בתשובה לסרבן של כבוד, 13/10/04 8:58
מן הקל אל הכבד 2 252839
אוקי, אפיינת את שמעון כמאכער נבל ואת ראובן כרפי לירי, ומה עשית בכך? האם אתה רוצה לטעון שהצלחה כספית בחיים כרוכה באופן מעורפל כלשהו בניוולות וחוסר רגישות? שדינם של המשוררים בנפשם לדפוק מסמרים עד הפנסיה?
במלים פשוטות: כן. 252988
קצת יותר בפירוט:

במידה מסוימת, אני *מסכים* עם טענותיהם של אנשי השוק החופשי, שיש בעולם התחרותי-קפיטסטי, בטווח הרחוק, יתרון לבעלי הכישורים. השאלה היא רק "אלו כישורים", והתשובה שלי היא שמעבר לכישורים אינטלקטואליים/פיזיים/רגשיים שנותנים יתרון בעבודה בסוגים שונים, ההצלחה בעולם הקפיטליסטי מודדת יותר כישורים של מכירה, מכירה עצמית, והונאה (מצד אחד) ושל ניתוח מדויק של השווקים כדי להיות במקום הנכון ובזמן הנכון (מצד שני).
האם זה העולם שבו אנו רוצים לחיות?
במלים פשוטות: כן. 253015
אין ספק כי לכישורי מכירה והבנת השוק יש יתרון לא מבוטל בשוק חופשי, אם כי אינני משוכנע לחלוטין כי הכישורים שמקדם שוק לא חופשי עדיפים.

בשוק חופשי, יכולת מכירה והבנת השוק הם כישורים מוערכים, שדעתנו ביחס אליהם עשויה להיות פחות מחיובית, אך אין להתכחש להיותם בלתי-אלימים ביסודם ומכוונים להשפיע באמצעות שכנוע או מניפולציה עקיפה או מבוססים על סתם כושר התבוננות והבנת האופן בו בני אדם חושבים ופועלים (ניתוח שוק דורש זאת ככישור הראשון והחשוב ביותר).

אם נתבונן, לשם השוואה, בשוק רווחתני שבו יש מיסוי גבוה, רפי כניסה גבוהים לרוב תחומי הפעולה המקצועית והגבלות בעלות אופי רישויי רבות, הרי שכאן יינתן יתרון מיוחד לרמאים (הונאת מס הכנסה, למשל), מאכערים (מסדרים רשיונות), תחמנים (עובדים על השיטה), פרזיטים (כנ"ל) ואנשים היודעים להפעיל לחץ אלים כדי להשיג את יעדם. האם מדובר בטיפוסי אדם עדיפים?

אפשר לגשת לנושא גם מכיוון אחר ולטעון כי בשוק חופשי לא יינתן מימון כלל לסוגים מסוימים של יצירה אמנותית והגות אינטלקטואלית ודינה של זו לגווע. לעומת זאת בשוק רווחתני יוצרים והוגים ימומנו על ידי המדינה, ישרדו ויפרחו ויהוו טיפוס אדם נוסף (מעין מוצא אפשרי לרפי לירי שלנו).

במהופך כלשהו, זו הייתה אחת הטענות שהביעו ליברלים, כשניסו לפתור את חידת עוינותם של אינטלקטואלים רבים לחירות. המסקנה אליה הגיעו הייתה שאינטלקטואלים מתנגדים לחירות משום שבמצב של חופש אין בהם צורך. במדינה הרווחתנית – כמו במדינות הסוציאליסטיות – משמשים האינטלקטואלים בתפקיד החיוני והמרכזי של "המומחים" שעל פי דעתם נקבעת המדיניות ומוקצים הכספים; ובתחום היצירה, הם משמשים בתפקיד מקבלי קצבאות בטוחות.‏1
אני לא בטוח שאני מקבל את התיאוריה הזו, לבטח לא במלואה. ישנם כמובן אינטרסים וענייני טובת-עצמם אצל איטלקטואלים ויוצרים, ממש כמו אצל אנשים אחרים, אך אלו אינם קובעי דיעה יחידים. לתופעה שורשים מורכבים יותר.

ואפשרי גם טיעון שלישי: זו טענה שגויה. אם להדרש לדוגמאות החלקיות המצויות בידינו, אינני רואה בהן חיזוק מהותי לדיעה שבמקומות בהם קיים שוק חופשי יותר נעלמים ההוגים, האינטלקטואלים, החולמים והיוצרים. האם הקולנוע הנוצר בהונג-קונג נחות מזה הנוצר בקובה או בלגיה? האם השירה, הפילוסופיה, ההגות והמחקר המדעי באנגליה של תחילת המאה ה-‏19 נחותים ומצטמצמים? האם מדינת אנשי המכירות הידועה גם בשם ארצות-הברית מפרפרת ומפגרת מאחור באיכות האוניברסיטאות שלה? הקולנוע? הספרות? המוסיקה? (טוב, דוגמה לא מוצלחת)

אתה יכול לפסול כמובן את הדוגמאות הללו, כיוון שמאוד קשה לדעת מה היה המצב התרבותי ואיך היה מרגיש רפי לירי שם אילו היו המדינות הללו רווחתניות יותר, אבל ישנן כמה דוגמאות די "נקיות" של מדינות שהפכו רווחתניות במופגן ושיאפשרו לך להוכיח את התיזה שלך, אם יש בה ממש.
לדוגמה, האם אתה יכול להצביע על פריחה תרבותית מיוחדת במדינות כמו שוודיה או נורווגיה בעקבות כינון מדינת הרווחה שם? ‏2

===================
1 ישנה גם תיאורית-צד העוסקת ב"תשלום" שאותם אינטלקטואלים משלמים עבור הפריבילגיה, אבל זו סטיה מדיוננו.
2 אתה יכול לפסול גם מסלול טיעון כזה ולומר כי אולי אין יותר משוררים דגולים בזכות הגישה האנטי-חופשית, אך הרפי לירים למיניהם, אנשים בעלי דחפים יצירתיים כלשהם, המתקיימים מתחת לסף הפרסום, חשים שם טוב יותר, אך זהו טיעון עקר במובן זה שהוא מתכנס לתחושת הבטן שלך בלבד.
במלים פשוטות: כן. 253062
1. כישורים ושווקים.
בשוק חופשי, כישורי מכירה והבנת השוק אינם רק "כישורים מוערכים" אלא הופכים להיות *ה*כישורים המרכזיים כמעט בכל תחום, ולא רק בתחומים שעניינם הבסיסי הוא מכירה או עיסוק בשווקים. גם מי שיש לו לו מה למכור, אינו יכול להרוויח מכישוריו כי אינו יודע איך למכור את זה, מתי או איפה. הוא נאלץ להוציא חלק ניכר מהתשלום שהוא מקבל על כישוריו לסוכן שתפקידו היחידי הוא למכור אותו ולברוקר שתפקידו היחיד לנהל את כספו. כך אינו זוכה לתמורה המלאה עבור העבודה שהוא עושה. בניגוד לעניינים אחרים בהם דנו עד כה, ושאותם פטרת בטענה שהשוק כיום אינו חופשי לחלוטין ברוב העולם, תכונה זו של השוק רק תתגבר ככל שנגיע לשוק חופשי "אידיאלי".
ברור ששוק "רווחתני לחלוטין" (במלים אחרות - קומוניסטי) מעודד אף הוא תכונות שליליות כגון בטלנות ורמאות. אינני אוטופיסט ואינני חושב שהעולם היה טוב יותר לו חיינו בקומונות ללא כל בחירה. אני גם מקבל במידת מה, ברמה האישית, את טענותיה של איין ראנד נגד ההתלוננות על מר גורלך. אבל כל זה לא אומר שבדברים לא יכולה להיות איזושהי מידה. אם שוק חופשי אידאלי מוביל לחברה של אנשי מכירות, ושוק קומוניסטי לגמרי מוליך לחברה של רמאים, אני מחפש איזושהי דרך ביניים ריאלית שתאפשר לרפי הלירי לחיות בכבוד, מבלי לעודד אותו לעבור אל הקצבאות או אל הפשע. משום מה איני רואה שום דבר דומה לאיזון כזה אצלכם.

2. נקודת הפתיחה.
אבל עם כל זה, האמת היא שאני יכול לקבל את המודל של "תחרות" כמודל הוגן של חלוקת משאבים אם נניח שלוש הנחות: א. התחרות מתקיימת לגבי כמה סוגים של כישורים בו זמנית
ב. היא תלויה רק בכישורים ועבודה קשה ‏1
ג. כולם מתחילים מאותה נקודת פתיחה.

הבעיה היא שבעולם כמו שהוא היום, וגם בעש"ח האידיאלי, הנחה ג' לא קרובה אפילו למציאות. הסיבה היא כמובן ההורשה של כסף, רכוש, והון. נשווה את דני, בנו של פועל מהעשירון התחתון, עם יאיר, בנו של מנהל בנק מהעשירון העליון, בפרמטרים שמשנים להצלחה בעש"ח.
א. כישורים - הם אולי נולדו עם אותם כישורים גנטיים, אבל ליאיר היו בתי ספר הכי טובים מגיל אפס, מורים פרטיים, שיעורי העשרה, אינטרנט מהיר, אנציקלופדיות, מנוי לאופרה ולמוזיאון, לימודים נוחים באוניברסיטה (במימון ההורים) וכן הלאה. דני למד בבי"ס בעייתי ונאלץ לעזוב בגיל 16 כדי לעזור למשפחתו להתפרנס. על אוניברסיטה ממש אין מה לדבר.
ב. הבנת שוק - דני אולי מבין משהו בשוק המסעדות (בגיל 16 החל לעבוד כשוטף כלים), אבל יאיר מבין ומכיר את שוק המניות, את הבורסה וכל מכשיר כלכלי שקיים (הוא למד כלכלה באוניברסיטה, אבל יותר מזה הקשיב לחברים של אבא שבאו לקפה). יותר מזה, ליאיר יש המון זמן פנוי שבו הוא יכול לנתח היכן יזדקקו לשירותיו ואיזה סוג של בנקאי כדאי לו להיות איפה. לדני אין זמן כזה - הוא עסוק בעבודה, ואינו יכול לקחת קורס מסעדנים (גם כי אין דבר כזה, וגם כי הוא עובד עשר שעות ביום רק כדי להתקיים).
ג. יכולת מכירה עצמית - כאן אפשר אולי לחשוב שאין הבדל, אבל במבט שני אפשר להבין שחיים בעיירת פיתוח, בעבודה קשה ובמשפחה בה חסר כסף, עלולים לפגוע מאוד בביטחון העצמי של דני, שהוא הדבר המרכזי הנדרש בבואו למכור את עצמו. ליאיר יש את זה, ואם אין לו הוא ץמיד יכול לשלם 2000 ש"ח על קורס לכתיבת קורות חיים והצלחה בראיונות עבודה.
ד. קשרים - את האלמנט הזה לא הזכרתי, אבל הוא חשוב: גם אם בדרך נס כלשהי הגיעו רפי ויאיר לאותו מחזור בלימודי כלכלה באוניברסיטה, וסיימו אותו בציונים זהים, הסיכוי של יאיר להיקלט לעבודה בבנק כלשהו (גם לא זה שאביו מנהל) גדולים לאין ערוך מהסיכויים של דני, פשוט בגלל שהאנשים החשובים בתחום מכירים אותו ואת שם משפחתו, ויודעים בדיוק עם מי הם מסתבכים אם לא יקבלו אותו.
ה. עבודה - האלמנט הזה מופיע אחרון, מכיוון שבתחרות בין דני ויאיר הוא הופך לכמעט לא רלוונטי. דני יכוטל לעבוד כמו חמור כל חייו, ללמוד לימודי ערב, לקמץ בהוצאות וכד' - ועדיין בסופו של דבר הוא יתקדם מעמדת שוטף כלים לעמדת טבח ראשי. יאיר יכול לשבת רגל על רגל, לבקש מהברוקר שלו להשקיע את כספי המשפחה בתבונה וללא סיכונים מיותרים, ולחיות טוב מהדיבידנדים.
לסיכום, העש"ח הוא תחרות שבה ההבדל בנקודת הפתיחה הוא *קריטי* לסיכויי ההצלחה במרוץ. זה כמו מרוץ ל- 400 מ', שבו אחד האצנים עומד על קו הזינוק ואחד אחר עומד 40 מ' מקו הסיום. אפילו קרל לואיס יתקשה לנצח אצן בינוני ומטה ב"תחרות" כזו.
אינני מציע לקחת ילדים מבית הוריהם ולגדלם בנפרד כדי לתקן את העיוות הזה. אני כן חושב שאם אנו חיים בעולם שהוא באופן כללי עש"ח, והמצב המתואר לעיל מתקיים בו, צריך לאזן בצורה משמעותית את נקודות ההתחלה. זו, בעיני, ההצדקה המוסרית למיסוי העשירים יותר.
3. ההשוואה הספציפית
כתבתי כבר הרבה, אבל בכל זאת אתייחס ברשותך גם לחלק בסוף ההודעה, בו אתה עוסק בגורלם של יוצרים ואינטלקטואלים. כאן אנו לא חיים בעולם אידיאלי, כי כפי שאתה הצהרת, ארה"ב אינה מדינת עש"ח, ורק סינגפור והונג קונג נכנסות איכשהו להגדרה. בכל אופן, אני חושב להיענות לאתגר שלך, אבל עד שאמצא נתונים יותר מדויקים, הנה כמה דברים קטנים:
א. סינגפור/הונג קונג מול סקנדינביה - אינני יודע דבר על השירה, הספרות או האופרה בסינגפור והונג קונג, וגם לא הרבה על מצבם בסקנדינביה. אבל בתחום הקולנוע (שאותו הזכרת) סקנדינביה תרמה לעולם את לארס פון טרייר ואת "דוגמה 95" - אחת התנועות החשובות ביותר בקולנוע המודרני. מהונג קונג קיבלנו בעיקר סרטי אקשן ומכות. וזאת בלי שאני יודע האם שוק הקולנוע במדינות אלו חופשי באמת, או שאולי הוא לא דוגמה.
ב. ארה"ב (+אנגליה) מול אירופה היבשתית - אלו הדוגמאות הבולטות ביותר לאזורים גדולים ומשמעותיים, שהם מצד אחד דמוקרטיים ומצד שני מייצגים את שני הצדדים, מדינה שנוטה יותר לשוק חופשי ואיזור (באותו סדר גודל בערך) הנוטה יותר לרווחתנות ומימון ממשלתי. האם ב- 40 השנה האחרונות הייצור התרבותי של אירופה טוב, משמעותי וחשוב יותר מזה של ארה"ב? בתחומים שאני מבין בהם (שירה, ספרות, פילוסופיה), תשובתי חיובית.
ג. בעשרים השנה האחרונות חלים שינויים ההופכים את המשק הישראלי ליותר ויותר חופשי. במקביל, ישנה הידרדרות קשה במצב המוסדות התרבותיים בישראל, ולא נוצרות להן אלטמרנטיבות. האם אין קשר בין האירועים?
ד. בעש"ח אמיתי, אנחנו נחזור למצבם של האמנים בימי הביניים, אז מתי מעט מהם היו סמוכים על שולחנות האצילים ומציירים עבורם.

1 שתי הנחות בעייתיות אבל איכשהו קשורות למציאות
במלים פשוטות: כן. 253086
באשר לסעיף 1 אתה קצת סותר את עצמך. אם בעל הכשרון (נניח בתחום ההמצאות או כתיבת שירים ליריים) צריך לחבור לבעל כשרון השיווק כדי להרוויח מכישוריו אזי גם הטיעון ההפוך נכון - איש השיווק צריך אנשים מקוריים בתחום ההמצאות והשירה כדי שיוכל להרוויח מכשרון השיווק שלו. מכאן שזה בעצם לא נכון לטעון שהתוצאה תהיה "חברה של אנשי מכירות" אלא חברה בה גם איש המכירות וגם המשורר הלירי יכולים להרוויח.
סיפור שונה: 253115
א. ליאיר היו בתי ספר הכי טובים. הם פינקו אותו, לא דרשו ממנו עבודה קשה ועזרו לו להשיג פטור על דיסלקציה.
דני לעומת זאת לא פונק מעולם, כל חייו הוא עבד קשה במקביל לבית הספר כדי להסתדר כלכלית. הוא יודע שכדי להצליח בעולם צריך השכלה ולכן גם עכשיו כשיצא מבית הספר הוא לומד בבית ספר ערב ומשלים את הבגרויות שלו. הוא אמנם עייף אך זה לא אכפת לו, כוח הרצון חזק יותר מהעייפות.
ב. הגיע הצבא, יאיר לא רצה לעבוד קשה ולכן בעזרת אבא שלו השיג פורטקציה כקל''בניק בעבודה פשוטה ביותר בקריה.
דני לעומת זאת מצא את עצמו ביחידה חטיבתית (עורב, סיור, הנדסה) בגלל המלצה של חבר. הוא מהר מאד התבלט שם בזכות כוח הרצון, התבונה, והעבודה הקשה והוצא לקורס מ''כים. הוא הפך למפקד מעולה עם אמפתיה ואמונה באנשים ולכן לאחר סבב אחד או שניים הוא הוצא לקצונה. הוא התגלה כקצין מבריק אמיץ והחלטי, ולכן כאשר נגמר הסדיר הוא הוחתם על תקופת קבע והשתחרר בתפקיד מ''פ.
ג. לאחר הצבא יאיר הסתלבט בבית ולבסוף רק אחר תחנונים מצד ההורים הוא הגיע לאוניברסיטה יוקרתית למקצוע בינוני. דני, לעומת זאת, החל לעבוד מיד (לרקע הפיקודי שלו היה ביקוש מיידי בשוק) ובעידוד הבוס שלו והחברה הוא החל להשקיע בלימודים כדי להתקבל למקצוע נחשב באוניברסיטה יוקרתית.
ד. באוניברסיטה ציוניו של יאיר היו בינוניים. הוא קצת השקיע, אך רקעו הבטלני ומזגו ההדונסטי לא הכשירו אותו לעבודה קשה ומאומצת (הוא אכן היה פופלרי מאד בקרב בטלני האוניברסיטה). הוא סיים את התואר עם ציונים בינוניים אך גם כאן הוא הוצרך לסמוך על אבא שלו שידאג לו למקום עבודה. דני, לעומת זאת, עבד קשה מאד. ניסיונו בחיים הכשיר אותו לכך, והוא לא מצא תירוצים להקל על עצמו. הוא סיים עם ציונים מעולים ונחטף מייד ע''י אחת החברות הטובות במשק.
אפשר להמשיך, אך נראה לי מיותר.
וריאציה על סיפור שונה: 253118
חבל לקלקל לך את הסיפור, אבל הוא נגמר כבר בפרק ב. ממנו דני לא שב.
סיפור יפה מאוד, שמראה בדיוק מה הבעיה באנקדוטות 253147
אין ספור מחקרים סוציולוגים מראים בדיוק את ההיפך.
ישנו מתאם ברור בין הכנסת ההורים להכנסת ילדיהם - וזאת מבלי להזכיר בככל את ההון המורש.

על פי הסיפור שלך, היינו צריכים לראות סגירה של פערים סוציואקונומיים לאורך זמן - והמצב היום הוא הפוך לחלוטין.
אם אין אמונה בעצמך גם אין שינוי. 253155
אם לתושבים של עיירות הפיתוח היתה אמונה ביכולת שלהם לשנות את המצב הוא היה משתנה. אך כיון שהם מיואשים ומעדיפים לחיות את חייהם בהנאות הרגע תוך הסתמכות על המערכת הממשלתית, המצב אכן אינו משתנה.

היהודים בארה''ב, המזרחיים לא מעיירות הפיתוח, או היפנים והקוריאנים, כולם דוגמאות לקבוצות שלמרות מקומם הנמוך במערכת החברתית והכלכלית יצאו ממנה ועשו חיל.
שחורים בארה''ב, תושבים בעיירות הפיתוח ותושבי דרום אמריקה הם דוגמאות הפוכות לאוכלוסיה שנתקעה במקום מסיבות חברתיות, וכתוצאה מכך ממשיכה לחיות בעוני ולהתלונן על הקיפוח.
אם אין אמונה בעצמך גם אין שינוי. 253411
אנחנו לא מכלילים קצת?
מי הם "התושבים של עיירות הפיתוח"? האם כולם לא עובדים? האם כולם מיואשים ומעדיפים לחיות את חייהם בהנאות הרגע?
יש כאלה שעובדים/ עבדו עד שהמפעל נסגר או עד שפיטרו אותם (ראה הסיפור המרכזי כאן). אתה דורש בעצם מכולם לקום ולעזוב את עיירת הפיתוח ולתרום את חלקם לצפיפות של המרכז (כולל המבוגרים יותר, כלומר אלה שלא התברכו בצעירותם בחוש נבואי או בכישורים אחרים שהארץ הזאת דרשה).
במלים פשוטות: כן. 253245
1. כישורים ושווקים: לא ברור לי מה החידוש כאן, שכן רציונליזציה של העבודה (לענייננו, פיצול להתמחויות) הוא ממין העניין בכל עיסוק החורג מכפי יכולתו של יחיד להתמודד עמו.
לא ברורה לי גם הסתירה הפנימית בדבריך. אתה קובל על כך שתחת שוק חופשי יהיה המשורר (נאמר) המבקש להציע את מרכולתו נדרש לשירותי איש מכירות (ומתוך כך, לוותר על חלק מרווחיו); במקביל, תחת החלופה המועדפת עליך – מדינה רווחתנית המעודדת רפי לירים – ממילא לא יקבל המשורר אלא חלק זעום ביותר מה"תמורה המלאה עבור העבודה שהוא עושה."
אם נניח שמכרת מאה אלף עותקים מספרך החדש שמחירו מאה שקל. במצב של שוק חופשי (יחסית), תאלץ להפריש מעשרת מליוני השקלים חמישים אחוז לסוכנים, מוכרנים, משווקים ושאר ירקות ועל זה תשלם מס הכנסה בגובה 9 אחוז. בסוף ישארו בידיך רק 4.5 מליון שקל.
במדינה רווחתנית בגרסה ממותנת תשלם רק 30 אחוז לסוכנים, מוכרנים, משווקים, ושאר ירקות (נאמר, כי נתחם מוגבל בחוק) ועל החלק הנותר תשלם שישים אחוז מס. בסוף התהליך יוותרו בידיך 2.8 מליון שקל.
במדינה רווחתנית בגרסה מעט יותר מוקצנת סביר להניח שהמדינה תכפור בזכותך להרוויח סכומי עתק כאלו כלל ותקצה לך משכורת חודשית נאה בגובה 12,000 שקל (7000 בניכוי מס) שתשפה אותך בסך כולל של בערך 160 אלף שקל על זמן כתיבת הספר.
ובקיצור: אתה לא יכול לדעתי לאחוז במקל משתי קצותיו: גם לקבול על הנתח המופרז שסופחים אליהם אנשי מכירות מהכנסותיך וגם לתמוך במדינה הכופרת בעקרון בזכאותך לנתח כלשהו מעמלך. לדעתי, יש להכריע מאיזה כיוון ניגשים לסוגיה: האם מכיוון של קבלת זכות הקניין או מכיוון של כפירה בה. זו לא נקודה סתמית אלא עקרונית, כי ההכרעה כאן תקבע לאיזה סוג של פשרה ניתן להגיע כאן.

2. נקודת הפתיחה: הצעת שלושה תנאים לתחרות הוגנת:
א. תחרות המתקיימת לגבי כמה סוגים של כישורים בו זמנית: לדעתי, זהו תנאי לא כל כך מעשי. מכל מקום, אינני מבין כיצד אפשר להעביר אותו לפסים מעשיים.
ב. התחרות תלויה רק בכישורים ועבודה קשה: אם משמעות הדבר היא פסילה של הון קיים, תנאי זה אינו מקובל עלי. אם אמי עבדה קשה כל חייה ורצונה לתת לי מפירות עמלה, מדוע לא? גם כאן, אם אתה מבקש ליצור הבחנה בין עושר "ראוי" לעושר "לא ראוי" נוצרת בעיה מעשית קשה.
ג. כולם מתחילים מאותה נקודת פתיחה: זהו עצם העניין, בעצם. ברור לשנינו (גם מהדוגמאות שנתת וגם מהחיים סתם כך) כי אנשים אינם מתחילים מנקודת זינוק שווה. השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לעניין זה.
הפתרון שאתה מציע (מיסוי העשירים בלבד וחלוקת הכסף, כך אני מניח, לעניים כדי להשוות את נקודת הפתיחה) בעייתי בכמה מובנים:
א. נקודת הפתיחה ברורה (מתחילים למסות את העשירים בלבד מחר) אך נקודת הסיום אינה ברורה (מתי מושגת נקודת פתיחה שווה? מה עושים כאשר היא אינה מושגת? מה קורה כאשר נוצרים עשירים חדשים?).
ב. הקריטריונים למיסוי: הנסיון הדי רחב שיש לנו היום במיסוי גבוה ופרוגרסיבי (כלומר, מכוון להשוואת תנאים ומיסוי העשירים) מאפשר לקבוע שישנם מספר דברים המתרחשים במצב כזה בתדירות כזו שאפשר לראות בהם כלל:
1. הגופים הקובעים את המיסוי ואחראים על אכיפתו (הממשלה): מצטרפים לעשירים מכוח יכולתם לקבוע לעצמם פטור מלא או חלקי או הטבות.
2. עושר הופך לפונקציה של היכולת להגן עליו: כלומר, ככל שאתה עשיר יותר כך גדלה יכולתך להקצות משאבים למנוע הפיכת המיסוי להלכה למיסוי למעשה. משמעות הדבר היא כי עיקר נטל המס נופל על בני המעמד הבינוני הנמצאים מתחת לרף מסוים של יכולת הגנה על עושרם, דבר היוצר חברה של מיוחסים ועשירים (אנשי ממשל בכירים ועשירים) שהכנסתם גבוהה בהרבה משל כל השאר.
3. למיסוי פרוגרסיבי יש נטיה גרעונית מובנית המחריפה ככל שהוא הופך פרוגרסיבי יותר: כלומר, למדינה המנסה למסות עשירים יש נטיה לפשוט את הרגל ביחס ישר לגובה המס על העשירים.

דרך אחרת להתייחס לסוגיה הקריטית של נקודת פתיחה – שהרי היא מוחשית מאוד והפערים ניכרים מאוד – היא להסיר במידת האפשר את המגבלות החוקיות וה"שקופות" על חתירה לאיזון. בעיקר מכוונים הדברים להגבלות גילדאיות ובירוקרטיות המהוות חסמים לפעולה חופשית של אזרחים לשיפור מצבם בכוחם הם; ובצד, שינוי הגישה לעושר. כפי שאני למד ממה שקראתי וראיתי, רוב מכריע מבין העשירים הם אנשים שיצרו את עושרם מכוח כשרונם או כשרון אבותיהם ואמהותיהם, לא מתוקף תואר אצולה או בכירות מורשת.

3. דוגמאות:
ראשית, בכוונה לא ציינתי את סינגפור, כיוון שאיני יודע דבר עליה.ֿ
א. לגבי הונג-קונג, מספר הסרטים שהופקו בה בשנת 2003 הוא 83, מספר העולה לדעתי על זה שהופק בארצות סקנדינביה (שגודל אוכלוסייתן פי ארבע). ר' כאן: http://www.hkmdb.com/hk-list2003.en.shtml . חלק מהסרטים הם סרטי פעולה, אחרים סרטי אהבה, קומדיות, דרמות, וכו'. אין כאן רק סוג אחד של סרטים. לגבי התרומה לעולם, אני לא בטוח ששורה של במאים מעולים (ג'ון וו, לדוגמה), כוכבים, סרטים כמו "שלום לפילגש," "נמר דרקון" ו"גיבור" והשפעה מתמשכת על עולם הסרטים ("להרוג את ביל" ו"מטריקס" או "משימה בלתי אפשרית 2" הן הדוגמאות הבולטות ביותר) הם תרומה צנועה במיוחד. מכל מקום, בוודאי שאין בדברים משום כיווניות בולטת.
ב. לגבי ארצות-הברית (צירופה של בריטניה תמוה, שכן היא הייתה רוב השנים רווחתנית בגישתה): ייתכן ובתחומי השירה, הספרות והפילוסופיה אתה יכול לטעון כי הייתה עדיפות לאירופה, אך בוודאי שאינך יכול להצביע על נקודה בזמן כמו, נאמר, שנת 1950 כשנה שממנה ואילך הפער משתנה או מתרחב. בוודאי שבתחומי תרבות ואינטלקט רבים אחרים (סרטים, מוזיקה, טלויזיה, מחקר אקדמי) המצב אינו כך במפורש. למעשה, כמעט בכל התחומים שבהם אין "נעילה" ברורה של יוצרים למקומם (כפי שקורה בספרות ובשירה שהן תלויות שפה במידה לא מבוטלת) ניתן להבחין דווקא בהגירה משמעותית של הכוחות הבולטים מכל רחבי העולם דווקא למדינת אנשי המכירות.
ג. "בעשרים השנה האחרונות חלים שינויים ההופכים את המשק הישראלי ליותר ויותר חופשי. במקביל, ישנה הידרדרות קשה במצב המוסדות התרבותיים בישראל, ולא נוצרות להן אלטמרנטיבות. האם אין קשר בין האירועים?"
איני כופר בטענה שזו תחושתך, אך האם היא נכונה? לדעתי לא. האם אתה יכול להביא נתונים כלשהם על ירידה באיכות/כמות ההפקה הטלויזיונית והקולנועית, מספר הספרים היוצא לאור, מספר כתבי העת, וכו' המצביעים על ירידה משמעותית בהשוואה למצב במקומות אחרים בעולם? כאן, כמו בטענה ד', אתה מביא דברים מהרהורי לבך או חששותיך, לא מידע המעוגן במציאות כלשהי.
במלים פשוטות: כן. 253270
אין לי כרגע זמן לתשובה מלאה, אבל רק בעניין החישובים על כותבי ספרים. נדמה לי שהיה לנו ויכוח כזה כבר פעם, אבל עכשיו יש לי נשק לצדי - כתבה ב"הארץ" על הכנסותיהם של הסופרים המוכרים ביותר בארץ (גרוסמן, עמוס עוז וכד'). אאל"ט, הוזכר שם שכיום, במדינת ישראל (שהיא, כזכור, לא מדינת שוק חופשי), גם סופרים מצליחים מרוויחים כ- 10-15% מהכנסות הספר, והשאר הולך לאנשי הביניים. כלומר, במקרה שלך, אם מדובר על ישראל, וניקח ממוצע, הסופר יקבל 1.2 מיליון. בהנחה שזמן העבודה הממוצע על ספר הוא שנתיים (עוד נתון מהכתבה) זה שווה ערך למשכורת של 50,000 ש"ח בחודש ברוטו (נניח כ- 30,000 נטו?)
נזכיר שישראל מדינה די רווחתנית, ולכן במדינת שוק חופשי חלקו של הסופר יהיה קטן יותר, נניח פי שתיים, ואז הסופר יקבל 25,000 ש"ח לחודש ברוטו (ו- 23,000 נטו - כי כמעט אין מסים).
ההבדל הוא שבישראל הסופר עשוי לזכות בתמיכה מלא מעט קרנות של משרד החינוך ומשרד התרבות, ויכול גם לקוות לזכות בפרס ראש הממשלה (שייתן לו משכורת יפה לשנתיים ויאפשר לו לכתוב את הספר הבא). במדינת שוקחופשי, לעומת זאת, הוא חייב לקחת סיכון: אם הספר ימכור בטירוף (100,000 עותקים במחיר 100 ש"ח זה מכירה אדירה בישראל) הוא ירוויח לא רע; אם הספר לא ימכור כל-כך טוב, הוא ירעב.
במלים פשוטות: כן. 253286
קודם כל, הנחתך שבמדינת שוק חופשי חלקו של הסופר יהיה קטן יותר אינה מתאששת במציאות במדינות בהן יש חופש רב יותר.

שנית, גם אם נקבל את ההנחה לצורך האתגר, יש בעיה. נאמר שנקבל את הנחתך לגבי הסופר במדינה החופשית ואפילו נוריד לו עוד אלף שקל למען הסדר הטוב (וכך יצאו 22 אלף נטו), החישוב לגבי הסופר במדינה הרווחתנית לא ריאלי. אם אני זוכר נכון (רק רואת החשבון שלי זוכרת בדיוק) על כל שקל מעל 12 אלף שקל אתה משלם מס מרבי בגובה של כ-‏55 אחוז, כשלזה מוסיפים ביטוח לאומי וביטוח בריאות בגובה של כ-‏13 אחוז, מה שמביא אותנו למיסוי של 68 אחוז על 38 אלף שקל, ועוד כשלושת אלפים שקל מיסוי על העשרת אלפים האחרונים, ובייחד השכר מגיע לכ-‏19 אלף שקל נטו.

מאחר ואנו מניחים כי הסופר בשתי המדינות חוסך כ-‏10 אחוז ומוציא את השאר לצריכה שוטפת, צריכים להחיל גם את גובה מע"מ, מס קנייה, וכו' על הוצאות הסופר הרווחתני, מה שמביא לכך שכוח הקנייה שלו יורד בערך ב-‏35 אחוז. כלומר, בהשוואה למדד שקל חופשי הוא נותר עם 12.35 אלף שקל נטו בחודש, בהשוואה לכ-‏22 אלף שקל לסופר החופשי.

אשר לתמיכת משרד החינוך והתרבות. בישראל, כמדומני, הוא מגיע לכ-‏80 מליון שקל לכל תחומי התרבות (בערך 0.3 אחוז מתקציב החינוך). לפי נתוני הלמ"ס (לוח 9.1) כלל ההוצאה הממשלתית בתחום הספרות והחומר המודפס הייתה אחוז בודד, והרשה לי להניח כי רק סכומים זניחים מתוכו הגיעו לידי סופרים ורובו הוא למעשה רישום של הדפסת מליוני עותקים של "תקנות" למיניהן. אלא אם כן זכית בפיס וקיבלת את פרס ראש הממשלה (וזו תקווה לא ממש רצינית לבנות עליה תקוות) הרי שמצבך רע באופן בולט במדינה הרווחתנית.

בהמשך לנתונים החסרים בהודעתי הקודמת:
לפי לוח 9.2 של הלמ"ס ההוצאה לתרבות כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי עלתה בין השנים 1990-2003 מגובה של 4.7 אחוז ל-‏5.6 אחוז ונמצא שאיננו נתונים במצב של קריסת מערכות.
במלים פשוטות: כן. 253048
כאשר האלטרנטיבה היא לחיות בעולם בו היתרון הוא לאלה המקורבים לצלחת הפוליטית, כמו בברה''מ של פעם, התשובה לשאלתך היא כן.
במלים פשוטות: כן. 253050
Bifurcation – הנחת בינאריות http://techst02.technion.ac.il/~sgiladb2/logic.htm#B...
במלים פשוטות: כן. 253068
גם אני (לעיל) וגם דורון ענינו לך. יש הרבה אלטרנטיבות, ביניהן הרבה מאוד שמיושמות בפועל (ארה''ב, אירופה).
במלים פשוטות: כן. 253152
פתאום קלטתי שאתה ''סרבן של כבוד''.
במלים פשוטות: כן. 253178
לא נכון. מדובר בשני אנשים שונים.
במלים פשוטות: כן. 253265
פשוט תגובה א' הייתה מהסרבן והשני ממר וגנר, כאילו בהמשך. סליחה, טעיתי, טועים, נגמר.
מן הקל אל הכבד 2 253083
לא שזה מוכיח משהו, אבל יוצא דופן אחד כבר יש: אורי ברנשטיין, מנכ"ל אמקור ומשורר (מצוין).
מן הקל אל הכבד 2 253153
אם אינני טועה, הוא לשעבר כבר כחמש עשרה שנה. אולי פחות, אבל זכור לי די בבירור שלשעבר. ואכן, יוצא דופן.
שאו את נס האספידיסטרה 253085
מן הקל אל הכבד 2 253431
רפי לירי הוא דווקא טיפוס שהסתדר בחיים בכח הזרוע וכשרון לעשות מעשים השייכים למערכת חוקים אלטרנטיבית. שאל את העורך דין שלו, טיפוס בעל כישורים בפני עצמו.
בוודאי שלא כל הצלחה בחיים כרוכה בניוולות וחוסר רגישות, אבל הרבה פעמים זה אכן כך, והשאלה הכללית היא אם אנחנו כחברה (אלא אם אתה תטען שאנחנו ''אוסף זאבים בודדים'' וכך עלינו לנהוג) צריכים להעדיף לתגמל את בעלי הכישורים העסקיים על פני כישורים אחרים.
מן הקל אל הכבד 2 253501
רודי אפיין את רפי לירי כמי שאינו מסתדר בכוח הזרוע. אתה פותח דיון אלטרנטיבי עם הנחות מוצא אחרות ותצטרך להתחילו מחדש.
מן הקל אל הכבד 2 253621
אם הכוונה לרפי לירי מהמערכון של הגשש, סרבן של כבוד צודק בתיאור שלו. אותו רפי אינו לוזר כלל וכלל, להפך - הוא הכי cool בכלא שש.
מן הקל אל הכבד 2 253671
קריאת הדיון מעלה שהדמיון הוא בשם בלבד, לא בתוכן.
מן הקל אל הכבד 2 253678
אכן הדמות שהיתה לי בראש היא דמותו של רפי לירי מכלא 6.
אתה היית הראשון שהעלה כאן את שמו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים