המשגשג? והרי תחת הסמל של צלב הקרס שחטו "רק" 6 מיליון יהודים ואילו תחת דגלו של מה שמסמל החזיר שחטו עשרות מליונים, כולל אותם ששת מיליונים, שללא מסורת של אנטישמיות נוצרית לא היתה כל אפשרות שאומות שלמות תסייענה בשחיטתם! (ראה את ספריו של הפרופ' דניאל יונה גולדהגן, במיוחד זה האחרון באנגלית, המוכיח את הקשר מבחינה היסטורית).
מאחר וניכר מדבריך ששומו שמים: "איכרים בורים ורעי-לב השתמשו בחזיר כאמצעי לניגוח היהודים", ברשותך, אביא בפניך כמה עובדות היסטוריות.
לפני כאלפיים שנה, בימי חורבן הבית השני, אמרו החכמים: "ארור האיש שיגדל חזירים בארץ ישראל". קללה זו נאמרה בעקבות מעשה שהיה: בשעה שצרו הרומאים בהנהגת טיטוס על חומות ירושלים, הגיעו הנצורים להסכם עמם שימכרו להם כבשים לקורבנות התמיד, וכך היה ההסדר: היהודים היו משלשלים מהחומה סל מלא דינרים, והרומאים היו שמים בו כבש. היה שם חכם יווני זקן שאמר להם: כל זמן שאתם מספקים ליהודים כבשים, לא תוכלו להם. שאלוהו, ומה נעשה? יעץ להם: הניחו להם חזיר. למחרת הניחו הרומאים חזיר במקום הכבש, וכשהעלוהו נעץ החזיר ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: "ארור האיש שיגדל חזירים בארץ ישראל" (בבא קמא פב: ע"א).
הסלידה המוחלטת מהחזיר עד כדי קללת מגדליו מקורה באירועים היסטוריים טראגיים לאומה היהודית. במסע הכיבוש, כפיית ההתייוונות ועבודת האלילים על עם ישראל לפני כאלפיים ומאתיים שנה, השתמש אנטיוכוס אפיפנס בחזיר – קלגסיו שידלו וכפו יהודים להביא חזיר כקורבן לאלילים (ספר מכבים א, א: מו). עד שקם מתתיהו בן יוחנן הכהן והרים את דגל מרד המכבים (החשמונאים) על היוונים הכובשים.
ספר המכבים מספק המחשה ברורה עד כמה נחשבת אכילת הבשר הלבן לחטא: "וכאשר ראה אותו אנטיוכוס אמר: בטרם יתחילו לענותך, זקן, איעצך שתאכל מבשר החזיר למען תינצל … כי מדוע תיגעל נפשך באכילת בשרו הטוב של בעל חיים זה, אשר סיפק לנו הטבע בטובו? … ואחרי אשר הסית העריץ בדרך זו לאכילת בשר אסור ביקש אלעזר רשות הדיבור וכאשר קיבל את הרשות החל לדבר לפני העם לאמור: אנטיוכוס, בהיותנו מאמינים כי עלינו להתנהג לפי התורה הא-לוהית חושבים אנחנו כי אין אונס חזק יותר מן המשמעת לתורתנו ולכן סוברים כי אין לעבור עליה בשום פנים ... לעומת אלה הכן את האופנים ונפח את האש ביתר עוז ולא אחוס על זקנתי עד כדי הפר ברצוני את תורת האבות" (מכבים ד: ה).
ילדי ישראל במשך כל הדורות חונכו על גבורת הנפש וההקרבה העצמית של אלעזר הזקן שהקיא את בשר החזיר שנתחב לפיו בכוח, מסר את נפשו לעינויים עד שהלך לעולמו (מכבים ב, ו: יח-לא); כמו על גבורת הנפש של חנה עם שבעת בניה, שמסרו נפשם על קידוש השם ולא ניכנעו לאנטיוכוס העריץ, לעינוייו ושידוליו לאכול מבשר קורבן החזיר שלו (מכבים, ב, ז: א-מב).
גם בימי האינקוויזיציה בספרד במאה ה-‏15, כפו הנוצרים שמד על היהודים – והסימן החיצוני לכך היה אכילת בשר חזיר. האנוסים נקראו אז "אוכלי חזיר". אנוס, במקור הצרפתי Marrane, שפירושו בספרדית "חזיר". בספרד ובפורטוגל השתמשו במונח המשפיל הזה החל מראשית המאה ה-‏15, כדי לציין יהודים מומרים וצאצאיהם. "מראנוס" (חזירים) היה הכינוי שנתנו הספרדים ליהודים האנוסים. (על פי אנציקלופדיה "אוצר ישראל" ו"האנציקלופדיה העברית", ערך 'אנוסים').
החזיר הפך במהלך ההיסטוריה היהודית לסמל של מיאוס – לסמלה של אדום, לסמלה של הנצרות, וממילא של האנטישמיות הנוראה שזו הביאה בכנפיה. מסורת ישראל הסתייגה במשך אלפי שנים בשאט נפש מן החזיר המסמל את "אדום" (ויקרא רבה: יג) ודימויו לממשלת רומי (סוטה מט: ע"ב). שכן סמלו של הלגיון העשירי של טיטוס שהחריב את בית המקדש, היה חזיר (ילקוט שמעוני על תהלים, תת"ל).
אומנות דתית והחזיר בהיסטוריה היהודית 194323
כן אבל.
כיום (כמו גם בעבר) יהודים חיים בקרב אנשים בעלי אמונות שונות משלהם, ומאז המאה ה - 19 (וכמה נסיונות אמיצים קודם לכן), אף בקרב אנשים חסרי דת כלל (אלא אם אלוה-י הממון של מרקס, (שייחס אותו דרך אגב לאלו-הי היה-ודים) נחשב לסוג של דת בעיניך). הטיעון ההיסטורי שלך (בהנחת נכונות הפרטים) לפיו בגלל שמשהו שימש בתקופה מסויימת ובקונטקסט מסויים לדבר כלשהו, אז מכאן ואילך, וללא קשר לכך שכל האנשים שעשו זאת בעבר, וברובו גם דיעותיהם, כבר מתו או אינן רלוונטיות לקונטקסט הנוכחי, לא נראה לי נכון. בני-אדם יוצרים לעצמם את הסמלים, ובני-אדם יכולים להחליט לשנות אותם, או אף לחיות בלעדיהם. התפיסה שאני יהודי כי ככה אתה (או דתך) קובעים, היא בדיוק ליייצר סמלים (ומבני-אדם). ברגע שכל החיים והמשמעויות מקוטלגים לתוך סמלים קשיחים והגדרות, הרי די ברור שיהיו "טובים" ו-"רעים", "יהודים" ו-"גויים", "עליונים" ו-"נחותים" וכדומה. האני המאמין שלי, אפילו לגבי הדבר הכי סמלי שיש, השפה עצמה, היא שיש הרבה גווני אפור, עמימות, פרשנויות, ושזה מה שהופך את החיים לדינאמיים, מעניינים וראויים לחיותם כאדם, ולא המשמעויות הלכאורה קיימות מראש, לתוכן אנו לכאורה מחוייבים להיוולד ולחושכן לפעול.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים