בתשובה לג. שמעון, 30/06/04 12:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא מומחה לתנועה הפסיכו' ושקיעתה, אך נראה לי שיש משהו במה שאותו מרצה העיר על אישיותו החזקה של פרויד שניהל בקשיחות את "המסדר" שלו. אם כבר מדברים על היתפוררות של מסורת, כדאי אולי להזכיר את שקיעתה של הפסיכולוגיה הגרמנית. הפסיכולוגיה במאה ה20 היא בעיקר פסיכולוגיה אמריקאית, במאה ה19 היא היתה גרמנית. השקיעה שלה החלה במלחמת העולם הראשונה והנאצים נעצו את המסמרים האחרונים בשאריות שנותרו. הקץ הגיע באופן סימלי בהפצצת לילה של העיר האוניברסיטאית לייפציג, מעוז הפסיכולוגיה, ע"י חה"א האמריקאי. הטייס המוביל קיבל הוראה להתחיל להטיל פצצות על הבניין הגדול הראשון שהוא רואה, וזה היה המבנה ההיסטורי של המכון לפסיכולוגיה קלינית (בו למרבה האירוניה, למדו דורות של סטודנטים אמריקאיים). זה סיפור מרתק ששווה מאמר בפני עצמו. אגב, במשך הרבה שנים (עד שנות ה80 אאל"ט), פרויד לא ניכלל בקורסי המבוא וההיסטוריה במחלקות לפסיכולוגיה של ייל והארבארד. לא הרבה אנשים יודעים את זה [אמר מייקל קיין]. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
על כך שאישיותו של פרויד הייתה חזקה אין עוררין. חברי האגודה הפסיכואנליטית היו במידה רבה תלמידיו, הם העריצו אותו, ולכן כמעט באורח בלתי נמנע התפתחו יחסי אב-בנים. היות שכולם היו שקועים בתיאוריות הפרוידיאניות כל מחלוקת או ניתוק מיד העלו על הדעת רצח-אב במובן הפסיכולוגי (למעשה הדיון הקטן שלנו פה קשור לחלק ב'). כך, למשל, הפרישה של יונג ואוטו ראנק אחריו נתפסו על-ידי פרויד ויתר חברי האגודה כבגידה, הן משום שפרויד טיפח את שניהם, והן משום שבכל פרישה, היה פוטנציאל של הקמת אסכולה מתחרה לפסיכואנליזה, שנלחמה על התבססותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לפסיכואנליזה, שתמיד התיחסו אליה בהרמת גבה (או הקיצונים, כלאחיזת עיניים), אלא לפסיכיאטריה. אם תרצה אני יכול לכתוב את המעט שאני יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דיברתי על תחרות לפסיכואנליזה, שרצתה כמובן לכבוש את כל עולם הפסיכולוגיה. מכל מקום, אשמח לשמוע עוד, כמובן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |