בתשובה לזאביק, 25/03/04 23:47
לענין קמפ-דיוויד 211480
רן בלוס אנג'לס • בתשובה לזאביק יום ב', 12/4/2004, 15:57
רגע אחד, הקונצנזוס הישראלי היום היא שחתימת ערפאת על מסמכים היא זמנית בלבד (ע"ע ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים בהסכם אוסלו) וכל מטרתה להרדים את הערנות הישראלית ולשפר את המצב החומרי של הפלסטינים כדי שיוכלו לחדש את האלימות מעמדה משופרת. אם כך, מה איכפת לערפאת לחתום על סיום הסכסוך, לקבל את מירב השטחים מברק, להביא מיליוני פליטים פלסטיניים מהפזורה לשטחי הרשות ואז לחדש את מימוש התוכנית ללמדנו הלכות שחיה?
לענין קמפ-דיוויד 211482
שועל • בתשובה לרן בלוס אנג'לס יום ב', 12/4/2004, 16:25
אכפת לו כי יש לו גם קונצנזוס עולמי להתחשב בו, לא רק ישראלי.
לענין קמפ-דיוויד 211483
הלל הזקן • בתשובה לרן בלוס אנג'לס יום ב', 12/4/2004, 16:38
שאלה טובה מאד, שראוי לשאול את ערפאת, שרק הוא - אולי - יודע מה מתחולל בראשו.
לנו לא נותר אלא רק לנסות לנחש את מחשבותיו ואפשר להעלות על הדעת מספר אפשרויות.
אסתפק בהעלאת אפשרות אחת: ערפאת חושש (לדעתי ולמזלנו הרב - בטעות), שעצם חתימתו על *סופיות הסכסוך והכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי* תסכל, או לפחות תדחה לשנים רבות מאד, את האפשרות של הערבים לחסל את מדינת ישראל.
ואני משתייך לקבוצה הטוענת, ששרדנו והגענו לאן שהגענו פחות בשל תבונתנו ויותר בגלל טפשות אוייבנו, אופיים ותרבותם.
אלא שאסור לנו לבנות על כך, שאוייבנו יישארו טפשים לעד, וגישתם של סרי נוסייבה, חנאן עשראווי ואחרים מלמדת על כך.
בהקשר זה מעניינת כתבה זו של מכון ממר"י על חוקר יפאני שחי בקרב הערבים כארבעים שנה וכתב עליהם ספר.
לענין קמפ-דיוויד 211496
דב אנשלוביץ • בתשובה לרן בלוס אנג'לס יום ב', 12/4/2004, 20:38
איני בטוח שמדובר ב"קונסנזוס ישראלי", אך אני אישית באמת מאמין שהערבים אינם משלימים עם קיום ישראל (למעט אולי, המקרה היוצא דופן של חוסיין, שעשה זאת כנראה בשל הכרת הטובה על הצלת משטרו), ופועלים בצורה שהכי נראית בעיניהם להביא בסופו של דבר לנפילתה כך או אחרת.
האמונה הזאת נובעת מעקיבה רבת שנים אחרי המאורעות, החל מאי קבלתם את גבולות החלוקה, דרך העוינות ומצב המלחמה המתמיד לפני מלחמת ששת הימים, ואפילו אותה קלטת מהתקופה של תחילת מימוש הסכמי אוסלו (שהועלמה מעינינו בכוונה ע"י גורמים מעוניינים אצלנו), שבה אומר שעת' בפרוש לבני עמו שאחרי מימוש הסכמי הביניים הם יוכלו לחזור לטרור, ועוד ועוד ועוד.
לצערי הרב, כשמתבוננים על מה שקורה בראייה רחבה, רואים שהם גם משיגים לאט ובבטחה את יעדיהם האסטרטגיים.
זאת עובדה שבתחילה ראה חבר הלאומים (שקדם לאום) את האזור הזה שיצא משליטת הממלכה האותומנית, כמיועד להיות מחולק לשלוש מדינות: סוריה לערבים המוסלמים, ארץ ישראל (משני צדי הירדן) ליהודים, ולבנון לערבים הנוצרים.
בעקבות אי הסכמה מתמדת ולפעמים אלימה של הערבים חל כרסום בתמונה הזאת. ארץ ישראל חולקה תחילה לשני חלקים ואחר כך חולק החלק המערבי שוב לשני חלקים.
הכרת ערפאת במדינת ישראל, שנמצאת במכתב ערפאת לרבין בהסכמי אוסלו, איני אומר שהיא חסרת חשיבות לחלוטין, אבל באין הסכמה על גבולות סופיים ופתרון בעיית הפליטים, החשיבות הזאת היא מאד זעירה ומוגבלת, והתמורה: הכרה בישות פלשתינית והקמת הרשות הארורה שגרמה לנו נזק בלתי הפיך, כנראה הצדיקה בעיני הערבים את הקורבן הזעיר הזה.
אבל הפלשתינים מקפידים לא להסכים לעולם על הסכם קבע. גם בהסכם ז'נבה הם דאגו להשאיר את אותה עז בדמות זכות השיבה.
(היו כאן ויכוחים על עניין סופיות בעית הפליטים, בהסכם זה, ופורסם מאמר של פרופ' אבינרי שקבע שההסכם מכיר בעקיפין בזכות השיבה. אין לי ספק, שזו תהיה הפרשנות הערבית להסכם הזה, ובכוונה הם עשו אותו כל כך מעורפל.)

ועכשיו לשאלה מדוע לא מסכימים הערבים לכול, ביודעם שאחר כך יפרו את ההסכם.
אני חושב, שהחלטות מנהיגי הערבים מונחות הרבה ע"י אינטואיציה, והם מעריכים בחושיהם שהסכמה מפורשת לקיומה של מדינת ישראל והסכם ובו פתרון כל הבעיות, ירחיק אותם מיעדם האסטרטגי בנותנו לישראל כלי חוקי בלתי ניתן לערעור בעיני העולם.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות