בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 11/03/04 22:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמו שמישהו הגיב לפני, אז בשביל לך לקרוא ספרים? לשם מה לקרוא נניח את דוסטויבסקי מספר על תאוותו להימורים, את קאמי על תהיות קיומיות, את עגנון מלהטט בלשונו ? בבלוגספירה אתה מקבל את דוסטויבסקי, קאמי, עגנון, אבל 'בקטנה', לא אנשים שיקדישו את כל חייהם לכתיבה, לא אנשים שבורכו באותו כשרון, אבל בהחלט אפשר למצוא פנינים שכאלה שמספקים לך מקור הזדהות (כפי שברקת ציינה), ומצד שני הנופים שהם מתארים הם לא מוסקבא הקפואה או ירושלים לפני חצי מאה, אלא השבוע בתל אביב. הכללה 'התבוססות בחרא' היא מבישה, בלתי ראויה, ומשקפת את ההדרדרות המתמשכת של האייל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר שקראתי את דוסטוייבסקי כותב על תאוותו להימורים, ייתכן שזה היה מעצבן אותי. כשהוא כתב על מה שעובר על רוצח, למשל, זה היה מעניין, ולא משהו שאני אקרא בבלוגים. גם את איוואן קאראמאזוב אני לא חושב שאפגוש בבלוגים. בקאמי שאני קראתי ואהבתי, יש מישהו שהוא לחלוטין לא "כמוני וכמוך", אלא בדיוק ההפך - נעדר כל רגש שאפשר להזדהות איתו. הגיבורים שיותר מעוררים הזדהות נמצאים בסיטואציה שהיא לחלוטין לא "כמוני וכמוך" - מגפה. לא, "אותנטי" במיוחד זה לא. הזדהות, כפי שכבר ציינתי, אני לא מחפש. אני מעדיף נאום אחד של איוואן על פני מאות "פנינים" שעליהן אתה מדבר. השלם גדול בהרבה מסכום של הרבה חלקים קטנים. ומה אכפת לי אם זה "השבוע, בתל אביב"? זה בדיוק מה שאני שואל, מדוע ה"אותנטיות" הזו חשובה בכלל. "התבוססות בחרא" היא לא הכללה ולא קללה, אלא תיאור "אותנטי" של חלק מהבלוגים. אני שמח שהפכת למבקר הודעות, אבל לא שיכנעת אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שיש להפריד את המוץ מן התבן, כדי למצוא את הפנינים שיכולות להתאים לך: ע"פ השכלתך, תחומי הענין שלך. בהנחה ששנינו אינטליגנטים, בני אותו גיל, השכלה ומקצוע, זה עדיין לא אומר שנבחר את אותם החברים. כך גם לא נבחר לקרוא את אותם הבלוגים. הבלוג נותן לך הזדמנות חדשה וייחודית להכיר חברים 'יש מאין', ע"פ תחומי הענין שהם כותבים עליהם. חלק מהתהליך הוא החיפוש. אנשים שכבר מצאו לעצמם חברים לנפש 'מלנקקים' אותם דרך הבלוג שלהם, ואז ברגע שמצאת חבר אחד אתה מגיע לאחר. בגלל האנונימיות אנשים מרשים לעצמם להיחשף ברבדים הפנימיים יותר שלהם, למשל מישהו מספר על קשייו בחיי הנישואים, פתאום אתה מגלה שאתה לא לבד בעולם, שאת אותם הצרות שיש לך עם אשתך יש לחיים מהבלוג. אולי לך אישית אין צרות עם אשתך אבל לרבים מאיתנו יש, קריאה בבלוג מסוג זה פותחת אותך לרעיונות חדשים, לפתרונות, למחשבות. אז בסדר, לא תפגוש את איוון קרמזוב בבלוגספירה, אתה תמיד אוכל במסעדות גורמה ? אף פעם לא בא לך לנגב חומוס בחומוסייה בשוק הכרמל איפה שכל הקוליפורמים ? זה לא כ"כ חשוב לי לשכנע אותך, אבל אם יורשה לי להביע את דעתי הבלוגספירה היא ממש רעידת אדמה, אתה פשוט לא מבין את חשיבותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אני מבין את מה שאתה אומר. לי זה נראה כמו יותר מדי השקעה עבור מעט מדי תמורה. יתר על כן, אני לא מעוניין במיוחד בגילוי (המרעיש!) שאני לא לבד בעולם. אני גם לא מחפש חברים לנפש. רעיונות חדשים, פתרונות ומחשבות - אני מוצא אותם באתר כמו האייל, במקום שבו אני יכול באמת לנהל דיאלוג, ולגשת לנקודות שחשובות לי. ההקבלה שלך לא טובה. כשאני רוצה לנגב חומוס בשוק הכרמל אני קורא את פיינמן, או את פראצ'ט ו-וונגוט, אם לעסוק בפרוזה בידיונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי עלות/תועלת, איש איש וחישוביו, אם לא מצאת את מבוקשך בזמן שהיקצבת לכך, ותר על זה. תתפלא כמה שהגילוי שאתה לא לבד בעולם יכול להיות מרעיש. היום למשל קראתי בן 51, אינטליגנטי, שקרא את שלוימלה בר שביט מספר בעיתון איך איזה פצע מהילדות מגרד לו עד עתה (הוא בן 70), ואותו בלוגר מזדהה איתו. הגילוי הזה, כך כותב אותו בלוגר, נותן לו הרבה כח ואומץ, וכך גם אולי לקוראיו. יכול להיות שלך אישית איך שום חיי נפש, או צרכים מסוג זה, אשרייך, למרביתינו יש. כל הרעיון הוא שהאייל מסתובב סביב 'נושא', נניח 'סריסים', נושא מרתק שמעסיק את רובינו ביומיום, לעומת זו הבלוג מסתובב סביב 'אישיות'. קראתי מספיק זמן את האייל, הרעיונות שנדונו פה הם גבוה למדי מעל הראש, אישית לא קיבלתי פה תובנות אלא השכלה כללית שחשיבותה מוטלת בספק. אם תרצה האייל הוא בלוג שמספק צרכים אינטלקטואליים מתקדמים, בעוד שמרבית האנשים צריכים צרכים מחשבתיים ברבדים נמוכים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וונגוט זה חומוס? בחייך. וונגוט זה קצפת ודובדבנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהשוואה לדוסטוייבסקי, הכתיבה של וונגוט הרבה יותר קלילה, זורמת ו"עממית". לא קורא רם אורן, מה הייתי אמור לומר? הממ, ג'ון אירווינג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חומוס זה קליל? זה אולי לא בדיוק גורמה, אבל קליל זה לא. אתה קורא ספרים לפי משקל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך הספר של פיינמן והיבס בהשוואה לדוסטויבסקי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זה היבס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספריו היותר קלילים ומשעשעים של פיינמן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופראטצ'ט זה כלב?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכמה מילים: השוויתי קריאה של פראצ'ט לקריאה של דוסטוייבסקי. אני בטוח שאם היו אומרים לפראצ'ט שהוא "דוסטוייבסקי" הוא היה מגיב כפי שמגיב ספרן מסויים כשאומרים לו "מנקי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבלוגים שאתה מתאר נועדו לספק סוג אחר של צרכים וסיפוקים מהאייל הקורא. מדוע אתה חושב שיש ניגוד ביניהם? יכול להיות שהזמן או הסבלנות שלך מוגבלים, אבל אז השאלה איזה צרכים או רצונות שלך חשובים יותר. עניין אישי לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. הגעתי למסקנה דומה ב תגובה 204668 הדברים שלי נכתבו בתגובה ל תגובה 204614 שם טען גדי ש"הגעתי למסקנה מעניינת, ואשמח לשמוע דעות נוספות בעניין: לשמוע על רגשות של אחרים - אהבה, שנאה, כעס, קנאה, וכו' - זה ממש לא מעניין... " |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי דוסטוייבסקי והימורים, נראה לי שהוא התכוון ל ''הקוביוסטוס'' ולא ל ''החטא ועונשו''. לגבי השאלה הכללית, האם ועד כמה (מ)המחבר מצוי בדמות הראשית, וספציפית אצל דוסטוייבסקי, אין טעם להיכנס לכך כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, לא קראתי את הספר הזה. קראתי רק את החטא ועונשו והאחים קאראמאזוב. השאלה המדוייקת כאן היא לא האם המחבר מצוי בדמות הראשית, אלא עד כמה הספר מנסה לתאר מציאות "אותנטית" ואנשים "אמיתיים" "כמוני וכמוך". עזוב אותך מאיוואן, אפילו דימיטרי הוא לא בדיוק "כמוני וכמוך", ובהחלט לא נמצא בנסיבות יומיומיות. אני דווקא אשמח לשמוע על ספרים טובים לדעתכם שזה מה שעושים: לוקחים דמות "כמוני וכמוכם" - חסרת כל ייחוד, ומכניסים אותה למאורעות יומיומיים. "מרת דלאווי" היה הספר היחיד שקראתי שאני זוכר שמסוגל להיכנס לקטגוריה הזו, ואמנם, הדמות הראשית בו די מעצבנת, בניגוד לדמויות המשנה הפחות סטנדרטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מקרה שיש פריחה של הז'אנר הזה (הו, שרון, שרון) במקביל עם הבלוגריות וה Cam. מצד הקוראים/צופים מציצנות תמיד היתה מצרך מבוקש, והשאיפה לעמוד באורות הבמה מספקת לכותבים את הרווח שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הז'אנר של Reality TV מעולם לא נראה לי אמיתי. הם יודעים שמצלמים אותם, הם יודעים או מנחשים הרבה פעמים מה הפרסים ולמי צריך להתחנף כדי להשיג אותם, ומעבר לכך, תמיד תהיתי מה החוזים האמיתיים שהמשתתפים בתוכניות השונות חותמים עליהם. מצד שני, אולי כל זה הוא חלק מה"מציאות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, תודה. חיכיתי שמישהו כבר יכניס את ה-reality TV לדיון, כיוון שגם לדעתי יש קשר חזק מאוד בין השניים. נראה שהחוויה אותה כולם מחפשים היום היא החוויה האותנטית/מציצנית, בין אם באינטרנט או על המרקע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, למרות שזו השאלה השחוקה ביותר הקיימת, יהיה נחמד אם מישהו יסביר לי מה בין ''ריאליטי'' טי וי ו''אותנטיות''. אלו שני הדברים המנוגדים ביותר שראיתי מימיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסייג: לא אותנטיות, אלא אותנטיות-לכאורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כל העניין - מה שמחפשים בסדרות ריאליטי הם בדיוק אותם רגעים של "אותנטיות" - הרגעים שאנשים שוכחים שמצלמים אותם, ועושים או אומרים משהו רק כי הם מרגישים ככה באותו הרגע. הם נדירים בסדרות הללו, אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לכל כך טובים. ולא, הדבילים מפרוייקט Y עושים סקס זה לא רגע של אותנטיות. אבל גם לזה רבים חיכו1. 1 לא אני, כי לא ראיתי. בכלל אין לי Yes. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרי כל קטעי הפספוסים מספקים הרבה יותר אותנטיות מזה, וכמו כן כל תוכנית מצלמה נסתרת פשוטה הייתה מספקת את אותו אפקט. אני לא חושב שהאהדה לריאליטי טי וי נובעת מה''אותנטיות'' של כמה רגעים ספורים בתוכם. (אני אישית חושב שזה בגלל הצורה המלאכותית שבה הם מקרבים בין ''האיש ברחוב, כמוני וכמוך'' לתהילה, לזוהר ולפרסום, אבל זו סתם דעתי האישית והלא מבוססת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי אישית התכניות האלו משעשעות לא בגלל התהילה של האיש הקטן, אלא בגלל הגיחוך בו הם כולם מתנהגים והקלות בה אני, כצופה מהבית, יכולה ללגלג על טפשותם/תמימותם/חוסר התרבות שלהם. זה מיד גורם לי להרגיש חכמה, נורמלית, תרבותית ומשכילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו פחות או יותר גם הסיבה למה צופים ברוב הסיטקומים, בעיקר הוולגריים יותר, לא? על כל פנים, סליחה שאני דוחף את השאלה הזו לכל מקום, אבל האם בשבילך יש ל"אותנטיות" חשיבות? אולי ה"אותנטיות" באמת באה לידי ביטוי בטפשות/תמימות/חוסר תרבות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לראות מישהו מעמיד פנים של טיפשות (כמו בסיטקום) בעיקר מביך אותי, לא מצחיק ולא משעשע (ומכאן סלידתי מהסיטקומים היותר-מטופשים). עם זאת, לראות מישהו, בעיקר אם הוא נראה נורמלי, מתנהג כמו אידיוט גמור *באמת*, עושה לי את זה. זאת אומרת, האותנטיות היא הדבר היחיד שימשוך אותי לתכניות הטלוויזיה המציאותיות. (ויש לציין שאני לא צופה בהן, כך שכל האבחנות הנ"ל מבוססות על חשיפה מאוד מוגבלת לז'אנר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי, תודה. נחמד לראות את הפנים הללו של ה''אותנטיות''. אני תוהה אם חסידיה המובהקים התכוונו אליהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספר סדרות Reality TV מהעונה הנוכחית: The Littlest Groom גמד צריך לבחור בת זוג מבין קבוצה של גמדות ונשים רגילות.Forever Eden אוסף של נשים וגברים שנראים כאילו יצאו מפרסומת למכון כושר/קליניקת ניתוחים פלסטיים מתארחים במלון יוקרה על אי. בכל שבוע מגורשים חלק מהם על פי כללים שרירותיים ומשתנים (כך שאין אסטרטגיה ואפילו לא טקטיקה). השאר מקבלים עוד כסף.ואתם יכולים לנחש לבד מהם הנושאים של: Playing it Straight כמו שנגה כתבה, לא האנשים הקטנים (חוץ מהגמד) וגם לא רגעים של אותנטיות. סתם דרך זולה במיוחד למלא זמן אוויר.
America's Next Top Model |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה למה קוראים ''ייחוד'', ומה עדיין נחשב כ''כמוני וכמוכם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כנראה התכוון ל''המהמר'', ספר על מהמר כפייתי הנחשב לאוטוביוגרפי ביותר של דוסטוייבסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מהמר" זה "קוביוסטוס" ולהיפך. ספר זה של דוסטוייבסקי תורגם בעבר ל-"הקוביוסטוס" (הוצאת עם עובד) וזה העותק בו קראתי. בעקבות הערתך בדקתי ואכן יש היום תרגום בשם "המהמר": (ושימי לב לשורה הרביעית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, תודה. אני קראתי בתרגום החדש ונהניתי מאוד (אם כי החוויה אינה דומה לחוויה הדוסטוייבסקית הרגילה). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |