 |
|
 |
||
|
||||
 |
כותבי המאמר (המצוין), מבצעים זינוקים לוגיים מסחררים על-מנת להסיק מתורות המוסר של קאנט ומיל את המסקנות שהם רצו להגיע אליהן מראש. ראשית, מניחים הכותבים, ודאי שבחורי הישיבה לא היו רוצים שכל אנשי העם יחדלו להתגייס לצבא ויעסקו בתורה. שנית, הם מניחים שהחרדים מתחמקים מלהקריב קורבן בעבור מדינתם, ושהם מזיקים למדינה בכך שאינם מתגייסים לצבא ("הנטל אינו מתחלק שווה בשווה". שתי ההנחות שגויות מיסודן, או לפחות מוטלות בספק משמעותי. בחור ישיבה מקדיש את חייו ללימוד תורה מסיבה מרכזית אחת - הוא מאמין באמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעסוק, ושבכך הוא מועיל לעולם, לעמו, למשפחתו ולעצמו. אם יוכל, וודאי וודאי שישמח לראות את כל בני ישראל עוסקים אך ורק בלימוד תורה. ברור לו לחלוטין שברגע שהדבר יקרה האויבים ימוגו כעשן, והגאולה בוא תבוא. אם כך, לפי קאנט המעשה של בני הישיבות הוא מוסרי לחלוטין. נעבור למיל - פה, אומרים הכותבים, מבצעים החרדים אקט לא מוסרי מעצם פגיעתם בחברה בה הם חיים. כפי שכבר השיבו פה כותבים אחרים, סוגיה זו שנויה מאוד במחלוקת - יכול מאוד להיות שהנזק שיגרם לצבא מגיוס בחורי ישיבה גדול מהתועלת. ושנית, כפי שכבר אמרתי, בחורי הישיבה אינם חושבים שהם אינם ממלאים את חובם לחברה - ההיפך הגמור, _רק_ בזכותם, הם יאמרו, המדינה עוד קיימת, שאחרת היה הקב"ה ממטיר אלינו, הכופרים, אש וגופרית כבר מזמן. אם כך, גם לפי מיל מעשיהם מוסריים לחלוטין. מוסר, חשוב לזכור, אינו דבר אובייקטיבי - הוא דבר סוביקטיבי. גם מיל וגם קאנט מניחים זאת. מבחינת החברה החילונית, החרדים אולי משתמטים משירות בצבא, אבל מבחינת החברה החרדית, אנחנו משתמטים משירות באוהלה של תורה. כפי שמעשינו אינם לא-מוסריים, כך מעשיהם הם מוסריים לחלוטין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אם בחורי ישיבה חושבים שישנם כאלו שצריכים להתגייס, אך לא כולם, הם רואים בזה חלק מאותה תרומה לכלל ולא את עצמם בתור סוציומטים ואת החיילים בתור תורמים. כמו שבתוך הצבא ישנם תפקידים חשובים פחות וחשובים יותר, מסוכנים פחות, ומסונים יותר, אך כולם (כמעט) נחוצים, גם בתוך החברה ישנה את החלוקה הזו - ולכן גם אם אין מקום שכולם ''ישתמטו'' - יש מקום שחלק יעשו זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק גדול מתלמידי הישיבה לומדים לא מתוך עניין או אמונה אלא בפירוש כדי להתחמק משירות. עובדה שראשי הישיבות מנופפים בגיוס כחרב מעל הראש של התלמידים!!! אם לא תלמדו טוב נזרוק אתכם לצבא!!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני בקי במיוחד בפילוסופיה, ואני יודע כי כותבי המאמר אכן ביצעו כמה "זינוקים לוגיים מסחררים", כהגדרתך, אולם אי נכונות הדרך בה הגיעו למסקנה עדיין אינה כלי לשלילת המסקנה. על מנת להתקיים יחד, או להתקיים בכלל, עלינו להניח קיומם של דברים "אובייקטיביים". מוות הוא דבר אובייקטיבי, למשל. רוב הפעולות המתרחשות בעולם הפיסי הנן אובייקטיביות (הפעולות עצמן, לא הפרשנות שאנו נותנים להן). ומה אני בא לומר? הטיעון "אמונתי אינה מאפשרת לי לשרת בצבא" *אינו* קביל בחברה מתוקנת בה השירות הצבאי הנו חובה (סתירה משעשעת בפני עצמה). באותה מידה אוכל לטעון כי אמונתי אינה מאפשרת לי לשלם מס הכנסה, לעבוד, או לציית לחוקי המדינה. עצם קיומנו כמדינה תלוי ביכולתנו לקבל עלינו חוקים מסוימים ולציית להם, בכלל זה (למרבה הצער) השירות הצבאי. אלו שאינם יכולים/רוצים לעמוד בעול זה מוזמנים לחפש את מזלם במקום אחר. וכעת, באופן פרטני משהו, למספר טיעונים שהעלית: א. "הוא מאמין באמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעסוק" - ודאי. גם אני, אם היו מציעים לי דרך לנהל את חיי ללא עבודה וללא חובות הייתי חושב כי זה הדבר הנכון לעשות... אלא שדבר זה פוגע בפירוש בזכותם של אנשים אחרים לאותו הדבר. צה"ל יכול, לדעתי, לנצל כל כח אדם שינתן לו. יותר דתיים - פחות ימי מילואים בשנה, למשל. ב. "האויבים ימוגו כעשן והגאולה בוא תבוא" - אני מסרב בתוקף להאמין כי אפילו אחד מאותם יושבי ישיבות מאמין כמאמר משפט זה שלך. ארחיב ואומר - אני לא בטוח שאתה מאמין במה שאמרת... ג. "יכול להיות כי הנזק שיגרם לצבא מגיוס בחורי הישיבות גדול מהתועלת" - אני לא יודע מי המציא את הטיעון הזה, (בו כבר נתקלתי בעבר), אבל אני חושד בו כי הוא סובל מאינטרסנטיות יתר, או שמא מחוסר אינטיליגנציה כרוני. הצבא שגייס אותי ואותך, ועוד כמה אנשים עקשנים, נטולי מוטיבציה, חולים, בעלי מומים, בעלי רקע סוציו-אקונומי בעייתי וכו - צבא זה יוכל לגייס את בחורי הישיבות בעליצות. אולי הם אפילו ילמדו משהו, רמנא לצלן... ד. "מבחינת החברה החרדית אנחנו משתמטים משירות באהלה של תורה" - ובכן, בהשתמטות זו שלי איני גורם כל נזק לאדם הדתי, לממסד הדתי או לקב"ה. ההשתמטות של בחורי הישיבות, לעומת זאת, גורמת נזק ברור וידוע במישור הפיסי של חלוקת הנטל. הטיעון הזה הוא דמגוגיה רעה וזולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר ניר י. היקר - אתה נופל במלכודת ה"לא יכול להיות שמישהו חושב אחרת" בה נפלו כותבי המאמר. יכול גם יכול להיות - לא רק שאני מאמין במה שאמרתי, יש אנשים בעולם שמאמינים באמונה שלמה שאם כולם יעזבו את כלי הנשק שלהם ברגע _זה_ ויצעקו "ברווז, ברווז, ברווז!" מספיק חזק, השמיים יתבקעו וירד עלינו גשם של לחמניות. או, אם להיות קצת פחות קיצוני, מה זאת השקפת העולם הצרה הזאת? אתה מודע לעובדה שעשרות אלפי אנשים בישראל מחזיקים את כוס היין בצורה מיוחדת כי הם חושבים שזה מגן על האלוהים מפני כוחות השטן? למה אתה חושב שיש להם בעיה להאמין שתפילה ולימוד התורה היא הדרך הנכונה להצלת עם ישראל והעולם? ההפך, על ציר זה נסוב כל העולם שלהם! אנשים, צאו מתוך הקונכיות שלכם. זה שהדברים האלו לא נשמעים לכם הגיוניים מעיד על דבר אחד בלבד - בשבילכם, הם לא הגיוניים. בשבילם, הם הגיוניים לחלוטין. לגבי טיעון התועלת או הנזק של החרדים, אני באמת לא רוצה להיכנס אליו. די לאמר שיהיה צורך בהקמה של מטבח וחדר-אוכל חדש בכל בסיס בצה"ל בו ישרתו חרדים בשביל להראות שהנושא לא ברור וחלק כמו שאתה מציג אותו. לצה"ל, בין אם אתה רוצה להודות בכך ובין אם לא, יש עודף מזעזע בכוח אדם - סדיר ומילואים. הסיבה שלא מקצצים בתקן ימי המילואים היא שא) כי ככה תמיד היה וב) כי לשמור על חייל בכושר לחימה כלשהו דורש כמות מסוימת של ימים בשנה, ולא פחות. ולגבי הטענה שהטיעון "אמונתי אינה מאפשרת לי לשרת בצבא" אינו קביל בחברה מתוקנת בה השירות הצבאי הוא חובה - אני מפנה אותך לעובדות. הנה, הוא כן קביל. הוא קביל כבר 51 שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. "לא יכול להיות שמישהו חושב אחרת" - הבה ואתקן את עצמי: *יכול* להיות כי חלק מהם חושבים כך, אולם לדעתי רובם המכריע יודע גם יודע מהיכן בא לחם על שולחנם ומדוע (אם לנקוט בדמגוגיה ימנית משהו) לא זרקו אותם לים עדיין. ב. תועלת/נזק חרדים בצה"ל - כבר היום יש התאמה רבה של המערכת הצה"לית לצרכים דתיים, כפי שידוע לך היטב. לא מטבח מיוחד ולא נעליים. באשר יש רצון... ג. מילואים - אנשי מילואים שמבלים את זמנם בשמירה על בסיס זה או אחר אינם נקראים לשם "אימונים", ואין צורך לשמור עליהם בכושר קרבי. צה"ל הוא מערכת שמיעוטה לוחמים, והוספת כח אדם תוכל, בשילוב ארגון נכון, להקל משמעותית מעומס המילואים ואף ממטלות חיילי החובה. ד. "הוא כן קביל, הוא קביל כבר 51 שנה" - אדם יקירי, אני מצטער להיות הראשון שמבשר לך - אנחנו *לא* חברה מתוקנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום אדם. גם אם נסכים כי בחורי הישיבה לומדים מתוך אמונה שלמה (כאמור במאמר, מתוך חוסר הוכחות), הרי שבכך יש רק כדי להפוך את מעשם הסובייקטיבי למוסרי, ולא להכשיר מוסרית (לפי קאנט) את המעשה לחוק כללי. לגבי השגתך את בחינת הציווי הקטגורי כפי שנעשתה במאמר (בחינת האוניברסליות): כפי שציינתי במאמר עצמו, בחינת הציווי הקטגורי מניחה בסיס ערכים משותף להשוואה. במציאות של תחילת המאה ה-21, בחברה שחיה את הפוסט מודרניזם, בסיס ערכים אוניברסלי להשוואה הוא, ובכך אני מסכימה איתך, אינו מתאים. ברור שאי אפשר לבחון את הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אם אין מערכת ערכים משותפת של מה שנוא ומה לא, של טוב ורע. אבל כאמור, הבעייתיות היא בתיאוריה הקאנטינית, שלא נכתבה בעידן הפוסט מודרני. שנית, מעיקרון ההדדיות, שמהווה את חלקה השני של בחינת הציווי הקטגורי של קאנט, משתמעת דרישה לשוויון מלא- לעולם אין להפוך אדם לאמצעי. אם יש תשובה שמעלה את דרישה זו בקנה אחד עם שחרור חלק מהאוכלוסיה מנשיאה בנטל של הגנה על המערכת שמחזיקה את הכל- לא מצאתיה. לא ברור לי כיצד השוויון המוחלט שעולה מדרישה זו של הציווי הקטגורי בא לידי ביטוי במתן הפטור. לדעתי הוא פוגע בזכות לחיים של חלק מהתושבים, ובכך מפלה לטובה את לומדי התורה. באשר למיל- אמת, נכון הדבר כי מיל אינו דורש שוויון מוחלט. פי משנתו השוויון יכול שייסוג מפני היעילות התועלתנית. כאמור, בא כוחו של שר הבטחון אכן טען כי גיוס בני הישיבות לא רק שלא יועיל אלא שאף יזיק לצה"ל. שאלת היעילות גם היא, כמסתבר, סוביקטיבית. שהרי למרות הראיות האמפריות שהביא בא כוחו של שר הבטחון בפני בית המשפט, רמז השופט חשין, לדוגמא, כי "כמות עושה איכות". נראה כרגע כי מי שיקבע מה יעיל בסופו של היום הוא בית המשפט, ולנו נותר רק לחכות למוצא פיו. ונקודה אחרונה- טענתך שמשתמעת ממנה האשמה בחוסר אוביקטיביות בכתיבת המאמר תמוהה משהו. כהערת אגב אומר כי המאמר נכתב לצרכים אקדמיים, ולא לצרכים פוליטיים- אייליים. אבל יחד עם זאת, אין ספק כי כל כתיבה מושפעת מדעתו הקודמת של בעליה. כדברי השופט ברק, אין בעיה עם דעה קודמת - הבעיה היא כשהדעה הופכת לקדומה. (מתנצלת על חוסר מראה המקום- מפאת קוצר הזמן). . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ש. עזגד, נ. יניב וא. קלין, שלושתכם צודקים, פחות או יותר (ואם אני לא טועה...), רק צריך לחדד קצת את המסקנה - שרלוונטית גם לדיון בעקבות מאמרו של דובי על חינוך לדמוקרטיה. המסקנה היא שצריך להבדיל בין מה נראה לכל אחד מאתנו כמוסרי מצד אדם X לעשות, לבין מה שנראה לאדם X עצמו כמוסרי. כאן X הוא, כמובן, כל אחד ואחד מאומני התורה - לפחות אלו שבאמת מאמינים בנחיצות הלימוד שלהם יותר משרות צבאי (וכן, כנראה יש כאלה, ולא (אדם), לא סביר שכולם כאלה). די ברור ששני דברים אלו לא יהיו זהים. לגיטימי במקרים רבים מצד הציבור הכללי לכפות על X את מה שנראה ל"כלל הציבור" כמוסרי (כפי שהוא מתבטא, יש לקוות, בהכרעות הדמוקרטיות). יש כאן בעיה, והיא שכנראה X לא יאהב את הכפיה הזו, ואפילו יראה בה לא מוסרית. דבר כזה הופך את המוסר לעניין כוחני במובן מסוים. ובכל זאת, לעתים אין מנוס. כלומר, לפעמים המנעות מכפיה כזו תהיה *לא מוסרית* - מהזווית של "הציבור הכללי". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |