בתשובה לרון בן-יעקב, 01/07/04 5:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
על כך שאישיותו של פרויד הייתה חזקה אין עוררין. חברי האגודה הפסיכואנליטית היו במידה רבה תלמידיו, הם העריצו אותו, ולכן כמעט באורח בלתי נמנע התפתחו יחסי אב-בנים. היות שכולם היו שקועים בתיאוריות הפרוידיאניות כל מחלוקת או ניתוק מיד העלו על הדעת רצח-אב במובן הפסיכולוגי (למעשה הדיון הקטן שלנו פה קשור לחלק ב'). כך, למשל, הפרישה של יונג ואוטו ראנק אחריו נתפסו על-ידי פרויד ויתר חברי האגודה כבגידה, הן משום שפרויד טיפח את שניהם, והן משום שבכל פרישה, היה פוטנציאל של הקמת אסכולה מתחרה לפסיכואנליזה, שנלחמה על התבססותה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא לפסיכואנליזה, שתמיד התיחסו אליה בהרמת גבה (או הקיצונים, כלאחיזת עיניים), אלא לפסיכיאטריה. אם תרצה אני יכול לכתוב את המעט שאני יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דיברתי על תחרות לפסיכואנליזה, שרצתה כמובן לכבוש את כל עולם הפסיכולוגיה. מכל מקום, אשמח לשמוע עוד, כמובן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |