בתשובה לאסף ברטוב, 15/05/01 19:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אסף, אני לא חשתי באיכות גרפומנית, כלשונך, בכתיבתו של עידו. ואולי בעצם תסביר אתה מדוע צריכות להיות אוזנינו מוטרדות מהאמירה "ואיך לא תהיה בדידות נוראה בעיר שרבות בה כל כך הבחורות היפות?!" מה צורם במשפט הזה? מה עוד שיש למשפט זה שני תפקידים נוספים מעבר לתוכנו. ראשית הוא מעניק לעידו הזדמנות לנהל דו-שיח קצרצר עם הולדן קולפילד, ושנית הוא משמש מעבר אלגנטי לפסקה הבאה, למפגש עם הנערה הסינית. אני חושב שאחד הדברים היפים ביומן המסע של עידו זו הידיעה שהוא אינו הראשון שמגלה את אמריקה או את ניו יורק, ומצד שני מדריך הטיולים שלו אינו רק "מדריך שיחור למטייל" - עידו משתמש במדריכים נוספים כמו סלינג'ר או בודריאר. (וכמה אנשים שאלה מדריכי הטיולים שלהם אתה מכיר?) אבל גם בצטטו מבודריאר, למשל, הוא תמיד יודע להוסיף 'ספין' משלו, לדוגמא: אהבתי את הפסקה שבה הוא שואל האם כובעי ה-NYPD שחובשים השחורים וההיספאנים מרפררים לסדרה הטלוויזיונית או לחולצות השחורות של יציר השטן רודולף ג'וליאני; או הרעיון שבבואם בהמוניהם לצפות בלהקת "קדאפי" משתתפים האמריקנים באקט של מיגורו בנבכי הסימולקרה. אסף, לא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש לעיתים די בלגלגל אותו או להתגלגל איתו. יש חן רב בקלות התנועה שבכתיבתו של עידו. למה אתה דורש מעידו מחוייבות לכתיבה ספרותית? כשהוא ירצה להתחייב לכך בוודאי יעשה זאת; בינתיים הוא כותב באייל, ובכשרון רב, ויפה שהוא אינו מתבלבל במדיום. ובכל זאת יש ביומן המסע של עידו איכות מיוחדת. הכתיבה המרפרפת, הלא מעמיקה לטענתך, יוצרת אפקט קליידוסקופי של ניו יורק, ואת האפקט הזה לא פשוט ליצור בכתיבה (כתיבה בסגנון כזה עלולה להפוך בידיו של כותב פחות מיומן ל"מישמש" סתמי). כולנו היינו בניו יורק (וגם אם היינו שם רק בקולנוע ובטלוויזיה הרי זה לא כל כך משנה לשיטתם של בודריאר ועידו, מבחינתם זה היינו הך שכן טענתם היא שאיבדנו את היכולת להבדיל בין המציאות לבין ייצוגיה) ובכל זאת עידו מצליח לפרק ולצרף מחדש את ניו יורק למעננו לרגע, וגם אם הרגע הזה אינו מונומנטלי או נצחי אנו כקוראים יוצאים נשכרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבקש להבהיר משהו: לא פסלתי את המאמר של עידו. לא טענתי שהוא חסר ערך. כלל וכלל לא. אני מוצא בו ענין (כפי שציינתי בתגובתי המקורית), וקראתיו בשמחה. עם זאת, מצאתי בו גם דברים שלא נשאו חן בעיני, ועליהם הלנתי בתגובתי. אין בכך משום דה-לגיטימציה של המאמר, ואחרי הכל, הן זו רק דעתי. ולענין: אתה אומר שהכתיבה קאליידוסקופית. אני חושב שהיא לא מספיק בהירה. אין מה להוסיף על כך, וניוותר חלוקים בדעותינו. באשר לבודריאר ולגלגל: לא דרשתי חדשנות כהכרח. לא אמרתי שעידו צריך לספק לנו מדריך טיולים ייחודי וחתרני. אכן, ההערה על להקת קדאפי והמשמעות בסימולקרה בעלת ערך בעיני, למשל. שוב, אני *מוצא* ערך במאמר. ספציפית התייחסתי לשתיים-שלוש נקודות בעייתיות בעיני במאמר: אזכור חוויה כלשהי בבית הכנסת מבלי לשתף אותנו באמת בטיבה, למשל. המשפט שציטטתי ושציטטת אחרי תלוש מהקשר. מתקבל הרושם שעידו כתב אותו וציפה למחיאות כפיים לאחריו. הוא משפט שהייתי מקבל כחלק מטקסט ספרותי, כהגיג או כהיגד של דמות בהקשר של אופייה ועולמה. זו הזיקה הספרותית עליה דיברתי בתגובתי המקורית – נדמה שהרטוגזון מנסה לממש ערכים אסתטיים ספרותיים בכתיבתו, כמו ממואר ספרותי, ומשפט זה כמו גם כל תיאור העובדת הסינית במסעדה הם חלק מאותו נסיון, לדעתי. על כך הערתי: אם הרטוגזון רואה את יומן המסע הזה כיצירה בעלת ערך ספרותי, יש לשופטה באמות מידה ספרותיות. כך עשיתי, ולכן גם חתמתי את תגובתי המקורית בהבהרה (בוטה, אולי אפילו יומרנית) של שתי דרכים להתיר את סבך העירוב של כתיבתו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |