שאלה 224295
היי מאיר,
שמחתי כמובן לקרוא בפורום זה את שפרסמת (בהחלט פורום מתאים לדעתי הרבה יותר לרמת כתיבתך וניתוחיך מאשר פורום אחר שלא אזכיר כאן במפורש :-) )

מה שמעניין אותי בהקשר זה הן הרחבות של רעיון האותנטיות, אמיתיות וזיוף, וקישורם אם אפשר לפסיכוזה הדיקית של האיש עצמו (מה שעלול לדרוש חלק אחרון-אחרון לסדרת המאמרים...), שכן נראה שהנושאים הללו הטרידו אותו לאורך כל חייו באופן ניכר עד מאוד.

שאלות ספציפיות:
> האם דיק חיפש כל חייו משמעות שנובעת מאותנטיות?
> האם ניכר מעיון במכתביו או כתביו שבתקופות מסויימות בחייו הוא חש שהוא שקוף או לא קיים וחיפש חיזוקים למציאותו?

נכון שזה יותר פסיכולוגיה מפילוסופיה, אבל נראה לי אישית שאצל פק"ד שני אלה תמיד שלובים יחדיו, ובמובן זה הזכרת קירקגור מאוד במקומה.

אם בכל זאת לגעת בפילוסופיה, לא יכולתי שלא להבחין כי בחלק הראשון המייחד ומבדיל את ה"אדם"זו האמפתיה, ואילו בשני הבחירה או החופש האקזיסטנציאליסטיים (ואם נחזור לסארטר (בתרגום לאנגלית) , man *is* freedom )
(מתוך Existentialism is a Humanism).

למעשה, אם באקזיסטנציה עסקינן, הרי שהאדם הוא הישות היחידה שנהנית מאותו קיום קודם-מהות. כל מכונה או אנדרואיד שיווצרו, על-פי הגדרה לא יוכלו להיות אדם, שכן, אדם ישנו, או שם - אין קריטריונים לפיהם מישהו או משהו יכול להיחשב לכזה או להפוך לכזה. לא רק זאת, מעצם היות האדם כזה, אומר סארטר, יוצא שאין כל רגש בסיסי או מכונן, שכן האדם לגמרי חופשי.
מכל זה יוצא, לדעתי, ששתי הפרספקטיבות הללו של דיק (אמפתיה ואקזיסטנציה) לתפיסת האדם מצויות במתח שקשה ואולי בלתי-אפשרי כלל ליישב. מה דעתך?
תשובה (חלקית מאד) 224415
שלום לודביג,

ראשית, הרשה לי לחלוק עליך: אני חושב ש*כל* פורום הוא ראוי ומתאים, ללא יוצא מן הכלל.

לגופו של עניין: השאלות שאתה מעלה הן רחבות מאד, וקשה יהיה לענות על כולן במסגרת מצומצמת. מה עוד שהן פתוחות לחלוטין, וכוונתך בוודאי היא לא לשמוע רק את דעתי שלי, כמובן, אלא גם של כל אחד אחר. לכן, אבחר רק אחת מתוכן, ואתייחס אליה ממש בקצרה.

האם דיק חיפש כל חייו משמעות שנובעת מאותנטיות?

אין ספק, שסוגיית האותנטיות עומדת במרכז יצירתו של דיק. היא מתבטאת בשתי שאלות משלימות: (1) מהי המציאות? (2) מהו האדם? (וכפי שציינתי בחלק הקודם, השאלה היא בעצם "מה מאפיין את האדם האותנטי"). רוב רובו של האופוס הדיקי - הן הרומנים, הן הסיפורים הקצרים והן הכתבים האחרים - עוסק בשאלות אלו, כמעט מכל היבט אפשרי. אני מניח שאדם, הכותב באובססיביות כזו על הנושאים הללו, אכן משקף בכתביו את עצמו.

כדאי לציין, שבעשור האחרון לחייו נוסף פן מיוחד לשאלת האותנטיות. במהלך החודשים פברואר-מרץ בשנת 1974 עבר דיק חוויה מיסטית, שבמהלכה (לטענתו) נגלה אליו אלוהים, או איזושהי ישות עילאית זרה, אל מוחו שוגר מידע רב באמצעות אלומת אור ורוד, הוא עבר תהליך אנאמנזיה, התחוור לו שהזמן עצר מלכת בתקופת רדיפות האימפריה הרומית את הנוצרים הראשונים, ושבתודעתו ובגופו עצמם מצוי אדם נוסף, נוצרי ראשון, בשם תומס (אם איני טועה).

מיותר לציין שחוויה זו טלטלה וזעזעה אותו לחלוטין. את העשור לחייו הוא הקדיש בחיפוש עמוק ואינטנסיבי מתמיד כדי לנסות ולהבין: (1) האם החוויה עצמה היתה אותנטית, או שאולי הוא חלם, הזה, חווה פסיכוזה וכד' ו(2) בלי קשר למידת האותנטיות של החוויה עצמה, מה משמעות המידע הרב שנמסר לו (בדרך זו או אחרת), ושלאורו יש לבחון את האותנטיות של כל הדברים האחרים.
תשובה (חלקית מאד) 224913
תודה על התשובה (החלקית מאוד :-))

"ראשית, הרשה לי לחלוק עליך: אני חושב ש*כל* פורום הוא ראוי ומתאים, ללא יוצא מן הכלל"

אני מרשה לכל אחד, ללא יוצא מן הכלל, לחלוק עליי, ואין ספק שבנקודה זו אנו בהחלט חלוקים. לא רק שאני חושב שלא כל פורום ראוי ומתאים לכל מה שיש למישהו לומר (גם מהצד של אותו מישהו וגם מבחינת הפורום), אני בהחלט חושב שאף ברמה הכללית יותר של הדיון, בהחלט ניתן ורצוי לקטלג פורומים שונים על-פי קריטריוני הדיון בהם (משהו שיש להשקיע עדיין עבודה מסויימת במיפויו) - דבר שיחסוך הרבה עוגמת נפש מיותרת להרבה אנשים.

"השאלות שאתה מעלה הן רחבות מאד, וקשה יהיה לענות על כולן במסגרת מצומצמת"

אני מסכים שהשאלות רחבות ואף קשות (מה שלדידי הופך אותן לכל-כך מעניינות), אבל המגבלה היחידה ללענות עליהן מעבר לכך שאולי אין להן תשובה "נכונה" היא (אצלי לפחות) מגבלת זמן. המסגרת עצמה באייל עד כמה שהתרשמתי היא לפחות באופן תיאורטי בלתי חסומה.

בכל אופן, תודה שוב על התשובה - אני מתפתה להתייחס אליה, אבל זה יעלה מן הסתם שאלות נוספות, ולאו דווקא כאלה שבאופן הדוק מקושרות דווקא לפק"ד. שוב, אחד הדברים שמאפיינים את האייל (מהתרשמותי כקורא ומגיב) הוא החופש הרב יחסית לפתח תת-נושאים וענפים קשורים קלושות לכדי נושאים בפני עצמם. יש פורומים בהם דבר כזה לא מתקבל בברכה, ובהם לרוב לא תמצא אותי מגיב יותר מידי.

בב"ח, לודביג
תשובה (חלקית מאד) 224920
בב"ח- מהו?
בברכת חברים 224921
תשובה (חלקית מאד) 225402
ב"מסגרת מצומצמת" כוונתי לתגובה, שאינה מתפתחת לכדי מאמר בפני עצמו, כלומר מצומצמת מבחינת הזמן והמשאבים... :-)

אדרבא - התייחס! הדיון לא חייב להיות מוגבל לפק"ד עצמו, ותמיד מעניין ומשכיל לשמוע דעות ורעיונות נוספים.
תשובה (חלקית מאד) 225453
לא קראתי מעולם ספר של פק"ד, ואפילו לא האמנתי למישהו שאמר לי שהספר שעליו מבוסס בלייד ראנר הוא בכלל על בנאדם שרצה כל החיים שלו כבשה...

למרות זאת, כל הדיבורים על אמפתיה (במיוחד בחלק א'), הזכירו לי את ספר מדע-בדיוני אחר של ג'ו הולדמן, "שלום לנצח" (על פי המדבקה בשבוע הספר, הספר הוא רב מכר). בעוד ששם שהאמפתיה איננה איזושהי אבן-בוחן לאנושיות, היא *כן* התקווה ל'גאולה' של המין האנושי (או משהו כזה). האם, לדעתך, גם הוא ראה את התפקיד הזה של האמפתיה ?

סיפור צדדי: אחרי שקראתי את הספר ומאוד אהבתי אותו, חיפשתי נואשות את הספר שקדם לו (אך לא קשור אליו מבחינת הסיפור) "מלחמה לנצח". כשאני אומר נואשות, אני מתכוון שהלכתי לחנויות ספרים ברעננה, כפר-סבא, תל-אביב ובאר שבע. בסוף (אחרי משהו כמו חצי שנה) מצאתי אותו בספריה של אח שלי, מפורק כמעט לחתיכות, כשהוא אומר לי שזה אחד הספרים האהובים עליו...
תשובה (חלקית מאד) 225465
אז למה לא ביקשת ממני? יש לי את "מלחמה לנצח" במצב מצויין... :-)

את "שלום לנצח" לא קראתי (וואלה, השם מזכיר לי דווקא את פיליפ מארלו של ריימונד צ'אנדלר), אבל לשאלתך: כן, בהחלט. האמפטיה אצל פק"ד היא בהחלט תקווה לגאולה - ל*כולם*, ולאו דווקא של המין האנושי.

המסר הזה עובר כחוט השני ברבות מיצירותיו, אבל הוא נמצא שם למן הרגע הראשון, כבר בסיפור הראשון שלו שפורסם אי-פעם, Beyond lies the wub, בגליון יולי 1952 של "פלאנט סטוריס". ב-‏1981 כתב דיק על סיפור זה שלו (בתרגום חופשי מאד שלי): "בסיפור זה, אמפטיה...משמשת ככלי נשק ממשי לצורך הישרדות. אמפטיה מוגדרת כיכולת לשים עצמך במקומו של מישהו אחר. הוואב (Wub - יצור תבוני דמוי חזיר גדול) עושה זאת טוב יותר מכפי שניתן היה לשער: יכולתו הרוחנית מושיעה אותו פשוטו כמשמעו. הוואב ביטא את המושג שלי בדבר צורת חיים עילאית. מצד שני, קפטן פרנקו (השם מתבסס במכוון על גנרל פרנקו מספרד) תופס יצורים אחרים במונחים תועלתניים בלבד. לדידו הם חפצים בלבד, והוא משלם את המחיר הסופי בגין העדר מוחלט של אמפטיה. כך אני מראה שהאמפטיה היא בעלת ערך הישרדותי; במונחים של תחרות בין-גזעית, אמפטיה מעניקה לך את היתרון".

(הסיפור עצמו חביב מאד, ומשכיל לדעתי לרתום רעיונות קודמים - ע"ע "השופט העליון" של ואן-ווגט - להעברת המסר הנ"ל)
מעניין 225848
לי המאמר הזכיר דווקא יצירת מד"ב אחרת - ארבעת ספרי הסדרה "היפריון", של דן סימונס. גם שם (ספוילר! ספוילר!) היכולת האמפתית מתבררת בתור הדרך היחידה לגאולת האנושות וכל מין מודע אחר, ויותר מזה, בתור המהות הבסיסית ביותר של היקום עצמו; וגם שם משתמשים להבהרת הנקודה במין של AI, שההבדל היחיד והקטגורי שלו מהאנושות הוא העדר יכולת אמפתית.

אבל זה לא רק האמפתיה - הפילוסופיה של "היפריון" כוללת עוד כמה ערכים שאפשר לסווג כאקזיסטנציאליסטים: ערכו של שינוי תמידי (שמציגים הousters), ערכו של המוות כדבר היחיד שמעניק משמעות לחיים (כמתבטא בסוגיית הcruciform), והשוויון הבסיסי המוחלט בין בני אדם (כמתבטא בהעדר המודגש של כל שמץ גזענות או שוביניזם: עולי הרגל כוללים, בין השאר, כומר, פלסטינאי ויהודי, ורוב הדמויות החזקות בספר - החל במשיח, עבור בנשיאת ההגמוניה האנושית וכלה בשטן-בדמות-אדם - הן נשים).

מה שמעלה את השאלה המעניינת - האם סופרי מד"ב נוטים להיות אקזיסטנציאליסטים?

או אולי להפך - סופרים אקזיסטנציאליסטים נוטים לכתוב מד"ב?

במחשבה ראשונה הרעיון הזה נראה מופרך, אבל במחשבה שניה דווקא לא כל-כך. בספרות ה"רגילה", ה"ריאליסטית", נדמה לעתים קרובות שההסכמה השוררת היא ש"הכל כבר נכתב" - כל סיטואציה אנושית, רגש או מחשבה כבר תוארו - ולכן הדרך היחידה שבה יכול סופר להיות מקורי היא לפרוט את ההוויה למטבעות קטנים יותר, לפרק את הרגשות לגוונים דקים יותר,
לתאר את אותם דברים ידועים בחריפות רבה יותר. בתוך גישה מפוררת כזאת אין הרבה מקום ליצירת מבנה שלם של פילוסופיה חיובית. מד"ב, לעומת זאת, בנוי מעיקרו על מקוריות ממש - על עולמות שלמים שעוד לא נכתבו - ועל רקע כזה קל יותר להביע בצורה מקורית ומעניינת מבנים מחשבתיים שבספרות ה"רגילה" היו מוקעים במהירות כבנאליים וקיטשיים מדי.

אבל חוץ מזה, מד"ב הוא תחום שזועק ממש לעיסוק בפילוסופיה, והרי אם כבר פילוסופיה, מן הסתם רוב הסופרים ייטו לקוים דומים: שהרי ככלות הכל, הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים בכלל ורעיון האמפתיה בפרט הם רעיונות טבעיים מאוד - דברים שרובנו היינו רוצים להאמין בהם ונכונים בקלות להאמין בהם, ולא מפתיע שסופרים שכותבים על הדברים האלו (ואינם דווקא בעלי תורה פילוסופית מקורית) מתפתים להציג לקוראים דווקא אותם. לכן גם לא הייתי ממהרת לקבוע, לא על פי הספר המתואר במאמר בכל אופן, שהכתיבה של פיליפ ק. דיק, או של דן סימונס לצורך העניין, היא דווקא אקזיסטנציאליסטית, ולא כתיבה הומניסטית-מערבית-אופטימית "סתם".
מעניין 225903
"היפריון", על אף שטרם קראתיו, הוא לא בן-זמנו של דיק, אלא מאוחר הרבה יותר.

האם דיק נטה לאקזיסטנציאליזם? כן, אבל לא תמיד. מדובר בעיקר בעשור של שנות השישים. אפשר כמובן להניח שהכתיבה שלו היא הומניסטית-מערבית "סתם" (על האופטימית צריך לדון בנפרד :-)), אבל ניסיתי להראות שבמהלך עשור זה הוא כתב ספרים *רבים* ברוח תפיסה זו, ושאחד משורשיהם מצוי בעבודה של בינסוואנגר.

לגבי סופרים שאינם בעלי תורה פילוסופית מקורית: מה דעתך על "ואליס" (שהוא בעצם זיקוק של ה-Exegesis)? האם, לדעתך, הוא יצר שם תפיסה מקורית ושלמה (עד כמה שניתן)?
תשובה (חלקית מאד) למציאות (חלקית מאוד)? 225509
החוויה המיסטית הנ''ל, כולל השתלשלויות לא פחות מוזרות, מתוארת בספר ''ואליס'', שכבר חשדתי שיש בו שמץ אוטוביוגרפיות, והערתך האחרונה מאשרת את הטענה הזו. זה הופך את הקריאה בספר לעוד יותר מוזרה ומצמררת, בעיקר לאור העובדה שפק''ד נפטר כשנה לאחר ש''ואליס'' יצא לאור. כך או כך, הספר מאוד מומלץ, ומעלה את שאלת ''מהי המציאות'' באופן כה עז, מקורי ונחוש, שיחד עם החשש העולה ל''חוסר בדיוניות'' הוא יכול לגרום לערעור רגעי של תחושת המציאות אצל הקורא עצמו.
תשובה (חלקית מאד) למציאות (חלקית מאוד)? 225557
"ואליס", יחד עם "יוביק", הם הספרים האהובים עלי ביותר משל דיק.

ב"ואליס" אין *שמץ* של אוטוביוגרפיה, אלא הוא ב*רובו* המכריע אוטוביוגרפי לחלוטין, בדיוק כמו "סורק אפלה". אני מצטרף בחום רב לדבריך, ולמעשה הרחבתי פעם בדיוק בנושא זה, כמו גם לגבי ערעור תחושת המציאות אצל הקורא עצמו (http://www.sf-f.org.il/story_426).
תשובה (חלקית מאד) למציאות (חלקית מאוד)? 225794
תודה על ההפניה ללינק, המאמר שם מאוד מרחיב ומעשיר, אם גם מגביר את תחושת ה"ספוקיות" (בשורוק) ש"ואליס" מעורר.
ואם כבר בספר הזוי אוטוביוגרפי ומערער - משום מה עולה לי בהקשר זה "ארוחה עירומה" של בורוז - שהוא במוצהר כתוב תוך, על ומסביב לשימוש אינטנסיבי בסמים קשים למיניהם ‏1.
וספר מד"ב נוסף שנזכרתי בו לפתע, ואינני זוכר מי הסופר -(ועוסק בתפיסת מציאות): זהו ספר על כוכב, שהשמש בו היא בצורת מעין דיסק/היפרבולה במקום כדור. - מישהו מכיר?

1 מישהו הצליח לקרוא אותו ולמצוא איזה שמץ קוהרנטיות שאורכה יותר מחמישה עמודים?
שמש ארוכה 225795
נשמע כמו משהו של ווליקובסקי.
תשובה (חלקית מאד) למציאות (חלקית מאוד)? 225797
אולי the inverted world

תשובה (חלקית מאד) למציאות (חלקית מאוד)? 225801
כן, נראה לי שאכן זה היה ''עולם הפוך'' של פריסט. ספר מאוד משונה גיאומטרית...
השיחרור מהתודעה הכובלת אצל דיק 226351
לפי סרטר ב"יש והאין" מ-‏1944 , שקדם לו סיפורו הקצר "הבחילה" 1936 הנותן את הרוח המהותית esprit של הגישה שהירחיב, האדם אמנם אינו נקבע על ידי מהות כלשהי, רגשית, נסיבתית ואחרת. האדם הוא חופש, בכוח הכרתו - אותה מהות שקופה, שברגע שהישלכת וניסית ללכוד אותה בכבלי מהות כלשהי, הרי באותו שבריר שנייה היא חומקת ממנה.

מאידך, שבירת המתח בין החופש וההקבעות מוצגת להפליא בספריו של דיק, ובראשם הספר המופלא Time out of Joint .

בספר זה קודמת היקבעות הכובלת בכותונת כפייה למהדרין: אדם אנונימי, בעיירה אמריקנית קטנה ורדומה בשנות ה-‏50 מגלה, כי כל פעם שהוא מנסה לצאת משגרת חייו המשמימה ולנסוע משם, הרי שדבר כלשהו מונע זאת ממנו, באופן הנראה מקרי לחלוטין, כגון תור שאינו זז בתחנת הרכבת הקטנה וכיוצא בזה.

המקום סוגר עליו.

זוהי סיטואצייה פרנואידית קלאסית (מחשבות יחס) הממוסכת בפרטים הקטנים והמשמימים של היום יום העלוב. סיטואציה פרנואידית מינורית, ניתן לאמר, מעין ניסיון מבוזר וחסר קשר בין ארוע לארוע למנוע ממנו את היציאה משם, באופן שאינו ניראה אקראי.

רגעי שיחרור התודעה והנסיקה למהות החופש, מתממשים כאשר מתרחשים שני שלבים:

1) התודעה הפארנואידית המינורית הופכת למגלומניה, תופעה שכיחה במצב פארנואידי -
והשלב המדהים
2) כאשר מתברר לאדם זה שלא רק שהוא מרכז הפלנטה, אלא גם מרכז היקום, כלאמר הפארנוייה הופכת למציאות ועוד כזו שעולה על המגלומניה בכמה סדרי גודל:

הוא מגלה שהעיירה בשנות ה-‏50 היתה סיטואציה מלאכותית ומבויימת אליה ניזרק במתכוון, והוא נמצא למעשה שנים רבות קדימה, בעת שניטשת מלחמת איתנים בין-גלקטית.

היה לו כשרון יחודי בכל הגלקסיה לפתור שאלות אסטרטגיות סבוכות במלחמת איתנים זאת, ולכן, ניתנו לו כבידורו היחיד בחייו המשמימים בשנות ה-‏50 שבויימו עבורו, תשבצים לפתירה, שפיתרונם נערך מראש במבנה כזה שהפתרון היה מענה סמוי לשאלות טקטיות ואסטרטגיות סבוכות.

זיהוי מהותה החבוייה של הסיטואציה הכובלת הוא הדרך לחופש התודעה מכבליה בספר מכושף זה.

סארטר, אגב, בשנות ה-‏50 ואילך כשהפך מרקסיסט, שינה את גישתו מן הקצה ועסק בשאלת הכבלים ללא מוצא שהסיטואציה הכלכלית-חברתית כובלת בהם את האדם, דהיינו Le force de circumstances. בכך פתח צוהר לעיסוק מאוחר יותר של הסטרוקטורליסטים (כגון מישל פוקו) והסופר- סטרוקטורליסטים הצרפתים בשאלת הכוח המצמית מצד שדרות האליטה החברתיות, המשתלט ומדביר את התודעה בכוח נאראטיבים דומיננטיים.

הכותב הרבה לעסוק מאז 1970 בשאלת הכוח והחופש, ואחד הפירות הוא ספרו הפסיכולוגי החדש והמהפכני (באנגלית) אודות מנגנונים רגשיים העשויים, תחת נסיבות ותהליכים פתולוגיים מסויימים, לחולל היפוכים רגשיים הקונים שליטה אוכפת ודטרמיניסטית, כמו אוטומטית, על ההתנהגות. כאן מוצגות הפסיכונירוזות העיקריות והמקורות הרגשיים להתנהגות לא יעילה באופן שיטתי SIB -Systematically inefficient behavior .

ספרו המהפכני של הכותב אודות המערכת הרגשית ומקורות הפסיכוינירוזות (אנגלית)

אתר הבית של הכותב: http://www.michael-sharon.com

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים