בתשובה לניצה, 03/10/04 13:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
> זה שבראש מפעל הייטק מצליח, או בנק פרטי עומד מנהל שמקבל מאות מליונים לחודש, אינו אומר שזו תרומתו היחסית, אלא שהוא מספיק קרוב, ומצוי ביחסי גומלין, עם מעגל מקבלי ההחלטות. מהו "מעגל מקבלי ההחלטות"? האם אלה אינם הפוליטיקאים או המינויים הפוליטיים שיכולים להקנות יתרונות כלכליים רק בגלל שהממשלה מתערבת בשוק? בקיצור, אם השוק היה חופשי אז קרבה ל"מעגל מקבלי ההחלטות" הייתה חסרת משמעות מבחינה כלכלית והבעיה בכלל לא הייתה נוצרת מראש. > מפני שהצלחה של כל חברה אינה יכולה לנבוע מכשרונו או תרומתו של המנהל בלבד, מוכשר ככל שיהיה, אלא ברור שכלל העובדים במפעל המצליח, תרמו להצלחתו. זה לגמרי לא נכון. יש לא מעט מפעלים, בעיקר מתחום ההיי-טק, שבהם כמעט כל ההצלחה נובעת מרעיון ראשוני ולא מהעבודה השוטפת של העובדים. נניח למשל שאיזה פיזיקאי ממציא דרך להפיק אנרגיה מהאוויר בצורה משתלמת כלכלית. הוא רוצה לתרגם את ההמצאה לכסף, אז הוא מקים עסק. האם עליו להרוויח לא יותר מפי עשר מהמנקה? הרי מדובר בעסק שיכול להכניס מיליארדים! אותו עיקרון פועל גם מחוץ להיי-טק: בעוד שלפעמים החלטה אחת מסוימת של המנהל היא ההבדל בין הצלחה גדולה לכישלון גדול, לענות על טלפונים כל אחד יכול. יותר מזה: שאלת ההצלחה היא לא השאלה היחידה שצריך לשאול. צריכים גם לשאול את שאלת הסיכון והאחריות. בעוד שמי שעונה על טלפונים לא לוקח סיכון או אחריות, המנהל לוקח סיכון ואחריות רבים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה הופך להיות דיון תאורטי, ועוד אחד שכבר נערך בעבר, ולכן מראש אני מתנצל אם ההתייחסות שלי לא תהיה מנומקת באופן מפורט לגמרי (אם כי גם כך היא ארוכה למדי): "מעגל מקבלי ההחלטות" זהו השם הלא מוצלח במיוחד שבחרה ניצה למה שאני הייתי מכנה בפשטות האוליגרכיה הישראלית. זו איננה מורכבת בעיקר מפוליטיקאים, אלא מאלפים ספורים של אנשים, ובמרכז לא יותר מעשרים משפחות "ליבה". לא מדובר כאן על עקרונות כלכליים תאורטיים, אלא על אליטת הכוח הישראלית במציאות הקיימת. על האנתרופולוגיה של האוליגרכיה הזו אפשר למשל לקרוא בספר (המיושן במקצת) "המיוחסים" של ביכלר ופרנקל , או בכחמישה-עשר עמודים משעשעים ומצמררים גם יחד בספרם של ביכלר וניצן אותו הזכרתי בעבר, "מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום" (ספר אשר מתיימר להסביר את המעבר הפתאומי של אליטת הכוח הישראלית לתמיכה בהסכמי שלום ובפתיחת המשק הישראלי לקראת סוף שנות השמונים). מומלץ לקרוא ולו שניים-שלושה עמודים החל בעמוד 161 מהפרק הרלוונטי 1, אפשר גם מהאמצע. בכמה פיסקאות הראשונות נראה אולי לקורא שמדובר על "שחיתות" או על "מנהל לא תקין", אבל לאט לאט הטפטוף הזה מתחיל להצטבר לכדי מסה קריטית. מתחילים להבין שהמילה "שחיתות" היא טעות בטרמינולוגיה. במציאות, אין כל משמעות להבדל בין "כלכלה" ל"פוליטיקאים". האוליגרכיה הישראלית מימי רופין-הכהן-שרטוק ועד ימינו משלבת מתוכה את האליטה התאגידית, הצבאית-בטחונית על שלל עסקיה הנרחבים, של הסתדרות העובדים והארגונים הציוניים, ובוודאי גם הפוליטית. לא מדובר על קשרים פסולים בין הון לשלטון, אלא על מה שמוזכר לעתים רחוקות ביותר במחוזותינו - על מעמד. מעמד שנוצר ונשמר ע"י קשרי נישואין ודם, קשרים עסקיים וחברתיים, ואין לו דבר וחצי דבר עם עקומות תמורה, פריון שולי פוחת, או תאוריות נכונות או לא על שוק חופשי. וכמובן, מבחינה זו ניצה צודקת. הסיכוי של אדם בישראל לזכות בהכנסה גבוהה (ואני מדבר על -גבוהה-, לא על מישהו שלמד הנדסת מחשבים בטכניון ועובד באינטל) קשור קשר הדוק למידת הקירבה שלו לאוליגרכיה הזו. הדוגמא שלך לגבי פיזיקאי היא כמובן לא רלוונטית. ניצה דיברה על עובדים, לא על בעלות. ההבדל הוא תהומי, לא של ניסוח. הדוגמא של הממציא המוכשר שמייצר מהפכה במו ידיו היא כמובן רומנטית, אולם מהווה פרומיל האחוז מהמקרים הרלוונטיים כאשר מדובר על בעלות. הבעלות על הצמתים המרכזיים במשק הישראלי איננה נמצאת בידיהם של פיזיקאים או מדענים אחרים. ההון הוא אשר מחזיק בבעלות, ולפעמים הוא שוכר מדענים. אם אנחנו מעוניינים להגן על זכותו של פיזיקאי להרוויח מהמצאתו, בשביל זה בדיוק יש פטנטים. לבסס על הדוגמא הכל כך לא מייצגת הזו את ההצדקה למבנה הבעלויות במשק הישראלי (או העולמי למען האמת) זה אבסורדי. לגבי עובדים (ומנהל הינו עובד לכל דבר), העניין מסובך הרבה יותר. מבחינה עקרונית, קשה עד בלתי אפשרי לחלוטין לחשב את תרומתו של כל "גורם ייצור". הייצור הינו פונקציה חברתית, וחלוקת ההכנסות לא נקבעת לא לפי הקושי של העבודה, לא לפי הסיכון שבה, ולא לפי האחריות. אף סיכון שלקח מנהל בנק כלשהוא בימי חייו לא מתקרב לסיכון שלוקח מדי יום ביומו המאבטח בכניסה לבנק (זה מוגבל לתחומי עיסוקיו העיסקיים כמובן, לא לשרות של המנהל בגולני). הוא יכול לטעות ואז יפטרו אותו - ומה בכך? את המרואיין במאמר שלפנינו זרקו לכלבים בגלל שהעיז לפתוח את הפה. בעוד חודש הוא מפסיק לקבל דמי אבטלה, ויש לו שלושה ילדים להאכיל. הסיכון שהוא לקח פחות מהסיכון שלוקח על עצמו אלי יונס? האחריות של המנהל מתבטאת בכך שאם התוצאות העסקיות גרועות מכל סיבה כלשהיא (גם אם הוא לא "אשם" ישירות), הוא יפוטר. לא בכך שיעמידו אותו לדין. ומה בכך? 900 עובדים בבנק הפועלים קיבלו "אחריות" שכזו על ההלוואות חסרות הכיסוי שנתן הבנק לקבוצות ההון הגדולות במדינת ישראל. כל עובד זוטר מקבל על עצמו "אחריות" שכזו ללא כל התרעה מוקדמת. אם ב"אחריות" אתה מדבר על כך שהוא יכול לומר להרבה אנשים אחרים מה לעשות ולקבל עבור כך משכורת גבוהה פי מאה, יש לי תחושה שלא מעט אנשים לא יתנגדו ל"אחריות" שכזו. הרצון לשלוט על אחרים אומנם נעדר מאופיים של אנשים מסוגים שונים, אולם הוא איננו נדיר כל כך. נשארה היכולת המופלאה של המנהל "לקבל החלטות" המבדילות בין הצלחה וכישלון. זה נכון כמובן, אולם אני לא מבין מדוע הפוליטיקאי שמחליט "קדימה, לתקוף" תרם להצלחה (או לכישלון) יותר מחטיבות הרגלים שהתבססו בדמן או טורי השריון שפרצו קדימה. כבר הזכרתי פעם את יעקב פרי אשר סופר עליו כי יכול היה לסגור במילה אחת עיסקאות שלאחרים היה לוקח חודשים, וטלפן זוטר לא היה מוצא בהן את ידיו ואת רגליו. ומה בכך? אין זה בזכות כישורים העולים פי אלף על אלו של העובד הזוטר, אלא בזכות היותו חלק מהאוליגרכיה. כל אציל בעל עבדים היה יכול להשיג הלוואות או לסגור עסקים שהעבדים השחורים שלו לא היו יכולים אפילו לחלום עליהם. האם הוא הופך בכך לתורם העיקרי להצלחת החווה שלו? 1 |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |