בתשובה לל.ב.פ., תל אביב, 14/02/04 17:23
197444
למה שזה יאמר *לזכותך*?
197478
כי פדיחה, כל כך הרבה זמן לא ללכת לתיאטרון, לא?
למה פדיחה? 197533
וזו שאלה אמיתית.

אני למשל, לא אוהבת תיאטרון, ולא נהנית מהצגות. אז מה? פדיחה שאני לא הולכת? יש איזה אידאל שאני לא עומדת בו?
למה פדיחה? 197598
כן, אבל אני כן אוהבת תאטרון, ומאד נהנית מהצגות. אני לא הולכת מתוך חוסר כסף (כי כל גרוש פנוי יוצא על ספרים ) ובעיקר מתוך עצלות. לכן הפדיחה. שאני בטטה מדי בשביל לעשות משהו תרבותי שאני נהנית ממנו.
אני לא אוהב ירקות 197843
נראה לי קשה להצהיר הצהרה כה גורפת. ישנם למשל, מעט מאד סרטים שאני נהנה מהם (נניח, 0.1 אחוז מהסרטים המופקים ומופצים, מן הסתם פחות). האם עלי להחליט שאינני אוהב קולנוע?
אני לא אוהב ירקות 197859
גם אני לא אוהבת תיאטרון, למרות שהיו הצגות (ומחזות, בקריאה) שנהניתי מהם מאוד. הטיעון הפופוליסטי שאני מגייסת לטובת העניין הוא "הם כל הזמן צועקים וזה עושה לי כאב ראש". הטיעון הפופוליסטי השני הוא "אני לא מסוגלת ליהנות, כואב לי על השחקנים כשאני יודעת שזו הפעם ה-‏200 שהם מבצעים אותו מונולוג".

אבל בעצם, זה מפני שהניואנסים של הקולנוע מדברים אלי הרבה יותר. מעדיפה להבחין בקלוז אפ, לשמוע את הלחישה, להתרשם מתנועת מצלמה וגם להיחשף לוויזואליה מרשימה יותר בדרך כלל.
אני לא אוהב ירקות 197860
אני דווקא אוהב תיאטרון (מה שמזכיר לי שאני צריך לחדש את המנוי שלי). אני מוצא שהמגע הבלתי אמצעי עם השחקנים מדבר אלי הרבה יותר מאשר סצנה שצילמו אותה פעם ועוד פעם עד שהבמאי החליט שהיא מספיק "טבעית" (קצת סותר, לא?). בשל כך הפסקול של ההצגות נתפס בעיני כמעושה - הוא שונה כל-כך מהקול הטבעי של השחקנים.

אפרופו תיאטרון, הנה הצעה לכל מחזיקי ה"מנוי פתוח" לסוגיו, שיושבים ביציע: הזמינו את הכרטיסים רק יום-יומים לפני ההצגה שאתם רוצים ללכת אליה - תמיד יש את מי שמבטל כי בדיוק קרה משהו, ואז תוכלו לזכות במקומות טובים למדי באולם.
אני לא אוהב ירקות 197862
לא הייתי אומרת "טבעית" - הייתי אומרת "אפקטיבית". קראתי איפשהו שלשחקני קולנוע אין מה להיות מוטרדים מאיכות המשחק שלהם בסצינה, כי ממילא הבמאי חושב באותו זמן על פנס התאורה, או על ספר שמונח על השולחן מאחוריהם. הקולנוע הוא כבר מזמן לא המדיום הכי "טבעי" ‏1 בעולם, ולא יודעת אם הוא היה כזה אי פעם. אבל כשאני כבר נשאבת לסרט, שאלת הטבעיות לא מטרידה אותי.

1 השחקן הכי טבעי בקולנוע אי פעם הוא התינוק של משפחת לומייר, כפי שהונצח ב"ארוחת התינוק".
אני לא אוהב ירקות 197880
1 לא, הכי טבעי זה יוסוף אבו-וארדה, בתפקיד רב וראש ישיבה ב"קדוש" :-). סרט איום, לדעתי (אבל אבו-וארדה דווקא משחק שם בערך הכי טוב, באמת).
אני לא אוהב ירקות 197890
נראה לך? :-)

אגב, מצאתי לינק:

אני לא אוהב ירקות 197902
כן, רואים שהתינוק משחק ממש טוב.
אכן, קולנוע. 214002
ואם תורשה לי מעט פירסומת עצמית:
אכן, קולנוע. 214032
רשימות זה תחביב נחמד. עם דירוגים, לעומת זאת, יש לי בעיה. קשה לי להבין את הרציונל מאחורי הדירוג שהכנת, שמערב קלאסיקות הוליוודיות עם "סרטי התודעה" של שנות התשעים (ממנטו ומועדון קרב), סרטי "הזעם החברתי" משנות השבעים (קן הקוקייה) יחד עם סרטי אנימציה(!). אם סרטי אנימציה נכללים בדירוג, איך יש להתייחס לפרמטר של רמת המשחק? או שלא התייחסת אליו?

אפשר להבין את הרשימה שלך כרשימת העדפות אישיות, מה שמסביר למה טרנטינו מופיע בה 4 פעמים, ואילו חברים יקרים כמו וילדר, לוביץ' וג'ון פורד, שהיו יכולים לתרום כמעט כל סרט שעשו לרשימת הקולנוע המופתי, מופיעים בתת-ייצוג (ואיפה פרנק קאפרה?). אבל עדיין, לי לא ברור איך אפשר לסדר סרטים שונים כל כך זה מזה באותו דירוג. אפשר להשוות את "כלבי אשמורת" ל"ספרות זולה" או ל"ממנטו", אבל אי אפשר להשוות את "ספרות זולה" ל"במבי". הז'אנרים פשוט שונים מדי, זה לא אותו קולנוע.

ניטפוק אחרון: נדמה לי ש"מי ירה בפסנתרן" של טריפו נקרא בארץ "אל תירו בפסנתרן" (במקור בכלל קראו לו "תירו בפסנתרן", אבל המפיצים אצלנו התעקשו שאסור לו למות).
אכן, קולנוע. 214036
כפי שאמרת, הרשימה היא רשימה של העדפות אישיות ומכיוון שאני בעל טעם אקלקטי נכללים בה סרטים מסוגים שונים. יש גם כמה סרטים של ווילדר ואפילו שניים של ג'ון פורד (ברשימה האירית). לעומת זאת לוביץ' ופראנק קאפרה הם לא כוס האייריש קופי שלי. מטרת הרשימה היא ריכוז כל הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים וסידורם. הדירוג נקבע על סמך תפיסתי עד כמה מושלם הסרט, כלומר מידת הקוהרנטיות והמורכבות שלו (בעיקר במובן העלילתי, לא במובנים של מבקרים ואניני קולנוע). מבחינה זו ניתן ''לערבב'' סרטים מסוגים שונים. (וגם ברשימות של מבקרים ואנשי מקצוע או דירוגים עפ''י טעם הקהל יש עירובי סיגנונות שונים.)
אכן, קולנוע. 214041
יש לי בעיה עם כל דירוג כזה של סרטים (ואלבומי מוזיקה), ולא רק עם הדירוג שלך. לא ברור לי איך אפשר לטעון שאייריש קופי טוב יותר ממיץ תפוזים או ההפך.

אגב, אם מורכבות וקוהרנטיות עלילתית הן הפרמטרים המועדפים שלך, איך זה ש"חלף עם הרוח" מנצח את "ממנטו"? ולמה לא "גילדה", למשל?
אכן, קולנוע. 214049
אני כללתי את חלף עם הרוח ברשימה? אני ממש לא סובל את הסרט הזה, וגם גילדה הוא לא לטעמי.
אכן, קולנוע. 214050
סליחה, סליחה - קזבלנקה.

(הבלבול שלי עם ''חלף עם הרוח'', כנראה מפני ששניהם סרטים מצוינים בדרכם, שהצליחו מאוד בזמנם, אבל מככבים בראשי ''הרשימות הנצחיות'' הללו יותר ממה שראוי להם).
אכן, קולנוע. 214101
"חלף עם הרוח"? סרט מצויין? ממתי? מגלומני, מרשים ויזואלית (לפעמים), ארוך הרבה יותר מדי, ערוך ברשלנות (אם בכלל), ובעיקר מאד מלא מעצמו, ובלי הצדקה משמעותית.
"קזבלנקה", לעומת זאת, מושלם.
תמיד רציתי לדעת 214123
איך יודעים שסרט "מלא מעצמו"? איך זה בא לידי ביטוי? מה זה אומר בכלל?
תמיד רציתי לדעת 214167
בעיני, זה מתחיל בשלב טרום-ההפקה ונמשך הרבה אחרי, כשהבמאי והמפיק (או במקרה הזה, ארבעת הבמאים והמפיק), אומרים לעצמם בשביעות רצון מוגזמת שהם יוצרים יצירת מופת.
תמיד רציתי לדעת 214173
זה נהדר, אבל אני, צופה תמים ומסכן, בא לסרט מבלי שאשמע כלום על הבמאי, המפיק, והכוונות הזדוניות שלהם. איך אני יכול לראות את מה שאתה מדבר עליו בסרט עצמו? החיוך הזדוני של רט רומז "תראו תראו, אני יצירת מופת"?
תמיד רציתי לדעת 214175
אין אלגוריתם, אבל כמו בזיהוי ספאם או טקסט קראנקי יש שלל סימנים מחשידים לסרט שמחשיב את עצמו מאוד: אורך החורג משמעותית מהמקובל; שתיקות ארוכות (סרטים ישראליים מתמחים בזה); צילומי-נוף איטיים ומהורהרים; מחסור חמור בהומור, ולו דק; גיבורים הנושאים עיניהם אל-על ונואמים נאום נרגש (היום זה כבר פשוט לא יכול לקרות, אבל לסרטים של פעם זה סימן בסדר); ובטח יש עוד.

כמובן שסרט יכול "לחטוא" בכל אלה ולהיות נהדר. כאמור, אין אלגוריתם.
תמיד רציתי לדעת 214183
הממ, אולי יש בזה משהו, זה די קולע ל''סולאריס'' של סודרברג, שאני מניח שלא כיוונת אליו. זה לא בהכרח מה שאני אישית קורא לו ''סרטים מלאים מעצמם'', אלא יותר לכיוון של ''סרטים 'אומנותיים'''.
תמיד רציתי לדעת 214170
תוך הזדהות עם דעתה של ל. על הסרט‏1, אנסה לענות לפחות על השאלה השלישית: זה אומר שוויצריות, שביעות רצון עצמית, מחשבה שמה שאתה עושה הוא רב-ערך. שתי השאלות הראשונות שלך (בערך אותה שאלה, לא?) הן קשות בהרבה, וגם ל. מעלי לא ממש ענתה עליהן (בהנחה שאין לך מכשיר קריאת מחשבות של במאים מתים); זה כנראה מתחיל בתחושה אינטואיטיבית, שאם רוצים אפשר לנסות לעגן אותה בתכני הסרט, אבל זה דורש עבודה.

1 "חלף עם הרוח"; לעומת זאת אני מסכים עם ברקת על "קזבלנקה".
תמיד רציתי לדעת 214174
תראה, לדעתי האישית, אין הרבה רע בלחשוב שמה שאתה עושה הוא רב ערך - אני אישית מעדיף לראות מה עשו אנשים שייחסו חשיבות לדברים שהם עשו, מאשר אנשים שאמרו "אני עושה חרא, אני עושה דברים גרועים, מה אכפת לי?"

כמובן, הבעייה מתחילה כאשר אותה שביעות רצון, ואותה מחשבה שאתה עושה דבר בעל ערך מופנית לדבר חסר ערך. אלא שזה לא מסביר למה הסרט חסר ערך, שזו בדיוק השאלה האמיתית כאן. כשאד ווד (נניח) מתלהב מהסרטים האוויליים שלו וחושב שהם יצירות מופת, הבעייה בסרטים היא לא ההתלהבות שלו, אלא שהסרטים, מה לעשות, גרועים. גם בסרטים שללא ספק נופחו מעבר לכל פרופורציה, כמו מאטריקס ושר הטבעות - הבעייה היא לא בכמה שהסרטים מלאים מעצמם, אלא בכשלים (בעיקר העלילתיים, לדעתי) שלהם. הבעייה ב*במאים* היא אולי שהם מלאים מעצמם, אבל זה הדבר האחרון שיפריע לי בסרט.

אשמח אם תיתן לי שמות של חמישה שישה סרטים אקראיים שלדעתך הם יצירות מופת, ומעניין האם הבמאים של כולם חשבו שמה שהם עושים הוא לא רב ערך ולא היו שבעי רצון מעצמם.
תמיד רציתי לדעת 214180
ג'ק קלייטון (קרוב רחוק, מה שהניע אותי לקרוא את הביוגרפיה שלו) לא היה שבע-רצון מאף סרט שעשה. אולי בגלל זה הוא עשה מעט מאוד סרטים, אבל חלקם נחשבים למדי (Room at the Top, The Great Gatsby, The Lonely Passion of Judith Hearne, Memento Mori).

יוצרים רבים לא נוטים לצניעות דווקא, ומן הסתם לא סבורים שכל יצירתם חסרת-ערך. אבל חלק ניכר מהם ביקורתי מאוד גם כלפי יצירתם שלהם. אני בטוח שיש הרבה דוגמאות ליוצרים נודעים שלא היו "שבעי-רצון מעצמם" - למעשה, שביעות-רצון עצמית לא מתלבשת על הרבה מהיוצרים הגדולים שעולים בדעתי, בייחוד אלה מהסוג המיוסר.
תמיד רציתי לדעת 214185
תראה, אם ''שביעות רצון עצמית'' פירושה ''תראו, תראו, אני מושלם, אין מה לתקן בסרט שלי'', אז אתה צודק, אבל אני חשבתי ש''שביעות רצון עצמית'' פירושה ''עשיתי משהו טוב מאוד, אני מרוצה, למרות שברור שתמיד יש מקום לשיפור''.
תמיד רציתי לדעת 214247
כמובן, אין רע ביוצרים שחושבים שמה שהם עושים הוא רב-ערך, אין בהכרח רע גם בכך שהדבר יתבטא ביצירות, וסביר שהרבה מיצירות המופת בהיסטוריה הן כאלה.

בעצם לומר "מלא מעצמו" הוא לומר "חושב שהוא רב-ערך", בצירוף לאמירה ערכית שלילית על כך. כמו ש"אמיץ" ו"פזיז" אומרים בערך אותו דבר מבחינת ניתוח המציאות, אבל אחד מהם נותן לתיאור ערך חיובי ואחד שלילי.

נכון שאם אנחנו מאוד מעריכים יצירה, וחושבים שהיא באמת רבת-ערך, לא יפריע לנו שגם היוצר חושב כך; אולי בכלל לא נשים לב. אבל אם היצירה נראית לנו חלשה, פער כזה כן עלול לקפוץ לעין. ולמעשה, זה אפשרי גם אם היצירה בינונית, ואפילו סבירה.

השורה התחתונה היא, אכן, ש"חלף עם הרוח הוא מלא מעצמו" הוא לא הסבר למה הוא סרט חלש; בערך ההפך: הוא סרט (די) חלש, ולכן קופץ לעין שהוא מלא מעצמו; ואין לי הסבר מיידי למה הוא די חלש.

אבל אם יצירה מבטאת תחושת רוב-ערך, אולי נטל ה"הוכחה" אינו על המקטרג - להראות שהיא חלשה - אלא על היוצר והמסנגר - להראות שבאמת יש בה ערך רב. הסבירו לי אתם (אנשי-קש יקרים) מה דגול כל כך ב"חלף".

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים