בתשובה לחטא שין, 17/11/04 17:47
די קרתני ומגוחך... 262128
"ומה בדיוק אתה רוצה להגיד, שאסור שכסף ציבורי יממן אמנות?"

זה מובן מאליו, אבל לא הנקודה הרלוונטית כאן. הרלוונטי הוא שההכרעה בנוגע לאם יצירה היא בעלת ערך או לא בעלת ערך אינה מסורה היום בעיקר בידי האנשים הרלוונטיים (אלה שמוציאים את הכסף מהכיס) אלא בידי קובעי טעם שאינם משלמים על היצירות מכיסם. הטמבל שקנה את פחית הצואה בסך הכל הלך אחרי האוצרים, המבקרים ומנהלי המוזאונים שמחאו כפיים לתוצר הפרוקטולוגי.
די קרתני ומגוחך... 262132
הטמבל שקנה את פחית הצואה, אם עשה זאת מכספו ובלי שירצה באמת לקנות את היצירה, הוא פראייר עדרי ולמי אכפת ממנו? כל מי שנותן לטעמו להיות מוכתב בידי "קובעי טעם", שיאכל אותה (וכן, כולנו נותנים זאת ברמה זו או אחרת, וכולנו אוכלים אותה ברמה זו או אחרת. עדיין, לא כולנו קונים פחיות חרא).
די קרתני ומגוחך... 262222
הטמבל ההוא קנה את היצירה בכסף שלך. מי הטמבל האמיתי?
די קרתני ומגוחך... 262298
שוב, למה הכסף "שלי"? כתבתי "אם עשה זאת מכספו". גם אני מתנגד למימון ציבורי ל"יצירות" שערכן כה מוטל בספק.

אספנים פרטיים, בפעם האחרונה ששמעתי, קונים את היצירות מכספם.
די קרתני ומגוחך... 262357
"הטמבל שקנה את פחית הצואה, אם עשה זאת מכספו ובלי שירצה באמת לקנות את היצירה, הוא פראייר עדרי ולמי אכפת ממנו?"

לאף אחד. אבל, כפי שתוכל לראות בדיון, ישנם לא מעט הסבורים שהוא מגלה בכך טעם אמנותי משובח שאחרים אינם מסוגלים להבין בגלל צרות עין, צרות אופקים, וכדומה.
די קרתני ומגוחך... 262398
בהודעה המקורית שלך כתבת: "הרלוונטי הוא שההכרעה בנוגע לאם יצירה היא בעלת ערך או לא בעלת ערך אינה מסורה היום בעיקר בידי האנשים הרלוונטיים (אלה שמוציאים את הכסף מהכיס) אלא בידי קובעי טעם שאינם משלמים על היצירות מכיסם."

טרם הבנתי מדוע האדם הרלוונטי (מוציא הכסף) אינו בוחר. אחד משניים:
א) "מוציא הכסף" הוא האזרח הקטן שהמדינה מחליטה עבורו מה זו אומנות ומבזבזת את כספו על חרא. אני חושב שלא לכך התכוונת.
ב) "מוציא הכסף" הוא הטמבל שמקשיב לאוצרים ולא באמת מבין את מה הוא קונה. במקרה זה, זו הבעיה שלו, ולא ברור לי על מה אתה מתלונן.

ממש לא אכפת לי אם מישהו חושב שקונה החרא מגלה טעם אמנותי משובח. זו באמת הבעיה שלהם.
די קרתני ומגוחך... 262409
אני מהמר (במיטב כספי הפרטי) על כך שאורי התכוון לא'.
די קרתני ומגוחך... 262416
אוקי. איה הוא מיטב כספך הפרטי?
די קרתני ומגוחך... 262415
טל כהן כתב על כך בדיון המתחיל בתגובה 262243

אני חושב שברור לשנינו שטוב או טיב הטעם של מי שקנה יצירת אמנות בכספו אינו מענייננו (בדיון זה ובכלל).

לגבי טענתי, הדבר מצריך סקירה היסטורית קצרה (על פי תפישתי אותה, כמובן) שאתה רשאי לדלג עליה.
הטענה שלי הייתה, בקווים כלליים, שבעולם האמנות שוררים כללים השונים במקצת מאלו השוררים בתחומים כמו ספרות או קולנוע. כלומר, בעוד שספרות או קולנוע נועדה להרכש על ידי עשרות אלפי, מאות אלפי או מליוני קונים, אמנות נרכשת על ידי מספר קטן למדי של אנשים הרוכשים את "המקור."
המשמעות של העובדה הזו כפולה: היא אומרת שלאמן אין צורך "הישרדותי" בקהל מעריצים גדול, כיוון שמספר הקונים של יצירותיו קטן הרבה יותר; ושעבור רוכשים פוטנציאליים כל רכישה היא בעלת משמעות רבה הרבה יותר מרכישת כרטיס קולנוע או ספר בחנות עבור צרכן. במשתמע מכך, כאשר הקונה אינו מומחה בעצמו, הוא עשוי להעניק משקל רב יותר לדעתם של מומחים בתחום כדי להחליט במה ראוי שישקיע את כספו.
במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה חלו שלוש תפניות קריטיות מבחינת האמנות: א. האמנים איבדו בהדרגה את מקור ההכנסה העיקרי שלהם בתקופות הקודמות: הזמנות של דיוקנאות וציורים על ידי בורגנים עשירים ואצילים. הראשונים המירו את הדיוקנאות בצילומים; האחרונים איבדו מכוחם באופן כללי. ב. מקור ההכנסות העיקרי הפך להיות בעלי אוספים פרטיים (בורגנים עשירים שאספו יצירות אמנות כתחביב או מקצוע נוסח וולאר ושוקה) ובעיקר, המדינה והזמנות ציבוריות. ג. הממונים על ההחלטות מה להזמין, מה תקנה המדינה, מה להציג במוזיאונים, וכו' היו פונקציונרים ולא אנשים ששילמו מכיסם על כך.

המשמעות של כל זה הייתה ירידה ניכרת בכוח של דעת הקהל (והשיקוף שלה בהזמנות מאנשים פרטיים) כמשפיע על אמנים, ועליה מקבילה בכוחם של פקידים בתפקידי מפתח של אוצרים, חוקרי ומומחי אמנות (בשירות המדינה), מנהלי מוזיאונים, וכדומה.

מבחינת אמנים התמהיל הרצוי הפך להיות כזה שישביע את דעתם של הפונקציונרים-המומחים, כשקהל הצופים הופך פחות רלוונטי. יתר על כן, הפונקציונרים-המומחים הבינו עד מהרה כי הנימוק המרכזי למינויים – טעם טוב וידע בתחום האמנות – לא "מחזיק מים." כלומר, טעם טוב יכול להיות לכל אזרח מחורבן ועם קצת לימודי אמנות, יהיו לא מעט אנשים שיחזיקו בכישורים להיות אוצרים. לפיכך, כמו כל גילדה מאז נברא העולם ועד היום, הם החלו מבצרים את מעמדם ומגביהים את חומות הכניסה לתחום כדי להופכו ל"מקצוע" חיוני וקשה-כניסה. במקרה זה, באמצעות פיתוח ז'ארגון נפתל וסתום ונסיון למצב את עצמם כמתווכים הכרחיים בתהליך של צריכת אמנות.

מבחינת האמנים, שהיו לאורך כל הדרך כמעט תלויים בקובעי הטעם כמספקי "כרטיס הכנסה" לעולמם של רוכשים פרטיים והזמנות ציבוריות, היה הלחץ הזה בעל שתי משמעויות:
א. באמצעות צעדים של עידוד וקידום מול דחיה והסתייגות דחפו קובעי הטעם את האמנים ליצור אמנות שהתאפיינה בחידושים רבים – פעמים רבות כחידוש לשם החידוש – ובאי-מובנות. גם החידושים חדשות לבקרים וגם סתימותן של היצירות בעיני הקהל שירתו את מעמדם של קובעי הטעם כמתווכי היצירות עבור הקהל הרחב.

ב. באופן המתבקש מ-א', הוטו המאזניים בהדרגה מהבד עצמו אל מחוצה לו. כלומר, בהדרגה הפכה היצירה עצמה שולית יותר ויותר, עד שנעלמה לחלוטין. כלומר, מאחר ולא ניתן היה להבין את הציור בלי "ללמוד קודם" או לקרוא הסברים, עברו ההסברים והביאורים למרכז, עד שהפכו את היצירה עצמה למיותרת לחלוטין. מאחר ובלי יצירה כלל אי אפשר (שהרי אז נעלמת העילה הבסיסית לקיום המוזיאון, למשל) היא הפכה ל"מסמן שטוח" – מעין משטח פלטפורמה ריק שעליו ניתן להעמיס את משאיות ההסברים והביאורים או לקיים את "השיח."

ל"מוציא הכסף מכיסו" – אספן האמנות הפרטי – נותרה רק השפעה מצומצמת על ליבת עולם האמנות. שני מסלולים היו פתוחים בפניו:
א. לרכוש יצירות על פי טעמו: מאחר ולרוב הרוכשים אין טעם משובח כשלעצמם, זה לא היה מסלול ממשי מבחינתם.
ב. לרכוש יצירות על פי מה שהולך היום בעולם: כלומר, לרכוש את מי שקובעי הטעם המליצו עליו.

מאחר ורוב הרוכשים הפרטיים פסעו במשעול ב', למעשה התנטרל עולם האמנות כמעט לחלוטין מהשפעת גורמים רלוונטיים המשלמים על היצירות מכיסם והתמסר כולו ביד פקידי ממשלה שאינם משלמים אגורה מכיסם.
די קרתני ומגוחך... 262446
שכנעת אותי שאסור לערב כסף ואומנות. אבל שכנעת את המשוכנע ממילא. עם זאת, עדיין לא הבנתי האם אתה מלין על כך שמבזבזים את הכסף ''שלך'' או ''כספי ציבור'', או שמא אתה רק מלין על אספני האומנות האומללים.
די קרתני ומגוחך... 262530
"שכנעת אותי שאסור לערב כסף ואומנות. אבל שכנעת את המשוכנע ממילא. עם זאת, עדיין לא הבנתי האם אתה מלין על כך שמבזבזים את הכסף "שלך" או "כספי ציבור", או שמא אתה רק מלין על אספני האומנות האומללים."

אני מקווה ששכנעתי אותך שהדרך היחידה לשמירת האמנות במצב שפוי היא ביסוסה על אנשים וכספם, לא על אנשים וכספם של אנשים אחרים. אחרת, היה עמלי לשווא.

לעניין עצמו, אני חושב שאני מתאר מצב – כפי שאני מבין אותו, לפחות. בזבוז כספי (ואגב, אין הבחנה בינו לבין "כספי ציבור" כיוון שאני חלק מהציבור) הוא עניין כואב, אבל במקרה זה אינו המוקד: עיקר הדברים הוא מה שקורה כאשר ניתנת סמכות לאנשים שאינם צריכים לתת דין וחשבון ופעולתם אינה נאמדת על פי קריטריונים שיש לציבור עניין בהם.
במצב הנתון לנו, ישנה גילדה מקצועית שקיבלה אחריות על ניהול, שימור וקידום נכס ציבורי (אוצרות אמנות) לתועלת הנאתו של הציבור (המבקרים במוזיאון) ולמעשה פועלת כנגד תועלת זו ולטובת תועלות אחרות.
די קרתני ומגוחך... 262500
ממש קונספירציות אפלות אתה מתאר כאן.

הנקודה החלשה ביותר שלך היא שאתה מצייר את האמנים כאומנים שרק רוצים להשביע את רצון הממונים עליהם.
בעוד שזה נכון לגבי רבים ו(לא) טובים, זה ממש לא נכון לגבי אמנים אמיתיים. (הוי, מה זה האמירה הילדותית הזאת....!?). אמן עם אינטגריטי יעשה מה שבזין שלו, אם יקבל כבוד והכרה הוא ישמח, אם לא, הוא אולי ימות עני ומריר ונשכח, אבל הוא יעשה מה שבא לו. ולא חסרות דוגמאות.
בכנות, אני לא רואה איפה הפסאודו מרקסיזם שלך מתחיל להתקרב להיות נכון, אפילו מבחינה עובדתית היסטורית, ולכן אני לא רואה כל טעם לעבור נקודה נקודה.

נדמה לי שאנחנו גם נגדיר אמנות בצורה שונה. אתה למשל לחלוטין לא מתייחס לרוחני שבאמנות. (כמו גם רבים מהמומחים כאן). אבל מאחר ולשיטתך לאנשי השוק הפרטי אין מושג ירוק, ופקידי הממשלה/האוצרים/המומחים הם שרלטנים נפוחים כולם. מה בדיוק אתה מציע - שנעשה משאל עם או הצבעה באס אמ אס על מי אמן טוב, והאספנים יתחייבו לקבל את הכרעת העמחא ולקנות יצירות שהוכרזו כאהובות הקהל?

מה בדיוק אתה רוצה?
די קרתני ומגוחך... 262533
"ממש קונספירציות אפלות אתה מתאר כאן."

התבלבלת בכתובת. אין מדובר במזימה אלא בהתרחשות אנושית לחלוטין האופיינית לכל תחום פעילות אנושית. מטבענו, אנו חותרים לקידום עניינינו. אם יש הקבלה בין האינטרס האישי שלנו והאינטרס הכללי, טוב ויפה לכולם. אם לא, אז טוב ויפה רק לנו.

הבלבול שלך בין זה לבין מרקסיזם נוגע ללב, אבל שגוי מיסודו. התפישה המרקסיסטית מניחה שמאחרי הקלעים פועל כוח על-אנושי הדוחף את בני האדם בכיוון מסויים שאין בלתו. אין הנחה כזו בדברי. בסך הכל ניסיתי לנתח את המניעים האנושיים והסבירים בהחלט של אנשים בסיטואציות משתנות.

הנקודה העניינית ביותר שלך היא הטענה שהתמונה שאני מצייר אינה התמונה במלואה וש"זה ממש לא נכון לגבי אמנים אמיתיים." אתה צודק, כמובן. לא כל הזירה האמנותית מורכבת ממינימליסטים, אקספרסיוניסטים אבסטרקטים או פופ-ארטיסטים וגם ביניהם ניתן לאתר לעתים אמן אמיתי. זה נכון, כמובן, כמו שנכון יהיה לומר שישנם אספנים פרטיים המתבססים על טעם אישי משובח.

אבל טענתך, נכונה ככל שתהיה, אינה ממש רלוונטית. הטיעון שלי נגע לליבת הזירה האמנותית, לא ליוצאי הדופן שיתקיימו למעשה כמעט בכל מצב. כדי להבהיר זאת, אקביל את ניתוחי לניתוח של מצבה של הספרות תחת המשטר הסובייטי וקביעה כי התנאים שהתקיימו לא נתנו עידוד ליצירה סאטירית מקורית, חדה ונושכנית ואכן, עיקר היצירה שם לא הייתה כזו; כשתגובתך היא שזהו ניתוח פסבדו-מרקסיסטי כי שכחתי את בולגאקוב, פסטרנק וסולז'ניצין. נכון, אבל לא רלוונטי.

"מה בדיוק אתה רוצה?"

מאוד פשוט: אני רוצה לבטל את המצב בו קובעי הטעם בתחום האמנות הם פקידים ממונים עם סמכות אך ללא אחריות כלפי הציבור.

הנזק שנגרם עד היום לאמנות חמור ביותר. למעשה, יוצרים בתחום האמנות הפלסטית הם אנשים בעלי אפס רלוונטיות להתרחשות הציבורית או התרבותית. למעשה, חוץ מפרובוקציות ילדותיות או הג'ורה שפותח מי מהם לפרקים לא שומעים ולא יודעים עליהם.

לדעתי, הוא עדיין הפיך במידה מסוימת אם ציירים ופסלים ישובו להיות חופשיים מעריצות המוטי עומרים לסוגיהם. הדרך לעשות זאת היא לכפוף את המוטי עומרים לקריטריונים ברורים הרלוונטיים לציבור והדרך היחידה לעשות זאת היא להכניס את הכסף בחזרה לסיפור בדלת הראשית.
די קרתני ומגוחך... 262545
איזה "כוח על-אנושי הדוחף את בני האדם בכיוון מסויים שאין בלתו" מניחה התפיסה המרקסיסטית?

אגב, כדי לשחרר אותם מעריצות, מה דעתך להעמיד גם את המחקר המדעי והפילוסופי ל"לקריטריונים ברורים הרלוונטיים לציבור "?
די קרתני ומגוחך... 262565
"איזה "כוח על-אנושי הדוחף את בני האדם בכיוון מסויים שאין בלתו" מניחה התפיסה המרקסיסטית?"

עיין בפרק "בורגנים ופרולטרים" במניפסט הקומוניסטי.
די קרתני ומגוחך... 262571
עיינתי. אולי אתה מתכוון ל"מלחמת המעמדות", אבל זה בפירוש לא כוח על-אנושי (אלא תוצאה של הסתירה בין יחסי-הייצור לאמצעי-הייצור). משהו שהחמצתי?
די קרתני ומגוחך... 262627
עיין שוב. התפתחות כוחות הייצור היא התרחשות מיסטית לחלוטין הקורית, אליבא דמרקס ואנגלס משום סיבה ברורה. המנפוקטורה יורשת את מקום הגילדות והבורגנים את הפיאודלים כי זהו הכורח ההיסטורי. הכל מתרחש ללא מגע יד אדם. הקיטור והמכונה ''באו ושינו את פני הייצור התעשייתי שינוי מהפכני.'' לא קפיטליסטים עשו זאת. לא אדם. זה קרה. זה הכורח העל-אנושי הדוחף את האנושות קדימה.
אמנם הצמד מודה בחירוק שיניים כי הבורגנות ''הוכיחה לראשונה מה יש בכוחו של אדם לעשות... יצרה יצירות פלא'' אבל הבורגנות אינה פועלת מכוח עצמה אלא מכוח משהו טמיר ונעלה ממנה, הדוחף אותה גם לבנות את בנייני הפאר של האנושות, גם לטפח את הכוח הפרולטריוני שישמיד אותה, גם להרעיב אותו לחיזוק המוטיבציה ובסופו של דבר לייצר את ''קברנה'' שכן ''כליונה של הבורגנות ונצחונו של הפרולטריון -- משניהם כאחד אין מפלט.''
די קרתני ומגוחך... 262576
דומני שכדי להינות מפירות המחקר המדעי (לא יודע מה עם הפילוסופי) הציבור לא צריך להבין אותו. לעומת זאת, לציבור לא קל לאהוב אמנות שהוא לא מבין.
די קרתני ומגוחך... 262586
לא יודע. מחקר מדעי נמדד בהנאה מפירותיו? אולי חסרה כאן ההבחנה בין מדע וטכנולוגיה.
די קרתני ומגוחך... 262590
נקודה טובה. בהנחה שלמחקר המדעי, כמכלול, לא היו כלל פירות שמסייעים לציבור, האם היה הציבור מחוייב לממן אותו?

(נראה לי שזה יותר מתאים לדיון על ועדת שכר הלימוד החדשה).
די קרתני ומגוחך... 262599
הוי, שאלות קשות. האם הציבור זכאי לדרוש את כספו בחזרה ממדענים שהמחקר שלהם לא נתן לו תמורה מספקת, בדמות שימושים מעשיים?
די קרתני ומגוחך... 262619
לכן דיברתי על ''המחקר המדעי כמכלול''. היה ברור שיבוא מישהו עם ההצעה שלך.
די קרתני ומגוחך... 262693
גם אם "מכלכלים" את המחקר המדעי עד דלא ידע, מה שאת אומרת פחות סביר. זה כבר שייך לטיב החוזה בין הציבור למדענים; חוזה סביר יגיד שהמדענים יעשו כמיטב יכולתם, אבל לא מבטיחים כלום. אפשר לתת להם בונוס קטן יחסית על הצלחות. למשל, כעובד במעבדת המחקר של יב"מ, ארגון עם כוונת רווח ברורה, עמיתי ואני מקבלים משכורת מתוך תקווה שמספיק מהמחקרים שלנו ישאו פירות כלכליים, אבל ברור לכל דרגי ההנהלה שחלק משמעותי מהמחקרים לא מצליח; איש לא דורש מהחוקרים את משכורתם בחזרה.
די קרתני ומגוחך... 262601
זהו, שאני חושב שזאת הנחה שאי אפשר להניח. אני גם חושב שאי אפשר לנתק את המושג "אמנות" משדות אחרים של הפעילות האנושית. יש את סה"כ הפעילות של "התרבות" שכוללת פעילויות של הגות, מחקר ויצירה, שבאות לידי ביטוי באופנים שונים. האנשים החשובים בשדה התרבותי הם אלה שפורצים את גבולות הז'אנר, ומלמדים אותנו להרחיב את גבולות "התרבות" וכך את האפשרויות שלנו לקשרים עם העולם (קשרים של התבוננות, חקירה או ניצול).
לכן, נראה לי שבכל האמור בשדה התרבותי, הערך של התוצר נקבע במידה רבה לפי החדשנות שלו ולא לפי התועלת (במושגים קפיטליסטים) שהוא מביא. מחקר או הגות חדשניים הם חשובים לעין ערוך ממחקר או הגות שמבוצעים לפי כל הכללים, וכנ"ל אמנות. אח"כ באים כל "בעלי-המלאכה": הפרופסורים שיבנו מחקרים מדוקדקים לבניית כל הפרטים של התיאוריות, האמנים שפועלים כ"מתווכים" בין האמנים המקוריים והחדשניים לבין הציבור הרחב (בכך שהם יוצרים יצירות קליטות יותר). עדיין, הערך התרבותי של השדות האלה הוא קודם כל ביכולת לשנות את הצורה שאנחנו תופסים את העולם.
די קרתני ומגוחך... 262632
כמובן שלא. ''מחוייב'' הוא מילה חזקה מדי.
די קרתני ומגוחך... 262735
כזו ערבוביה יש כאן, אנסה למיין, לפחות בשביל עצמי, את הדברים.

א. האמן, הסופר, המלחין וההוגה אינם מחויבים לשום סטטוס קוו עם הציבור. אם אמן מסוים "מתגייס" ורואה את עצמו כנושא דגל של אידואולוגי או לאומי מסוים, זו זכותו, אבל, מאידך, אין לאמן מחויבות להמון, לציבור הרחב, לעמך, הוא יוצר לקהל היעד שלו, הוא מחליט מיהו קהל היעד שלו. קהל היעד יכול להיות קהילת "המבינים", המבקרים, אתה ואני, או, וגם זה קורה הוא, האמן עצמו. הטענה שהאמן יוצר בכדי להגיע ל-x או לפנות ל-y היא טענה שבבסיסה עומדת ראיה תועלתנית. האמן אינו מחויב לתועלתנות, בניגוד לכלכלן. אמן, אם הוא אמן אמיתי, כמו שמישהו כתב, מחויב אך ורק לנראטיב האישי או, למצער, הלאומי, המשפחתי, המושגי, שבו הוא בחר לעסוק. בעבר האמנות, כמו ביוון הקלאסית, יצגה את ה"יפה", ציפו מהאמנים לייצר יופי, אסטתיקה ברורה, האמירה היתה פחות חשובה. כיום אפשר להגדיר את האממנות כאמנות "מתווכת", האמן יוצא מתוך עולם מושגי איזוטרי, מתוך סיפור חיים סובייקטיבי לחלוטין ודרך האמנות שלו הוא, שגם האמצעים שלה יחודיים לו, מנסה ליצור תקשורת עם "צרכני האמנות". הוא יוצא מתוך הדפוסים המחשבתיים והרגשיים שלו ולפעמים לא טורח לשתף אותך ואותי, למפות עבורנו את העולם המושגי שלו, עלינו לקלף, לפרק ולהבין אותו בעצמנו, אם אתה מוכן למאמץ תתכבד אם אתה לא מוכן אתה מוזמן לבקר בתערוכות מתקופות קודמות, רנסנס, בארוק, תקופות שהן מרתקות כשלעצמן אבל מקריבות את, לטעמי, את ההנאה האינטלקטואלית הגלומה באמנות ובמקומה מדגישות את הההנאה מהיפה ומתמקדות בטכני.

ב. מרקס מעולם לא נגע בעל טבעי, אותו הוא ראה כ"אופיום להמונים". אמת- המרקסיזם הינה תיאוריה דטרמיניסטית אבל לא במובן הדתי. המרקסיזם רואה בהיסטוריה מערכה אנושית לחלוטין. האדם שנעשה לעקרון הכולל אינו יצור המספיק לעצמו, אלא יצור בעל צרכים, העומד עם סביבתו ביחס גומלין דיאלקטי. מארקס הולך בעקבות היגל ומעניק לאדם תפקיד מכונן בתוך ההוויה. ההוויה, לדידו, אינה אובייקט בלבד אלא היא מקבלת גם מימד סובייקטיבי. אולם סובייקיווציה זו של ההוויה נעשית ע"י העבודה האנושית ולא עוד ע"י ידיעה, כפי שסבר היגל. האדם קורע את עצמו מעל מצבו החייתי על ידי שהוא מטביע חותם אנושי על גבי המושאים שמסביבו. הגורם האנושי המובהק, גורס מארקס, הוא ייצורם של אמצעי הקיום. התודעה, הדת, הלוגיקה, ושאר המוצרים הרוחניים של התרבות נגזרים מתוך עובדת הייצור החומרי, אשר הוא בשביל מארקס הביטוי הראשיתי של ה"אדם בטבע", ושל הכוליות הדיאלקאטית שיחס זה מייסד. "מושא העבודה הוא, אם כן, האובייקטיווציה של חיי האדם כיצור בן מינו; בכך שהאדם מכפיל את עצמו לא רק בתודעתו באורח אינטלקטואלי, אלא גם בפעילותו באורח מציאותי, והוא רואה את השתקפות עצמו בעולם שנוצר על ידיו" ("כתב יד", 'העבודה המנוכרת', בתוך 'כתבי שחרות', עמ' 125- קארל מארקס). האדם מבטא את ישותו הטבעית כיצור בן מינו בכך שהוא חורת את קווי דמותו על עולם המושאים. הייצור החומרי, אומר מארקס, אינו תועלתי בלבד; הוא הפעליות המהותית לבני האדם, שעל ידיה הם מביעים ומממשים את ישותם.
להיות אנושי באמת פירושו לבצע עבודה המכוונת לשם עצמה, כלומר, עבודה חופשית או אוטונומית. ואלם במצב של ניכור עצמי העובדים רואים את העבודה, "פעילות חייהם", אך ורק כאמצעי לשמירה על קיומם הפיזי; ובכך שהם מוכרים את העבודה לזולתם הם הופכים לסחורה את הביטוי המובהק ביותר של ישותם. חיים אנושיים שאין בהם שיתופיות ושחרור של העבודה ומוצריה, עומדים בסימן של דה-הומניזציה ומארקס רואה בהם אופן בלתי טבעי לקיומם של בני אדם, אף עם זוהי הכנה הכרחית לשחרור האדם העתיד לבוא. מארקס מייחס להיסטוריה תבנית סמויה. האדם צריך להגאל על ידי התהליך הטבעי של ההיסטוריה, העומד בסימן של מאבק, יזע, סבל, ושל העמקת הנכור העצמי - שתשמש בסופו של דבר מנוף להתגברות עליה. (ערוך על פי הפרק המשווה בין הפילוסופיה השפיזוניסטית לבין זו המארקסיסטית בתוך הספר שפינוזה וכופרים אחרים שחיבר פרופסור ירמיהו יובל).

ג. הבלבול הוא לא בין מדע לטכנולוגיה אלא בין מדע טהור למדע שימושי תכליתי. מחקר מדעי טהור עשוי להערך סביב כל נושא שמעניין באופן אינטלקטואלי את החוקר. הנושא יכול להיות מערכת העיכול של דב השלג, ההבדל בין התנהגויות מסוימות של חומר בתנאים שונים וכיו"ב. במחקר כזה הציבור הרחב בכלל לא מעניין את החוקר. סוג המחקר השני אינו בא לנעוץ מסמרות בעולם אלא לשפר את איכות חייו של האדם באמצעות המדע.

בשנים האחרונות כספים רבים מושקעים במחקרים שלהם ערך שימושי. הכספים מושקעים ע"י ממשלות, חברות ענק ועוד- לגורמים אלו אינטרס בפרות המחקר.

מספיק ודי.
די קרתני ומגוחך... 262743
א. אני מזדהה עם התפיסה הכללית שאתה מציג כאן, אבל בכל זאת זה לא כל כך ברור לי שהיא נכונה. אמנות היא שדה-פעולה חברתי, שכוללת את ''עולם האמנות'' ומתייחסת אליו (ישירות או בעקיפין). אני לא רוצה להטיל מגבלות על צורות ביטוי העצמי של האדם, אבל זה לא עושה את כל הביטויים העצמיים לאמנות. נראה לי שהשאלה ''מה היא אמנות'' קשורה למי שהוסמכו על ידי החברה לענות עליה.

ב. יופי של תיאור. למדתי דברים חדשים.
די קרתני ומגוחך... 262783
"מרקס מעולם לא נגע בעל טבעי, אותו הוא ראה כ"אופיום להמונים". אמת- המרקסיזם הינה תיאוריה דטרמיניסטית אבל לא במובן הדתי."

האין זו תמימות נוגעת ללב?
די קרתני ומגוחך... 262802
אורי,

בתגובתך יש משהו מתגרה ומתנשא. אולי תוכיח לי, מתוך כתביו של מארקס, איך ואיפה הוא התייחס לתחום הטרנסצנדנטלי?

המרקסיזם הינה תורה פילוסופית אימננטית מטריאליסאטית, ה"חטא" הגדול של מארקס, בעיניים חילוניות, היה עצם רעיון הדיאלקטיקה ההיסטורית, דיאלקטיקה בה הקפיטלזם מפיל את האדם לנקודת אל חזור, שכן ההתנכרות כמוה כנפילה לפי מארקס, ומתוך הנפילה הזו, מה שמזכיר את חזון האפוקליפסה, יצמח המעמד החדש, מעמד פועלים בעל מודעות. מעמד זה הוא שיכבוש את בימת ההיסטוריה ויבטל את שאר המעמדות, כל בני האדם יהיו שווים, כל אחד יעבוד בעבודה שאיתה הוא מזדהה, וגר זאב עם כבש וגר קפיטליסט עם סוציאליסט.
די קרתני ומגוחך... 262817
"בתגובתך יש משהו מתגרה ומתנשא. אולי תוכיח לי, מתוך כתביו של מארקס, איך ואיפה הוא התייחס לתחום הטרנסצנדנטלי?"

אני חושב שמארקס דווקא השתדל מאוד שלא לגלוש לתחום המיסטיקה הדתית, אבל מתוך ההסתמכות שלו על הגל, רעיון הדיאלקטיקה והאסנציאליזם המציץ אצלו לפרקים נגזר שמדובר בתורה ספיריטואליסטית במהותה, למרות המעטה הרציונלי, כביכול, שמרקס ניסה לעטות אותה.

קח את רעיון הדיאלקטיקה והדטרמיניזם. לפי מרקס, ההתפתחות ההיסטורית ("שורת התפתחות," כלשונו של אנגלס) היא כורח שהמעמדות השותפים לה הם מונעים להשתתף בה ולהמשיך ולפתחה ללא שליטה כלשהי בגורלם. הדברים מתרחשים מאליהם. אמריקה מתגלית, השווקים מתרחבים, התעשיה הגדולה נוצרת, וכן הלאה. הבורגנות נמצאת במאבק עם הפרולטריון והמאבק הזה עתיד להחריף בלי שתהיה לאף אחד מהצדדים שליטה עליו. כך נכתב מלמעלה. זהו הגורל שתחת חותם התפתחות כוחות הייצור. הדברים נחשפים בעירומם בנקודת הסיום, כאשר האנושות כולה אמורה להגיע לסינתיזת גן-עדן שאחריה תמה ההיסטוריה. על מה ולמה? מדוע שרשרת המאבקים עתידה להסתיים בנקודה זו? אין דרך להסביר זאת אלא בצורה מיסטית-דתית.

אגב, הפסקה השנייה שלך, אולי שלא במתכוון, רווייה מיסטיקה דתית ומצדיקה את דברי היטב. חזון ההתגלות ממש ייחשף בפני מי שלא יביט בתורת מרקס "בעיניים חילוניות." זאת מיסטיקה במובן האמנון יצחקי של המילה.
די קרתני ומגוחך... 262603
תודה על האמפתיה... אני בכל זאת חושב שמה שאתה מתאר הוא פסאודו מרקסיזם, אבל נניח לרגע את האיזם.

את המוטי עומרים (בכלל ובפרט) אני מתעב כל כך, שאני נוטה להסכים אתך בענין הזה. ואת זה שמצב האמנות היום הוא עגום, ושאולי 98 אחוז ממה שנעשה ומוצג חלש ומשעמם וחסר משמעות, אני אהיה האחרון שיכחיש.

אבל אני לא מבין איך לשיטתך ניתן לקדם משהו בכיוון הנכון. באמת שלא. לי נראה שבעית הבעיות עם עולם האמנות הפלסטית כיום הוא הכפפתו לעריצות התיאורטיקנים. (ובמידה מסוימת הדיון כאן מדגים יפה את הבעיה). אמנות צריכה להיות חופשית, אבל אין לי מושג ירוק מה הדרך הנכונה להשיג זאת.
די קרתני ומגוחך... 262635
אם אנחנו מקבלים שהמוטי עומריזם והשלכותיו הם תוצרים מבניים, הרי שברור שעלינו לטפל בתכליות המבנה כדי להשיג תוצאה אחרת.

השאלה הראשונה שבה צריך לטפל היא: מה הריזון דטר של מוזיאונים בישראל? בשביל מה הם קיימים?
די קרתני ומגוחך... 263196
משעשע. זו נראית לי ההזדמנות הראשונה שמישהו קרא לאורי רדלר מרקסיסט.
די קרתני ומגוחך... 262393
יכול להיות שהוא לא טמבל אלא ספקולנט שציפה למכור אותה, בבוא היום, בעשרות אלפי ליש''ט
די קרתני ומגוחך... 262176
מה "מובן מאליו", שאסור שכסף ציבורי יממן אמנות?
האם כל מי שקונה אמנות שאתה לא אוהב הוא "טמבל"?
מה לדעתך הוא האינטרס המעוות של "קובעי הטעם", שמסיט אותם באופן כל-כך קיצוני מהמטרה "הנכונה"? איך אתה מסביר את זה שפיצחזדה מוצג במוזיאון לצד וקשטיין ה"לא מוכשר", למרות שהוא יוצר אמנות שלפי מה שאני מבין, אתה רואה כאמנות טובה?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים