בתשובה למשה דורון, 29/01/00 20:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא, דווקא טעית. קראתי את המסרים של בייניש ביום פרסומם השבוע (חלק מהעבודה...), וחזרתי וקראתי את פסק הדין לפני שהעזתי לענות. לא ציטטתי ולא נכנסתי לגופו של עניין כי חשבתי שזה לא לעניין שאני אבקר כותב שלא טרח אפילו לקרוא את פסק הדין. (רצית דוגמאות ללשון רחוב, אגב. בעיני ביטויים כמו "מועמדת בעיני עצמה" ו"המוסד המפוקפק הקרוי בציניות וביצירתיות בית המשפט העליון", וכו' הם חרפות שאינן דרושות לנושא המאמר, אבל נניח לזה). לעצם העניין, השופטים לא קבעו שכל מכה בטוסיק היא עבירה פלילית. אם כי, אין ספק שהם עטפו את זה בהצהרות "עיתונאיות" שאומרות ההיפך. או בלשונה של השופטת ("לשונה הזכה", כמו שאמרת, נאמן לגישת הביקורת העניינית הנקוטה בידך): "אין לשכוח, עם זאת, כי להורה עומדות ההגנות הקבועות בחוק העונשין, הקובעות סייגים לאחריות פלילית בנסיבות מתאימות, ובהן יכללו כל אותם מקרים של שימוש בכוח לצורך הגנה על גופו של הקטין או של אחרים. בסייגים המוכרים לפטור מאחריות פלילית יש, לגישתי, כדי לבטא הבחנה הולמת בין שימוש בכוח בידי הורים למטרות של "ענישה חינוכית" שפסולה היא ואף אסורה, לבין שימוש סביר בכוח שנועד למנוע נזק לילד עצמו או לזולתו, או לאפשר קיום מגע קל, גם אם תקיף, בגופו של ילד לשם שמירה על הסדר. "בנוסף, קיימות בדין הפלילי "מסננות" מספיקות, על מנת שמקרים קלי ערך, לא ייכנסו לגידרו. כך למשל ניתן בידי התביעה שיקול-דעת שלא להעמיד לדין בהעדר עניין לציבור (סעיף 56 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982); כן מצויה בדין הפלילי הגנת "זוטי דברים" (סעיף 34יז לחוק העונשין), שאף בה יש כדי למנוע הטלת אחריות פלילית בשל שימוש בכוח קל ערך של הורה כלפי ילדו. "זאת ועוד. בדרך כלל, מעשה שאדם בעל מזג רגיל לא היה בא בתלונה עליו איננו מהווה יסוד לאחריות פלילית. לכן, לדוגמה, לא כל נגיעה שגרתית של אדם בזולתו תגרור הטלת אחריות פלילית על מבצעה, גם אם תיכנס היא, לכאורה, בגדר יסודותיה הפורמליים של עבירת התקיפה. מובן שיחסי הורה-ילד כרוכים במגע פיזי מתמיד, ועל כן מגע פיזי שגרתי בין הורה לילדו לא יהווה בסיס לעבירה פלילית. "גישתי, ניתן לסמוך על המסננות שהזכרתי, שבאמצעותן לא תוטל אחריות פלילית על הורה במקרים קלי ערך שאינם מצדיקים אכיפה במסגרת דיני העונשין." עד כאן דבריה. כך שספק אם פסק הדין אכן קבע את שמייחסים לו. לעניין הלגיטימיות של קביעתה – אני חושב שיותר מרגיז אותך שבית-המשפט מנהיג את העם ולא מונהג על ידיו. אם כל שבית המשפט היה עושה הוא "לשקף" את רצונו של העם, הוא היה עוד מזכה את ויצמן מהעלמות מס "כי כולם מעלימים", ואת דרעי (להבדיל) "כי ככה העם רוצה". העובדה שנושא שנוי במחלוקת חברתית לא אומר שמותר במסגרתו לבית המשפט לפסוק רק את מה שהיתה פוסקת מינה צמח, על סמך מדגם מייצג של האוכלוסיה היהודית הבוגרת. כל זאת, כמובן, בהינתן שתיקת הכנסת. הרי בשום מקום לא כתוב שמותר להורה להכות את ילדו, וגם לא ההפך. כל מה שכתוב הוא שאסור לאף אדם להרים יד על אף אדם אחר. אם לכנסת היה כל כך אכפת מהעניין, אז קדימה, שתתניע. אבל הכנסת שלנו לא מושחתת, היא פשוט לא אכפתית. ויתר מאי-אכפתיות, בסוגיות החשובות יותר, היא תקועה. אם היה ל"עם" כל כך חשוב להתיר להורה להיכנס בילדיו מעת לעת, ה"עם" היה דואג להפעיל את נציגיו. אבל כשיש הורים מכים המגיעים לבית המשפט, מה אתה מצפה מבית המשפט לעשות? כל פעולה של בית המשפט היא הכרעה - גם זיכוי וגם הרשעה. כל פעולה מכריעה למעשה בקייס, ומשנה את הדין הקיים במדינה. במצב כזה, בית המשפט רשאי להחליט. בפרט כשהבוא עושה את זה בחוות דעת מנומקת, תוך שהוא נשען על חומר מקצועי רב, כמו בפסק הדין הזה. שופט, במחילה מכבודך, איננו "פקיד ממשלתי שאחרי לאכוף את החוקים". ולבית המשפט יש יותר מ"חשיבות טכנית בשמירה על החוק", כטענותיך. שופט הוא נושא משרה של המדינה, רשות נפרדת, הממונה על מימוש תפיסות היסוד של החברה, ובפרט ההגנה על חסרי ישע. לא היה לי דבר לומר לו בחרה הכנסת הסדר ראוי אחר, אך זו לא הכנסת שלנו, ולבית המשפט יש כל הסמכות לדאוג לילדים, הנתונים לנזק פסיכולוגי קשה מכוח שיטות ה"חינוך" של הוריהם. ואני לא חושב שמפריע לי שהפסיקה של בייניש הוצגה על ידה כחריפה יותר מאשר היא באמת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הציטטות שהבאת הם דברים שמתייחסים למיטב הבנתי המאוד לא מלומדת, ל"מגע פיזי" הפחות מ"הכאה קלה על כף היד" המותר _אך ורק_ במקרה בו הורה צריך למנוע מהילד פגיעה בעצמו או בזולת. הם לא מתירים מכה חינוכית מסוג כלשהו. ואפילו אם לא, העובדה שאפילו אתה נקטת בלשון "ספק אם פסק הדין אכן קבע את שמיחסים לו", מוציאה אותי בהחלט נקי מהאשמה שייחסת לי לגבי עובדות לא נכונות. דעתי שהביקורת שלך לגבי שפתי, שאולי היתה פולמוסית במקצת, נובעת מנשוא הביקורת. אם הייתי זורק רפש בפוליטיקאי כל שהוא, כפי שעשו זאת פעמים לא מועטות קודמי בבימה זו, היה העוון נסלח לי. אולם בית המשפט העליון הוא פרה קדושה. גם ליחס הקדוש שמייחסים לבית המשפט העליון התייחסתי בכתבתי. ולעניין: אכן מטרידה אותי העובדה שבית המשפט מנהיג את העם. גם אותך העובדה צריכה להטריד כי זה ממש לא תפקידו. אם בית המשפט תפקידו להנהיג את העם, הייתי שמח בתור חלק מאותו העם, לבחור את שופטי. כמובן בית המשפט לא צריך לפסוק על פי סקרים, אולם בנושאים ציבוריים הוא צריך לתת למי שזה עניינו להכריע. המשפט הזה הוא דוגמא מצויינת שכן בו יכלה השופטת בנקל להתעלם מהדיון על ידי קביעה צודקת, שעבירת התקיפה שיוחסה למתלוננת היא מעבר לכל הפעלת כח סבירה כחלק מיחסי מחנך - חניך - וכל הנושא לא היה מתפוצץ. על כן, את התעקשותה של השופטת לקבוע כחוק את תפיסת עולמה, במקרה זה, אי אפשר לפטור כפרשנות חוק שהיא חלק מתפקידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספק שהתייחסתי אליו נובע מכך שאת פסק הדין הזה אפשר יהיה להבין רק לאור פסקי דין אחרים שיישמו אותו על הכאות פעוטות אמיתיות (ולא כמו בעניין שעמד לפניה, על התעללות ממשית). אם אתה שואל אותי מה המילים אומרות, בייניש הולכת על קו הצהרתי חזק מאוד, ובתוכן המשפטי היא מבליעה את כל הכלים עבור הפרקליטות מדוע לא להגיש כתבי-אישום, ואת כל הכלים עבור בתי המשפט כדי לזכות הורים שהיכו ילד שחצה כביש באור אדום. אם תשים לב, היא אפילו לא אומרת שהמכה בטוסיק אסורה. היא שואלת את השאלה, ועונה משהו מתחמק מאוד: "אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים"; כל סניגור מתחיל יטען שהשופטת קבעה שרק מכות המסכנות את שלומם של הילדים הן אסורות. היא בפירוש נמנעה מלתת תשובה שלילית חד-משמעית אפילו בשאלה הזו. לעניין גבולות ההתערבות, ניתן בהחלט לקבוע שבית המשפט פעל כאן להנחלת ערך, ולו משום שההכרזות שהכריזה השופטת לא נדרשו כדי לפסוק בעניין שלפניה (שם, כאמור, היתה התעללות ממש). אני מקבל את הביקורת הנוגעת לעניין הזה. עם זאת, אני גם חושב שזהו אכן אחד מתפקידיו של בית המשפט. משום שמדובר באוכלוסיה חסרת ישע. ומשום שמדובר בערכים חברתיים יסודיים. ומשום שמדובר בנזק פסיכולוגי מוכח לילדים שאין ביכולתם להן על עצמם. ומשום שאנחנו חיים בחברה אלימה בסך הכל. להגיד שבכך יש חריגת בית המשפט מסמכותו זו הגזמה. הרי מי שתומך בענישה גופנית לקטינים ניסה את מזלו בכנסת, ונזרק מכל המדרגות (הכנסת דחתה הצעה להתיר ענישה גופנית). החוק אומר שאסור להרביץ; הכנסת מסרבת לשנות את החוק; בית המשפט, אמנם לקח על עצמו כובע מחנך, אבל אמר את אותו דבר בדיוק, ומה שהוא אומר נגזר ישירות מהתפקיד שלו בין רשויות השלטון: לפרש את החוקים לאור הערכים היסודיים של החברה. כאן, הוא אפילו לא היה צריך להרחיק לכת, הוא אפילו עולה בקנה אחד עם דעתו של הרוב בכנסת, ועם ההגנה על זכויות אזרחים חסרי-ישע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המשפט ''אין להתפשר...'' אני הבנתי כחלק מהטענה שיש לאסור כל סוג של ענישה גופנית, מכיוון שהיא גוררת תקיפה ואפילו התעללות. אם אכן כל כוונתה של השופטת היא לצאת כנגד תקיפת ילדים, אכן אין כלל מקום לדיון ציבורי כיוון שזהוא נושא מוסכם על כולם כפי שכתבת. אבל אני בספק ולו מהסיבה הפשוטה שלא השופטת, ולא אף אחד בשמה, נדעק להעמיד דברים על דיוקם ולסיים את כל הפולמוס. הצהרתה ''לעיתונות'' כפי שאתה מנתח, ובצדק, את פסק הדין - היתה דווקא כנגד המוסכם כלגיטימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא ניסוח גורף וקיצוני לעקרון מודרני ונכון, שהוא במסגרת הלגיטימיות של החלטות בתי המשפט. זה שאתה באופן אישי לא מרוצה מזה, זה מקסים, אבל לא רלוונטי. חינוך ילדים הוא בפירוש במסגרת הדברים שמותר למערכת המשפט להתערב בהם (אני-לא-יודע-כמה ילדים מוצאים מבתיהם, נשלחים לאומנה, מאומצים כנגד רצון הוריהם וכו', לפי מה שבתי המשפט חורצים שהם זכויותיהם). במסגרת הזו, בתי המשפט קובעים גם נורמות התנהגות כלפי ילדים. בית המשפט לא קבע שכל ילד חייב ללמוד פסנתר. בית המשפט קבע שאסור להרביץ להם, כי זה לא מחנך אותם; זה פוגע בנפשם, ובכבוד האדם שלהם. מותר להילחם על תפיסת העולם שלך, גם נגד בתי המשפט; מותר אפילו לבקש מהכנסת לשנות את החוק כך שהפסיקה תבוטל; אבל זה לא מוריד מהלגיטימיות של הפסיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כותב בוגר ואחראי צריך לדעת מתי להפסיק ומתי להגיד סליחה, לא קראתי את פסק הדין, סליחה, לא הבנתי מה אמר פסק הדין, סליחה, לא ידעתי שפסק הדין לא שינה מאום במצב המשפטי הנוהג במדינה וסליחה שלא הבנתי שתפקיד בית המשפט העליון הוא לא להוות חותמת למתן אסמכתאות לפסיקות נכונות של ערכאות נמוכות יותר. ככל שאתה ממשיך לענות, כך הביזיון רק גדל. עשה לזה סוף. סך הכל זה לא נורא, לכולנו יש ימים לא מוצלחים, אז יצא לך מאמר אחד מרושל, ובמקרה עבר כאן מישהו שגם מבין וגם לא היה מוכן להבליג. לא כולנו מבינים בהכל, ואם כל אחד היה מתבטא רק במה שהוא מבין, היה שקט מאוד בעולם, ויש לך זכות מלאה לכתוב על דברים שאתה לא מבין או לא יודע, אבל אם ''נתפסת'', סע הלאה, אל תתווכח סתם כדי לעסות את האגו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 199837 השופט סטרשנוב מספר שפסק בשנת 1992 כי "... ענישה גופנית מצד הורה כלפי ילדו, במטרה לחנכו, להנחיל לו הרגלי משמעת ולרסנו - כל עוד נעשית היא במידה הראויה, ביישוב הדעת ובתבונת אנוש - אינה פסולה מבחינה חינוכית ואינה אסורה מבחינה משפטית". אולם הוא מבקר את פסיקתה של השופטת בייניש משנת 2000. איך זה מתיישב עם מה שהבאת כאן מתוך פסק הדין? האם סטרשנוב התעלם מכל הכלים שנותנת השופטת בפסק הדין למשטרה והפרקליטות להחליט מתי יש עניין לציבור בבדיקת תלונות שכאלו? אולי סטרשנוב רואה פסול בעצם ההצהרה המשפטית על האיסור הגורף על ענישה גופנית והכנסתה לסל הפלילי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי שום קשר לנושא המדובר, אני חושב שפסיקה (לרבות תקדימי בית-משפט עליון) שמשאירה יותר מדי ''כלים'' למשטרה והפרקליטות כדי ''להחליט מתי יש עניין לציבור בבדיקת תלונות'' - היא דבר רע. התוצאה שלה היא שלקציני חקירות ופרקליטים יש כח שלא צריך להיות להם. אפילו כשהם עושים כל מאמץ להפעיל את החוק על-פי קריטריונים אחידים, עדיין יכולים קטני אמונה לחשוד בהטיות כאלו או אחרות. כדי להסיר ספק, צריך לצמצם עד כמה שניתן את הפער בין החוק-כפי-שהוא-כתוב לבין החוק-כפי-שהוא-מיושם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |