 |
הסיכוי האקראי לגלות שקר הוא 50% (טוב, מה אני מספר את זה לך?!), אך הצטברו מספיק נתוניפ שמראים שבד"כ אנשים נוטים לזהות שקר בערך ב 60% מהמקרים (שזה לא הרבה מעל ל 50%). מספר מחקרים (במיוחד של אקמן) הראו שאנשי מקצוע שאמורים לזהות שקרים כחלק מהעבודה שלהם, אמנם מזהים שקרים בצורה טובה יותר, אבל לא כל אנשי המקצוע. למשל, אנשי אכיפת חוק כמו שוטרים לא חורגים מגבולות ה 60%. לאנשי חקירות משטרתיים יש יכולת קצת יותר טובה, אך שופטים נופלים מהם במעט. את הניקוד הכי גבוה קיבלו אנשי השרות החשאי האמריקאי (קרוב ל 80% אאז"נ).
אבל, איך מגלים שקר?
ראשית, מהחומר המחקרי עולה שדווקא ככל שאנחנו מתרכזים פחות בתוכן המילולי, כך עולה יכולת הזיהוי של השקר. מי שתשומץ הלב שלו לא מרוכזת במה שנאמר אלא באיך הדברים נאמרים, ובמיוחד בסימנים שנילווים לדיבור, הסיכויים שלו לעלות על השקר גוברים.
בצורה מאד פשטנית אפשר לחלק את המסר של מי שמנסה למכור לך סיפור לשני חלקים - הסימנים שקשורים לטקסט וסימנים אקולוגיים(*) כמו אדמומיות בפנים, הזעה, משחק בכפתורי בחולצה ועוד.
העניין הוא שיחסית קל לזייף מידע מילולי אם אנחנו רוצים לשקר. אני תמיד יכול להמציא פרטי פרטים כדי לשדר אמינות, או להגיד "אני אומר לך בכנות, מקרב לב", כדי לשחק על הרגשות שלך כשומע וכך לעבוד עליך.
סימנים אחרים קשה לזייף, ומרביתם הם בכלל לא רצוניים או לא מודעים. למשל, בחיוך מזויף השרירים שמסביב לעיניים לא מתכווצים, וכך מתקבל חיוך של מלא שיניים אבל מזויף. הזעת יתר איננה רצונית או אם אתה משחק עם תלתל (טוב, אני לא) מבלי משים.
יתכן מאד שאנשי המקצוע למדו או יודעים אינטואיטיבית שלא לשים לב לפרטים שיכולים להוליך אותם שולל וכך לזהות שקרים בתורה טובה יותר.
מהבחינה הזו, הפוליגרף הוא לא סתם בדיקה מכנית אלא בדיקה שנעשית במסגרת של שיחה בין שני אנשים. הבודק שואל והנבדק משיב, אלא שהבדיקה לא מתרכזת כ"כ במידע שעובר בתוכן המילולי (שאלמנטים חשובים שלו ניתנים לזיוף, כאמור), אלא בסממנים נלווים שעשויים לגלות בצורה אמינה יותר את השקר. עכש"י, האמינות הזו איננה גבוהה יחסית, והמתאם הסטטיסטי הוא יחסית נמוך.
(*) לא לקפוץ, אסתי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש