בתשובה לאינדי_גו, 20/11/04 18:39
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263190
אני מסכים שהמטאפורות של גונזלס-טורס (השתיים שתיארת) הן מקסימות‏1, ובהחלט ייתכן גם שהיכולת להפיק מטאפורות כאלו היא יחודית, ומהווה כישרון גדול. אבל יש לי בעיה אחרת. המטאפורות האלו מקסימות כבר בתיאור המילולי שלהן. ונשאלת השאלה, בהינתן התיאור המילולי, מה מוסיף המימוש שלהן בחומר. את יכולה לומר "אם לא היתה יצירה חומרית, לא היה מה לתאר"; אבל אפשר היה (כמו שהציעו במקום אחר בדיון) לכתוב תיאורים של יצירות בלי לממש אותן‏2, אם התיאור מכיל כבר את כל מה ששווה ביצירה. ואפשר, אם להיות יותר שמרנים, לעשות מזה פרוזה קצרצרה: "אהובי המת הוא כמו ערימה של סוכריות שוקולד. אנשים באים, נוטלים מהשוקולד, זוללים אותו, עד שנגמר." (ומן הסתם אפשר לעשות זאת ביותר כישרון ממני).

אפשר לטעון שהמימוש בחומר מוסיף, כי הוא ממחיש את המטאפורה. אבל לי נדמה שבגלל היופי והעדינות של המטאפורה, ההמחשה הפשוטה שלה לא רק שאינה מוסיפה, היא סובלת מגסות-מה; כשם שאם יש סיפור כתוב יפה, איננו מעריכים במיוחד המחזה או הסרטה ישירות שלו, שאינן נותנות ערך מוסף פרט להמחשה. לכן, לדעתי, כדי להצדיק ביצוע בחומר של יצירה, דרוש שיהיה בה ערך מוסף *חזותי*. ואני חושב שיש כאן בסיס מסוים לדרישתו של אורי למינימום של מיומנות טכנית: לאו דווקא כדרישה מדאורייתא, אלא פשוט כי ספק אם אפשר ליצור ערך מוסף חזותי ללא מיומנות טכנית. אולי אפשר, לעתים רחוקות, לעשות זאת כאשר יש רעיון חדש ובאמת מבריק; מכל מקום, הרעיון הזה צריך להיות בתחום החזותי, ולא הקונספטואלי.

1 אם כי אני לא רואה בעצמי אנין-מטאפורות במיוחד...
2 נדמה לי שבספר "רשומות מאי הנשים" של חגי דגן יש דמות שאמנותה היא כתיבת הצעות לציורים.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263197
לפחות בדוגמה של הסוכריות, החוויה (של שיתוף הקהל) חשובה לא פחות מהמחשה. המשפט "לפסוע יחפה על חוף הים" הוא תיאור חוויתי - האם הייתי יכולה להסתפק באמירתו במקום באמת לפסוע יחפה, להרגיש את החול והגלים בכפות הרגליים? אולי אוותר על טיול לרומא ואסתפק במישהו שיספר לי איך נראית העיר? לחוויה האישית יש ערך שונה לגמרי מאשר למסר המברקי, גם מפני שמעורבים בה מספר חושים וגם מפני שהיא קצובה בזמן.

מלבד זאת, את אותו הרעיון (הגוף המתכלה כמו ערימת סוכריות) אפשר להעביר גם בשירה, גם בצילום, גם בדימוי בתוך פרוזה. זו שאלה טובה, מדוע אותו אמן בחר במיצב. אבל אפשר לשאול את זה על כל פורמט או סוג אמנות אחר שהיה בוחר. את הרעיון צריך הרי להעביר באיזושהי דרך. ואני לא רואה אף אחד שואל מדוע דימוי כמו "זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה"‏1 נכתב כשירה ולא הפך לתצלום, לקולאז' או לווידאו-ארט.

1 עמיחי, ציטוט מהזיכרון ללא אחריות.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263202
ועוד נקודה ש-(אותי) מעניינת: לדימוי "הגוף המתכלה כמו ערימת סוכריות" בשירה היה אפקט חלש (כי הדימוי סתום, מוזר ולא מעורר כמעט שום אסוציאציה ריגשית) אילולא המיצג, ועתה - אילו מישהו ישתמש בו - הדימוי עשוי להיות אפקטיבי מאד.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263216
העובדה שחוויית ההליכה על החוף והטיול ברומא אינן ניתנות למיצוי מילולי היא בדיוק הנקודה שלי. כמוהן גם הציורים של הונדרטווסר‏1 מספקים חוויה לא ניתנת להעברה בתיאור מילולי. ולעומתה, עד כמה שאני יכול לנחש, היצירה של גונזלס-טורס כן ניתנת למיצוי מילולי. בסדר, לא בדיוק: התיאור המילולי לא מעביר את טעם השוקולד ומראה הערימה; אבל זה חוזר לטענה שלי מקודם, שהחוויות החושיות האלו (בהתחשב בכך שאנחנו מכירים את טעמו של שוקולד) לא מעניינות במיוחד, ולא נותנות ערך מוסף לתיאור המילולי.

באשר לחופש בבחירת המדיום - התיאור המילולי כן היה שם, לצד ערימת הסוכריות (עד כמה שהבנתי מאינדי-גו); ונראה שאין לערימה קיום כיצירה בלעדיו (כי אי אפשר להבין את המטאפורה *רק* מתוך הערימה; ואם יורשה לי לדחוף שוב את האג'נדה שלי, זה נובע באופן בלתי-נמנע מכך שהיא דלה ב"אינפורמציה" חזותית). ומכיוון שהמילים כבר שם, הערימה הפיזית צריכה איזושהי הצדקה.

1 נו די, כמה אפשר פיקאסו פיקאסו כל הזמן? וזה רק כדי לא להגיד מיכלאנג'לו, ולהיחשד כמי שתקוע במאה התשע עשרה, ואני בכלל לא כזה, ההפך (-:
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263232
אולי בהבדל בין היצירה לתאור שלה, האמן משחק את התפקיד של השדונים הקטנים של סטניסלב לם: אפשר למלא חוברות ב*תאורים* של יצירות; רק כשאמן בוחר לממש אחד מן התאורים האלה הוא שולף אותו מתוך ההתפלגות האחידה של רעיונות-שלא-מומשו ומקריס אותו אל העולם שלנו.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263458
אבל ההתתפות שלך ביצירה, בכך ש*אתה* לוקח את הסוכריה (ובאופן טבעי, *לפני* שקראת את ההסבר) משנה, לדעתי, באופן מובהק את העומק הרגשי של החוויה. ברגע שלקחת סוכריה, הפכת שותף - סמוי - להתכלות הגוף של האהוב, והתחושות המתקבלות מכך - אשמה, תהיה על המכניזם הקיומי שמניע אותנו - אינן יכולות לנבוע לדעתי בשום אופן ממטאפורה מילולית. במלים אחרות, כאן הבחירת באומנות חזותית נובעת מהאינטרקטיביות שהיא יוצרת.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263463
קניתי! (בתגובה אחרת כבר הכרתי בכך שלמיצג "מותר" להיות יותר דל מבחינה חזותית מאשר ליצירה שרק צופים בה).
לגבי תיאור היצירה 263745
ההסבר, בעצם, זה שפירטתי. הוא לא שם. לא תלוי על הקיר ליד העבודה עצמה, למיטב ידיעתי, כל הסבר מלבד שמה. את ההסבר שנתתי כאן יכולתי לתת היות שלמדתי על האמן הזה ואחר כך קראתי עליו עוד.

ואיך בכל אופן אמור הקהל המזדמן למוזיאון להבין את היצירה של גונזלס-טורז?

אולי כאן הבעיה האמיתית. ההסבר אמור לבוא מהיכרות מוקדמת שלך עם עבודתו של האמן, או מקריאת הקטלוג. בתערוכות מסוימות תלוי גם מעין דף אינטרודוקציה בכניסה אליהן.

הבעיה האמיתית של האמנות העכשווית, לדעתי, היא לא העובדה שהיא נזקקת כיום לפרשנות מבחוץ כדי שההנאה ממנה תהיה שלמה (ויזואלית ואינטלקטואלית, אם לפשט משהו לא פשוט). אני לא רואה פסול בכך שאמנות תהיה תובענית, שלא תהיה מיידית אלא תדרוש ממך השקעה מוקדמת בקריאה אודותיה, הבעיה האמיתית נעוצה באנשים שבידיהם הופקדה המלאכה החשובה הזו של תיקשור האמנות לקהל: הפרשנים‏1. אוצרים, מבקרי אמנות, פילוסופים של אמנות, כל אותם אנשים שהכתבים שלהם היו אמורים להביא אותנו להבין אמנות, רובם ככולם נגועים בשיח הפוסט מודרני, זה שבמכוון אינו בהיר ואינו פונה אל הקורא הממוצע אלא אל קבוצת עלית קטנה שדוברת את השפה הזו. השיח הזה גלש באורח מתסכל ביותר מן הפילוסופיה אל ביקורת האמנות, ומהווה חיץ שמסכל ביעילות את כוונות ההתקרבות של חלק נכבד מהקהל. ועד שלא יבינו האמנים עצמם שהברית הזו אינה משרתת את מטרותיהם אלא מביאה אותם קרוב לכדי הכחדה, לא תקום האינתיפאדה שתקרא להחזיר את ההמונים אל המוזיאון, ואני לא חושבת שהיא תבוא מבחוץ, מן הקהל, זה - אדיש הוא, אם לא אמנות פלסטית, יש לו ריגושים ופיתויים אחרים, חייו לא ידמו לו ריקים בלעדיה. אני חושבת שהאמנים עצמם הם אלה שצריכים להתעורר ולהבין שנסחפו רחוק מדי על גלי האינטלקט, ואיבדו את אחד הדברים היותר בסיסיים מבחינת הצורך, את הקהל.

1 לפני שבוע ראיתי ווידאו ארט של אמן בשם דוגלס גורדון, שנקרא "feature film". הסרט כולו הוא 81 דקות בהן המצלמה מתמקדת בידיו ובפניו של מנצח, (שמנצח על תזמורת המנגנת את פסקול הסרט "וורטיגו" להיצ'קוק. משך כל 81 הדקות, איננו רואים לא את הסרט, לא את התזמורת, לא את הקהל. המנצח, הלא הוא הפרשן, הוא הגיבור, ידיו ופניו הם הדימויים היחידים בסרט, ומעבר לדברים שללא ספק מוסר הסרט הזה על קולנוע, מוזיקה, אמנות והיחסים ביניהם, יש פה קודם כל, בעיני, ביקורת חריפה על כך שכיום הפרשן הוא הוא הכוכב של סצנת האמנות.
לגבי תיאור היצירה 263910
נראה לי שאני מסכים לרוב מה שאת כותבת כאן. אני עדיין מצפה, כפי שכתבתי קודם, לכך שיצירה במוזיאון שהיא לצפייה בלבד תיתן חוויה חזותית. אבל אין לי כל התנגדות שהחוויה החזותית תהיה רק גרעין לחוויה כוללת יותר, ושבדרך יצטרפו אליה הסברים טקסטואליים.
כוחה של ההמחשה 263210
אבל אתה עושה כאן את הצעד ההפוך, אתה פוסע אחורנית מן ההסבר שלי אל היצירה, ולכן זו האחרונה עלולה להיראות לך מיותרת, במידת מה. המסלול ההפוך יזמן לך חווייה אחרת: נגיד שאת מכיר קצת את תולדות חייו של האמן, ואתה מגיע למוזיאון , ונוטל לך סוכריה, (וחושב תוך כדי גם על ההקבלה המתוחכמת לטקס המיסה הנוצרי), ונשארת לך מזכרת לכל החיים, פיסת נייר צבעונית, שאולי תזרוק לפח, ואולי תטמין באחת המגירות, אמיתית או מדומיינת, וזה מה שיישאר לבסוף מחייו של האדם ששמו רוס: זכרון מפוזר; וזה כוחה של האמנות, אותו אדם שמת זה מכבר ממשיך לחיות בריבוא מגירות קטנות, של שידות עץ, של הזכרון, או אלה שבליבך.

הבחירה לעבוד ויזואלית היא בחירה ככל בחירה אחרת, ההצעה שלך לכתוב את יצירת האמנות ולוותר על החלק הפלסטי, כבר נעשתה והרבה בשנות השבעים, הקהל התעייף מזה ובצדק לדעתי, הקהל בא למוזיאון כדי לראות, אפשר לאתגר אותו בקריאה אבל לדעתי זה לא נכון לתסכל אותו, אם היו רוצים לקרוא היו נשארים בבית עם ספר טוב, אבל זו עוד שאלה שאופיינית לאמנות עכשווית, שאלת המוזיאון ומה מקומה של יצירת האמנות, והופה, שוב הארכתי בדברים כשהתכוונתי לקצר, סליחה.
כוחה של ההמחשה 263227
זה מאוד יפה (באמת!) מה שאת אומרת על היצירה. המוזר הוא שהתיאור הזה גורם לי הנאה "אסתטית" (דומה להנאה מפרוזה או שירה) כשלעצמו, ואני לא מרגיש שהפסדתי משהו מזה שלא הייתי שם והשתתפתי בעצמי. אבל אולי הקריטריון שלי לא עובר טוב מז'אנר הציור (והפיסול והמיצב) לז'אנר המיצג, שבו יש אינטראקציה עם הצופים שאינה מוגבלת לצפייה; ומכאן, שהדרישה שלי לעושר מינימלי של גירויים חזותיים אינה רלוונטית בהכרח. אגב, לא קל גם להעביר את הקריטריון שלי לז'אנר היותר דומה על פניו, הצילום. בכל אופן, היצירה עם שני השעונים יותר מתאימה כמקרה מבחן לטענה שלי.

אני אכן לא אבוא למוזיאון כדי לקרוא תיאור מילולי בלבד, את זה אפשר לעשות גם בבית, כדבריך. אני בא למוזיאון לצורך חוויה חזותית (או חוויה מורכבת שתתחיל בחוויה חזותית), ואת זה היצירות הקונספטואליות לא נותנות לי, למרות שהן כן ממומשות בחומר.
החווייה המוזיאלית 264151
(תודה על המחמאה)
לגבי הפסקא השניה שלך, החוויה הויזואלית שאתה מצפה לה במוזיאון, אתה בעצמך סיגת וכתבת שתיתכן גם חוויה מורכבת שתתחיל בחוויה חזותית.
וניקח את הבודת האוהבים המושלמים של גונזלס-טורז כדוגמא שהסכמת שהיא טובה.
אז נכון שאתה יכול ליהנות מן היצירה הזו גם כשאתה קורא אודותיה ברשת, אפילו כאן, למשל. אבל אני חושבת שיש חווייה גדולה יותר בלהגיע למוזיאון, ולפגוש אותה שם, ובהרי השעונים כבר צברו בינתיים פיגור זה או אחר זה מזה.
זה לעניין הוויזואליה נטו.
לעניין החוויה המורכבת, זה בדיוק מה שאני טוענת, שעבודה עם ויזואליה פשוטה יחסית, כמו שני השעונים הנ"ל, יכולה להיות טריגר מושלם לחוויה רוחנית עמוקה יותר, שתתבטא בחשיבה שלך מחדש על מושגים כמו זמן אוביקטיבי, זמן סובייקטיבי, על זוגיות, מה שזה לא יהיה.
וכאן דרכינו מתפצלות: אני חושבת שזה מקסים שאפשר להביא אותי לחשוב על כל כך הרבה באמצעים כה פשוטים, ולפי מה שהבנתי ממך, אצלך זה להיפך, אתה קודם כל צריך "להתפעל" מהטריגר עצמו, כלומר מהוויזואליה.

(ולאמירתך בקשר לציפיות שלך מעבודה במוזיאון, שבגללן אתה מגיע אליו: להיפך, זו אחת מפריצות הדרך הגדולות של אמנות חדשה, בעיני: אתה יכול ליהנות ממלוא עוצמתה גם אם לא הלכת למוזיאון והתיישבת מולה להעריץ את משיכות המכחול. וכן, ברור שסתרתי את עצמי, אז מה :)
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263439
למה מלכתחילה התאור המילולי הוא יותר בסיסי/מתבקש מהויזואלי?
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263447
קראתי שוב ושוב את שאלתך ולא הבנתי אותה. יתכן שאני קצת סתום, יכול להיות שהיא בכלל לא הופנתה אליי ולכן אני גם לא אמור להבין אותה אבל, בכל זאת, הייתי שמח להבין למה אתה מתכוון, באיזה מובן בסיסי/מתבקש?
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263939
"ונשאלת השאלה, בהינתן התיאור המילולי, מה מוסיף המימוש שלהן בחומר"

לפני ההבהרה של ירדן, שהדגישה את האקטואליות של "בהינתן", פשוט לא הבנתי למה לא להפוך את המשפט, ולהתייחס למימוש בחומר בתור הדרך המתבקשת בעיני האמן להתבטא, ולמלל כמיותר.

הרושם הזה היה מבוסס גם על "למה, למשל, לא להביע את המסר בדרך המקובלת במין האנושי לשם כך, והיעילה כל כך - מילים?" ‏1 (תגובה 262475). שלא מתייחס למלל כתוספת נתונה, אלא כהמלצה לכתחילית לאמן. אגב, תשובה אפשרית היא שאוצר מילים אישי (של האמן) נוטה (?) להשאר סתום ובלתי מרגש עבור צופה פסיבי, וגם פשוט להמריץ פחות אנשים להגיע ליצירה ו"לצרוך" אותה, ביחס לפעולות פרובוקטיביות כמו של מאנצוני ודושאן ‏2,‏4.

1 "אבל על זה בוודאי אפשר להתווכח." אם הציטוט הזה היה נשאר בגוף הפסקה, הייתה בה יותר מדי אינפורמציה.

2 ויש לזכור שהשאלה "מהי חוויה אסטתית?" נשארת פתוחה באותה תגובה. אולי ניתן להכליל את הריגושים הנוספים האלה בתשובה לה ‏3.

3 עוד אגב, נדמה לי ששתי ההצעות של ירדן, לבטא מסרים במילים ולמדוד איכות אסטתית-ויזואלית כאינפורמציה, מקרבות את שני הסוגים, אולי יותר משהתכוון כשויתר על השאלה מהי אמנות.

45 ואם הפעולות פשוטות מספיק ("ענייניות", אם אתה רוצה. איזה דיון משונה- בכל הקשר אחר הדרישה הזאת הייתה מתקבלת בברכה...) המסר יעבור גם ללא בילבול.

5 מצטער על הבאלגן ‏6.

6 ותודה על הדגים.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 264421
טוב, חיכיתי שמישהו יגיד כבר שההצעה שלי להסתפק בתיאור המילולי היא לא טובה, כי התיאור המילולי לא נותן חוויה אמנותית מספיקה. אז זהו, שאם כך - ואם, כמו שאני מנסה לטעון, החוויה החזותית בהרבה מהמקרים לא מוסיפה על התיאור המילולי - אולי פשוט אין כאן יצירה טובה מספיק, ואין מה לעשות. אני מודה שבעצם ההצעה שלי להסתפק במילים היא כוזבת: אני מניח שמי שכשרונו הוא לגרום לחוויה אמנותית באמצעות מילים, יהיה משורר או סופר. הפואנטה של ההצעה הזו היא כשלב בנימוק למה יצירה X אינה אמנות טובה.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 264683
אני האלמוני. האייל ניגוח מתבייש אז הוא ביקש ממני להגיד לך שגם תיאור מילולי הוא פעולה יצירתית ומבוססת דימויים, ולכן לא ניתן להתייחס אליו כאל פעולה מתמטית שיש לבצע על יצירות ויזואליות.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263467
הוא לא יותר בסיסי/מתבקש, אלא שכפי שחזרתי ואמרתי, הוא ממילא נמצא שם בנוסף; ליצירה החזותית אין קיום ללא התיאור המילולי, ולתיאור המילולי יש קיום בלעדיה (רודי שכנע אותי שקיום פחוּת; אני נסוג מהביקורת על היצירה. אבל עד להודעה חדשה, הביקורת שלי עדיין בתוקף כלפי היצירת עם שני השעונים).
לשאלת האמנות הקונספטואלית 263948
1. שפכתי כמה מילים בתגובה 263939.

2. אה ‏1. אין לי מה להגיד על השעונים, אבל להגיד שההפרש בין התיאור למימוש של המטפורה עם הסוכריות הוא "פחיתות" זה בערך כמו להגיד אותו דבר על ההפרש בין התגובות בYNET לתגובות באייל.

3. זה כבר עלה בדיון, אבל אני לא מבין את גבולות הטקסט החיצוני ליצירה שאתה מרשה: קודם "אני נוטה "להרשות" הסתמכות על הקשרים רחבים ותולדות האמנות" (תגובה 262522) ועכשיו אתה נרתע מכמה פרטים ביוגרפיים של האמן. אתה לדרג (או משהו אחר) את המעמד של כותרת (כמו ב: http://stage.co.il/Stories/269253), שם האמן ופירוט החומרים והטכניקה? (אתה יכול לדבוק ב"יש קיום ללא", אבל אז חוזרים לאקראיות הסובייקטיבית של החוויה, ואם מצמצמים אותה יותר מדי, נראה לי שמגיעים למסר נטו.)

4. אם אנחנו כבר מציעים לאמנים באילו מדיומים ליצור, אולי ניתן להחליף חלק מההסברים בשילוב של היצירה כחלק מסדרה.

1 אוף, כבר פעם שניה שאני מפספס אבחנות בסיסיות בתגובות שלך. זה גורם לי להרגיש כ"כ לא איילי :-(
לשאלת האמנות הקונספטואלית 264432
3. כן, אני דבק ב"יש קיום ללא". וכפי שדנתי בפתיל עם יהונתן, (תגובה 262724) אני חושב שבמובן רלוונטי החוויה היא לא אקראית סובייקטיבית. זה לא כל כך משנה; אני הרי לא בא למדוד או לדרג חוויות, אלא רק לטעון שיש "מינימום חוויה חזותית" שרק מעליו יש טעם, והרבה יצירות שמוצגות במוזיאונים הן מתחתיו. אם יש חוויה חזותית, אני "מרשה" שהכותרת וההסברים ופירוט הטכניקה יוסיפו; אם לא, אני לא רואה טעם. באשר להקשרים הרחבים ותולדות האמנות, הנחתי שבמקרים מסוימים הם ממש יכולים להיכנס לתוך החוויה החזותית הראשונית; מה שהיה לי בראש הוא אפקט התדהמה שהיה אולי לציורים המינימליסטיים הראשונים, עבור צופים שהתרגלו לראות שפע חזותי במוזיאון. אני לא בטוח אם הכותרת ופירוט הטכניקה יכולים להשתלב בחוויה החזותית באופן יסודי כזה, אבל אני פתוח להצעות.

ספציפית בנוגע לצילום שקישרת אליו ב"במה", אין לי דעה נחרצת. זה נובע מכך שאין לי דעה נחרצת האם בצילום ללא הכותרת יש ערך. זה נובע מכך שבנוגע לשום צילום כמעט אין לי דעה נחרצת האם יש בו ערך. זה נובע מכך שיש משהו שמביך אותי כשאני צופה בצילומים אמנותיים רבים: אני נוטה להתפעל ולהתרגש מכולם, באופן מאוד לא סלקטיבי. תמיד פיסת המציאות המוקפאת נראית לי מלאת יופי, ואין לי מושג האם זה באמת נובע ממה שהצלם בחר לעשות, או שזה היה אותו דבר עם כל בחירה אחרת שלו‏1.

אז גם הצילום המדובר נראה לי נורא יפה. הכותרת נראית לי לא הרבה יותר מהתחכמות, אבל כשהיא משלבת בצילום היפה, מתקבלת חוויה עשירה יותר. אם, לעומת זאת, הייתי משתכנע שהצילום כלשעצמו הוא סתם צילום בנאלי וחסר ערך של דייגים עם נצנוץ אורות על המים, אז הייתי חושב שעם הכותרת מדובר בהתחכמות טפשית.

1 ורק בצילומים אמנותיים: לא בצילומי תיירים, לא בצילומים משפחתיים ולא בצילומים עיתונאיים. יש לי כמה השערות מה הולך כאן, אבל אני לא באמת יודע.
לשאלת האמנות הקונספטואלית 264684
0

אני לא חושב שאתה יכול לתמוך בטענה בזכות ההתרגשות ה"דומה" מהפתיל ההוא. אפילו אם היית מראיין קבוצה של חובבי סגנון מסויים, אתה מסווג מראש תאורים של ההתרגשות ("התרוממות רוח" למשל) כנובעים מהשלב האסוציאטיבי, שאינו רלוונטי לדעתך. הסיווג הזה דוקא נראה לי סביר, מהסיבה הפשוטה שקשה (אם לא חסר משמעות) לשפוט משהו שלא ביחס למשהו אחר. העניין הוא, שנראה לי שזו החוויה האסתטית הבסיסית (ולא השלב הקדם-אסוציטיבי, שהוא אולי מושג פיקטיבי ומכליל שנועד לקטלג מספר חוויות כאלה. כמובן שאתה לא יכול לנתח את מכלול האסוציאציות שהביאו להתרגשותך מיצירה מסויימת, קל וחומר מספר מכלולים כאלו המתאימים למספר יצירות.) ‏1.

עכשיו, החשיבות של זה היא עניין ה"מכוונות והשיטתיות" (שהוא עוד תנאי שאתה הצבת), ונדמה לי שלכך התכוון גם יהונתן ב"אמנות [טובה] היא תקשורת": אמן טוב הוא אמן שמביע רעיון או חוויה אישית (להלן מושא), בצורה שמבוססת על ניתוח שעשה:
א. לעצמו, בו בירר את האסוציאציות שגרמו לו לחשוב/לחוות את המושא שלו בדרך שבה הוא חשב/חווה אותו, ולבדוק דרכים אלטרנטיביות לכך.
ב. לצופיו, בו בירר את האסוצ' שיש להם שיגרמו להם להבין או אפילו לחוות בעצמם את המושא.
כאשר לאחר הניתוח הוא כמובן משלב ביצירה טריגרים לאסוצ'. כל זה במסגרת הנוחה שהבאת לדיון: תנאי הכרחי ולא הגדרה.

אני שם לב עכשיו שאין לכל הספקולציה הזאת הרבה קשר לפתיל הנוכחי. אחרי יומיים של מחשבה, אני כבר לא מצליח לקשר שתי מחשבות ביחד. אולי יהיה נחמד אם אתה תתחיל לשאול את השאלות.

0 אגב, מישהו יודע מה עם אביב?

1 נראה לי שזה יכול גם להסביר התפתחויות בטעם האמנותי.
משווק חפשי 264687
אין איפורמציה ללא פוטנציל חוויתי.
גם מספר אקראי יכול להזכיר לך את הטלפון של החברה לשעבר.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים