 |
|
 |
||
|
||||
 |
שני חלקי המאמר מרתקים באמת. תודה רבה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש ספרים של דיק שקראת ואהבת במיוחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את ''אנדרואידים''. אני חושש שהוא לא ממש דיבר אלי. אני לא יודע בדיוק מדוע. אולי בגלל שהסיפור מעניק הרגשה קודרת ומאיימת, ואולי סתם בגלל שאני לא חובב של הז'אנר. המאמרים היו מעניינים הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תן לו עוד צ'אנס. אני מאד ממליץ לך לנסות את ''יוביק'' (קיים תרגום בינוני מאד לעברית, אם כי מעט קשה להשגה) ואת ''שלוש הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ''' (טרם תורגם). הם עמוקים לא פחות מ''אנדרואידים'', אך הקדרות מהם והלאה, והם מלאי חוש הומור והשתובבויות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף למברכים ולמעריכים, ומה אתה אומר על "counter-clock world" שלו? ניסיתי לקרוא1 אבל נטשתי אחרי עשרים עמודים: הרעיון הכללי נראה לי מאולץ ושרירותי וחשבתי שכל גזירה ממנו רק תעצבן; הכתיבה לא מצאה חן בעיני. עד כמה טעיתי? __________ 1 מצטער, א.! ההמלצה שלך תמיד תשמור על מצויינותה, אני זה שאולי בחר את הספר הלא נכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. איני יכול לומר עד כמה טעית, אם בכלל... מהסיבה ש-Counter clock world עדיין ממתין לתורו בשידה ליד המיטה, יחד עם עוד "כמה" ספרים, קצתם של פק"ד, רובם לא. דגמתי בזמנו את פרקיו הראשונים, ובהחלט לא התרשמתי שזו אחת מיצירותיו הגדולות של פק"ד, אך אני מתכוון לחזור ולקרוא את כולו בעתיד. לגבי הכתיבה שלא מצאה חן בעיניך - זה עניין של טעם וריח. צריך לזכור שהספר נכתב ב-1965 והיווה נסיון ראשון של דיק לחזור לכתיבה פעילה לאחר תקופת יובש ארוכה, וסערות אישיות רבות (טוב, כאלו היו לו רוב ימי חייו). כדאי לתת לדיק הזדמנות אחת או שתיים נוספות דרך ספרים אחרים שלו. דווקא לגבי הרעיון אני חושב אחרת: נראה לי שכאן דיק ניסה לטפל במושג "עולם הקבר" שציינתי לעיל בדרך מקורית מאד ומאתגרת לכשעצמה. הרעיון של היפוך האנטרופיה טומן בחובו אפשרויות מעניינות רבות (כולל הומוריסטיות: שיחות שמתחילות ב"להתראות" ומסתיימות ב"ברוכים הבאים"). אם חושבים על בינסוואנגר ו"המקרה של אלן ווסט", הרעיון של Counter clock world אינו כה מאולץ ושרירותי. יתכן שהביצוע במקרה הזה לא היה מן המוצלחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי פספסתי והמידע הזה כבר הוזכר בדיון, אבל מלבד הספר שהוא נשוא המאמר, ספרי דיק שתורגמו לעברית הם אלה: כשל זמן, סורק אפילה, ואליס, השחקנים של טיטאן, האיש במצודה הרמה, יוביק. למתחילי דיק הייתי ממליצה, בנוסף להמלצות שלך, על כשל זמן ועל סורק אפילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא להתחיל עם "האיש במצודה הרמה"? נראה לי שהוא ידבר אל הקורא העברי (למרות שאני דווקא קראתי אותו באנגלית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא לשכוח את "הצלם", שגם הוא תורגם לעברית כמובן. להתוודע אל דיק דרך "סורק אפלה"? ספר מופלא, מורכב מאד ומרגש ביותר (עם תרגום עברי משובח בהוצאת גוונים של שחור), אבל אני לא בטוח שהוא המתאים להיות הראשון אצל מתפק"דים מתחילים, כי יש סיכוי גדול שהוא יהיה גם האחרון. "כשל זמן" הוא אכן המלצה טובה מאד למתפק"ד חדש, אבל נקודת החולשה שלו היא בתרגום עברי לא כ"כ מוצלח שלו (בניגוד ל"ואליס" המוצלח מאד מאותה הוצאה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התחלתי דווקא עם ואליס ומאוד אהבתי אותו (אף על פי שמדובר בספר קשה לקריאה). לדעתי דווקא סורק אפלה הוא בחירה לא רעה להתחלה, אני לא רואה אותו כ"מרתיע" (מלבד זאת שהוא אולי הספר האהוב עלי של דיק יחד עם יוביק). מלבד הספרים פורסמו בעברית גם סיפורים קצרים של דיק: "נוכל לזכור זאת עבורך בסיטונות" (עליו מבוסס בחופשיות הסרט "זיכרון גורלי") שפורסם ב"מימד העשירי" ו"סוג שני" שפורסם ב"חלומות באספמיה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משמח לשמוע. הנחתי תמיד שלהתחיל דווקא עם "ואליס" זה כמו להתחיל לטייל דווקא בהודו... :-) טוב לגלות שטעיתי. בנוגע לסיפורים קצרים: פורסמו גם מספר סיפורים ב"פנטסיה 2000" (ביניהם "רוג" - הראשון שפק"ד מכר מעודו, אם כי לא הראשון שפורסם ו"כוכב הלכת שלא יתכן"), ויש גם את "מלך האלפים" שיצא באנתולוגיה "אוצרות הפנטסיה". (ונדמה לי שגם "ארוחת בוקר בשעת בין-ערביים" פורסם באיזושהי אנתולוגיה, אם כי לא ראיתי אותה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ושכחתי להזכיר שגם ''באמונת אבותינו'' המצויין מופיע באנתולוגיה ''חזיונות מסוכנים'' שהופיעה בעברית לא מזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומהו (ואיהו?) המקור ל- minority report? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעט "בלייד ראנר", כל יתר הסרטים שנעשו ע"פ פק"ד, מתבססים על סיפורים קצרים שלו. המקור ל-Minority Report הוא סיפור קצר באותו שם, שהופיע לראשונה בינואר 1956 במגזין "Fantastic Universe". סיפור נהדר לטעמי. (http://halfstrong.com/danieljordi/library/the_minori...) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרק הראשון מתוך "סורק אפלה": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד קצת על "סורק אפלה": http://www.sf-f.org.il/story_697 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. ''הצלם'' הוא בכלל הפק''ד הראשון שקראתי (בזמן שיצא, קיבלנו אותו הביתה כחלק ממפעל מנויים של ההוצאה)... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר הזכרת את כשל זמן ( אני מניח שמדובר על Martian Time Slip?) צריך להגיד משהו על המוטיב ה"ישראלי" אצל פקד. מדי פעם אפשר להיתקל בסיפוריו בהתיחסויות ל "איגוד הקיבוצים של המאדים" או על מבריח שמתפרנס מהברחת חלבה למתנחלים הישראלים על כוכב הלכת. זה, במקביל עם ההיקסמות החולנית שיש לו עם הגרמנים והתעשיה הגרמנית ( ב-"הסימולקרה", למשל), נותן אווירה מאוד "אקסודוסית" להרבה מהספרים שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל ברכות על המאמר והתגובות המעניינים מאוד... פעם ראשונה שאני נתקל בארץ בדיון רציני בסופר כל כך מצוין. רק רציתי להוסיף שגם ב"יוביק" מתגוררת אחת הטלפתיות בקיבוץ, וב"כשל זמן" מוזכרת גם הצלחתם הניכרת של המושבות הישראליות. בכלל, בהמון המון סיפורים שלו מוזכרת ישראל ולו ברמיזה או במוצא של אחת הדמויות המשניות, תמיד בנימה חיובית. למישהו יש אולי מושג למה? עניין אינטלקטואלי או אישי? תהילתה של ישראל בשנות החמישים והשישים? שורשים יהודיים? ובקשר ל"ואליס", לדעתי הספר הכי טוב של פק"ד ואחד הטובים שקראתי... *מעולם*, ה"אוטוביוגרפיה" מסבירה הרבה מאוד על הרקע המשפיע באמת לדעתי על יצירתו, והיא הסמים ההזייתיים שהתנסה בהם בהרחבה עד ש"שרף את מוחו" (כהגדרתו). בכל יצירותיו שזורים הסמים, משתמשי סמים, סמים כמעוררי תודעה וכוחות טלפתים, עיוות המציאות, המציאות כמסך המשתנה אך ורק ע"פ מוחו של האדם וכו כו, ולכן לדעתי כל דיון ביצרתו והשפעות על פק"ד חסר בלי דיון בהשפעות הנרקוטיות על מוחו וחייו. דעתכם? (יכול להיות שהחמצתי מאמר בנושא כי אני מאוד חדש כאן...) בכל אופן, שוב תודה רבה על הדיון המעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה הישראלית: ישראל אכן מוזכרת פעמים רבות מאד אצל דיק. לרוב בהקשרים "חיוביים", אם כי ב"ואליס" מתואר מוריס, המטפל הנפשי הלא-טיפוסי של פאט (כלומר דיק), כמי ש"הבריח רובים וסמים לקליפורניה...פעיל בתנואות מחאה רדיקליות, ונלחם בשורות הקומנדו הישראלי נגד הסורים". טרם החלטתי אם האיזכור כאן בא בהקשר חיובי... :-) אבל כן, נכון: בהרבה ספרים - במיוחד אלו משנות השישים - מוזכרת ישראל, וזאת בהקשרים הבאים: * הרעיון הקיבוצי ויכולתם של חלוצינו המובחרים להפריח את השממה: ב"יוביק" מסופר על סטנטון מיק, אותו "איל תעשיה זוהר אך מוזר, שפעם הציע לבנות, ללא תשלום, צי שבעזרתו תוכל ישראל ליישב ולהפרות את שטחי המדבריות של מאדים". גם ב"כשל זמן", ההתיישבות המוצלחת ביותר במאדים המדברי והחרב היא ישראל החדשה, שיתרונה ב"פלוגות מחץ של לוחמים ציונים נוקשים, שגרו במחנות בלב המדבר ועסקו בעיקר בפרויקטים שונים של השבחת מוצרים, החל מגידול תפוזים ועד זיקוק דשנים כימיקליים". ב"הצלם" מודיע רה"מ ישראל לגברת הראשונה על המשלחת המתוכננת למאדים, "אנו עומדים להקים שם את הקיבוץ הראשון שלנו, ובקרוב. המאדים הוא מעין נגב אחד גדול, אפשר לומר. יום אחד עוד יגדלו שם עצי תפוזים". ב-"A maze of death" הגיבור, סת' מורלי, חי בקיבוץ "תקל ופרסין" (הכתובת היתה על הקיר, לא?), ואילו במדינת המשטרה החשוכה של "Flow my tears, the policeman said", הסטודנטים נאנקים בגיטאות שהם בעצם קיבוצים שהוקמו על חורבות הקמפוסים. * ישראל כמדינת פלא, הנאבקת על קיומה באיזור עוין ומצמיחה מדינאים עשויים ללא חת: ב"הצלם" מבקר ראש-ממשלת ישראל בבית הלבן ומתואר כמי ש"לא פחד מאיש; דרכו אל התפקיד הנוכחי היתה ארוכה, ואילולא היה מי שהוא - לא היה מצליח. לא היה זה תפקיד עבור פחדן; ישראל היתה - כפי שהיתה מאז ומתמיד - מדינה קטנה, שהתקיימה בין גושים עוינים אדירים שהיו מסוגלים למחות אותה מעל פני האדמה בכל רגע". אותו ראש ממשלה, אמיל שטארק, אומר גם "לנו, הישראלים, קשה מאד לבוא במגע עם הגרמנים", מה שמביא אותנו אל - הנקודה הגרמנית: היחס של דיק אל הגרמנים הוא דו-קטבי. דיק היה אוטודידקט ואיש אשכולות, חובב תרבות ומבין גדול מאד במוסיקה קלאסית. הוא אהב מאד את המלחינים ה"גרמניים", ועדויות לכך ניתן למצוא כמעט בכל ספר שלו. גם ניטשה, היינה ואחרים נמצאים שם לרוב. ב"סורק אפלה" לגיתה ו"פאוסט" שלו תפקיד מרכזי. בתקופה הקצרה שכן בילה באוניברסיטה, הוא למד גרמנית, והיה מסוגל לדבר ולקרוא בשפה זו. אבל בקוטב השני תמיד היו היטלר והנאצים. במאמר "נאציזם והמצודה הרמה" (1964) הוא כותב: "אנו יודעים *מה* הם עשו, אנו יודעים מה היתה האידאלוגיה *המוצהרת* שלהם, אבל בפועל אנו לא יודעים *מדוע* - במובן העמוק ביותר, הם, כלומר הנאצים - עשו זאת". זו אחת האובססיות ברבים מספריו. למשל, ב"האיש במצודה הרמה": מדוע "היפנים לא הרגו יהודים במלחמה או לאחריה. שום יפני לא בנה כבשנים", ואילו הנאצים מפחדים כ"כ מהיהודי? מה הבעיה שלהם? (אולי "היא בקשר למין. הם עשו משהו מגונה בעניין הזה עוד בשנות השלושים, והמצב הורע. היטלר התחיל בזאת - מה היא היתה? אחותו? דודה? בת-אח?...כולם שם עושים גילוי עריות, חוזרים לחטא הקדמון של ניאוף עם אימותיהם שלהם. זו הסיבה לכך שאנשי העילית של האס.אס. יש להם חיוך מלאכי טיפשי שכזה, מין טוהר בלונדיני תינוקי כביכול; הם שומרים על עצמם בשביל אמא. או איש בשביל רעהו...ועכשיו כמו חיידקי רשע, היו המלכות הנאציות הבלונדיניות והעיוורות משכשכות בדרכן מהארץ לכוכבי הלכת האחרים, מפיצות את הזיהום"). ולבסוף הנקודה היהודית: דיק קרא המון והכל. בראיון הוא סיפר פעם, שבזמן שקרא את "מורה נבוכים" של הרמב"ם, אמרה לו אשתו דאז, שאחד הפרופסורים אמר לה, שקרוב לוודאי שאין עוד אדם אחר בארה"ב שקורא את הרמב"ם באותו רגע. אבל העניין אז היה יותר פילוסופי, ומה שתפס אותו במיוחד היה אותו ציווי מספר דברים: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל יהוה והיה בך חטא" (כד טו). האמפטיה הזו כלפי האדם באשר הוא אדם, ובניגוד לתפיסה הרומית, לפיה חבל לתת אוכל לגוועים כיוון שזה רק מאריך את יסוריהם, היא זו שנגעה עמוק בדיק. העניין שלו ביהדות התגבר מאד לאחר חווית 2-3-74. בעשור האחרון לחייו הוא הסתגר ושקע עמוק מאד בלימוד אוטודידקטי של פילוסופיות אזוטריות יותר ואזוטריות פחות, ובמיוחד נצרות ויהדות. מומלץ לקרוא את ספרו "The divine invasion", השני ב"טרילוגית" ואליס, כדי לראות עד כמה רבה ההשפעה שספג מהיהדות, ובעיקר מהקבלה והמיסטיקה היהודית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. The Divine Invention תמיד נראה לי ספר ספוג נצרות בצורה בלתי רגילה, כולל רעיון הגאולה והמשיח התמים. לא ממש קלטתי את הסמלים היהודיים שם, אבל אולי זה מפני שהתרכזתי בלחפש את הנוצרים. ב. "אשתו דאז" הוא ביטוי קולע ביותר בהקשר של פק"ד :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברפובליקה ובקיסרות הרומית היו נהוגים חלוקת תבואה חודשית בחינם (frumentatio; ובתקופה מאוחרת יותר גם שמן, בשר חזיר ומלח חולקו) למאות אלפי אנשים; מענקים המוניים של יין ושמן, או כסף, בעקבות נצחונות (congiaria); סעודות ציבוריות; הורשת כסף לפלבאים בצוואות; מענקים מיוחדים למשפחות מרובות ילדים; חלוקת קרקעות חקלאיות לפרולטרים; הלוואות מיוחדות לשיקום עסקים חקלאיים ולגידול ילדים בעתות משבר ובכלל (alimenta) ועוד (טוב, אנחנו לא רוצים להכנס להקמת ואחזקת מרחצאות, בתי-שימוש ציבוריים, פארקים, וכן- אפילו משחקי גלדיאטורים). גם קשה לי מאוד להאמין שכל אלו, לאורך כל אותן מאות שנים, נעשו מסיבות מקיבליסטיות בלבד (כמו בנימה המלווה בד"כ את הביטוי "לחם ושעשועים"), בעיקר בהתחשב בעובדה שרבים מהמפעלות הללו מומנו מקופתו הפרטית של הקיסר, ולעיתים אף פגעו במשק ביתו (בתקופת נרווה). אשמח לדעת מאיפה קיבלת את המושג דלעיל על התפיסה הרומאית. אה, ותודה על הלינק מהפתיל למעלה :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נבחין בין המושג *שלי* אודות התפיסה הרומאית, לבין הדברים שהבאתי בשם אומרם, כלומר דיק: (1) כשציינתי את מה שנגע עמוק בדיק, כלומר את התפיסה הסוציאלית-הומנית של החוק העברי הקדום לעומת היחס לעניים ברומא, התבססתי על ראיון שהעניק דיק ממש לפני מותו (יוני 1981, לג'ון בונסטרה, ראה: http://www.philipkdick.com/media_twilightzone.html). את האמירה הנ"ל אודות העניים הוא מייחס, אם אינו טועה, לסנקה. (2) לגבי המושג שלי (ואני חייב לסייג שהידיעות שלי על רומא הן כלליות בלבד - אשמח אם תתקן אותי): אני מבחין בין הרפובליקה לבין הקיסרות. (א) בתקופת הרפובליקה היה יותר מאדם אחד שנרצח בדיוק בגין נסיונותיו להוביל רפורמות בכיוון שתיארת (למשל: האחים הגרקכים, דרוסוס). הפלבאים בתקופה הזו לא נהנו מהרבה מהנהגים היפים שציינת. (ב) בתקופת הקיסרות השתפר מצבם של הפלבאים למראית עין. אולי קשה לך להאמין שהסיבות העיקריות היו מקיבאליסטיות, אבל אין להתכחש שלקיסרים היה אינטרס מובהק בהפעילם מדיניות כזו. בספרו "אוגוסטוס - נצחונה של מתינות", כותב צבי יעבץ: "כל המנהיגים הרומיים נאלצו "לתת" לפלבס - אחדים מתוך כנות ורצון טוב, אחרים מתוך שאט נפש, וכולם בלית ברירה. אחדים שיחדו את ההמון כאמצעי בדוק להשגת השלטון, אחרים הבינו את הסכנות הכרוכות בהשארת העם הפשוט שרוי ברעב ובדיכאון" (עמ' 141). יעבץ אף מצטט את אוגוסטוס, שכתב: "היתה בי נטיה חזקה לבטל אחת ולתמיד את חלוקת התבואה מטעם הרשות...אלא שחדלתי מזה, משום שמובטח היה לי, כי נוהג זה עתיד להתחדש בזמן מן הזמנים על ידי כל מי שירצה לשאת חן בעיני העם". אז כן, מה לעשות - לחם ושעשועים. עוד יותר קשה להאמין שהיו בהם חסידי אומות עולם. (ג) אבל בוא ננסה לקשור עם הנקודה של דיק: בעוד שההטבות שציינת הוענקו לפלבאים (וכמובן גם לפטריקים, אבל זה לא נחשב), כלומר רק ל*אזרחי* רומא, הרי שתורת ישראל מצווה שורה ארוכה של חוקים סוציאלים לגר, ליתום ולאלמנה. ובעוד שבתקופת הרפובליקה וארו מתאר את העבד כ"מכשיר שמדבר", הרי שההשקפה המקראית היא, שהעבד (בכלל - ולא רק העבד העברי) הוא ככל האדם, וזכויותיו הבסיסיות חייבות להישמר. אני מניח שבהקשר הזה דיק, כהומניסט מושבע, העדיף את גישת התורה על פני התפיסה הרומאית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |