בתשובה לגיל לדרמן, 26/02/04 23:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שוב, אני חושב שניתן לסכם את עמדתך בכך שהמנגנונים של כלכלת השוק אינם מספקים איזשהו צדק אבסולוטי ופותרים את כל בעיות האנושות. אני לא חושב שתתפוס אותי או את פרידמן אומרים משהו מעין זה. מה שאתה אומר איננו מפריך בשום צורה את הטיעון שבאמצעות הכסף שביידנו אנחנו יכולים לבטא את רצונותינו ואת סדרי העדיפויות שלנו והמסרים האלו עוברים, באמצעות המחירים, אל אותם אלו שיכולים לספק את רצונותינו ולהפנות את המשאבים לכיוון זה או אחר. פרידמן מביא את הטענות שהוא מביא בעיקר כנגד האלטרנטיבה של תכנון ריכוזי (ונדמה לי שאינך בין המצדדים בשיטות מעין אלו). זהו איש קש. האם יכולתו של בעל שקל להשפיע קטנה משל בעל מאה שקלים? כן ולא. כפי שציינת, לכולנו צרכים בסיסיים זהים. במובנים של הצרכים הבסיסיים, בעל מאה שקלים שקול כנגד מאה בעלי שקל אחד. אם ניתן להשיג מזון ומקלט באמצעות שקל ייתכן שעבור בעל המאה יפותחו שירותים מופלאים שמספקים את הצרכים בפאר ובהדר בעשרים שקלים, אבל מאה בעלי השקל הבודד הם עדיין קהל לקוחות פוטנציאלי שמשתלם לשרתו. כדי להשיג את השקל, צריך לעבוד. בעייתם העיקרית של הבדווים היא העובדה שהם עדיין אינם משולבים בכוח העבודה. הם עדיין לא משחקים את המשחק. זאת נובעת משום שאורח החיים הקודם שלהם איננו אפשרי יותר במצב בו יש גבולות בין מדינות (ודבר דומה קורה באפריקה). העולם משתנה, וגם הבדווים יאלצו להשתנות ולהכנס למשחק. תיאורך את אפסות האדם הקטן מול רשעות עולם העסקים הקר היא אמנם נוגעת ללב אבל אתה כמובן אינך מזכיר את האלטרנטיבה. החוק הוא הרבה יותר שרירותי ודרקוני. לשוק יש כללים פשוטים. אתה עובד, מקבל כסף ועם הכסף אתה יכול לקנות את מה שנחוץ לך. לשוק לא אכפת אם אתה הודי אינדונזי או בדווי. לכסף אין ריח. המקומות היחידים בעולם בהם יש רעב בקנה מידה גדול הם אותם מקומות בהם לא ניתן להמיר עבודה בכסף (ולא המעט שבמעט). מקומות כמו אפריקה למשל. הדרך לקידומם היא ברורה. חבל שמחנה ה"קדמה" איננו מבין זאת ועושה ככל שביכולתו למנוע את ההתקדמות הזאת. באשר לכוח הכפיה, אתה מבלבל בין תנאים חיצוניים (אובייקטיביים) ובין תנאים מעשי ידי אדם. הכוח שכופה כל האינדונזים לעבוד במפעל נייקי איננו נייקי. מה שהופך את מפעלי נייקי למקור משיכה הוא האלטרנטיבות. האינדונזים היו יכולים להמשיך באותה דרך בה הלכו בכל אלפי השנים לפני בואה של נייקי לעולם. עבודה קשה בשדה, כל היום, כולל ילדים, נשים בהריון וזקנים. אתה מעוניין להפעיל על נייקי את *כוח הזרוע* כדי לאלץ אותה להעסיק את אותם אינדונזים בתנאים שנראים לך הגונים יותר. (מה שכמובן ישיג את ההיפך מכך אבל אין לזה קשר לחוסר התוקף המוסרי של המעשה). אני מציע שנעזוב את עניין הגדרת ה"אזרח" משום שהיא באמת לא נוגעת לנושא הליבה שהוא *מהן* זכויות האזרח ולשם מה צריך בכלל את המדינה. ההבחנה שאני עושה בין החלטות "מדיניות" ובין החלטות "כלכליות" היא חשובה ועקרונית. החלטות מדיניות (למשל, לצאת למלחמה) היא החלטה שנוגעת לכלל האזרחים כגוף מול כלל האזרחים של מדינה זרה. לא של חלק מהאזרחים בתוך המדינה כנגד חלק אחר של האזרחים. אפילו מקרה גבולי ונדיר יחסית כמו החלטה על שינוי גבולות המדינה נעשה תמיד מול מדינה אחרת (או מדינה בהקמה, קולקטיב אחר וכו.) ובסופו של דבר מהווה שינוי בהיקף הגיאוגרפי של סמכויות המוסדות המדיניים. ברור שהחיים בחברה מחייבים אותנו להתפשר. אבל כפיה איננה פשרה. כפיה גם איננה "חמלה" כפי שרבים כל כך טועים לחשוב. כאשר מוצאים מכללי המשחק את כוח הזרוע אין לנו ברירה אלא להתפשר, כאשר הפשרה *נחוצה*. ישנם כאלו שמאוד אוהבים תיאטרון, בעיניהם זה יפה, חשוב וחינוכי. לי, לא אכפת, אני לא מעוניין בתיאטרון. כיצד נגיע לפשרה? האם לקיחת כספי בכפיה והענקתו ל"הבימה" היא פשרה? לי נראה הרבה יותר שמי שרוצה ללכת לתיאטרון יואיל בטובו וישלם מחיר כפול או כל מה שנחוץ ויניח לי לנפשי בקולנוע. מה זה קשור? המיסים שאני משלם אינם רק כלי למימון הצבא, המשטרה וכו. הם גם אינם משמשים לאספקה של צרכים מינימליים של אותם אלו שידם אינה משיגה. הם כלי למימון התועבה הזאת בשם "ערכים הומניים" או "תרבותיים". אני משלם יותר מס הכנסה מאדם אחר לא רק משום שהדבר נחוץ למימון הוצאות המדינה אלא כ"כלי" ליצירת "שיוויון". כלי לעיצוב החברה. (ושוב, כאן מדובר בנסיון לעשות אותי פחות "עשיר" לא לצורך הכסף עצמו אלא לצורך הקטנת הפערים). את צרכיהם של אלו שידם אינה משגת ניתן לספק על ידי מס באחוז אחיד (ונמוך יחסית) שנגבה מעל הוצאה מסויימת + הקצבה של "השלמת הכנסה" לאיזה מינימום. אין שום צורך בהפיכתי לפחות עשיר בשם ה"צדק", אין צורך ב"שכר מינימום" ושאר חוקים "סוציאליים". לשאלתך, המדינה איננה עוברת על החוק כאשר היא גובה מיסים. השאלה שלך היא מיתממת. האם באמת אינך מבין את העקרונות עליהם אני מדבר? 1. ההבדל בין הכלכלה והבטחון הוא שהבטחון מושג על ידי צבא שממומן (ואולי גם מאוייש) בכפיה. הכלכלה מתנהלת מתוך הרצון החופשי של האנשים. המדינה מפקיעה מיידי האזרחים את היכולת להשתמש בכח הזרוע תמורת ההבטחה שהשימוש בו יהיה רק כנגד מדינות זרות או כנגד אלו המנסים להפעיל את כוח הזרוע בתוך המדינה כנגד אזרחים אחרים. השימוש בכוח הזרוע לתחומים הכלכליים הוא בהכרח כנגד קבוצה כלשהי באוכלוסיה לטובת (לפחות תיאורתית) קבוצה אחרת. 2. גם דת, שפה ואורח חיים הם במפורש תוצר של "מערכת מורכבת ביותר אשר משותפת לכלל האזרחים". מדוע שהטיפול באלו לא יהיה פוליטי. 3. לא תוכל להפריד בין כל הגוונים של ההתנהגות האנושית ובין הכלכלה, אלא אם כן תבטל את המושג של כסף. לכל דבר יש מחיר כלכלי. לא תוכל להפריד בין הסמכויות המופרזות שאתה מעניק למדינה בתחומים הכלכליים ובין הרצון של אנשים מסויימים לשלוט באחרים באמצעות אלו. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |